העובדה שאנחנו אחרי עשור שלם של סיכומי מחצית מדהימה מכמה סיבות. קודם כל כי אני לא בטוח כמה דברים בחיים שלי החזיקו עשר שנים רצוף, וגם כי כל שנה – ואני מתכוון ממש בכל שנה – באיזור אפריל-מאי אני אומר שהסיכום לא יקרה הפעם. שאני לא מצליח לראות מספיק סרטים, שאני לא בטוח למה אני רודף אחרי כל מיני שיט שלאיש לא יהיה אכפת מהם בעוד שעה רק בשביל קטגוריה מונפצת, שאני בעצם לא מסוגל לסכם מחצית שלמה כמו שצריך, שזה מתיש, שזה כבר לא מצחיק, שאפשר לחשוב על משהו אחר.

והנה שוב, עשר שנים אחרי סיכום המחצית הראשון, אנחנו עדיין פה למרות שלא רק שהחיים שלי השתנו לחלוטין – אלא גם עולם הקולנוע לא ממש נשאר אותו הדבר. מה שדי עקבי על אף הכל, עדות לכותב השורות אלו יותר מכל דבר אחר כנראה, אלו החוקים של סיכום המחצית בסריטה. אז אם אתם חדשים פה (ברוכים הבאים!), אני מונה אותם:
1. אל תענה לטלפון. הוא מתקשר רק כי הוא שיכור ובודד.
2. כדי להיות חלק מסיכום המחצית סרט צריך לעמוד בשני תנאים בלבד. הראשון הוא שתאריך החשיפה הגדול שלו יהיה איפשהו אחרי ה-1 בינואר, בין אם לסטרימינג או לקולנוע. המקום בו זה הופך להיות מורכב הוא סרטים שצצו רק בפסטיבלים בשלהי השנה החולפת, כאשר הפצתם הרשמית היא בשנה הנוכחית.
כדי לפסוק בעניין הזה, החלטתי שהסף הוא שני פסטיבלים. לצורך העניין, "ארץ נוודים" יצא להפצה רשמית בפברואר 2021, אבל עוד מאז ספטמבר 2020 הסרט הזה השתתף במשהו כמו שלושים פסטיבלים וכמה הקרנות מבקרים שהפכו אותו לנוכח בשיח עוד לפני סוף השנה שעברה. זה פוסל אותו מסיכום המחצית. לעומתו, "לילה בגן עדן" צץ רק פעם אחת בפסטיבל ונציה 2020 ואז נעלם עד הגעתו לנטפליקס באפריל 2021. הוא בפנים.
הדבר השני, והלא פחות חשוב, הוא שאני חייב לראות את הסרטים מתחילתם ועד סופם. פה אין הנחות. זו החולשה העיקרית של סיכום המחצית, כי מכיוון שאין לי סיכוי לראות הכל, זה מצריך ממני לעשות תעדוף. ואז זה כמובן הרבה יותר אישי מאובייקטיבי.
לדוגמא, אחד הסרטים המדוברים ביותר של תחילת השנה הוא "הטיגריס הלבן" שעלה בנטפליקס ואפילו היה מועמד לאוסקר על התסריט. יכול להיות שהוא סרט מצוין, אבל לא משנה כמה ניסיתי פשוט לא הצלחתי לשכנע את עצמי לצפות בו, והקדשתי את הזמן לאחרים. לכן יש כמה סרטים שלא תשמעו עליהם כאן, כמו "צ'רי", "כוח הרעם" או הסרט זום ההוא עם אן הת'וואי. מתנצל, אבל אני פשוט לא יכול להגיע לכולם. או רוצה. בואו.

הוכחות שאני באמת עושה את זה כבר עשור:
2012; 2013; 2014; 2015; 2016; 2017; 2018; 2019; 2020

על הטרפת של 2021 אין צורך להרחיב במילים, כולנו עדיין חיים אותה. אבל אפילו מעבר לזה, זאת הייתה מחצית מאוד שונה גם אצלי, כי אמנם היה סגר שאפשר לא מעט זמן צפייה, אך מאידך בתי הקולנוע היו סגורים וגם הייתי עסוק קצת בדברים אחרים שלקחו מזמן הצפייה שלי.
זה יצר מצב שטרם היה כמוהו בסיכום המחצית – מצד אחד כמות הסרטים שראיתי מאז ינואר הייתה נמוכה בקצת מהשנה הקודמת (147 השנה, לעומת 151 בשנה שעברה), אבל מתוכם כמות סרטי היבול הנוכחי גדולה יותר (55 השנה, לעומת 37 בשנה שעברה). אז למרות שאני מפגר בקצב הצפייה יחסית ל-2020, סיכום המחצית כולל יותר סרטים מאי פעם.

וזה לגבי ההקדמות. וכעת נוכל לקחת רגע לעצור ולהסתכל על מה שקרה בשנה האחרונה לפני שמתחילים למעבר הילוך נוסף של 2021, בתקווה שהיא תהיה משוגעת רק על המסכים ולא בחיים שלנו. כי די. הותשנו.

סיכום המחצית של סרטי 2021

הסרטים הכי טובים של 2020 שהגיעו באיחור עד כה:
מתחילים באופן מסורתי בקטגוריה שמחליקה לנו את המעבר מהשנה החולפת לזו הנוכחית, כי תמיד יש כמה סרטים שעל אף האלמנט הטכני של תאריך היציאה, היו בולטים ומשמעותיים גם בשנה הנוכחית. אז לפני שמשאירים את 2020 מחוץ למשחק, צריך לעשות גם לה כבוד.
5. "נשמה" – Soul
הסרט הקודם של פיקסאר איננו אחד הנערצים עלי מבית היוצר של האולפן, למעשה אני חושב שהמערכה השנייה שלו היא קטסטרופה, אבל יש בו מוזיקה טובה ואנימציה מרשימה, אז זה מספיק לחמישייה כי וואלה, צריך לעבוד עם מה שיש.

4. "צעירה ומבטיחה" – Promising Young Woman
אחד הסרטים הכי מדוברים של השנה הקודמת וגם זו הנוכחית הוא זוכה אוסקר התסריט של אמרלד פנל. גם אתו יש לי כמה עניינים לא פתורים, הפעם יותר המערכה השלישית מהשנייה, אבל הוא מאוד יוצא דופן בעשייתו וחלק אינטגרלי מהשיח הקולנועי של השנה.

