• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 15
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017
  • אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ׳ינמה איטליה
  • היפה והחיה
  • ״הרוח במעטפת״, סקירה לגרסה החדשה

מאחורי הדלפק: פרידה נוספת מ"האוזן השלישית" של ירושלים

29 באפריל 2013 מאת אורון שמיר

בדרך כלל, כשמישהו מת, כולם ידברו בשבחיו. יעלימו את המגרעות, יאדירו את המעלות ואולי גם יוסיפו כמה המצאות מומצאות לחלוטין. באותה צביעות ממרקת מצפון, כולם נורא מתפלאים כשמוסד תרבות כמו האוזן השלישית של ירושלים סוגר את שעריו. זה אמנם יקרה רק ב-30.6, ועד אז יהיה ניתן לנצל את המנוי או להעבירו לסניף תל אביב בתוספת פיצוי, אבל אין זמן טוב או לא טוב להתפלא בו. אז לכל המתפלאים – במקום לשאול מדוע ואיך ייתכן, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה ביקרתם שם, במרתף שברחוב עמק רפאים מספר 8. מתי הקמתם את הישבן שלכם מכסא המחשב, התגברתם על התחבורה הציבורית הנוראית ביותר במדינת ישראל או על מצוקת החניה בדרך הראשית של המושבה הגרמנית – ופשוט הגעתם. לא לקחתם סרט על מנוי שכבר שילמתם עליו, פשוט שהיתם שם במקדש הקולנוע הארור וחסר החמצן הזה. מתי במקום להתלונן מבעוד מועד על ה"גישה המתנשאת" של עובדי המקום, החלטתם שלא משנה מה, אתם תחייכו אל האיש או האשה שמעבר לדלפק ותייחסו אליו כאילו היה אדם, ממש כמותכם, ולא המשרת כפוי הטובה שלכם. טוב מאוד שסגרו את האוזן בירושלים, עם כמה שהדבר כואב לי עבור שניים וחצי הידידים שנותרו לי בעיר חונקת יושביה הזאת. טוב מאוד, כי לא מגיע לה כל הטוּב והשפע שיש למקום כמו האוזן השלישית להציע לשכניה.

כן, אני קודם כל עצבני. אם אתם רוצים נוסטלגיה, נסו את הטקסט (היפהפה) של אור, שכתב על חוויותיו כלקוח כפייתי. אבל אצלי זה קצת אחרת. עוד כשהתחלתי לעבוד בסניף, באפריל 2008, ידענו כולם שאנחנו שם על זמן שאול. ובכל שנה התמעטו הלקוחות, והתגברו ההורדות. היה זה מאבק אבוד מראש, שאני מרגיש שהייתה לי הזכות ללחום אותו. בטח ובטח לצד הצוות הכי מופלא של אנשים שאי פעם עבדתי איתו. אה, כן, יש גם לקוחות שחיבבו את העובדים ואף נהנו מהשירות שקיבלו באוזן. שירות שאינו מבוסס אמנם על הסטנדרט האמריקאי לפיו קודם כל יש לחייך ורק אחר-כך להיות טיפש ולא יעיל עקב חוסר ידע גמור בעבודה ובמקצוע, אלא כזה שיותר דומה למערכות יחסים נורמטיביות – היכרות ראשונית, בניית אמון הדדי, ובהמשך הערכה והבנה במקרה הצורך, כזו שתוביל להתחשבות. לאיזה ויתור פה ושם על יום איחור בשל סיבה מוצדקת ושגרה נטולת איחורים, ולא כי ביקשת, שיקרת, רקעת ברגליים וצעקת "אבל מגיע לי!”.

כי האוזן השלישית של ירושלים אינה האוזן השלישית של תל אביב. היא יותר כמו המכולת השכונתית, או הפאב השכונתי, מאשר הסניף המקומי של בית קפה תעשייתי. יש חתולה על הדלפק, קישוטים מגזרי נייר ושאר אלתורים על הקירות והמדפים, כל מיני בעיות משונות ברצפה וריהוט של פעם. סוג של בית, משפחתי כזה, לא של בית עסק. כך שאלה שסירבו לראות זאת, והתייחסו אליו כאל עסק כמו שאר המקומות בהם הם מבקרים, ודאי שאל להם להתפלא על סגירה ממניעים כלכליים נטו. אבל על אותם הלקוחות שכן הבינו איך דברים אמורים להתנהל, צר לי מאוד. ואני בטוח כי הספריה תחסר להם, ושהם יחסרו לספריה. ואם אני כבר קצת יותר מפויס ופחות מרוגז, ארשה לעצמי להיזכר גם בזמנים היפים שהיו לי באוזן ואולי להפריך כמה מיתוסים על המקום ועל עובדיו. זהירות, נוסטלגיה.

