• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

10 לסריטה: עשר שאלות (ותשובות)

26 בספטמבר 2020 מאת לירון סיני

הנה, הצלחתי להכניס גם את המילה וגם את המספר לכותרת כדי להדגיש את גודל המאורע, כמו שאורון ציין בפוסט החגיגות המסורתי. אתר תוכן עצמאי לחלוטין שממשיך לעבוד ולייצר תכנים על בסיס יומיומי עם אותו הצוות, זה חתיכת דבר בכל תחום, בטח ובטח בתחום הכתיבה על קולנוע לכבודה נתכנסנו. וטיבה של ההתכנסות היא ראיון עם כותבי סריטה, כלומר – עם כולנו, גם כדי לעצור ולהרהר בדרך שעברה, וגם כי כל הזדמנות לדבר על קולנוע וכתיבה היא סיבה למסיבה. חלק מהתשובות נראות די תואמות אבל הן לא מתואמות, השבנו לגמרי בנפרד ולא בשיחה משותפת.

באופן סמלי משהו, גם הלפטופ שלי ממנו אני מקלידה כרגע בדיוק חגג עשור. ככזה, יש בדפדפן שלו סימניה מימיי ככתבת קולנוע מתחילה בה ריכזתי לינקים נבחרים למקורות מידע בארץ ובעולם. חלק הכרתי, חלק הגיעו מהעורכים והכותבים שישבו איתי במערכת ynet דאז. והנה הוא, סריטה, מתנוסס בין Deadline לעין הדג ל-Empire.

הרבה התעדכן מאז, כמו שתראו בחלק שמדבר על מקורות השראה, ומקוראת הפכתי לצלע רביעית מרוצה ביותר. ככזו, ניצלתי את ההזדמנות לדלות מידע שנע, כתמיד, בין האישי לקולנועי, לפעמים בלי שום רצון להפריד בין השניים. בחרתי לנו תהיות שמעניינות אותי גם ככותבת על התחום וגם כצופה, מתוך תקווה שהתשובות יעניינו את הקוראות והקוראים שלנו כשם שהיה לי מעניין לערוך אותן. עניתי בעצמי על 4 שאלות מתוך ה-10, כמניין ארבע השנים שלי כאן. דילגתי בקלילות על השאלה על פוסטים שכתבתי בעצמי, וטוב שכך כי עופר סימן את השניים שהייתי בוחרת בפוסט ההמלצות הנהדר שלו. שיהיה לנו מזל טוב.

1. מה המענה שלך לאנשים שלא מכירים ושואלים "מה זה סריטה"?

אור: אתר עצמאי לביקורת קולנוע. בדרך כלל זה גם מגיע עם אזהרה כמו "אנחנו חופרים", רק שיידעו למה הם נכנסים.

עופר: אתר על הקולנוע שאני כותב בו יחד עם כותבים אחרים.

לירון: ה-מקום לכתיבה על קולנוע שנשען על שלושה ועכשיו ארבעה אנשים. שואלת את מי שמולי אם הוא או היא אוהבים לקרוא על סרטים לאורך ולעומק.

אורון: בדרך כלל אני מצטנע ועונה שזה בלוג קולנוע שלי יחד עם כמה חברים. ושזה נכתב עם סמ״ך. לרוב זה מספק, אם יש שאלת המשך אני עונה בכזו אריכות שהשואל מתבלבל. לא בכוונה, פשוט יש הרבה במה להתגאות.

2. מה רצית שסריטה יהיה כשרק התחלתם?

אורון: באופן מוצהר רציתי שנהיה שילוב בין בלוג ומגזין, ובין סינמסקופ ועין הדג. כלומר, תמהיל של ידענות וקלילות, צוות כותבים חרוץ שיש גם קהילה סביבו, ומקום לפתח בו דיונים על קולנוע. קצת כמו שהיה לי בסניף ירושלים של "האוזן השלישית", בו בעצם נולד הבלוג. רציתי חפירות עומק על סרטים כיפיים, או הגיגים שטותיים על יצירות מופת כבדות משקל, ולהיפך. בפועל אני חושב שהפכנו למשהו אחר לגמרי, וההשראה שלי בשלבים המאוחרים יותר הייתה יותר מקומות כמו The Dissolve עליו השלום, ופחות Slashfilm. ידעתי שאי אפשר יהיה לעמוד בקצב העדכון החדשותי ועדיף להעמיק.