3. "פריקי" – Freaky
אני יודע שזה לא בשביל כולם הסרט המשונה הזה, והוא יכל להיות טוב יותר, אבל אני כל כך אוהב אותו. קומדיית האימה של כריסטופר לנדון היא פשוט כיף גדול, וההופעה של וינס ווהן היא אחת לספרים. מקווה שהספקתם לראות אותו כשהופץ בבתי הקולנוע.

2. "עוד סיבוב" – Another Round
שני המקומות הראשונים בקטגוריה הזו ניצבים בהפרש מאוד ניכר מהשלושה שהקדימו אותם. מאוד. הם גם היחידים מהחמישייה שכנראה ישרדו עד סיכום השנה. עוד במשותף: שניהם גם יכולים להתהדר באוסקר לסרט הטוב ביותר, אחד בתחום הבינלאומי והשני בכללי. "עוד סיבוב" הדני הוא זה הראשון, וכבר כל כך הרבה נאמר שאין מה להוסיף.

1. "ארץ נוודים" – Nomadland
הפעם האחרונה שבה האקדמיה האמריקאית ואני הסכמנו על הסרט הטוב ביותר של השנה הייתה 2003 ("שר הטבעות: שיבת המלך"). לפני זה, הייתה זו 1992 ("בלתי נסלח"). עכשיו זה קרה שוב. אמנם הלוואי שסרטה הקודם והמופלא של קלואי ז'או "הרוכב" היה זוכה ליחס הזה, אבל אנחנו ניקח מה שנותנים. סרט מדהים.

שומר טינה

האקשן הכי טוב עד כה:
הפעם האחרונה שסרט מסדרת "מהיר ועצבני" לקח את תואר האקשן הכי טוב עד כה, הייתה ב-2013 עם הפרק השישי. האם הגיע הרגע שלו לשוב ולמשול בכיפה?
לא. האקשן הכי טוב של השנה הוא בלי צל של ספק "שומר טינה" בחסות גאי ריצ'י. עזבו את זה שכל המערכה האחרונה היא טרפת מלאת אבק שריפה, אלא גם כל מה שמסביב עשוי מעולה ועדיין לא עובר אל מחוזות הקאמפ, כמו, נו, אלו שטסו לחלל עם בנטלי או מה שזה לא היה שם.
הניצחון של "שומר טינה" היה די מובטח, אבל נשפו בעורפו "יום המוות" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". בשנה שעברה, התואר היה של "טיילר רייק: חילוץ".

ההייפ הכי מוגזם עד כה:
ועל זה נאמר – הרמתי, ולכן אצנן.
"שומר טינה" סרט סבבה, אבל היחס שהוא קיבל מהביקורת בארץ כנראה העיד על צמא גדול לסרט אקשן ראוי שלוקח את עצמו ברצינות, אחרת אין לי כל כך הסבר. אז כן, האקשן נהדר כשהוא מגיע, וג'ייסון סטיית'האם מהמם כהרגלו, אבל התסריט לא באמת מחזיק מילימטר של אמינות כשחושבים עליו, הוא בנוי משונה, חש עצמו טרגדיה יוונית עד שנמאס לו, ויש שם הרגשה כאילו מיהרו קצת לשחרר אותו. אז שוב, אחלה סרט, אבל היחס אליו הרגיש כאילו מדובר בקלאסיקת פעולה חדשה. לא נראה לי שזה הכיוון, אבל טעיתי בעבר.

גנב הסצנות של השנה עד כה:
להרעיף שבחים על מישהו בגלל ש"גנב" סצנות בסרט כמו "מורטל קומבט" זה כאילו לברך פעוט על זה שהוא פעם ראשונה שתה שוקו מכוס בלי להרטיב את החולצה. דוגרי לא הפעולה הכי מורכבת אי פעם, אבל בקונטקסט זה מאוד מרשים, בטח כשכולם מסביבו נראים כאילו הם יצאו מהביוב.
אל תרגישו רע אם אבדתם את המטאפורה. אתם בסדר.
בכל מקרה, "מורטל קומבט" איננו סרט שהולכים אליו בשביל הופעות משחק מרהיבות, אבל ג'וש לוסון, בתפקיד קיינו הקשוח-מצחיק-דוחה-חמוד-פסיכופט-חתיך-מטונף, הוא אחלה צ'ייסר שמקבלים בהפתעה עם הבירות. ההלם שלי היה שהוא בכלל השחקן והבמאי של הסרט האוסטרלי המוזר "מוות קטן". לא הייתי עולה על זה בחיים.

הצמד הטוב ביותר עד כה:
5. קוהו וורמה ו-ויקטוריה מורולס – "Plan B"
4. פרד ארמיסן ובק בנט – "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות"
3. קארי מאליגן ורייף פיינס – "החפירה"
2. ג'ייקוב טרמבליי וג'ק דילן גרייזר – "לוקה"
1. קריסטן וויג ואנני מומולו – "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר"

תואר ב'בבקשה תמשיך לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
ב-2021 ללא ספק הגיעה השעה לעשות זאת, ולתת את התואר הזה לכוכב האקשן האהוב עלי, כזה שכתבתי עליו לא מעט בשנים האחרונות. אז הנה, רשמית, פרנק גרילו, פשוט תמשיך לעשות את מה שאתה עושה. גם אם זה תפקיד משנה בזוועה כמו "שומר הראש ואשתו של המתנקש", שם הוא אולי אחראי על הבדיחות היחידות שעובדות.
גרילו השתתף השנה גם ב"לתפוס את הבוס / יום המוות", ובעוד לא פחות משני סרטים – "חטא קוסמי" שנשמע גם כמו תיאור של איכות הסרט, וגם "באדי ברוקרס". יש לו כרגע עוד עשרה סרטים בשלבי הפקה, ואני מחכה לכל אחד מהם. איזה איש.

תואר ה'בבקשה תפסיק לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
היו מספר אופציות על השולחן לתואר המפוקפק של המחצית (אדם ווינגארד, סמיואל ל. ג'קסון), אבל האמת היא שיש מנצח אחד מוחלט. בין אם בגלל צבא הטוויטר המתיש שלו ובין אם בגלל צבא המתים המחופף שלו, אדון זאק סניידר חייב שנייה לקחת זמן ולעשות לביתו, ולחשוב האם אנחנו באמת צריכים עוד מייקל ביי. אמנם לא צפיתי בגרסתו ל"ליגת הצדק" אבל כל הסנסציה הזו הייתה לא רק טרחנית אלא גם התפוגגה תוך דקה, כך שבאמת לא היה בזה טעם. אז הגיע "צבא המתים", ואם חשבנו שהחזרה של סניידר לעולם הזומבים תהיה הצלחה (בכל זאת "שחר המתים" שלו הוא אחד הנהדרים) קיבלנו קשקוש בלבוש שעוד יופיע בסיכום הזה ולא באופן חיובי.