אז לעובדי האוזן יצא שם (בעיקר בגלל הסניף התל אביבי, יש אומרים) של חבורת סטודנטים לקולנוע שבטוחים כי השמש זורחת להם מהתחת. הרשו לי להבטיח לכם שני דברים. ראשית, משמרת אחת מול האנשים (ואני רק מנחש כי היו אלה אנשים) שפקדו את הדלפק האפור הגדול – וגם אתם מפסיקים לחייך. שנית, אני באופן אישי זכיתי בכל שלוש שנותיי במקום לתלונה אחת בודדה על יחסי ללקוחה (שלום לך, אשה משוגעת שטענה כי הבטחתי לה דברים בטלפון כשדיברנו בבוקר, למרות שבאתי בכלל רק בערב – אני מקווה שבריאותך הנפשית תקינה). לעומת זאת, מבעד לעמדה המאיימת משהו של כס המלכות שהוא הדלפק, הצלחתי ליצור כמה וכמה חברויות אמת. עם לקוחות.

אפשר לומר שלא היה הבלוג הזה אמלא הקביעות בה פקד אור את הבונקר שלנו, בו היה אפשר לברוח מן העולם אל יקום מקביל שכולו מדפים, מדפים ועוד קצת מדפים של קולנוע. אור היה אחד מאותם יחידי סגולה שבאמת הבינו את המקום ורוחו, מסוג הלקוחות שרק הייתי מחכה שייכנסו לספריה כדי שיהיה אפשר לשוחח עימם, להמליץ להם על סרטים וכן, גם לקבל המלצות מהם. הלקוחות שיעשו לי את המשמרת. כי באוזן למדתי לדגום את טעמם של אחרים ולהרחיב ככל הניתן את טעמי שלי. לפחות שני שלישים מההשכלה הקולנועית הנוכחית שלי נרכשה באוזן, ושם אני מתכוון להמשיך וללמוד קולנוע כל עוד יעמוד הסניף התל אביבי בגאון מול מפלצת הכזבים של הדיזנגוף סנטר.

Ozen_Collage

נדמה לי שאור לא היה הלקוח היחיד שהרגיש כי הוא מקבל שירות טוב, או אפילו מעל למצופה. אחרת, אינני יכול להסביר את כמות המתנות, הצ'ופרים ואפילו האהבה שהורעפו על הדלפק שלנו רק במהלך תקופתי הקצרה שם, בסך הכל שלוש שנים מתוך שמונה עשרה שנות פעילות. איפה שמעתם על מקום עבודה בו הלקוחות מזמינים פיצה לעובדים כאות התנצלות? או קונים לעובדת שעזבה מתנה בשווי מאות שקלים, רק כי "תודה רבה" פשוט לא מספיק עבור כל השעות של הסיוע? או מכינים אוספי מוזיקה לעובד החביב עליהם בהפתעה גמורה, כאילו היה חברם הטוב? או סתם מחייכים בהכרת תודה ומשתמשים במילים ומשפטים שגדולים מכל שי חומרי, מודים על שהכרנו להם את הזה ואת ההוא? אני יכול לומר במלוא הצניעות שבכל חיי הבוגרים לא נתקלתי באסופה כה אינטליגנטית ומבינת עניין של אנשים במקום עבודה. לפעמים אני מרגיש כאילו הם חבריי למערכה שמעולם לא לחמתי, או שאולי הייתה זו המערכה האבודה מראש שדיברתי עליה מלכתחילה. נגד הקידמה, נגד הציניות, ונגד כל הסיכויים.

