• סרטי יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2021
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״תיק קוליני״, ״המועמדת המושלמת״
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה
  • ״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס
  • ״החפרפרת״ ו״מורתי התמנונית״, סקירת אוסקר כפולה
  • אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט
  • אימת החודש - מרץ 2021

"החפירה" ו"מתחת לאפס", סקירת נטפליקס כפולה

9 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי

בזמן שרוב בתי הקולנוע ברחבי העולם עדיין סגורים, ואת הפרימיירות הגדולות ממשיכים לדחות עד יעבור זעם, שנת 2021 הקולנועית נפתחה – מקווה שאתם יושבים, כי זה הלם – בסטרימינג. כך קרה שרשמית הסרט הראשון של 2021 הוא "שדה קרב" של נטפליקס, נפילה בכזה סדר גודל שאפילו לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב עליו.
מחוץ לנטפליקס, הסרט ההוליוודי הגדול הראשון שיצא השנה הוא כנראה "הדברים הקטנים" של HBO Max ו-וורנר, בהשתתפות שלושה זוכי אוסקר, אחד מהם כבר סומן כאופציה גם לטקס המתקרב. על המותחן הזה נדבר בעתיד, אולי אם יהיה זמין איכשהו בישראל, אבל בינתיים אמליץ לכם שלא לעשות מאמצים כבירים מדי לצפות בו. למעשה, עדיף להימנע.

אם נחזור לנטפליקס, קל לראות מה הם הסרטים שהחברה רוצה להפוך לאירוע. כבר השנה הם דחפו ורוממו את "הבלוז של מא רייני" שאכן מתגלגל לקראת האוסקר, "חדשות העולם הגדול" שייצא רשמית בעוד כמה ימים, "נמר לבן" ו"מלקולם ומרי", שנכון לחודש פברואר 2021 ניצב אצלי בראש הסרטים הגרועים ביותר של השנה. אם כי אני מניח שזה עוד ישתנה.
אבל בין השמות הגדולים האלו, יצאו שני סרטים נוספים, שעל פי הטופ 10 המתעדכן של נטפליקס זכו לחיבה רבה בישראל, אבל לא ממש שווקו בהוד והדר, והיחס אליהם במדיה מושתק כמעט לחלוטין. מתוך סקרנות צפיתי בשניהם כדי לראות האם האסטרטגיה של נטפליקס נכונה, והאם אלו אמורים להיות סרטים קטנים שמתגלים "במקרה", או שחברת הסטרימינג עדיין לא יודעת מה לעשות עם כל התוכן שיש לה.