פרנק גרילו (וכנראה גם נעמי ווטס לא יודע לאף אחד לא אכפת) – "לתפוס את הבוס"

הבמאי/ת המבטיח/ת עד כה:
זה אולי לא נוק-אאוט מוחלט, אבל "יהודה איש קריות והמשיח השחור" הוא תצוגת יכולת נהדרת של שאקה קינג בן ה-41. אמנם זה לא הסרט הראשון שלו, אבל כשזה מגיע לפריצה של כוח חדש מאחורי המצלמה, אי אפשר שלא להעריך את סרטו השני, שהיה לשיחת היום בתחילת 2021 יחד עם החשיפה בסאנדנס ואז גם סחף את האוסקרים עם מועמדות לפרס הסרט ושני ניצחונות (לשחקן המשנה דניאל קאלויה, והשיר). מחכים בקוצר רוח לבאות.
במקום השני – קורינה פיית' עם סרט האימה שלה, "הכוח".

הסרט שעשה הכי הרבה רעש ונשכח במהרה עד כה:
זו תמיד אחת הקטגוריות המעניינות ביותר, אבל לא תמיד יש מנצח מובהק בה. "טיילר רייק: חילוץ", "שחקן מספר אחת" ו"999" היו נושאי תואר משנים קודמות כי הם כולם זכו להמון תשומת לב, בעיקר כי לא היו הרבה אופציות אחרות, וחמש דקות אחרי שנחשפו – בין אם הצליחו או לא – פשוט התאדו. השנה, אם אתם שואלים אותי, התואר הזה הוא ללא ספק של "חדשות העולם הגדול" (הוא אמנם צץ כבר בשלהי דצמבר 2020 אבל ההסתערות שלו הייתה חודש לאחר מכן, ולכן אני מחשיב אותו).
זה התחיל בענק – טום הנקס! מערבון! פול גרינגראס! התקווה הגדולה של סרטי האולפנים! אוסקרים לכולם! אבל בזמן שבאמת מדובר ביופי של סרט, אף אחד מסימני הקריאה האלו לא מנעו ממנו להישכח תוך שנייה. אפילו האוסקר לא באמת חיבק אותו על אף נתוני הפתיחה. אולי מתישהו ייזכרו בו שוב. אני סקפטי.

התואר ע"ש שמעון ריקלין לסרט שלא לגמרי קלט את הקונספט של מציאות, ועדיין עושה יותר מדי רעש עד כה:
"מהיר ועצבני 9".

הדירוג ע"ש מאיה רודולף לדיבוב הכי טוב של אמא מגוננת בסרט אנימציה שעוסק בדמות מתבגרת שמרגישה שונה מהסביבה ובוחרת למרוד בהוריה אך מסבכת את כולם בהרפתקה מסוכנת עד כה:
2. מאיה רודולף – "לוקה"
1. מאיה רודולף – "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות"

הבזבוז הכי נוראי של שחקן עד כה:
בכל שנה יש מספר מקרים בהם שחקן מצוין ורב יכולות מפציע בסרט, ולאף אחד אין מושג למה הוא החליט ללכת על זה. לרוב הסיבות הן משכורת או רצון להשתייך לאיזשהו פרנצ'ייז, להראות נוכחות, או לעיתים אפילו כבדיחה מודעת. כלומר, השנה יכולתי להבין למה ניקולס קייג' בחר ב"ארץ הפלאות של ווילי" ומדוע טוני קולט לקחה חלק ב"הנוסע הסמוי" למרות שהם לא מנצלים עשירית מהיכולות שלהם, לטוב ולרע. אבל באמת שהבזבוז הכי קיצוני של שחקן בסרט עד כה הוא סקוט מקנירי ב"מקום שקט 2", ואם אתם לא יודעים על מי אני מדבר – זאת בדיוק הנקודה שלי!
מקנירי הוא שחקן אופי נהדר שמוכר בזכות "מפלצות", "ארגו", "נון-סטופ" ועוד לא מעט פרויקטים מהטלוויזיה. הוא עובד ללא הפסקה, וכמעט תמיד נעלם בתוך התפקיד. הוא מישהו שאפשר להניח על כתפיו לא מעט, ולכן, בכל היקר לי, אין לי מושג למה הוא החליט לקחת תפקיד קטנטן, ללא מילים וללא משמעות ב"מקום שקט 2", שם הוא האיש המכוער והמפחיד שמאיים על גיבורינו במזח האפלולי. אולי הוא רצה להתחנף לג'ון קרסינסקי, שזה סבבה, אבל אם מקנירי רוצה להיות בסרט שלך, תן לו משהו לעשות. אני הרוס עליו וגיליתי שזה הוא רק שבוע לאחר הצפייה.

ובהקשר הזה, סרטי ההמשך הכי גרועים עד כה:
3. "מקום שקט 2"
2. "שומר הראש ואשתו של המתנקש"
1. "המסור: המעגל נסגר" (אני יודע שהסרט הזה טכנית יוצא עוד שבוע, אבל לא יכולתי להתאפק)

סרט ההמשך הכי טוב עד כה:
זה לא אומר יותר מדי דברים טובים על 2021, אבל נכון לרגע זה, סרט ההמשך היחיד שלא היה בזבוז זמן מוחלט הוא "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן".

תואר ה'לא אכפת לי מה אתם חושבים, אני נהניתי' עד כה:
בכל סיכום מחצית אני נחשף בטעמי המפוקפק כשאני מתוודה על סרט שהסב לי הנאה לא אירונית בזמן שהעולם כולו רשף וזעף. אפילו מביך אותי להזכיר אילו סרטים קיבלו את התואר הזה בעבר. אבל אני ממשיך, כי לפעמים צריך לעמוד איתן מאחורי דעותיך.
השנה הייתי נגד הקונצנזוס מספר פעמים. למשל עם "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן", "אכפת לי" או "החפירה", אבל באמת שהפער הכי גדול הוא ללא ספק עם הסרט "מורטל קומבט". אולי כי באמת באתי עם ציפיות ברצפה, אבל בזמן שבהחלט מדובר בטיפוש קיצוני, היה לי ממש כיף אתו. הכוריאוגרפיה הייתה סבבה, סצנות ההרג שימחו אותי לאין שיעור, והעברתי אתו דקות ארוכות ומשמחות. לא אומר עלי דברים חיוביים במיוחד, אבל לא אתחבא עוד.