אני, מצידי, אסיר תודה גם כן. קודם כל לדניאלה על שלקחה אותי לעבודה למרות שהייתי בן 22 ולא היה לי מי יודע מה מושג מה זה קולנוע איראני עכשווי, וכמובן ליונתן שהמליץ עליי והביא אותי למקום המדהים הזה. שנית, לכל אותם אנשים יקרים שעבדו איתי או מעליי, ובטח סבלו לא מעט (אתם רבים ואני מפחד לשכוח, אבל אתם יודעים מי אתם). ושלישית, לאותם לקוחות שעשו לי את היום. כשהתחלתי לכתוב בעכבר העיר, המצאתי לעצמי חוק לפיו אם על כל 1,000 טוקבקים מרושעים אקבל אחד מחזק – כנראה שאני עושה משהו בסדר. וכך היה גם באוזן לפעמים, מהצד השני של הדלפק.

לכן, אני מעדיף להישאר עם הזכרונות הנפלאים, ולמחוק את הפחות נעימים. לזכור את ימי השישי העמוסים ואת ימי כיפור הבלתי אפשריים – ולא את הבקרים השוממים לקראת הסוף המר. את הבזארים ואת הופעות החצר בקיץ, ולא את השוטרים שסגרו לנו את המסיבה. את חנות הפופ-אפ השנתית בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, השימושים הפרטיים באולם ההקרנה, השיחות המרתקות בדלפק, האירועים והבילויים שמחוץ לשעות העבודה, ימי הלחץ המטורפים והמתגמלים בזמן מבצעי אוגוסט, ואת המבטים על פני הלקוחות כאשר אתה מצליח למצוא להם סרט. או פשוט את הידיעה שכרגע תרמת לחינוך הקולנועי של איזה נער או נערה, ומי יודע – אולי תהפוך לזיכרון נחמד במוחו של איזה יוצר או יוצרת קולנוע בעתיד.

בעיקר אנצור את העובדה שלא משנה כמה שנים עבדתי בתקשורת, הסיבה היחידה שאנשים זיהו אותי ברחוב היא שנצרבתי להם בזיכרון. עומד מאוחרי דלפק אפור, כשברקע מוזיקה אוונגרדית מדי המתערבבת ברעש של אקדחי לייזר הפוגעים בברקודים מצפצפים, עם ריח קל של ביוב וטחב ואטמוספירה של מקום קדוש. כך ארצה לזכור את האוזן, בלי כל הדברים השליליים – כי כנראה שככה זה כשמישהו מת. השם יקום דמך, האוזן השלישית של ירושלים. היי שלום, ודעי, שנעמת לי מאוד.

orons3earcard
* מצולמים ויקרים: יונה, לימור, מיצי, האוזן.
**קרדיט לכל צילומים, כי אם בא לכם לגנוב אז בכיף, אבל לפחות תזכירו ממני גנבתם – אורון שמיר

תגובות

  1. blah הגיב:

    עם השנאה שלך ללקוחות, פלא שהסניף הזה היה קיים עוד כשעבדת בו.

    וגם, לכעוס על אנשים שהם מורידים סרטים מהבית, כמו גם לבכות את מצב העיתונות המודפסת, זו היאחזות מיותרת בטכנולוגיה שעוברת מהעולם, אין מה לעשות. גם אני כמוך חששתי מהפיטורים מהעיתון והאשמתי את כולם, כולם אידיוטים שלא קוראים עיתונות, אבל נחשי מה? בסוף נפל האסימון שנגד התפתחות המדיומים אין מה לעשות, ואין את מי להאשים.

    1. נראה לי שקראת בטקסט שלי המון דברים שלא כתובים בו. אז אין לי ממש איך להגיב אליהם.
      אני לא נגד קידמה, לא מבכה דבר (ההיפך הגמור), לא אומר לאנשים מה לעשות (שוב, להיפך), אין בי חששות ואני בטח שלא שונא לקוחות. יש בי רגשות אחרים כלפיהם, אבל לא שנאה.
      אה, ואני בן.

  2. לביא הגיב:

    סגירת האוזן בעיקר מעלה אצלי שאלה אחת חשובה: למה אין ספריות סרטים ציבוריות? אני לא מתכוון לארון עם כמה מדפים שהציבו בספריה, אלא ספריה מכובדת ומתעדכנת כמו האוזן. למה בכל עיר יש ספריה בחינם (מתוקף חוק הספריות- אחלה חוק) אבל באף עיר אין ספריה עם סרטים?!