אור: מקום לכתיבה שאינה תלויה באורך טקסט או בטראפיק. שאפשר לכתוב בו מה שרוצים כמה שרוצים, בלי להתחשב בשיקולים זרים של SEO או אפילו רלוונטיות. משהו שישדרג את החשיבה הקולנועית בישראל, שבאותה תקופה הייתה כמעט כולה תלויה ביאיר רוה.

עופר: מבחינה אישית, מקום בו אוכל לכתוב על קולנוע עם מסננת של עורך ובחברת עוד כותבים.

3. מה ההמלצה שלך לשני מקורות השראה שמדברים או כותבים על קולנוע?

אורון: חלק מהחבר׳ה של The Dissolve שהזכרתי קודם מאוגדים היום כפודקאסט The Next Picture Show והוא הדבר הכי טוב שאפשר להאזין לו שקשור לקולנוע, מבחינתי. השיחות גבוהות אבל לא מדי, הסרטים לרוב נגישים יחסית. אם אני מרגיש קצת עצל מבחינת השראה או שאין על מה לכתוב ועל מה לדון כרגע, אני נשטף בזרם העדכונים המקצועי והקצבי של אתרים כמו Indiewire או Slashfilm שכבר ציינתי.

אור: היום אני כמעט לא קורא טקסטים על קולנוע, אלא בעיקר מקשיב לפודקאסטים. רוב ההשראה שלי לרעיונות ולכתיבה מגיעה משם. יש המון, הייתי ממליץ על Slashfilmcast ו-This Had Oscar Buzz.

עופר: בזמן האחרון אני נהנה מכתב העת אוף סקרין שמציע כתיבה מעמיקה של סטודנטים לקולנוע על קולנוע. אני שומע די בקביעות מספר פודקאסטים, נדמה לי שאני היחיד בסריטה שמתחיל כל יום שישי עם Filmspotting. אלו שתי המלצות על דברים שנחשפתי אליהם עמוק אחרי תחילת הכתיבה בבלוג. אני גם תמיד נהנה לקרוא מבקרים ישראלים מוכרים, גם כשיש לנו דעות שונות.

4. מה גורם לך לכתוב על קולנוע?
או אולי, לכולם כאן יש עוד תחומי עיסוק. מה כתיבה על קולנוע נותנת לך?

עופר: בתור ילד ונער, עוד לפני שהתחלתי לצפות בהרבה סרטים קראתי בשקיקה ביקורת סרטים בעיתונים. הטעם וסגנון הכתיבה שלי התעצבו במפגש בין המבקרים שקראתי בדפוס ובין הכתיבה המוקדמת על קולנוע באינטרנט בעברית – באתרים שרובם כבר לא קיימים כמו הקבינט של ד"ר קליגרי (אם לא הזיתי ואכן היה כזה אתר) ובעין הדג שקיים עד היום. בפעמים הראשונות שנכנסתי אליו הוא נראה לי לא הגיוני, בגלל הערעור שלו על מה שקבעתי שנחשב לטעם טוב על סמך המקורות האחרים. המפגש הזה הוליד רצון להתבטא על קולנוע בכתב, גם אם לא ידעתי שזו השאיפה העיקרית שלי בתחום עד לשלב מאוחר יותר.
הכתיבה על הקולנוע היא גם הדרך שלי לתקשר עם הסרטים בהם אני צופה וגם דרך לבטא את עצמי. אני כותב גם פרוזה ושירה שאנשים תופסים כאוטוביוגרפית, אבל אני תמיד חש כי הכתיבה על הסרטים היא עבורי אישית יותר, כי אמני הסרטים מבטאים דברים שאני לא מעז או מצליח להביע בלי תיווך.