מורטל קומבט

תואר ה'במחילה, לא הבנתי את ההתלהבות' עד כה:
חלקכם אולי ירימו גבה עם הבחירה שלי, כי סביר להניח שרוב האנשים לא שמעו על הסרט הזה. אז, כאילו, מה הקטע שאני בא להתלונן על זה שאיזה חמישה אנשים התלהבו מסרט ואני לא. האם לא עדיף כבר לנצל את הבמה הזו וליפול על "סתם אחד" שמשום מה אנשים נהנו ממנו?
אז לא. הפער בין החיבה הכנה שאנשים הפגינו לבין המיאוס המוחלט שאני הרגשתי מסרט עד כה, נמצא דווקא בנטפליקס, וזוהי דרמת המאפיה הדרום קוריאנית "לילה בגן עדן". דמויות לא מעניינות, דרמה שנוגעת במביך, טוויסט צפוי באופן שהדהים אותי שבכלל מתייחסים אליו כטוויסט (אני מדבר על האחראים להתנקשות הטראגית שמתניעה את הסרט), אקשן שכבר ראינו טוב יותר בעבר, ובעיקר איזה שעתיים וקצת אורך. על מה? באיזה עולם הסרט הזה צריך להיות מעל 100 דקות?

הסרט שיש לי הכי הרבה מזל שאסור לי לדבר עליו עד כה:
בתור מבקר ואף כזה עם צבע עור לבן (בורדרליין ורוד, אבל לא נכנס לזה עכשיו), כל טרוניה שאגיד על היומרנות המתישה שהיא "מלקולם ומארי" נראה שרק תצדיק את המניפסט הילדותי של הסרט הזה, אז סבבה. אני לא אומר כלום. גם ככה אף אחד לא זוכר שום דבר מהחפירה ההיא.

הסרט הכי מצחיק עד כה:
טוב, פה בכלל אין שאלות, מתחרים, או מקום לדיון. מדובר אך ורק ב"בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר", אחד הבודדים השנה שראיתי יותר מפעם אחת. אני באמת מאמין שהוא בדרך להפוך לקאלט.

הסרט הכי מצחיק לא בכוונה עד כה:
היה מאוד קשה לא להתפקע מצחוק במשך הצפייה בסרט האימה הנטפליקסי "דברים שראינו ושמענו". זה כאילו כל צבא הקלישאות בעולם עושה אתך תחרות מצמוצים. אין לך סיכוי. כאשר סרט שלוקח את עצמו ברצינות כולל משפטים כמו "הדרך הכי טובה להרוג פיתוי היא להתמסר אליו", "בואי למים, הם נהדרים", ובתשובה לשאלה "למה את נמשכת אליו?" המענה הוא "כי אני מריחה מניאקים מקילומטרים" (זו פרפרזה, אבל די קרוב) זה בלתי אפשרי להתמודדות. וזה עוד לפני קווי העלילה המגוחכים, השימוש בגבריות רעילה, הפרעות אכילה, וילדים במצוקה. אולי גם זה בדרך להפוך לקאלט, לכו תדעו.

הסצנות הטובות ביותר עד כה:
5. קרב האוטובוס – "סתם אחד"
4. לילה פרוע – "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר"
3. המסע אל בלוני החמצן – "הנוסע הסמוי"
2. המהגרים – "איש ומצלמה"
1. אימת הפרבי, או: אני אנקום את ילדי – "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות"

הכי זאת לא אשמתך עד כה:
עוד משהו שקורה כמעט בכל שנה הוא שחקנים או יוצרים מוכשרים שנותנים את מה שיש להם לכמה פרויקטים, ומגלים לחרדתם שהם שמו את הז'יטונים במקום הלא הנכון. זה קורה לטובים ביותר, כפי שגילינו בסיכומי המחצית בעבר, עם אמה תומפסון, סקרלט ג'והנסון וטיילור קיטש ששמם התנוסס על כמה כישלונות תוך שישה חודשים למרות שהם היו סופר בסדר. השנה יש לנו שניים כאלו, להם סרט אחד משותף ושני פרויקטים נפרדים.
מדובר בשני החבובים הנהדרים אנתוני מקי ובריאן טיירי הנרי. שיתוף הפעולה שלהם היה "האישה בחלון" שאין לנסות לפענח מה הם עשו שם. בנפרד, מקי פתח את השנה על רגל שמאל עם "שטח קרב", והנרי נגרר הלוך ושוב ב"גודזילה נגד קונג". פשוט חשוב לי שהם ידעו שעל אף כל אלו, אנחנו עדיין אוהבים אותם ושזה היה גרוע הרבה יותר בלעדיהם.

הסרט עם הכי הרבה פוטנציאל לא ממומש עד כה:
כשזה מגיע לניקולס קייג' זה הרבה פעמים פגיעה או נפילה, ואף פעם אי אפשר לדעת מה ייצא. למשל, "אמא ואבא" הפתיע לטובה, או "מנדי" שזכה להתלהבות (לא ממני, באופן אישי, אבל כפרות), לעומת סרטים שהיו גרועים מלהכיל. מדי פעם גם קורה שאנחנו מצפים לאיזה משהו מטורף ומטורלל, ומקבלים כלום בתוך שום דבר. אפילו לא משהו גרוע במיוחד.
זה היה המצב השנה ב"ארץ הפלאות של ווילי". קומדיית אימה עם חוקים של מערבון, בה השחקן הכי קיצוני של דורנו נלחם בבובות מכניות רצחניות. על פניו, כל מה שאדם יכול לבקש בעולם הזה. בפועל, שעמום מחץ בלי רגע אחד של גאולה.

הסרט הכי מהפך ציצים עד כה:
"בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר".

