• סרטים חדשים: לאור המצב, נסתפק בצפייה ביתית
  • ״לילה בגן עדן״, סקירת נטפליקס
  • Unhinged ,Honest Thief :סקירה אווירית כפולה
  • לקראת
  • ״התלמיד״, סקירת נטפליקס לסרטו של צ׳טניה טמהאנה
  • ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״, סקירת נטפליקס
  • ״מוגול מוגלי״, סקירה לסרט החדש עם (ושל) ריז אחמד
  • כעבור 10 שנים:
  • אימת החודש - אפריל 2021: בריטי, שני קנדים ואירי
  • הנוסע הסמוי
  • לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או

"הנוסע הסמוי", סקירת נטפליקס

25 באפריל 2021 מאת אור סיגולי

יותר מרוב הסרטים, במקרה של "הנוסע הסמוי" (Stowaway) שעלה בסוף השבוע האחרון לנטפליקס, נראה לי שחשוב מאוד לעשות תיאום ציפיות. הטריק הוא איך לעשות את זה בלי להסגיר יותר מדי מהעלילה, שאולי איננה מפותלת במיוחד אבל מתפתחת לאט ועל כן לא כדאי להקדים את המאוחר.
אז כדי לרקוד סביב זה, הנה כמה דברים שחשוב שתדעו שאין ב"הנוסע הסמוי", על אף שמדובר בסרט המתרחש כולו בחללית מחקר בדרך למאדים: לא תמצאו פה מפלצות, חייזרים, תאגיד מרושע, לופים בזמן, רובוטים קטלניים, רובוטים בכלל, או גברים לבנים מאיזשהו סוג. זה לא "הנוסע השמיני", לא "שמש", לא "סימן חיים", ולא "סיוט בקצה האופק".
עדיף לדעת את זה מראש, מניסיון, כי אחרת השעה הראשונה של הסרט הזה עוברת לאט להפליא, עד לרמה של חוסר הבנה מוחלט לאן מנסים לקחת אותנו, והאם בכלל מישהו פה יודע מה הוא עושה. בסופו של דבר, התגלתה הפתעה נעימה במיוחד.

"הנוסע הסמוי" מתחיל כאשר חללית המאוישת על ידי שלושה אנשים יוצאת למשימה בת שנתיים למאדים. אלו הם המפקדת (טוני קולט, ששומרת על המבטא האוסטרלי שלה לשמחת הכלל), רופאה צעירה (אנה קנדריק) וביולוג (דניאל דיי קים). השיגור עובר חלק, וכולם די מרוצים, עד רגע שמתרחש בחצי השעה הראשונה שלו, שאפשר לדבר עליו פה כי שם הסרט, בעברית ובלועזית, מסגיר אותו. מסתבר שבמהלך ההכנה לטיסה אחד הטכנאים (שמיר אנדרסון) איבד את הכרתו ונשכח באחד התאים. עכשיו הוא תקוע בחלל לשנתיים, כשהבעיה האמיתית היא שמכיוון שהטיסה הזו תוכננה לשלושה אנשים בלבד, החמצן לא יספיק לכל מהלך השהייה.

מכאן יכלו הבמאי ג'ו פנה והתסריטאי השותף שלו ריאן מוריסון (יחד גם עבדו על "השורד" עם מאס מיקלסן. האחרון גם חתום כאן על העריכה) לקחת את הסיפור להמון כיוונים, אבל בחרו משהו יוצא דופן. בעיני זה עבד לא רע, אבל גם יכול להיות אכזבה לחלק מהצופים. נראה שההחלטה הראשונה שלהם הייתה שכל הדמויות בסרט יהיו אנשים מאוד טובים, בעלי מצפון ומוסר. הם לא נתנו לכל אחד אפיון אחד ספציפי שאתו ירוץ על פני כל העלילה כמו שהיה קל לעשות (האחראי, החומל, העצבני, הקשוח), אלא גרמו להם להתמודד עם הסיטואציה באופן אמין ולא מתוסרט, שמאוד מקל להזדהות איתם. החיסרון של זה הוא שבזמן שכולם באמת מאוד נחמדים, הם לא ספציפיים מספיק כדי להיות דמויות מעניינות לגמרי. הם פשוט אנשים סבבה כאלה, והפעולות שלהם די זהות, אז ההרגשה היא שלא באמת השקיעו בהבנה עמוקה של המנגנון בכל אחד מהם. הם כאילו איש אחד עם ארבעה ראשים, שעומד בפני אתגר.