אורון: בשלב הזה של חיי זה כבר דחף. כפייתי לחלוטין. המחשב שלי מלא בטיוטות ושברי טקסטים שלי על סרטים שראיתי, כי למדתי לנסח לעצמי דעה בצורה של כתיבה. אלא אם אני מקיים שיחות או יושב לקרוא אחרים, זה חלק מהעיבוד של היצירה במוח שלי גם כשאני יודע בוודאות שאין צורך לכתוב כי זה לא יתפרסם בשום מקום. כשדעות שלי על סרטים כן מתפרסמות, אני מניח שזה לא ממש ״נותן״ לי כלום. אולי חוץ מהתקווה שייתכן ועזרתי למישהו שקרא להתנסח בעצמו לגבי החוויה שלו.

אור: איפשהו ב-2013 כתבתי טקסט לסריטה שגרם לאחת מהיח"צניות המובילות בארץ להתקשר ולצרוח עליי כמו שלא צרחו עליי בחיים. הייתי בן 30 ודי המום. לא תקשרתי עם אף אחד חצי יום. באותו הערב פגשתי את אורון ואמרתי לו "אני לא יכול יותר. אני לפחות חודש לא הולך לכתוב כלום כי נשבר לי מהעצבים ומאנשים שמתערבים לי בכתיבה. אם אני שורד את החודש, אני פורש מכתיבה" (אז כתבתי גם לסריטה וגם לעכבר העיר). החזקתי מעמד בדיוק שבוע עד שהבנתי שאני לא יכול בלי זה.
עכשיו כשהפסקתי לעשן, אני יכול להגיד שהכתיבה היא ההתמכרות הכי גדולה שהייתה לי. היא מעניקה לחיים שלי תחושה של ייחוד, של הנאה ושל מחויבות. כאילו יש לי תפקיד ומשמעות באיזו קהילה קטנה שמתעניינת במה שיש לי לומר. זה חלום.

לירון: כשהייתי בתיכון חברה טובה במיוחד ואני השתעשענו עם הרעיון של ללמוד קולנוע באוניברסיטה. דיברתי על זה כעל פנטזיה, באוניברסיטה הרי לומדים "מקצוע" שאפשר לעבוד בו. לא עובדים בדבר שהכי אוהבים לבלות איתו בשעות הפנאי. ובכן. ההנחה התבררה רק כחצי נכונה עבורי.
שנים אחר כך הלכתי בעקבותיה ללמוד קולנוע, ובזמן שהחלום לעשות סרטים עדיין רובץ לפתחי כפוטנציאל לא ממומש, הכתיבה עליהם, בין אם במשרה מלאה בעבר, ועכשיו פה בכל הזדמנות אוויר לנשימה שיש לי, היא חלק מהותי מהגדרת העצמי. תמיד דיברתי על איך שסרטים גורמים לנו לחשוב ולהרגיש, לפעמים תוך כדי הצפייה (סליחה, כולם!). ואם מי שיקראו את דעתי ימצאו את עצמם מניעים תחושות ומחשבות בעקבות כך, זה כל מה שיכולתי לבקש.

5. למה קוראים לסקירות סקירות, ולא ביקורות?

עופר: באנגלית מפרידים בין Review, כתיבה שסוקרת סרט עם יציאתו, תוך שילוב בין הערכה של הסוקר ופרטים על הסרט לבין Critique, כתיבה ארוכה יותר, שיורדת לפרטים ולרוב מניחה שהקורא כבר צפה בסרט, מה שבסריטה לפעמים מופיע כ"ניתוח". בנוסף, בסריטה אנחנו כמעט אף פעם לא כותבים על סרטים שאנחנו לא רוצים לכתוב עליהם, או שאין לנו הרבה תובנות לגביהם. אני לרוב אעדיף לא לכתוב על סרט שלא אהבתי, ולכן לא בטוח שהכתיבה שלי עונה על הציפיות של הקוראים מ"ביקורת" שצריכה לפעמים להיות יותר שלילית. אם הייתי כותב עבור גוף אחר שנותן משימה מראש, הייתי מפרסם יותר טקסטים שליליים. אולם, התשובה הנכונה היא "מה שאורון ענה".

אור: זה משהו שאורון החליט עליו, נגד עצות של אנשי SEO. הרעיון הוא לא להעביר ביקורת אלא להתייחס לסרט בכלים של ביקורת על מנת לתת את הכבוד הראוי לו. זה כמובן לא תמיד מחזיק, ויש פעמים שאנחנו משתלחים ללא הכרה, אבל גם זה בניסיון להיות מנוסחים ולא בהכרח פרובוקטיביים.
העניין הוא שמאז זה תפס. אנשים מתייחסים לטקסטים שלנו כ"סקירות" ולא "ביקורות", וגם ראיתי את זה צץ בעוד כל מיני מקומות.