התגובה הכי אמוציונלית שלי עד כה:
הקטגוריה הזו יוסדה ב-2018 במיוחד בשביל רגע ספציפי מ"באהבה, סימון", אבל מאז נוכסה באופן בלעדי על ידי פיקסאר. מכיוון שזה קרה גם הפעם, אני נאלץ להכריז שאם ב-2022 זה יקרה שוב (בהנחה שאמשיך עם סיכום המחצית לשנתו ה-11), אני מבטל את הקטגוריה הזו כי לא כוחות.
בכל מקרה, השנה מדובר ב"לוקה". ממש הפתעה. אבל אם אתם תוהים על איזה רגע ספציפי אני מדבר, אני מתייחס לשנייה קלה ומאוד בלתי נשכחת, שתגרום לי לפרוץ בבכי בכל פעם שאזכר בה מעתה ועד יומי האחרון. זה כאשר מאסימו, אביה של ג'וליה, מבין שאלברטו נעלם ויוצא לחפש אותו. לוקה אומר לו שאלברטו לא רוצה להימצא, אבל את מאסימו זה לא מעניין. הוא יודע שכשילד קטן בורח אז לא משנה מה, זה אומר שהוא צריך עזרה. "רק למקרה שכן," הוא עונה ויוצא מהבית.
המחשבה על האיש המבוגר שלא יוותר על ילד במצוקה, והצעיר שלא יודע שמישהו דואג לו, הייתה בשבילי יותר מדי.

מצעד הפעולות המטומטמות ביותר בסרט השנה עד כה:
5. "הדברים הקטנים" – קח אותי לאיזה שדה בור שאתה רוצה באמצע הלילה, מר פסיכופט. זה תמיד נגמר טוב.
4. "גודזילה נגד קונג" – כי הרי מה יכול להשתבש בלבנות גודזילה מכנית ולשלוט בה בעזרת גולגולת עתיקה.
3. "השד" – אבא עזב לעבודה והשאיר אותי כל הלילה לבדי, וכעת אוכל לזמן שד על פי ספר שמצאתי בארון של הדיירים המתים בדירה שעברנו אליה.
2. "בן" – להשאיר את הילד הדמוני שלך לבד עם השכנה
1. "דברים שראינו ושמענו" – הו, שלום איש שקרן ומסוכן שכרגע הבאתי לפיטוריו. האם תרצה לעלות אתי על הסירה שלי ונשוט למקום בו יהיה לך מאוד קל לרצוח אותי?

דברים שראינו ושמענו לצערנו

ההופעה הכי טובה בסרט גרוע עד כה:
בקטגוריה הזו אנחנו לא בהכרח מחפשים שחקן טוב בסרט גרוע, אלא מותחים את הגבולות. אנחנו מחפשים הופעה מעולה שעומדת ביחס ישיר לכמה הסרט בהשתתפותה היה איום ונורא. התלבטתי בין כמה, ובסוף בחרתי במועמדת לאוסקר. זוהי אנדרה דיי מ"ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי", תגלית מטורפת ושומטת לסתות. הייתי רוצה לומר שהיא אפילו מצילה את הסרט, אבל ממש לא בטוח לגבי זה.
לי דניאלס, בעיני, הוא אחד הבמאים הגרועים ביותר שפועלים במיינסטרים כיום, והביוגרפיה המוזיקלית שעשה השנה מוכיחה את זה ללא סייגים. מה שכן, הוא יודע לזהות כוכבים כשהוא נתקל בהם, גם אם הם נטולי ניסיון. מקווה שאנחנו נראה את גברת דיי עוד הרבה בקרוב, ושהיא תהיה מועמדת לאוסקר גם על סרט שאיננו מופע של מבוכה.

התגלית הכי טובה עד כה:
על פניו, אנדרה דיי יכלה לקבל גם את התואר הזה די בקלות, אבל בואו נפזר קצת את היוקרה אם אפשר. לכן תגלית השנה עד כה בעיני היא גרגורי דיאז הרביעי, שמגלם את סוני, הילדון שעובד במכולת של אוסנאבי ב"שכונה על הגובה". החבוב בן 16 ולא רק שהוא שחקן מצוין, הוא גם שר ורוקד מדהים. לגמרי מוחל לו על "ברונקס נגד ערפדים".
ואם כבר בשוונג הזה, אם הייתי בוחר את תואר פריצת השנה, אז אנתוני ראמוס על אותו הסרט.

אות הקשת לסרט הלהט"בי המצטיין ביותר עד כה:
את דעתי על השיוך הלהט"בי של "לוקה" פרטתי באריכות (תהיו בני אדם ותקראו, אם טרם עשיתם זאת. ממש השקעתי) כך שלא תופתעו לדעת שהתואר הזה איננו שלו. אות הקשת ניתנת לסרט שלא מחביא את האלמנטים הלהטב"קים בו, שחוגג מורכבות, ומתייחס לזהות מינית כמשהו משמעותי אך גם מפתח אותו שלא כגימיק או אלמנט סיפורי ריק וציני. ולכן, ללא הרבה לבטים, אות הקשת מוענק בזאת ל"Plan B". לא אפרט מדוע כי ספויילרים, אבל אם תראו תבינו.

הגיי אייקון של השנה עד כה:
חשבתי שאוכל לבחור, אבל כשלתי. לכן התואר מתחלק בין שלוש דמויות בשני סרטים. הראשונות הן בארב וסטאר של "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר", שאמנם רוב הזמן סטרייטיות בקטע פאתולוגי (ואיך אפשר להאשים אותן כשמולן ניצב ג'יימי דורנן) אבל הן יותר מלכות דראג מפוארות מכל דבר אחר. אהבה ללא תנאים הן מקבלות ממני.
השלישית היא כמובן קייטי של "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות". וזה שמדובר בסרט אנימציה לכל המשפחה בכלל מזכה אותו באין ספור נקודות.

ובניגוד, תואר ה'צאו מהניינטיז' לסרט שדחף לעלילה "דמויות" גייז בכוח אבל לא התאפק שנייה לפני שהרג אותן, עד כה:
"טעות בכיוון".

ואגב ניינטיז, תואר הסרט שהכי הזכיר לנו למה "שבעה חטאים" זו יציאה חד פעמית ודי לנסות לשחזר את זה, אין לכם כישרון, עד כה:
2. "הדברים הקטנים"
1. "המסור: המעגל נסגר"

תואר "אמץ את הדודה הפנימית שבך ושגשג" עד כה:
"החפירה". הסרט היחיד השנה שאני יכול להגיד עליו ש"התמוגגתי ממנו" וזה מלחיץ אותי בקטע אחר, כי זו פסיעה מהרגע בו קמים לקראתך בתחבורה ציבורית.

