פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק בונוס: "איש הפיל"

העונה השנייה בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר הייתה קצת ניסיונית. אם הראשונה עסקה בניינטיז וכל פרק בה התרכז בזוכה אחד משנה אחת, בעונה הזו הלכתי על משהו אחר. אמנם גם זו שאנחנו מסיימים כעת הייתה מרוכזת סביב עשור אחד (האייטיז) אבל בחירת הסרטים לא הייתה לפי שנה או טקס, אלא לפי מסלול של ארבע אושיות משמעותיות מהתקופה: השחקנית גלן קלוז, השחקן וויליאם הארט, הבמאי-תסריטאי לורנס קסדן, והבמאי-מפיק סטיבן ספילברג. ביחד הארבעה האלה היו אחראים על לא פחות מעשרה מפסידים די מעניינים (לינק לכל הפרקים בסוף הטקסט).
החיסרון בפורמט שכזה הוא שדילגנו על כמה שנים בדרך, ופספסנו כמה סרטים מרתקים לא פחות. ומכיוון שבמהלך העונה הזו היו לנו תשעה פרקים (פרק אחד היה דאבל פיצ'ר), חשבתי שיהיה מגניב לעשות פרק בונוס, עשירי במספר, עם מישהו שאיננו חלק מהרביעייה המדוברת. אפילו יותר מזה – זאת ההזדמנות היחידה שלנו לדבר על הבמאי המפואר הזה בהקשר של האוסקר לסרט הטוב ביותר.

כפי שבטח ראיתם מהכותרת, מדובר בדיויד לינץ', אחד האוטרים האמריקאים הגדולים והמשפיעים ביותר על הקולנוע המודרני, שבשנת 1980 ביים את הסרט היחיד שלו שהועמד לפרס הגדול באוסקר, "איש הפיל" (The Elephant Man).
לינץ' עצמו היה מועמד פעמיים נוספות לאחר מכן, אבל רק בקטגוריות הבימוי, על "קטיפה כחולה" ו"מלהולנד דרייב", כשזו הייתה המועמדות היחידה של שני הסרטים האלו. אנומליה משונה ומאוד נדירה באוסקר (גם אלטמן עשה בדיוק את זה בשנים 1992-1993).

מה גם ש"איש הפיל" הוא אחד מהסרטים ששינו את האוסקר, ובאופן כללי הטקס ה-53 הוא כזה שתמיד מעניין לחזור אליו כי הוא לנצח מסעיר את הרוחות. לכן, הנה אנחנו, בפרק סיום מיוחד לעונה 2, ובה בחור בן 34 שכל חייו הרגיש חריג, פרץ למיינסטרים עם בימוי סרט על בחור בן 27 שכל חייו הרגיש חריג.
אני מדבר, כמובן, על טים ברטון. סתם. לא.

עוד לפני האוסקר…

כריסטופר דה וור ואריק ברגרן כתבו תסריט ביוגרפי על חייו הקצרים והאמיתיים בהחלט של ג'וסף מריק (הם קראו לו בסרט "ג'ון" משום מה), מתבססים על שני ספרים, אחד מהם הוא טקסט של פרדריק טרוורס, הרופא שטיפל בו. כנראה שהסיפור של מריק, שהתרחש בשלהי המאה ה-19, היה עניין די גדול בסוף שנות השבעים של המאה ה-20 כי גם הצגה על חייו עלתה במקביל, בלי קשר לסרט.
הסרט מובא לרוב דרך עיניו של טרוורס, מנתח בריטי, שמגלה בקרנבל של פריקים את מריק, בחור שכל גופו ופניו עוותו בעקבות מחלה גנטית לא מוכרת במיוחד, ומחליט לקחת אותו אליו וללמוד אותו. טרוורס בטוח ששכלו של הצעיר נפגם ממש כמו גופו, ולכן מתייחס אליו בהתאם, אבל אז מגלה שבין החיצוניות והפנימיות של הבחור יש פער מאוד גדול. מריק, מסתבר, הוא צעיר מקסים וחכם שנמשך אל הספרות והפילוסופיה. במהרה התגלית הרפואית עושה לה כנפיים, ומריק הופך להיות איש השעה. אבל האם באמת הוא הצליח להתקבל לחברה, או שמא גם הם רואים אותו עדיין כאטרקציה מחרידה, והאם נידונו תמיד לשפוט אדם על פי מראהו החיצוני?

