• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • אימת החודש - אפריל 2017
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - הזוכות ודיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017

מחוץ לדלפק: פרידה מסניף "האוזן השלישית" בירושלים

28 באפריל 2013 מאת אור סיגולי

ישנם שני מקומות שבמהלך שש שנות מגורי בירושלים שהיתי בהם יותר מאשר בדירה שלי: בית הקפה "נוקטורנו" שעל הגבול שבין נחלאות ומרכז העיר,  וסניף "האוזן השלישית" שברחוב עמק רפאים. לדעתי אפשר לספור בקלות את הימים בהם לא פקדתי את הסניף, מונע על ידי שילוב של הצורך להיות ראשון שמוצא את הסרט הכי מסקרן וההנאה הגדולה שלי מביקור במקום על מדפיו ועובדיו.

הידיעה על סגירת הסניף הזה הגיע אלי במקרה בשיחת טלפון בשבוע שעבר. באמת ובתמים שאני לא זוכר שכל כך הצטערתי על מותו של מקום כמו במקרה הזה. סניף "האוזן השלישית" בירושלים היה בשבילי הרבה יותר מעוד ספרייה, ולדעתי ירושלים עוד לא יודעת כמה המכה הזו תהיה קשה לה.
סגירת הסניף היא, לפי הבנתי, החלטה עסקית בלבד והיא לא קשור באיזשהו מחדל מוניציפלי או תרבותי (כמו האיום החד שנתי לסגור את קולנוע סמדר או סגירת בתי הקפה בשבת מחשש למהומות) ולכן אין לי כל פעולה אקטיבית להציע לכם. כל שיש לי לעשות עכשיו הוא לתהות באזניכם על המחשבה הבלתי נתפסת של ירושלים בלי "האוזן השלישית", וכמה מילות געגוע לאחד המקומות האהובים עלי בעולם.

עד עכשיו מעולם לא חשבתי על כמה אהבתי את המשקופים המקושתים, האווירה הסודית שהייתה שם אפילו בבוקר יום כיפור כשהסניף הקטן הכיל יותר אנשים מאשר מחנה יהודה, ריח הטחב שפשוט אי אפשר היה להפטר ממנו, הרצפה השקועה, הפסל של דרקולה שגרם לעשרות ילדים קטנים לפרוץ בבכי, והחתולה שאני באמת חרד לגורלה כרגע. אבל מה שבעיקר היה אהוב עלי הוא שבגלל היות הסניף תת קרקעי, הוא היה משולל קליטה סלולרית וזה היה כמו להמלט לכמה דקות ארוכות מכל מה שקורה בעולם. זה גם יצר מצב שבו אתה פשוט משייט בין הסרטים, בוחן ומסתכל בלי שאף אחת חופרת מאחוריך בטלפון על כמה קשה בשיעור פילאטיס תוך כדי מעבר על מדף החדשים המתורגמים ואף אחד לא מנהל שיחה קולנית עם מישהו בצד השני על כל הסרטים שהוא חושב שהוא ראה עד היום.
"אני נכנס עכשיו לאוזן, אז אני אדבר אתך אחר כך, בסדר?". כאילו זו הספרייה הלאומית, כאילו זה מקדש.

את המנוי לסניף עשיתי שבוע לפני תחילת הלימודים שלי, בספטמבר 2006, וחידשתי אותו רצוף עד שהעתקתי אותו לסניף התל אביבי.
כמו כל בן אדם שנכנס ל"אוזן השלישית" לראשונה גם אני התבלבלתי. זה נראה כמו מקום שאין איך לצאת ממנו שפוי, אבל אחרי כמה פעמים הוא הסתדר לי בראש וידעתי בדיוק איפה כל דבר מונח. בשהיותי התכופות גם התחברתי עם העובדים שחלקם הפכו לחברי הטובים ביותר בעיר עד השלב שכבר הורשתי להכנס למשרדים ולבחור את הסרטים עוד לפני הגעתם למדפים. הרגשתי כמו הבן אדם הכי מקומבן בעולם כולו.
אחד העובדים שהכרתי שם היה אורון. כן, אורון הזה. תמיד כשירדתי במדרגות וראיתי אותו מאחורי הדלפק שמחתי כי ידעתי שאני לא הולך לעזוב בקרוב. לא פעם חברותיו למשמרת ניסו להדביק את קצב השיחה שלנו וביאוש נאלצו לוותר ולהתייחס ללקוחות. באותם חודשים אורון הביא אותי ל"עכבר העיר" ושאל אותי אם אני מעוניין לקחת חלק בבלוג קולנוע שהוא פותח. באיזשהו מקום אפשר לומר שכל זה התחיל שם.
אני רק מודה על כך שלא היה שום בית קפה ראוי בסמוך אחרת כנראה שלא הייתי זז משם לעולם (עיין ערך האוזן-בר בתל אביב).