החפירה

הוויס-אובר המיותר ביותר עד כה:
"לתפוס את הבוס / יום המוות". לא מבין את זה. הרי בהחלט לא מדובר בסרט מאוד מורכב וקשה להבנה. למעשה הוא די מטומטם. ועדיין פרנק גרילו נאלץ לקריין לנו אותו באדיקות של שאהיד לכל אורכו. באמת שאין צורך, חמוד. אנחנו לא מפגרים.
מקום שני – "אכפת לי"

התואר ע"ש בועז ביסמוט לסרט שאפילו עם תרגום אי אפשר להבין מה דה פאק הוא רוצה מאתנו:
"צבא המתים"

האג'נדה שהרבה יותר טובה מהסרט עד כה:
יש סרטים טובים שנקודת המוצא שלהם הפוכה לחלוטין לערכים האישיים שלך, ויש סרטים שמבטאים בדיוק את האג'נדה האישית שלך אבל פשוט לא מספיק מעניינים. זאת אחת הסיבות שהתבאסתי על סרט האימה מנטפליקס "מצר בלוק איילנד". זה בשום אופן לא סרט איום ונורא, פשוט לא מאוד מחזיק, וזה מתסכל כי הפאנץ' שלו, שלא אסגיר כאן אבל מדובר בנושא סביבתי שמאוד מדבר אלי, די מגניב. הייתי שמח להמליץ עליו לאנשים, גם כי כאמור אני תומך בעמדתו וגם סרטים עם אמירה זה משהו שאני מחבב, אבל זה פשוט לא היה טוב מספיק.

הטוויסט הכי טוב עד כה:
(ספויילר)
אולי הרבה ראו את זה מגיע לפני, אבל כאשר באמצע הסרט הדוקומנטרי "מישה והזאבים" מתברר שהדוברת הראשית איננה אמיתית אלא שחקנית בסט, זה הדהים אותי ממש. מבין כל מי שהתייחס לזה בציניות, אבל עלי זה עבד.

הטוויסט הכי גרוע עד כה:
בכל היקר לי אני לא מבין למה היה צריך את סיפור המסגרת המתעתע-שלא-בקטע-טוב במחזמר "שכונה על הגובה". מסיבות שאיש לא מבין, החליטו היוצרים להמציא מין סיפור בתוך סיפור שגם מרגיש מוזר ומוציא מהסרט, גם לא עשוי טוב, גם משקר במצח נחושה, וגם בדיעבד גורם לגירודים בראש ומבט עקום מאשר התלהבות כלשהי. הכי מיותר ולא ברור.

הרגע הכי טוב עד כה בו הגיבורה עומדת עם גבה לצוק מעל הים כאשר חיה מאיימת מתקרבת אליה, והיא נאלצת לקפוץ אל מותה אך ניצלת בזכות **** מפתיע:
2. "קרואלה"
1. "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר"

הקונספט הכי מגניב לסרט עד כה:
סופרת מצליחה שחיה בבית פרברי נהדר לצדו של בעל נאה, מתעוררת באמצע הלילה ורואה מישהו מלחיץ מביט בה מהחצר. היא מעירה את בעלה ואומרת לו "יש מישהו בחוץ". הוא לא מאוד מתרגש ועונה "כן, זה האיש שבא לרצוח אותנו כל לילה".
קשה לומר ששאר "הסיוט של מיי" מסעיר כמו נקודת ההתנעה שלו, אבל זה כן סרט חכם שאומר משהו מעניין באופנים שאני לא בטוח כמה ראיתי כמוהם בעבר.

הסרט הכי מאכזב עד כה:
בפער שבין התלהבות התחלתית להודאה שזה ממש לא עובד, אין ספק ש"מקום שקט 2" הוא הקיצוני ביותר. אני לא מאלו שחושבים שהראשון היה מאסטרפיס, בעיקר סרט אימה אפקטיבי עם דמויות טובות, אבל לשני אפילו אין את זה. פשוט הדהוד של כל מה שפחות עבד בסרט הקודם ותחושה של חוסר סיפוק קיצוני.
מאחוריו נושפים "צבא המתים" ו"ארץ הפלאות של ווילי".

הדיבוב הכי טוב עד כה:
כאילו שיש סיטואציה בעולם הזה שבו אוליביה קולמן מגלמת בינה מלאכותית מרושעת בסרט אנימציה וזה לא יהיה הדבר הכי טוב אי פעם. מצטער, כל השאר. לא היה לכם שום סיכוי לנצח את מה שהיא עושה ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות".

מצעד סרטי נטפליקס שעוסקים בנשים בחלל כשלאט לאט הולך ונגמר להם האוויר עד כה:
2. "חמצן"
1. "הנוסע הסמוי"

הנוסע הסמוי

ההופעה הכי גרועה עד כה:
אחרי שפרגנתי לו בכמה מקרים בעבר, חלקם אפילו בזכות המותג הזה, אני חושב שזה יהיה חסר אחריות מצדי לא לתת את התואר לווין דיזל ב"מהיר ועצבני 9". יש איזה קלוז אפ לקראת סוף הסרט, כשהוא מדבר על משפחה או משהו שאני לא זוכר כי כל תאי המוח שלי התאבדו, שנראה כאילו הוסיפו לו הבעה באפקטים ממוחשבים כי פשוט לא מצאו אחת. או שהוא הסתנוור מהשמש. או שהוא בעצירות. לא ברור. מה שבטוח, קל לצפייה זה לא היה.
זאת, אגב, השנה השנייה ברציפות שהוא מקבל את התואר הזה, אחרי "בלאדשוט". עלה והצלח.

הנאמבר הכי טוב עד כה:
על אף מחזות זמר כמו "שכונה על הגובה", או סמי-מחזות זמר כמו "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר", הנאמבר האהוב עלי השנה עד כה הוא "אינסטגרם של אישה לבנה" מתוך "בו ברנהאם: בפנים", שאולי איננו סרט במתכונת קלאסית אבל לגמרי יכול להיחשב כאחד בשנה המשונה הזו. זה אמנם היה קצת ברמה של סטטוס פייסבוק של מישהו שחושב שהוא טוב מכולם ובוחר מטרה קלה מדי לצבור לייקים, אבל זה בזמן הצפייה זה עבד עלי ממש.