אורון: מאז ומתמיד היה לי קשה להגיד שאני ״מבקר קולנוע״ כי למילה ביקורת יש קונוטציה מאוד שלילית בעברית. אך ורק שלילית בחוגים מסוימים. בשלב הקונספט, עוד לפני שהיה שרת לסריטה, רציתי להבדיל בין Reviews לבין Analysis וככה נולדו סקירות וניתוחים. בעיניי יש במילה ״סקירה״ משהו יותר צנוע, כאילו לא באנו להעביר ביקורת אלא לספר על חוויה כצופה או אפילו צרכן. אני שמח לראות שזה תפס ולא רק אנחנו משתמשים בזה בשנים האחרונות.

6. איזה טקסט או פרויקט שלך בסריטה גורם לך להיות מרוצה במיוחד? רק אחד! טוב, אפשר שניים.

עופר: פרויקט כל סרטי אינגמר ברגמן היה מהנה מאוד לכתיבה. אני עומד מאחורי רובו גם ממרחק הזמן ואני גם מקבל יותר תגובות אישיות לגביו מאשר על דברים אחרים. אני גם מאוד מרוצה בכל פעם שאני/אנחנו מנתחים בפירוט סרט ישראלי.

אור: הטקסטים שאני הכי גאה בהם הם אלו שהצלחתי לתפוס בהם איזה סאבטקסט מקורי, רעיון שלא בטוח אם עלו עליו לפני, ושגרם לי להסתכל אחרת לגמרי על הסרט, ועל קולנוע באופן כללי. למשל הדרך שפענחתי את "התפשטות" אחרי פסטיבל חיפה. או הצפייה השנייה ב"זרים על שפת האגם".
עם זאת, הדבר הכי מבריק שאי פעם יצא לי היה בעקבות הצפייה ב"סלין וז'ולי יוצאות לשוט". כשסיימתי את הסרט לא הייתי בטוח אם יהיה לי משהו חכם לומר עליו, ותוך כדי כתיבה הבנתי שזה הפירוש הכי מדהים לכוח של צפייה – איך אפילו על ידי פעילות פאסיבית לחלוטין יצירה יכולה להשתנות, ואיך במאי צרפתי ניסח באופן מושלם את הכוח של צריכת נרטיב. עף לי המוח. זה בערך תיקו עם הניתוח שלי ל"אפסטרים קולור".
העניין הוא שנכון לרגע זה קראו את הטקסט, שפורסם ב-2016, מספר זעום של מאות אנשים. לצורך ההשוואה, את התדהמה חסרת המשמעות שלי מ"365 יום", שפורסם לפני כמה חודשים בסך הכל, קראו נכון לרגע זה פי 50 מזה.
אבל באמת שפרויקט זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר הוא משהו שאני בהלם שהצלחתי להתמיד בו, וגם הוציא ממני כמה מהטקסטים הכי טובים שלי.

אורון: זו קצת התחכמות אבל נראה לי שזה נחשב, אם מותר לי לאחד את הפוסטים הבאים לסיפור שמייצג את כל מה שסריטתי בעיניי. בשנה הראשונה של הבלוג סקרנו את פסטיבל ירושלים וביום האחרון שלו הומלץ לי על ״בלדה טריסטה״ של אלכס דה לה איגלסיה. אפשר לקרוא את הדיווח ההמום שלי משם, שהתגלגל לפרויקט המקיף היחיד שלי בסריטה בעצם, במהלכו ראיתי את כל סרטי הבמאי הספרדי. הפרויקט הסתיים בשנה החולפת עם ניצחון במצעד סרטי העשור המשותף שלנו. מסע של כמעט עשור שהתחיל ונגמר בסרט מטורף אחד.

7. איך אפשר לתאר את ההבדל בין קולנוע לטלוויזיה היום, בפרט כשצריכת הקולנוע היא כה ביתית?