  3. hamlet הגיב:

    With all the respect…
    the Tel Aviv team is a bunch of bitter geeks that
    is no better than an average salesman in Dizzingof.

  4. ההוא הגיב:

    כבר שעבדתי שם בין 2000-2002 בקושי היו לקוחות. לא מובן לי כיצד הם החזיקו עד עכשיו. נועה צ'אושו התינשאי לי?

  5. זוהר הגיב:

    כעת זה לא הזמן להתלונן על דברים מהעבר – הסניף של האוזן במושבה הגרמנית היה, לתקופה, המקום האהוב עלי בעולם, וכל פעם שבה סיימתי ללמוד מוקדם הלכתי אליכם. לפעמים כדי לקחת סרט, לפעמים רק כדי לעיין. כן, ההשכלה הקולנועית שלי בחלקה הגדול מאוד נרכשה גם בין המדפים של האוזן. נכון, לפעמים נתקלתי ביחס לא בהכרח נעים בקרב האלה שמאחורי הדלפק, אבל כמו שכתבתי, עכשיו זה לא הזמן להתלונן על כך.
    הערפד, החתולה, מצע הפלסטיק המתקלף שעל הרצפה, ההחלטה המעניינת לשים את "שיקגו" במדף של בוב פוסי, היום שבו גיליתי שיצא הדיוידי של העונה החמישית של עקרות בית נואשות, היום בכיתה ז' שבו סיימתי ללמוד ב-12:40 ולקחתי את "דוני דארקו" ו"כפרה" (אני חושב שזה היה "כפרה". אני כבר לא בטוח), היום שבו סוף סוף הרשו לי בבית לראות את "ספרות זולה" ונכנסתי לאוזן, מלא בגאווה ובשמחה ולקחתי אותו יחד עם גרסת הוידאו(!) של "פורסט גאמפ", הפעם שאני אני ואתה, אורון (אתה כנראה כבר לא זוכר), שוחחנו על הנטייה המוגזמת של סניידר להשתמש בהילוך איטי ב-300 או כששאלתי אתכם אם קייט בלאנשט מופיעה גם בחלק השלישי של "שר הטבעות" (ואחד מכם ענה, בצער ניכר, שלא להרבה זמן), או כשאני והמצולם הבענו צער על העובדה ש"ממזרים חסרי כבוד" הפסיד את האוסקר. הסרט האחרון שלקחתי מהאוזן היה "האזרח קיין", כבר בסוכות, וכשהייתי בדרך להחזיר לכם אותו עבר לי אוטו על כף הרגל, ככה שיצא שלא נכנסתי לאוזן כבר יותר מחצי שנה (אני לא יודע אם זה כתוצאה מהדחקה פוסט-טראומטית או מהעובדה שגיליתי את האינטרנט ושימושיו).
    האוזן היה אחד המקומות שאני הכי אוהב בעולם, ואני אתגעגע אליו תמיד. תודה.

    1. דווקא זוכר 🙂 שתדע שאתה בדיוק אחד הנערים שהתכוונתי אליהם בפוסט. וריגשת בתגובתך, ממש תודה!
      מקווה שהחלמת, אם לא – החלמה מהירה.

  6. אלי ריסקין הגיב:

    האם אתם מוכרים את הסרטים של הסיפריה ?
    אם כן בכמה?

    1. נראה לי שעדיף לשאול את האוזן, שמעתי שכבר הפסיקו עם העניין…
      http://www.third-ear.com/Contact.htm

  7. אני רק בחור הגיב:

    ואו אחי לא פלא שהבחור מהתגובה הראשונה חשב שאתה בחורה. תראה איך אתה מתנהג.
    אני חושב שלא משנה איפה אתה עובד, כשאתה עובד עם אנשים אתה צריך לבוא לקראת הלקוח. וכן, זה אחלה בחלה שהיפסטרים אחרים באו והתלהבו מהאישיות האנטי-הכל שלך אבל בחייאת גבר גם אם בא מישהו שהשמש כמוש כתבת לא זורחת לו מהתחת המינימום זה לתת לו יחס אנושי. כן, לפעמים הלקוח מתעצבן, לפעמים הוא ישראלי מכוער שחושב שהכל מגיע לו. אבל להתעצבן עליו בחזרה זה בטוח לא מה שיפתור את זה.