בסניף "האוזן השלישית" בירושלים גיליתי את כריסטוף הונורה, את זאבייה דולן, את לוקינו ויסקונטי, את אנדרו דומיניק, את עבאס קיארוסטמי ואת ג'ון שלזינגר, בין היתר. שם השכנעתי לתת הזדמנות שנייה ומבורכת לצאי מינג-ליאנג ומבורכת הרבה פחות לקלייר דני. רק שם הייתה לי ההזדמנות להתקל ב"הכניסו את האדם הנכון" השבדי, "רעל" של טוד היינז, "הנדל האנושי", "שוטרים לוהטים", "Nil by Mouth", "ראבר" של קוונטין דופייה וטרילוגיית "פושר" של רפן, אם להזכר בכמה מתוך מאות. מפואר לא פחות הוא סוף השבוע ההוא בו השאלתי במכה שלושה סרטים של ריינר וורנר פאסבינדר שהפך לבמאי האהוב עלי. ובאותה נימה, רגע מכונן נוסף היה הערב בחדר ההקרנה של הסניף בו צפיתי עם שתי חברות טובות בהקרנה סודית ושפוכה במיוחד של "דמדומים 2". בל נשכח את זה.

ההונורה הראשון שלי

ההונורה הראשון שלי

זה ישמע קצת דרמטי, אבל אני לא בטוח איך ירושלים יכולה להסתדר בלי הסניף הזה. עם כל הכבוד ללב סמדר, לסם-שפיגל ולסינמטק (וכבודם במקומם מונח, אין ספק), עורקי הקולנוע של העיר זרמו דרך הספרייה הזו. זה המקום אליו יכולנו ללכת אחרי הלימודים לשאול סרטים שהמרצה שלנו סיפר לנו עליהם בהתלהבות, זה המקום אליו מיהרנו כדי לחפש סרטים אחרים – ישנים או חדשים – של הבמאי שכרגע ראינו את סרטו בסינמטק או בפסטיבל. שם גיליתי סרטים שלא ידעתי עליהם והכרתי יוצרים שלא ידעתי שקיימים. זה המקום בו פגשתי יוצרים ירושלמים שהמליצו לי על סרטים וזה המקום בו פגשתי סטודנטים צעירים ממני והמלצתי להם. אל הסניף הזה הלכתי לחפש השראה לתרגילים בשיעורי בימוי, וגם המקום אליו הגעתי לפני ההפקה כדי לשאול סרטים שהייתי חייב שהצלמים שלי יראו לפני שמתכננים את השוטינג.
אז נכון שהיום עם אתרי ההורדות וה-VOD אפשר להשיג הכל ובכל רגע, אבל במחשב ובבתי הקולנוע הסרטים מגיעים אליך ואם במקרה פספסת, לא תתקל בהם שוב. ב"אוזן השלישית" אתה צריך לחפש, לחקור, לראות את העטיפה חמש פעמים רק ובפעם החמישית להשתכנע ולקחת את הסרט. אתה צריך לקרוא את התוית הצהובה שמונחת מתחת לניילון, מה שלאט לאט יצור הקשרים במוח שלך, שיעזרו לך לנווט את כל הידע שאתה צובר ללא ידיעתך. זה לא קורה בשום מקום אחר, ואני באמת מצר על הירושלמים הצעירים והותיקים שהיה להם את זה בידיים ואז נלקח מהם אחרי 18 שנה.

באופן טבעי אחרי שעברתי לתל אביב יצא לי לתהות האם יום אחד אארוז את עצמי ואשוב לירושלים. מין שאלה כזו שאנשים שעזבו מקום לטובת מקום אחר מהרהרים בה מדי פעם. אבל עכשיו כשאפילו את "האוזן השלישית" אין בעיר, אני לא באמת חושב שיש איזושהי סיבה להיות שם. לא משנה כמה הפאבים מצויינים ולא תשנה העובדה ששם יש את הסינמטק הטוב ביותר בארץ. כל בתי הספר לאמנות וכל העיר אקדמיה הזו לא ישפרו את זה. "האוזן השלישית" הייתה אוצר חשוב לעיר היפה הזו אך כמאמר הקלישאה הנכונה ביותר בעולם – אתה לא יודע מה יש לך עד שזה איננו.

תגובות

  1. Iron G הגיב:

    אור מרגש אחד! אוהב אותך

  2. יובל אדר הגיב:

    אני לא מסוגל להבין איך אתה מרגיש אבל אני יודע שלמרות שאני צעיר יחסית ולא יצא לבלות שם הרבה אני הייתי ממש כועס אם היו סוגרים את הסניף בתל אביב. זה אחד המקומות שגדלתי בהם להיות חובב קולנוע רציני. משם השגתי את הסרט שלימים הפך להיות האהוב עליי (אוכפים לוהטים של מל ברוקס) . והלוואי שיפתחו עוד חנויות כאלו
    בארץ ולא יסגרו אותן.

    1. איריס הגיב:

      אל תגיד דברים כאלה אפילו לא בצחוק! אם סוגרים את האוזן, אני אקפוץ מתחת למשאית…

  3. רונן הגיב:

    (חד שנתי=שנתי?)

  4. אמציה הגיב:

    כרגע יש באוזן שלטים שאומרים ש"מכירת החיסול מושעית כד לתת לתושבים צ'אנס למנוע את הסגירה"

השאר תגובה