ההפקה ל"איש הפיל" הייתה בהנהגתו של מל ברוקס, אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות הקומדיה המודרנית, שהחליט להסיר את שמו מהקרדיטים למקרה שמישהו חלילה יחשוב שמדובר בסרט שנועד לשעשע. ממש כמו שעשה לאחר מכן עם "פרנסס" ו"הזבוב" (כן, מל ברוקס הפיק את "הזבוב". איזה פלא של אדם).
בחיפושיו אחר במאי לפרויקט, מפיק שותף בסרט, ג'ונתן סאנגר, חטף כנראה איזשהו שבץ או משהו, כי עלה לו רעיון חסר אחריות על הסקאלה שבין מבריק למטורלל – לשדך בין ברוקס ודיויד לינץ'. לינץ', אז בן 34, ביים רק סרט אחד – "ראש מחק", מעשייה סיוטית ואקספרסיוניסטית בשחור לבן שבינה ובין ביוגרפיות תקופתיות באמת שאין שום קשר.
סאנגר הקרין את הסרט לברוקס, ועל פי הגרסה של לינץ' שחיכה בחוץ, ברוקס יצא מהאולם, חיבק את הבמאי הצעיר ואמר לו "אתה מטורף. אני אוהב אותך". וכך הצליח ברוקס להפוך את "איש הפיל" מלהיות עוד איזה "גנדי" לאחד הסרטים המדוברים והאהובים ביותר של שנות השמונים, להזניק קריירה של יוצר שהעולם היה נראה אחרת לגמרי בלעדיו, וליצור את אחת הביוגרפיות הקולנועיות המצוטטות של הקולנוע. וכל זה בלי קרדיט. ההוכחה היחידה בסרט למורשת ברוקס, הוא הליהוק של אשתו אן בנקרופט עליה השלום, לתפקיד שחקנית התיאטרון קנדל.

לתפקיד מריק לוהק ג'ון הארט, גם הוא כבר לא עמנו, תחת מעטה איפור שאפשר להזיע רק מלחשוב איך זה לסחוב את הדבר הזה שעות בצילומים, שהיה במין תקופת שיא. הבריטי בן ה-40 זה אך רגע לפני היה מועמד לאוסקר על "אקספרס של חצות" ובאותן שנים גם כיכב ב"1984" (תפקיד עליו עשה היפוך לאחר מכן ב"ונדטה"), וכמובן אותה סצנה איקונית ב"הנוסע השמיני" שנה לפני כן.
אנתוני הופקינס, עשר שנים לפני לקטר, הוא פרדריק טרוורס, ולצידו ג'ון גילגוד (שנה לפני האוסקר על "ארתור"), פרדי ג'ונס (אבא של טובי, מסתבר), ובתפקיד קטן ילד בן 14 בשם דקסטר פלטשר, לימים יהיה סואפ מ"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ולאחרונה גם הבמאי של "רוקטמן".

הסרט יצא לבתי הקולנוע באוקטובר 1980 ועל אף הסגנון המשונה שלו היה להצלחה גדולה מאוד בקופות במקביל לשבחי הביקורת.