    בתור אחד שעובד בחנות מוזיקה ורואה את המוכרים האחרים משתחצנים על לקוחותץ ומתנשאים מעליהם אני פשוט אומר לך שזה לא יעבוד. ככה אתה לא תצליח גם לשכנע בן אדם שלא מכיר מוזיקה אלטרנטיבית לשמוע אותה. אתה רק תרתיע אותו. כמובן שההיפסטרים יתלהבו ממך. כי אתה אנטי. אני לא ממליץ.

    הדרך היחידה לפנות לבני אדם היא דרך הבנה. חבל שבמקום להזיל דמעה על המקום הנוסטלגי ולהמשיך אחלה החלטת להפוך את הפוסט הזה למין פוסט נקמה על הקהל. וכן, גם אני מוריד סרטים ומוזיקה אבל אני גם משלם על לא מעט מהם, קונה דיוידיז מקוריים ודיסקים מקוריים. לא לכולם יש את האפשרות לעשות מינוי ולכן לגיטימי גם שהספרייה תיסגר מחמת חוסר לקוחות. בכלל, מישהו יודע לאן נעלמו בלוקסאסטר? בדיוק.

    1. טוב, חשבתי על זה – ואני לא בנאדם מספיק גדול בשביל להבליג ולהתעלם. אז:
      1. אני לא אח שלך.
      2. אני מקווה שהלקוחות שלך מרוצות מהמיזוגניה שאתה מפגין. אותי זה זיעזע.
      3. אין לך שמץ של מושג איך התנהגת או לא התנהגתי ללקוחות. אז אל תתיימר ובטח שאל תכתוב משפטים כמו "להתעצבן עליו בחזרה זה בטוח לא מה שיפתור את זה" בלי לדעת על מי התעצבנתי אם בכלל, או איך תפקדתי בעבודה.
      4. מאוד קשה להקשיב לך כשהטיעונים שלך קורסים לתוך עצמם ("בתור אחד שעובד בחנות מוזיקה ורואה את המוכרים האחרים משתחצנים על לקוחותץ ומתנשאים מעליהם אני פשוט אומר לך שזה לא יעבוד" – כרגע התנשאת, כלומר עשית בדיוק את מה שאתה מבקר. "וכן, זה אחלה בחלה שהיפסטרים אחרים באו והתלהבו מהאישיות האנטי-הכל שלך" – אם אני אנטי-הכל, אז איך זה שאני גם חיובי בטקסט הזה?)
      5. ותר ומהר על השימוש במילה "היפסטר", אתה לא תצא מזה טוב. למעשה, כבר כשלת.
      6. זה לא "פוסט נקמה על הקהל". לא מפני שתחבירית אין דבר כזה, אלא פשוט כי אם הייתי רוצה לנקום הייתי עושה את זה בצורה קצת יותר… אה, נקמנית.
      7. בפעם השלישית – אני יודע שזה בסדר, טבעי ואפילו לגיטימי שהספריה נסגרה. בשום מקום לא כתבתי אחרת, אלא להיפך.
      8. בפעם הבאה שאתה מגיע אליי הביתה ומוריד את המכנסיים כדי לחרבן לי על השטיח – תחשוב על ההשלכות.

      1. אני רק בחור הגיב:

        אתה ברצינות צריך להשתחרר גבר.

        1. אתה כנראה צודק.
          וממש אהבתי את הקמפיין שעשית לגולדסטאר!

  8. זן הגיב:

    קראתי לא קראתי את תגובות האחרים, ונפגעתי גם.

    אני מאוד שמח שנתקלתי בבלוג שלך בשעה שכוחת אל זו.
    אני פוקד כבר שנים רבות את סניף האוזן בחיפה, פחות לקולנוע, יותר למוזיקה.
    ולא יכולתי שלא להתחבר לדברים שאתה כותב כאן. אני כנראה לא אדע איך זה להיות עובד האוזן, אבל בתור לקוח תמיד נישאר איזה ערפל קדושה עמוק בפנים. מקום שבו אפשר לשבת שעות, אולי אפילו לברוח אליו, ולנבור ולברור וסתם להסתכל ולשמוע.