הפתיחה הכי טובה שלא מקיימת עד כה:
זה יכל גם להיות סתם "סיקוונס הכתוביות הטוב ביותר" אבל רציתי לצאת קצת ביץ'. בכל מקרה, אתם יודעים לאן זה מתקדם – "צבא המתים" הוא פשוט מסע מסעיר ונהדר של איזה עשרים דקות לפני שהוא הופך להיות כאוס תסריטאי שקשה לצאת ממנו. היינו צריכים להפסיק שם.

הדמות הכי טובה עד כה:
באופן די מפתיע, לא היו הרבה מתמודדים לתואר הזה השנה, שבעבר חגג כמה יציאות מפוארות כמו ת'אנוס, קריסטל של "משחקי ציד", אימורטן ג'ו מ"מקס הזועם: כביש הזעם" ואייליאן מ"ספרינג ברייקרס". בסופו של דבר הגיעו שניים לגמר. אחד מהם, שהיה קרוב אך החלטתי שזה מוזר מדי, היה מר וויסה מהסרט התיעודי "איש ומצלמה" של דוקאביב. אולי נמצא הזדמנות לדבר על העניין הזה פעם.
לכן את התואר, שבהחלט מגיע לו אבל קיוויתי שיהיה יותר פייט, לוקח אלברטו של "לוקה", כשילוב האולטימטיבי של כתיבה, בימוי והופעה. הוא גם הילד הכי מגניב אי פעם, גם הכי פגיע, גם הכי מצדיק חיבוק, ויש גם את כל הקטע של סילנסיו ברונו, וגם הופעת הדיבוב הנהדרת של ג'ק דילן גרייזר, הכל הצטבר לכדי מצנח ללא עוררין.

ההופעה הכי טובה – שחקן:
5. אנדרסון שמיר – "הנוסע הסמוי"
4. אנתוני רסמוס – "שכונה על הגובה"
3. רייף פיינס – "החפירה"
2. לקית' סטיינפילד – "יהודה איש קריות והמשיח השחור"
1. דניאל קאלויה – " יהודה איש קריות והמשיח השחור "

ההופעה הכי טובה – שחקנית:
5. היילי סקוויירס – "באדמה"
4. זנדאיה – "מלקולם ומארי"
3. מלאני לוראן – "חמצן"
2. אנדרה דיי – "ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי"
1. קירסטין וויג – "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר"

הסרט הכי מפתיע עד כה:
להוציא את נוכחותו של רייף פיינס, לא היה אפילו דבר אחד ב"החפירה" שגרם לי לרצות לראות אותו. לא הסיפור, לא זהות הבמאי, לא שאר הקאסט, כלום. כאילו, ברצינות, אשכרה קוראים לו "החפירה". ואיכשהו, מסיבות שאינני לגמרי זוכר, התיישבתי עליו ערב אחד בנטפליקס, ונדהמתי מכמה נעים לי אתו. כמובן שיש חולשות, כמובן שהוא לא משהו לעזוב הכל וללכת לראות, אבל איזה סרט יפה, וכמה ממש לא חשבתי שאמצא בו עניין.

הזלזול הכי מרגיז בחיי בני אדם עד כה:
"שומר הראש ואשתו של המתנקש". פשוט אין לתאר כמה אנשים חפים מפשע פשוט מתים בו על ימין ועל שמאל. למרבה הצער, גם לא הדמויות הראשיות.

שומר הראש ואשתו של המתנקש שתקע אותי קרפין סמאמה דיסטל אטרביאן

הסרט הכי יעיל עד כה:
"חילול". באמת שזה הפירוט הכי מדוקדק ומיידע שראיתי לאיך מעלימים גופה של גבר, משלב ריקון הדם ועד טחינת העצמות לבצק. דברים שלא חשבתי שאני צריך לדעת, והנה חיי שלמים יותר.

הסרט הכי שונה ממה שחשבנו שיהיה עד כה:
האסוציאציות הכלליות מהמידע הראשוני על "הנוסע הסמוי" הנטפליקסי הביאו אותנו למקומות של "הנוסע השמיני", "שמש", "סיוט בקצה האופק" או "סימן חיים". העברתי את הכמעט-שעה הראשונה בלתהות מי הראשון שיתחיל לרצוח את האחרים. אבל לא. שום דבר מזה לא קרה, והאמת? איזה יופי. דרמת חלל דחוסה בלי מפלצות או מטורפים, מדודה (אולי קצת מדי) עם סיקוונסים מצוינים.

הפרומו הכי ארוך לסרט הפתיחה של פסטיבל קאן 2021 עד כה:
"האחים ספארקס". בסדר, שכנעתם אותי לחכות ל"אנט" של קראקאס, השאלה אם הייתי צריך שעתיים וחצי בשביל זה.
סתם, אני צוחק. התיעודי של אדגר רייט מקסים. פשוט ארוך.
ממש ארוך.
ממש ממש ארוך.
כאילו, בחייאת, מה קורה? אפשר גם להשאיר כמה סינקים מחוץ לסרט. ברגע שהדמות הראשית אומרת "אני עייף" אין שום צורך לעוד חצי שעה של אותו הדבר. הבנו, הם מהממים. אפשר ללכת הביתה כבר.

הרעיה הכי מלחיצה עד כה:
אז לא רק שגברת בקה מנסל, המגולמת על ידי קוני נילסן הדנית ב"אף אחד", אומרת את אותו משפט כל בוקר בטון של "אני ממש לא אשת לטאה ותפסיק להסתכל עלי ככה אדם הו הנה קפה יאמי יאמי", ובונה מחסום כריות בינה לבין בעלה כשהם הולכים לישון (היא בת חמש? מה הסיפור שלה?), היא גם שוות נפש באופן מחשיד לכך שהוא השליך אותה ואת ילדיה לבונקר, לא מאוד מתרגשת משובל גופות בדרך החוצה, ונדלקת מחדש כשהיא מבינה שהוא פסיכופט.
אז או שמדובר פשוט בכתיבה גרועה של תסריטאים שלא פגשו בני אדם, או שיש פה פתח לספין-אוף על חייזרים דמויי אנוש שמתעלקים על רוצחים סדרתיים לשעבר.