מסלול ההפסד של "איש הפיל"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-53 היו:
"איש הפיל" ו"השור הזועם", שתי ביוגרפיות בשחור-לבן עם חיה בשם שלהן, צברו 8 מועמדויות כל אחת, מובילות את הרשימה. שני הסרטים היו מועמדים לפרסי הבימוי והמשחק. סרטו של סקורסזה לא היה מועמד לפרס התסריט.
"בתו של כורה הפחם", הביוגרפיה הקולנועית השלישית בחמישייה, ניצבה במקום השני עם 7 מועמדויות, אף אחת מהן לא על בימוי. הוא גם היה הסרט הקופתי ביותר מבין החמישייה.
"אנשים פשוטים" ו"טס" צברו 6 מועמדויות כל אחד. "טס" היה היחיד מבין החמישייה לו לא הייתה אף מועמדות למשחק.
הדבר הבולט ביותר ברשימת המועמדים של 1980 היו שלראשונה מזה 15 שנה היו שני סרטים בשחור-לבן בחמישייה. נכון ל-2020, זה גם הפעם האחרונה שזה קרה.

"איש הפיל" היה מועמד לפרס הסרט כמובן, לבימוי, השחקן הראשי לג'ון הארט, התסריט המעובד, העיצוב האומנותי, עיצוב התלבושות, המוזיקה והעריכה לאגדת הקולנוע אן וי. קוטס ("לורנס איש ערב", "רצח על האוריינט אקספרס", "רומן לא חוקי" וכן, גם "50 גוונים של אפור").
ההיעדרויות הבולטות ביותר הן לצילום של פרדי פרנסיס, ולאנתוני הפוקינס – אם כי זו יכולה להיות תוצאה של בלבול האם להריצו כשחקן ראשי או משנה.

עם זאת, אתם ודאי שמים לב שאולי הדבר ש"איש הפיל" הכי מפורסם בזכותו איננו חלק מרשימת המועמדויות שלו – האיפור. זה אכן מאוד מרגיז, אבל יש לזה סיבה מאוד טובה: הקטגוריה לא הייתה קיימת ב-1980. למעשה, זהו הכעס בתעשייה על העובדה שהמאפר כריסטופר טאקר לא יראה תהילת אוסקר על "איש הפיל" שהביא לייסוד הקטגוריה שנה לאחר מכן, אז זכה איתה ריק בייקר עם "זאב אמריקאי בפריז" והיא מלווה אותנו עד היום.
כריסטופר טאקר, מבשר המהפכה עצמו, מעולם לא זכה להיות מועמד.

על אף ההפסדים ועניין האיפור המתסכל, יש הרבה מה לחגוג במועמדויות של "איש הפיל". למשל הבימוי המשונה של לינץ' שדי נהדר שהאקדמיה לא נבהלה ממנו, וכמובן ההופעה של ג'ון הארט. קל היה לפתור זאת כהופעה של איפור (בטח כשלא רואים את פניו) אבל הגופניות והשימוש בקול כנראה הטו את הכף לטובתו, וכך הוא הצליח להדוף החוצה הופעות משמעותיות מאותו שנתון כמו טומי לי ג'ונס ב"בתו של כורה הפחם" ואולי הכואב מכולם, דונלד סאת'רלנד ב"אנשים פשוטים".

במהלך העונה קיבל "איש הפיל" חופן מועמדויות לגלובוס הזהב כולל סרט-דרמה ובימוי, מועמדות לאיגוד הבמאים ולאיגוד התסריטאים. את כולם הפסיד ל"אנשים פשוטים", כך שלא הייתה דרמה גדולה כשהדברים חזרו על עצמם בטקס עצמו.
"איש הפיל" הפסיד את פרס הסרט, הבימוי והתסריט ל"אנשים פשוטים"; את פרסי השחקן הראשי והעריכה ל"השור הזועם", ואת פרסי עיצוב התלבושות והעיצוב האומנותי ל"טס". למעשה, בהתחשב בכך ש"בתו של כורה הפחם" זכה בפרס השחקנית, "איש הפיל" הוא היחיד מהחמישייה שיצא בידיים ריקות.

האם ההפסד היה מוצדק?