    גם על העובדים בחיפה תמיד אומרים – סנובים.
    כן, בתור ילד הם לא הרבו לומר דברים. מחיר ותודה.
    אבל לאורך השנים, אתה קולט שהם זוכרים לך גם חצי מילה על לימודים ונסיעה. ואתה מבין שהם אנושיים.
    הם מרגישים, אין שם פלסטיק וחיוכים. אנשים קצת אחרת, כמו שאני גם. כאלה שלא מפתחים שיחה בפגישה הראשונה. שלוקח להם זמן להכיר ולהמליץ.

    הקריאה של הפוסט הנ"ל סגרה לי יום מעולה. וזו סגירה מכובדת. תודה.
    אני בטוח שאזכור את ההספד שלך לעד. יש דברים שהם איכות וערך, והאוזן זה אחד מהמקומות המעטים שעוד נושאים את המילים האלה בצניעות על פני גבה.

  9. יואל הגיב:

    אני אסכם במילה וחצי שהאוזן הייתה בית חם, ומשכן כבוד בעיר שהכבוד ברח ממנה.
    אני באמת חושב שבלעדיה, הפנים התרבותיים של העיר ישתנו, שלא לומר יגמרו מבחינתי.
    עכשיו, לא בגלל זה החלטתי להגיב:
    על אף השימוש הניכר פה בקרני שמש שבוקעות מחלקים שונים בגוף, יש מקום לספר פה לקהל המתלוננים, מה הוא מתן שירות.
    כן, יש עובדים מרגיזים ובהחלט שלא פעם נפלתי על יום שלילי בחברתם.
    אבל! בוקר טוב הוא לא איחול, אלא החלטה.
    נסו אתם לשפוט פקיד קבלה שאינו מוכר מצד אחד, אך מצד שני אמור להיות בר סמכא בענייני טעם – זאת בהנחה שאנו מסכימים שטעם הוא הדבר הכי מסובך לייצא, בעיקר לאנשים שלא חולקים אותו איתך.
    אני עכשיו אפול בספונטניות, לנוסטלגיה…
    אני בן 23, זה הופך אותי ללקוח כבר 14 שנים… וזה היה ביתי. הקולנוע היה קסם מבחינתי, והאוזן הייתה בקתת הקסמים, בנפתוליה ומבוכיה מצאתי עולמות וחלקתי ידיעות.
    העובדים? באו לחלוק את הקסם, ותאמינו לי, עם כל מה שדיברתי רק אני, אני בהחלט יכול להבין למה היו להם ימים של חוסר סבלנות או מענה מעיק.
    אורון שאני מקווה שזוכר את השיחות הארוכות שניהלתי שם:
    נהניתי מכל רגע עם כולם – יונתן, יהונדב, אליקה, אור נעה, ציון, מיכאל, שירה, קרן, יעל, אדם, דניאלה, עומר, מיצי ואתה, וכל מי ששכחתי יסלח לי.

    1. וואו, עוד לחיצה על בלוטת הנוסטלגיה. הפוסט הזה היה שווה במיוחד 🙂
      ודאי שאני זוכר, בזכותך גם נתתי הזדמנות שניה לסרטים מסויימים וגם הכרתי קצת ג'אז…
      ובאותו עניין, אני מצטער כפליים במקרה שלך – כי גם את בית המוזיקה סוגרים לך עכשיו 🙁

  10. נכזבת הגיב:

    דווקא באתי לגמרי בלי דעות קדומות ועם המון המון אהבה, ועם הזמן היא נשחקה כי הצוות כן היה מתנשא, אחוז הדיסקים שהתגלה כשרוט הלך ועלה עם השנים, והכי נחמד – אני לא יודעת אם לא להעמיד שירותים לרשות הלקוחות בשום פנים ואופן היה עניין של אילוץ או עניין של פרינציפ, אבל האופן המזלזל והנחרץ שבו נהגתם להודיע את זה ללקוחות היה גועלי. אז אני אצטער על הסגירה כי המקום היה פעם חלק מההווי שלי, אבל זה מה שקורה כשמנהלים ספריית וידאו כאילו היא מועדון סטודנטים פרטי (ולפי התגובות של העובדים למעלה, כולם התייחסו אליה בדיוק כך, וככה זה גם נראה).

השאר תגובה