"החפירה" – The Dig

אם יורשה לי להתחיל ממקום קצת אישי יותר, אספר שאין שום דבר ב"החפירה" שגרם לי לרצות לצפות בו. זאת הסיבה שעבר זמן רב יחסית מהרגע שעלה לשירות הסטרימינג ועד שלחצתי פליי בערב בו הייתי צריך הסחת דעת. אני לא בטוח אם נטפליקס אשמים בזה, זה כנראה עלי. בשלב זה של היומיום אין לי הרבה סבלנות לדרמות רומנטיות (רומנטי מבחינת עשייה, לאו דווקא מבחינה תמטית) בעצימות נמוכה. היה איתן כיף בניינטיז, עכשיו אני מעדיף קצת לנסות דברים מתקדמים יותר.
וזה בדיוק מה ש"החפירה" מוכר. מבוסס על סיפור אמיתי, הסרט מתרחש בשלהי שנות השלושים באנגליה, כאשר אימת מלחמת העולם השנייה מתקרבת אך זירת ההתרחשות עדיין רחוקה משם. בעלת אדמה אלמנה המגדלת את בנה הקטן (קארי מאליגן) מזמנת חופר ארכיאולוגי שתקן ומקצועי (רייף פיינס) על מנת שיחפור בתילים בשטחה, כי היא מאמינה ששם יתגלו ממצאים היסטוריים. כעבור אי אלו חילוקי דעות קלים בין השניים, מתחיל החופר המבוגר לעבוד, ולא אחרי הרבה זמן מגלה שבאדמה הזו קבורים דברים שיכולים לשנות את כל מה שידענו על ההיסטוריה, בזמן ששעון החול הדיפלומטי אוזל, ומטוסי האויב כבר מחכים לשוט בשמיים מעליהם ולהפציץ מהאוויר.
הסרט מבוסס על ספר מ-2007 שכתב ג'ון פרסטון (על ספרו התבססה גם המיני סדרה "שערורייה אנגלית למדי"), ועובד על ידי מוירה בופיני, שלשמה נזכרים התסריטים ל"תמרה דרו", "ביזנטיום" וגרסת קארי פונאגה של "ג'יין אייר". הבמאי הוא סימון סטון, שחקן אוסטרלי בן 36, שסרטו הראשון כבמאי היה "הבת" מ-2015, עיבוד חופשי ל"אווז הבר" של סטרינברג, וגם סרט לא מוצלח במיוחד (אבל כן התפקיד המשמעותי הראשון בקולנוע של אודסה יאנג).
הקאסט כולל כאמור את מאליגן ופיינס, אך גם את לילי ג'יימס (שלאחרונה נצפתה ב"רבקה" של נטפליקס גם), בן צ'פלין, ג'וני פלין ("אמה.") ועוד כמה פרצופים מוכרים יותר ופחות מהממלכה המאוחדת.
כאמור, שום דבר שיגרום לי להשקיע בו כמעט שעתיים כאשר יש כל כך הרבה תוכן שם בחוץ. ובכל זאת, כך קרה.

בתבונה רבה, הסרט נפתח עם דמותו של באזיל בראון, אותו מגלם רייף פיינס. ככלל אצבע הייתי מציע לכל סרט באשר הוא להתחיל עם פיינס אם ישנה אופציה כזו. אני לא ראיתי אותו מאז "יחי הקיסר!" לפני ארבע שנים, ואיך התגעגעתי. כבר בשלב הזה הרגשתי נינוח יותר. גם אם אינני עומד לצפות בסרט השנה, שלי או של אף אחד אחר (בכל זאת חפירות וקארי מאליגן), לפחות פיינס פה כדי להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר.
אחרי פיינס מגיע האס הנוסף של הסרט – המוזיקה שהלחין סטפן גרגורי. כבר בעשר הדקות הראשונות של הסרט נכנס ליווי שבדרך כלל אמור לציין את נקודת השיא, כזו של עשרות כינורות מהירים, ומביך להודות שבשלב הזה כבר הסכמתי להכל. בכל זאת, אני רק בן אדם. סטון מפציץ על ההתחלה עם כל התחנפות לקהל שהוא יכול למצוא, מקרני השמש הזהובות שחוצות את הפריים, צילום רחב של המישורים הבריטיים, מוזיקה שנכנסת ישר ללב, והמכנסיים של קארי מאליגן. והוא לא מתבייש בזה. "החפירה" הולך עד הסוף עם העשייה הרומנטית נטולת הציניות, ואיכשהו, באותו ערב, כנראה שזה תפס אותי לא מוכן. אני התאהבתי בסרט הזה נגד כל מה שאני מכיר על עצמי.