עופר: כמו שמבדלים בין נובלה לרומן. סרט הוא (לרוב) משהו לצפייה רציפה, תוך ניתוק מן העולם ובפרק זמן סביר בלי כל עצירה. המסגרת הזו עושה אותו לרוב מהודק יותר, אך גם בשעתיים אפשר להעמיק. עבורי, יש גם הנאה מצפייה עם קהל אחר (שאני מכיר או לא מכיר) על מסך גדול ואני ממתין בשקיקה לימים בהם זה יהיה שוב רלוונטי. אבל אולי באמת ההבדל מיטשטש עבור אנשים צעירים ממני/הדורות הבאים. הרבה פעמים אנשים מתאכזבים שלא צפיתי בסדרות כי הם מניחים שאני צופה בכל – אבל אני משקיע את זמני בנובלות, כלומר, בסרטים באורך שדומה למה שמוקרן בקולנוע (למרות שאני אוהב גם סרטים של שלוש שעות+). בנוסף, לחלק די מביך מן הסדרות המהוללות פשוט לא הצלחתי להתחבר או להביא את עצמי לצפייה מעבר למספר פרקים, וזו לא אשמת הסדרות.

אורון: אני מבין לגמרי אנשים שאומרים שאין הבדל יותר, זה מאוד פוסט-פוסט-מודרניסטי והכל, אבל אני כן עדיין מרגיש את ההבדל על בשרי. בעיניי זה לא עניין של ערכי הפקה או חווית צפייה, אלא של פרישת סיפור, או מריחת סיפור. קצת כמו ההבדל בין רומן ונובלה. יש הרבה יתרונות בעיניי בחלוקה לפרקים, שהמון סדרות לא מיישמות עבורי, במיוחד אלו שמנסות להיות ״קולנועיות״. לעומת זאת, אני מקבל וייב ״טלוויזיוני״ (במובן המיושן של המונח) מכל כך הרבה סרטים, בעיקר במאה הנוכחית. מכאן זה כבר ממש עניין של תחושות ואותן קשה לתאר, אבל בתור מי שהמוח שלו מתאפס כשהוא רואה קרדיטים, אני עדיין נאמן לפורמט של סרט קולנוע. סדרה זו עבודה מאומצת מדי עבורי שכוללת החזקה של כל הסיפור בראש לאורך עונה שלמה (או כמה עונות) ואין לי שום יכולת לזכור מי הדמויות ומה ההיסטוריה שלהן. לכן אני מעדיף לצרוך את הסיפורים האודיו-ויזואליים שלי בישיבה אחת רציפה.

אור: אני לא בטוח אם ההבדלים וההגדרות רלוונטיים בשלב זה. יש עולם תוכן מעניין בחוץ ולא משנה אם הוא מחולק לעשר שעות, או שהוא סיפור מהודק של שעה וחצי. עם זאת, הקולנוע (היותר מעניין, לטעמי) בכל זאת שואף להשקיע בדרך הסיפור הויזואלית יותר מאשר מה שלרוב אנחנו נתקלים בו בטלוויזיה, שהיא מדיום עם קצב עשייה אחר ולכן עם קצת פחות סאבטקסט חזותי – כזה שנועד לצריכה מיידית וחד פעמית (גם אם אפשר לראות סדרה כמה פעמים). בקולנוע מותר לפעמים שהסיפור ישרת את המבע, אבל בטלוויזיה הנרטיב הוא המלך. שזה בסדר גמור, כמובן. זה לא נאמר כביקורת.

8. בסריטה יש כותבת על קולנוע (היי) אבל אין מספיק מהמגדר הזה בארץ. מתי התחלת לשים לב לענייני ייצוג, ומה לעשות כדי לשפר עניינים?