קאסט השחקנים המבוזבז ביותר עד כה:
אין מתחרים – "האישה בחלון". זה כמעט לא סביר העניין הזה. עזבו אם הסרט טוב או לא, הסיטואציה הזו כל כך מופרכת שזה אפילו לא חלק מהפקטורים. זה פשוט שאני לא זוכר מתי בפעם אחרונה ראיתי כל כך הרבה שחקנים מהשורה הראשונה באים בשביל לעשות כלום ושום דבר. אז כן, איימי אדאמס היא המרכזית ולכן יש לה הרבה אופציות לעשות דרמה. ונגיד שיש עוד שחקן שמקבל משהו לעשות לקראת הסוף. מכאן זה הכי מוזר: גארי פאקינג אולדמן וג'וליאן מור (יופי של איחוד "חניבעל"), ג'ניפר ג'ייסון לי, אנתוני מקי, בריאן טיירי הנרי וטרייסי לטס (שגם כתב) בין היתר, כולם באו לאיזה שלוש וחצי סצנות במקרה הטוב, שהצריכו מהן רק לעמוד ולהביט לנקודה הנכונה. חלקם היו כל כך מתוסכלים שאפילו את זה הם לא עשו.

קאסט השחקנים הטוב ביותר עד כה:
"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באופן טבעי, כולם מיקדו את תשומת הלב בדניאל קאלויה ולאקית' סטיינפילד – שניהם נפלאים – אבל זה לא אומר ששאר הקאסט לא היה נוק-אאוט. בראש ובראשונה, ומי שהייתה אמורה להיות מועמדת לאוסקר בעצמה, דומיניק פישבאק. תעקבו אחרי הצעירה הזו, היא הולכת להיות משהו ענק. לאחריה שיבחו את הסרט ג'סי פלמונס, אשטון סנדרס, ליל ריי האוורי, מרטין שין, דומיניק ת'ורן ועוד מלא. לא ברור לי למה איגוד השחקנים לא הכניס את הסרט הזה לפרס הצוות, עם כל הכבוד ל"הזהב של נורמן".

האלמנט האומנותי-טכני הכי מדהים של השנה עד כה:
מבין כל הסרטים והאנשים המוכשרים שעבדו לפני ומאחורי המצלמה, אני חושב שחציה הראשון של 2021 הביא לנו רק מועמדות בטוחה אחת לטקס האוסקר ה-94 שיתקיים בשנה הבאה – וזה לעיצוב התלבושות של ג'ני ביוון ב"קרואלה".
אין לי מספיק פסקאות כדי לתאר את הקריירה המפוארת של מעצבת התלבושות הבריטית הזו, אבל מדובר באחת מנשות הקראפט הכי מדהימות שפועלות כיום בעיני. העבודה המרהיבה שלה בסחיטת הכסף של דיסני היא לדעתי הסיבה הכי טובה לראות את הסרט הזה, וכשמדובר במשהו שיש בו גם אמה סטון וגם אמה תומפסון, אתם מבינים שזה לא פייט פשוט.

קרואלה

סרט האימה הטוב ביותר עד כה:
עלי לציין בעצב שטרם נצפה משהו ממש יוצא דופן, אז אתן את התואר ללא התלהבות יתרה ל"הכוח", גם כי הוא תצוגת יכולת טובה של במאית חדשה, וגם כי יש לו משהו להגיד והוא עשוי לא רע.

תואר ה'סרט שאין לי כלום לומר עליו למרות שממש התאמצתי' עד כה:
"הבצורת" (The Dry). אריק באנה חוזר לערבות אוסטרליה למצוא רוצח, וזה כנראה קשור לטראומה בילדות. זה גם היה השנה, כך כתוב ברשימות שלי.

הסרט הכי גרוע שהוקרן בקולנוע באופן מסחרי עד כה:
בסופו של דבר לא הרבה סרטים מיבול 2021 ממש הוקרנו בבתי הקולנוע, כי אנחנו עדיין מדביקים את הפער של השנה החולפת. לכן לא היה קרב מאוד צפוף על התואר הזה, וגם ככה כל המנחוסים האמיתיים נמצאים בנטפליקס. לכן, בלי הרבה תחרות, הסרט הכי גרוע שהוקרן פה עד כה הוא "שומר הראש ואשתו של המתנקש". כל מה שהיה חביב בסרט הקודם הפך לבדיחה שחוזרת על עצמה ללא סוף, והכל מתקדם לכדי כאב ראש נורא.

ונסיים, כהרגלנו, עם הסרטים הכי טובים של 2021 עד כה:
5. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" – דרמה חזקה שסובלת מהליכה למקומות מאוד מוכרים ובטן גדולה באמצע, אבל אנחנו בקטע בודי-פוזיטיב אז נסלח לה. הסרט הבא של שאקה קינג הולך להיות כל כך טוב.

4. "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" – גם בקומדיית האקשן-אנימציה של מבית היוצר של לורד ומילר יש לא מעט נפילות לקלישאות, לחיצה חזקה מדי על בלוטות הבכי, ותסריט שהיה אפשר לעשות עליו מעבר אחד נוסף. או עשר. אבל עדיין הוא כיף, מצחיק, הדמויות מקסימות, ופרבי אחד שצריך לקבל סרט משלו.

3. "החפירה" – אני מסכים שתצחקו עלי, אבל הדרמה הבריטית העדינה הזו באה לי בטוב בתקופה שבה הייתי בטוח שהעולם הולך להיחרב ועשתה לי נעים. אז אני מחבק אותה בחזרה.

2. "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר" – ידעתי שאוהב את זה, בעיקר בתור מי שרואה פעם בחודש את "מסיבת רווקות", אבל הסרט הזה התעלה על הפנטזיות הפרועות ביותר שלי. מעניין כמה פעמים עוד אראה אותו עד סוף השנה.

1. "לוקה" – לראשונה בתולדות סיכום המחצית, סרט אנימציה לוקח את המקום הראשון, וזה מצחיק כי אולי אתם לא זוכרים, מכיוון שזה קרה לפני משהו כמו עשר שעות, אבל סרט של פיקסאר גם פתח את סיכום המחצית הזה, עם הנוכחות של "נשמה" שם למעלה. היה לי קצת קשה עם "לוקה" בהתחלה כי הרגשתי שהוא לוקח קצת יותר מדי דברים מסרטים אחרים ("בת הים הקטנה" בקטע חריג) אבל אז הוא התאפס על עצמו, וחי חדקי, איזו הרפתקה נפלאה ומרגשת זו הייתה, אפילו שהיא כנראה הקטנה ביותר של פיקסאר אי פעם. פלא של סרט.

ניצחנו עוד מחצית. אמן נעשה את זה גם עם הבאה.

לוקה