אולי כי "החפירה" הוא אנטיתזה מוחלטת לעולם הקשוח שאנחנו חיים בו כרגע, אולי כי הוא הזכיר לי ברגעיו הטובים את אחד הסרטים האהובים עלי, "שארית היום", שמתרחש באותה מדינה באותה תקופה וחולק את השחקן בן צ'פלין (אם כי השוואה לסרט של מרצ'נט-אייבורי חושפת את הדלות התסריטאית וחוסר הסאבטקסט של זה החדש). יהיו הסיבות אשר יהיו מצאתי את "החפירה" כל כך מנחם, עדין ועוטף, שאפילו כשהוא גולש לקיטש או בוחר בפתרונות קלים מדי לדמויות שלו, לא התלוננתי.
ב"החפירה" אין אנשים רעים, יש רק כאלה ששוגים בדרכם. אמנם יש דרמה גדולה אבל היא בכלל בגרמניה. כאן תמצאו רק בני אדם רגילים שחופרים באדמה כי הם מחפשים משמעות לקיום שלהם. סטייה מהקו המינימליסטי נרשמת איפשהו באמצע כאשר הסרט מחליט לעזוב את הדמויות הראשיות (אולי כי הוא הבין שאין לו מה להתעסק בקונפליקט הלא קיים שלהן) ולהתרכז באהבה צעירה שנולדת על אתר החפירות. קו העלילה הדרמטי-רגשני הזה לא מאוד אורגני לסרט כפי שהיה עד כה, כך שניתן להמר שצופים – כמוני – שנהנו מכל דבר עד כה כנראה ישתפו עם זה פעולה, וצופים שפחות רק ישתכנעו יותר שמדובר בפחמימה ריקה.

ומילה על קארי מאליגן. על פניו היא אמורה לקבל נזיפה על ההופעה שלה פה, כאשר היא שוב חוזרת לדמויות הלא מאתגרות שלה, והולכת בכל הכוח על סטריאוטיפ הגבירה החיוורת שמשתעלת דם אל המטפחת באין רואה. העניין הוא שאת הסרט הזה ראיתי כחודשיים אחרי הסרט עליו כפי הנראה תהיה מועמדת לאוסקר השנה, "צעירה ומבטיחה", ונזכרתי כמה ורסטיליות יש בה. כך הופעתה הראשית, והנעימה-אך-פונקציונלית, ב"החפירה" הפכה מעוד בחירה לא מסעירה של השחקנית, לתצוגת יכולת מרשימה כאשר היא הונחה, לגמרי במקרה, בסמוך להצלחתה הנוספת השנה. באמת שקשה להאמין שמדובר באותה שחקנית בשני הסרטים.

"החפירה" הוא סרט טוב על אנשים טובים שהעולם שלהם עומד להשתנות ללא הכר, ואין להם שום יכולת לעשות משהו בנידון, רק להביט לאחור ולנסות לפענח את רזי ההיסטוריה. על אף הקיטש הוא עדין עם כמה סיקוונסים נפלאים, וגם כשהוא קצת מאבד את דרכו לטובת קלישאות הוא יודע לחזור משם עם רגש ורגישות. לא על הכל קל להחליק, אבל בינתיים הוא אחת ההנאות הכי מוחלטות שלי מקולנוע 2021. הוא האדיבות שאנחנו צריכים כרגע בעולם.

"מתחת לאפס" – Below Zero / Bajocero

על אף שהם חולקים אותה קורת גג, קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר זה מזה מאשר "החפירה" ו"מתחת לאפס". הראשון הוא דרמה היסטורית, השני הוא מותחן פעולה עכשווי. הראשון מצולם במישורים הזהובים של אנגליה, השני כמעט כולו בזינזאנה שמיטלטלת בדרכים חשוכות. הראשון חמים וחומל, השני קר ואכזרי. הראשון הוא כולו הלל לקרבה בין בני אדם, השני רק מחכה להראות איך אנחנו הופכים לחיות בהזדמנות הראשונה.
אני לא יודע איפה אתם נמצאים, אבל בבחירה בין השניים, הלב שלי תמיד ילך לזה השני. אני רוצה שהקולנוע יערער אותי, לא ירדים לי את חוש הביקורת. לכן כשגיליתי את "מתחת לאפס" בחרתי לצפות בו לפני הרבה סרטים "גדולים" יותר שמחכים על השרת, ומסתבר שלא הרבה אחרים עשו זאת גם אם לשפוט לפי מיקומו במצעדי הצפייה הישראלים.