לירון: אחת הפעמים הראשונות בהן הבנתי שיש שוני בהשקפות העולם מנקודת מבט מגדרית, ושכדאי לשים לב לזה הייתה כשידעתי בעל פה את המילים של השיר הזה של הביטלס. בערך בת 13, לקחתי אותו כמשהו מגוחך, משל עם אזהרה על איך לפעמים העולם מסוכן, כמו כיפה אדומה למגדר שנה א'. התמזל מזלי וגדלתי טוב כבת אדם וככותבת, בין נשים וגברים שמכבדים אותי ואת מה שיש לי לומר גם כשאני פגיעה, וכך מחד היה לתודעה הפמיניסטית שלי מקום לפרוח, אבל גם לקח לה זמן להנץ. בפרקטיקה, כשאני נוכחת שוב ושוב שרשימות של מבקרי קולנוע לא כוללות מספיק נשים משני צידי המתרס, בקיצורי קיצורים אני רוצה שנתבטא כמה שיותר, גם בכתיבה עצמה (ראו את השאלה הבאה בעניין הזה), וגם בינינו לבין עצמנו ועם בני ברית כדי להשוות מחירים. זה לא מנומס, אבל זה הכרחי, וזה עובד. זה עזר ועוזר לי, וזה אינטרס של כולנו.

עופר: התחלתי לשים לזה לב דווקא דרך עבודה באקדמיה, ובאופן ספציפי דרך ביקורת מוצדקת על רשימת צפייה בסרטים קאנונים שגיבשתי. היא הייתה צמודה לקאנון המקובל ופחות לטעם אישי, ולכן לא הכילה הרבה סרטים של במאיות. משם הבנתי כי הבעיה קיימת בכל צדדי העיסוק בקולנוע ולא רק בארץ. זה קרה בערך שנה-שנתיים אחרי הקמת סריטה אם אני זוכר נכון.
בתחום הביקורת, נדמה לי שכמעט תמיד היו שתיים-שלוש מבקרות שקראתי עוד משלבי קריאת הביקורת הראשונים שלי, אך הזהות שלהן התחלפה וחשבתי על כך רק בדיעבד. איני מצליח לחשוב על פתרונות, פרט להעלאת הנושא על סדר היום. טבלת מבקרות (עם או בלי השוואה למבקרים) או אתרי קולנוע המוקדשים רק לכתיבה של נשים הם צעד חיובי, אבל התוצאה הסופית צריכה להיות מצב בו נשים יקבלו נתח נכבד מן המשרות הספורות של כתיבה על קולנוע בתשלום בעברית.

אורון: בזמן ההקמה של סריטה ואיסוף משוגעים לדבר שיסכימו לכתוב כל שבוע ובחינם, פניתי לשלושה גברים ושלוש נשים. חצי במקרה. אבל רק שלושת הגברים הסכימו וכך יצאנו לדרך. אחד פרש די מהר. בהמשך, אחת מהשלוש המקוריות הסכימה להיות כותבת אורחת, והיו לנו עוד כמה וכמה שהיו כותבות קבועות/אורחות לאורך השנים. אבל הניסיון שלי ליצור שוויון מגדרי היה לא מוצלח, מהרבה סיבות, בטח יותר ממה שאני מודע לו. לכן, אני חושב שהתפקיד שלי כרגע הוא בעיקר להקשיב. כשהייתי עורך מדור קולנוע בעכבר העיר היה לי גם מה לעשות בנידון באופן אקטיבי יותר (הבאתי עוד מבקרת, העליתי את השכר המזעזע של הכותבות הקיימות). להציע למבקרות לכתוב בחינם בסריטה תמיד נשמע לי כמו ההיפך משיפור העניינים, אבל כשיש הזדמנות וזה מתאים לכל הצדדים אני שמח שזה קורה.

אור: יש לי המון מה לומר על זה, אבל זה ארוך אש.

9. למי שרוצה לכתוב על סרטים, עצה בבקשה: מאיפה להתחיל, איך לכתוב?

אורון: האמת שכתבתי על זה לא מעט, ולא רק אני. אפילו הכנתי פעם מדריך פרקטי מאוד. העצה הקבועה והמקוצרת שלי היא – קודם לקרוא ורק אז לכתוב. לקרוא מבקרות או מבקרים שמדברים אליך, בטעם או בסגנון. זה מרגיל את המוח לצורת חשיבה מסוימת, כי ביקורת קולנוע איננה טוקבק או דעה לא מגובשת ולא מנומקת. ובעיקר, לקרוא אחרים מרחיב אופקים. כשתופסים את העניין מחשבתית אפשר להתחיל לכתוב ניסיונות וטיוטות בלי להתבייש ובלי לחשוב. אני מציע גם לקחת מרחק מהטקסט אחרי טיוטה ראשונה ולא מפולטרת, כדי לקרוא את עצמך באופן נקי יותר ורק אז לערוך ולשכתב. תוצרים מוגמרים אפשר לפרסם היום בכל רשת חברתית ולקבל תגובות.