אתוודה שזה לא מאוד הפריע לי במהלך הצפייה, גם כי הן כאמור דמויות שקל לחבב, וגם כי השחקנים טובים. מצד שני, ממש כמו המלכודת בעיצוב הדמויות הלא מאוד מסעיר, נראה שכולם נותנים משהו כמו שבעים אחוז מהיכולות שלהם, בעיקר כי התסריט לא לוקח אותם אל הקצה. היחיד שמקבל עוד אקסטרה ווליום הוא שמיר אנדרסון, שלפחות בשבילי היה פנים לא מוכרות כלל, וככזה הוא בהחלט הזכיר ביותר.
התפקיד הראשי הוא של אנה קנדריק, ואת רוב הסיפור אנחנו חווים דרכה, כך שגם לה יש כמה רגעים חזקים שהיא מתפעלת היטב. דניאל דיי קים וטוני קולט, הצלעות הנוספות במרובע, די פונקציונליים, ברמה שאני לא לגמרי מבין למה טוני קולט – שחקנית שיודעת, ואוהבת כפי הנראה, לתת מעצמה הרבה מאוד על המסך (כמו שעשתה לאחרונה ב"תורשתי" ו"אני חושבת לגמור עם זה") – בחרה את הפרויקט הזה. או שדברים נשארו על רצפת חדר העריכה, או שהיא קצת מבוזבזת פה.

ובכל זאת, על אף האלמנטים האלו, "הנוסע הסמוי" נרשם כצפייה טובה מאוד, בעיקר בזכות חלקו האחרון. הוא בסך הכל שעה וחצי, קצת פחות אפילו, והוא מתבשל על אש מאוד נמוכה. כאמור, השעה הראשונה אפילו מערערת כי אם כבר קורה משהו זה עובר בשקט ובלי דרמה, ופרטי המשימה לא מאוד מעניינים. אני כמעט והייתי מוכן לוותר כי פשוט לא הבנתי על מה הם מקשקשים כל כך הרבה זמן, אבל הסובלנות ממש השתלמה במקרה הזה. מהרגע שהפלונטר הופך להיות בעיה מוסרית, פתאום ברור למה פנה ומוריסון לקחו כל כך הרבה זמן – היה דרוש שנכיר בדמויות כבני אדם, ולא רק כפונקציות בחלל מצומצם, כדי שנדאג להם ונרצה שיצליחו. אם כי, כפי שניסיתי לנסח בעדינות בפסקה הקודמת, זה הצליח עד גבול מסוים.
עוד אלמנט שאני תוהה לגביו הוא השימוש במוזיקה של וולקר ברטלמן ("משמר האלמוות", "סארו – הדרך הביתה"). מצד אחד היא מאוד מוצלחת בפני עצמה, אך מאדך היא כל כך נוכחת, כל כך מנסה להכתיב את הטון, שזה מרגיש קצת כמו ניסיון להציל את הסרט בעריכה. כנראה מישהו חשש שהקצב האיטי של חלקו הראשון של הסרט, עד שאנחנו מבינים על מה הוא, יבריח את הצופים ולכן הפילו את הטיים-ליין מוזיקה שלא מפסיקה לרגע, שמנסה להכניס מתח בכל רגע נתון. זה עובד בהתחלה, ואז מתיש, אבל פתאום יש רגע שבו המוזיקה מפסיקה, וזה החלק הכי מלחיץ בכל הסרט.

רוב האקשן בסרט קורה בתוך הראש של הצופה, שגם זה קונספט די מעניין, אני חייב להודות. אנחנו לא צריכים לפענח שום דבר, או להקדים את הדמויות, אלא פשוט לשאול את עצמנו מה אנחנו היינו עושים במקומם, איך היינו פועלים והאם המהלכים שלהם נכונים או לא לפי תפיסת עולמנו. זה נכתב לחיוב, כמובן.
אבל כל זה נכון עד סיקוונס אחד לקראת סוף הסרט, שהוא באמת מהמדהימים שראיתי בחודשים האחרונים. גם הוא לא מורכב ממרדפים ופיצוצים, אלא יותר מאלו בהם צריך פשוט להגיע מנקודה א' לנקודה ב', אבל הוא עשוי באופן שמקשה על הנשימה. הקצב שלו, המשחק והאפקטים בו הופכת אותו לסצנת הישרדות שלא נופלת מ"שטח פראי", "האיש שנולד מחדש" או "גברים במלכודת" (אני לא יכול להשתמש ב"השורד" כדוגמא כי לצערי טרם ראיתי). הוא לבדו שווה את כל הצפייה.

לפני כמה חודשים משימה חללית אחרת יצאה מנטפליקס, "שמי חצות" שמה, והיא הייתה להצלחה ואפילו השתחלה לאוסקר בקטגורית האפקטים. פה אצלנו היא זכתה למילים חמות יחסית מאורון, אבל אני מצאתי את הסרט ההוא מנופח ומשעמם. "הנוסע הסמוי" מייצג בדיוק את ההפך, לדעתי. הוא סרט מכונס, חנוק, שלא עושה סלטות באוויר כדי להוציא מאתנו קריאות תדהמה, אבל מייצר עניין בעזרת סבלנות, ויודע מתי לספק לנו את הדבר שהיינו צריכים כדי לשבח אותו. רוב סרטי החלל שראיתי לאחרונה הרגישו לי מוכרים מדי, לא אחידים והולכים בתלמים חרושים במיוחד. "הנוסע הסמוי" בחר בדרך קצת אחרת, ובעיני זה השתלם לו מאוד. רק תדעו למה אתם נכנסים.