זהו סרטו של הספרדי לואיס קילז, במאי סרט האימה מ-2014 "מתוך החשיכה" בכיכובם של סקוט ספידמן וג'וליה סטיילס, שהייתי בטוח שכתבתי עליו לאימת החודש אבל כנראה שלא. שש שנים עברו על קילז עד סרטו השני, במהלכן עבד על כמה קצרים, והנה "מתחת לאפס" יוצא לעולם בפלטפורמה הגדלה ביותר.
איפשהו בין "קון אייר" ל"שטח פראי" ו"החשוד המיידי" ל"התנגשות", המותחן הספרדי הזה מתחיל כאשר שוטר מקבל משימה לנהוג רכב מעצר ובו כמה פושעים מסוכנים שחייבים להגיע עוד הלילה לבית המעצר, על אף השלג הכבד והטמפרטורות שרק צונחות וצונחות. יחד עם עוד שוטר לצדו, ורכב גיבוי, הם יוצאים את דרכם, אך מגלים שמישהו לא מעוניין שיגיעו למחוז חפצם, והוא קטלני במיוחד.

"מתחת לאפס" מתחיל באופן יעיל והכרחי, נוגע בכל הנקודות שצריך. אחרי פרולוג מסתורי אנחנו מקבלים הצצה על הגיבור, על שותפיו, ועל הפושעים, כל אחד מהם על סקאלה אחרת של נבזות. כאשר העניינים מסתבכים ואנחנו נכנסים למערכה השנייה, לואיס קילז הבמאי מקבל ציון גבוה מאוד. המתח יעיל, הסרט יצירתי מאוד, ועושה המון עם מעט. אם היה מצליח קילז לשמור על האחדות הזו כנראה והייתה פה איזושהי מיני-קלאסיקה אפילו. עם זאת, קילז בחר להרחיב את הסקאלה ולהיכנס גם לטריטוריות של מרדפים והישרדות. מבחינת בימוי אני חייב להודות שגם בחלקים האלו מדובר בעבודה טכנית מרשימה למדי ויש פה כמה סיקוונסים שבוודאי ישכנעו ראשי אולפנים הוליוודים לתת לו איזו הפקה מרשימה בהמשך. הבעיה היא שברגע שהסרט שואף להעביר הילוך, נחשף התסריט בכל חוריו וחוסר ההיגיון שבו.

עדות לכתיבה הבעייתית אפשר לראות כבר בהתחלה, כאשר השוטר והפרוטגוניסט של הסרט מוצג לנו בפקק תנועה יחד עם אשתו ובתו בסצנה שאינה קשורה לכלום. זוהי דרכו של הסרט להגיד לנו שמדובר באיש משפחה נורמטיבי ואוהב, ורוצה שנחבב אותו ושנדאג שיחזור הביתה ליקיריו. בדיעבד זה מאוד מיותר מכיוון שהליהוק של של חאוויר גוטיירז ("צ'מפיונס", "טרומן") עושה את העבודה לבד. הפרצוף של גוטיירז מעורר אהדה בפני עצמו, והמשחק שלו תומך בזה, כמו גם פעולותיו מול האסירים. כן, זו התקטנות שלא הייתי בכלל מתייחס אליה אילולא ההמשך, אבל זו בחירה שמרמזת על הנטייה לבנאליות לאורך כל הדרך.
אצלי המשבר הגדול קרה לקראת הכניסה למערכה השלישית, ומבלי להסגיר כלום, בואו נגיד שיש מכונית שחוזרת למשחק באופן שאיננו סביר בכלל. זה היה כל כך צורם שממש חיכיתי להסבר שיגיע, אך לשווא. חוסר ההתעמקות בפרטים – או לפחות תקווה שהקהל לא יבחין בכך – כבר הופך לקומי בסצנת השיא של הסרט, שהייתה צריכה להיערך אחרת לגמרי, ובמתכונתה כפי שהיא מרגישה כאילו הסיבה היחידה שהדמויות פועלות כפי שהן פועלות היא כי הבמאי אמר להן.
על אף שהוא עשוי היטב אני לא הצלחתי לדלג מעל הכתיבה המאכזבת, ולקראת הסוף כבר הרגשתי שקילז איבד את המושכות לחלוטין, וזה ציער אותי מאוד. חצי סרט מדויק וסוחף, וחצי מקושקש ומאולץ.