אור: שלב הקלישאה שלי – פשוט לכתוב. לשבת רגע, לחשוב מה יש לך להגיד, ואז לכתוב. ולפרסם. בפייסבוק, בלטרבוקסד, בפלטפורמה חינמית כלשהי, לא משנה. הדבר היחיד שחשוב הוא להתמיד. אף אחד לא קרא אותנו בהתחלה, ואני מאמין בכל לבי שההתעקשות היהירה שלנו לפרסם משהו כל יום היא שעזרה לנו להיכנס לעניינים, וזו שגרמה לקוראים לחזור אלינו.

עופר: אני חושב שהמשבר בכתיבה על הקולנוע חמור יותר מן המשבר של תעשיית הקולנוע. וזה לא נובע מהיעדר כותבים מוכשרים שיש להם מה להגיד ודחף להגיד את הדברים. מי שרוצה להיכנס לתחום צריך לדעת מראש כי יש כרגע עודף של כותבים על מעט מדי משרות. מי שרוצה לכתוב על סרטים צריך לעשות זאת מתוך אהבה גדולה הן לסרטים והן לכתיבה. אולי אפילו מתוך תחושת הכרח שאין ברירה אלא לכתוב. אם אין ברירה – יש בכך משהו נפלא. השלב הראשון הוא לכתוב. גם בלי לפרסם בהתחלה. להתאמן, להבין דרך הכתיבה מהי הדרך בה חווים את הסרט, בה מתחילים לפענח אותו. למצוא דרך לקשר בין רעיונות וטענות. לחשוב גם על החוויה האישית של הסרט וגם על מה שהסרט ניסה להעביר – אלו שני דברים שונים והפער ביניהם יכול להיות הדרך לפענוח הטקסט. לקרוא אנשים אחרים עם מגוון של טעמים וסגנונות כתיבה. ואז להתחיל לפרסם דרך רשתות חברתיות, או דרך כל זירה אחרת שמוצאים.

10. ימים מוזרים עוברים עלינו. מה הסרט הראשון שעולה לך לראש שכדאי לראות כדי להתעודד (ולא משנה אם הוא זמין לצפייה ממש עכשיו או לא, כי זה משתנה כל הזמן, נו)? טוב, אפשר שניים.

עופר: זה משתנה במהלך החיים בין כמה סרטים, חלקם לא בהכרח מעודדים מטבעם. בשנה הזו בה זה נחוץ במיוחד – אני כל הזמן שב למונטי פייתון. אם לציין שניים אז "מונטי פייתון והגביע הקדוש" ו"בריאן כוכב עליון" – למרות שאני צופה שוב ושוב בעיקר בסדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף".

לירון: אני מתנחמת בסרטים מוכרים שאני עדיין יכולה לגלות בהם משהו חדש ולשמוח שהם עובדים עבורי, בסרטים שמזכירים חוויית צפייה מסוימת או שניסחו תובנה על המצב האנושי. רצוי הכל יחד. תמיד מוכנה לבלות זמן במחיצת "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה". ויש לי דחף לצפות ב"פלישת חוטפי הגופות". מעניין למה.

אורון: הסרטים היחידים שמעודדים אותי הם כאלה שאני מכיר בעל פה או כמעט בעל פה. יש משהו מאוד מתגמל בחוויית צפייה מוכרת. תיכף מגיע יום "ילדות רעות" (ה-3 באוקטובר) אז ברור שאצפה בו ואתעודד, כמו שעשיתי בימי ההולדת העגולים של ״קלולס״ ו״סקוט פילגרים״ לא מזמן. כשאני חושב על זה, כולם סרטים על אנשים צעירים שמתגברים לראשונה על משוכות החיים, אז אולי זה משהו שמעודד אותי.

אור: כל דבר של אדגר רייט. חוץ מ"בייבי דרייבר". איזה סרט מבאס.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.