אלו מכם שכבר מכירים את הפרויקט, יודעים שהחלק הזה של הפרק עוסק לרוב רק בשני סרטים: הזוכה של אותה שנה, והמפסיד בו מתרכז הפרק. אני לרוב לא מכניס למשוואה את שאר הסרטים המועמדים בעיקר כדי לא להתפזר. הרעיון הוא להעמיד רק שני סרטים מתוך החמישייה אחד מול השני.
בהקשר של 1980 אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה, כי לא משנה איך הופכים את זה, יש פה עוד משתנה די משמעותי. אז לפני שאני נכנס למאבק בין המפסיד "איש הפיל" לזוכה "אנשים פשוטים" יש משפט אחד שחייבים להגיד, וכל דבר שתקראו בהמשך יהיה בצילו: "השור הזועם" היה אמור לזכות באוסקר הזה. מדובר באחת מיצירות המופת של הקולנוע, סרט שהוא צפיית חובה באשר היא ובית ספר לבימוי/צילום/עריכה/סאונד. אפילו אני, מעריץ מושבע של "אנשים פשוטים", לא יכול להתווכח עם זה.
ועכשיו כשהוצאנו את זה מהסיסטם, נוכל לדבר על שני הסרטים שעומדים מולנו.

אם יש תת-ז'אנר קולנועי אחד שאני אשמח אם נפטר ממנו לעולמי עד הוא הביוגרפיה הקולנועית. אני מניח שזה בעיקר תוצר של השנים האחרונות עם "מנדלה", "ג'ודי – מעבר לקשת", "הארייט: הדרך אל החופש", "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן" וכל הסרטים חסרי ההשראה האלו שמספרים את אותו סיפור בדיוק אותו הדבר, אבל הם בטח לא התחילו את זה. זה משהו שהקולנוע אוהב בערך מאז שהוא התחיל לדבר. האוסקר כמובן שאחראי לפופולריות שלו.
"איש הפיל" הוא ללא ספק ביוגרפיה קולנועית, אבל הוא בדיוק הדרך איך עושים את זה כמו שצריך, וממש מדהים ש"השור הזועם" והוא יצאו באותה שנה. הם פיצחו משהו בדרך שבה אפשר לספר סיפור מוכר שרובו די ידוע מראש, בעיקר כי בראשם עמדו במאים שהחזון שלהם הוא מופת של הבנה קולנועית, אומץ וכישרון נדיר.

"איש הפיל" הוא סרט מעולה לפני שהוא סיפור טוב. אני אפילו אגיד יותר מזה, השעה השנייה שלו איננה טובה כמו הראשונה בגלל שמשהו בכתיבה שם נדמה שקצת נפרם והדקות האחרונות שלו נמהרות ומסומנות מדי. אבל אפילו אלו לא מצליחים לקחת מהכוח שלו, בעיקר בגלל לינץ'. זאת ללא ספק עבודת בימוי שהצילה תסריט.
שתי הבחירות הסגנוניות הבולטות של לינץ' היו הצילום בשחור-לבן והמיקום של המצלמה כמעט לאורך כל הסרט בגובה העיניים. זה יוצר בלבול מוזר כי מצד אחד האווירה והתאורה גורמים לנו לחשוב שמדובר פה בהומאז' לסרטי המפלצות של יוניברסל בשנות השלושים או האקספרסיוניזם הגרמני שהשפיע על הפילם-נואר (מונטאז' הפתיחה אפילו יכול לקחת אותנו למחוזות של "כלב אנדלוסי"), אבל המצלמה המרוסנת מקרקעת את זה, משאירה אותנו בטריטוריות ריאליסטיות.

באופן שהוא הכי לא מובן מאליו, ומאוד קשה לביצוע, לינץ' גם יוצר סרט שאוהד ומזדהה לחלוטין עם הגיבור שלו, ג'ון מריק, גם כשהסצנה לא מבואת מנקודת המבט שלו. ההשוואה הכי נכונה שאני יכול לחשוב עליה היא "המספריים של אדוארד" מ-1990, ובמיוחד הסצנה בסרטים האלו בה נפגש לראשונה הגיבור "הפריק" עם הצופים ועם הדמות שתוציא אותו החוצה.
ב"המספריים של אדוארד" פג (דיאן וויסט) מגיעה לטירה ונחשפת לאדוארד בצללים של עליית הגג המועצבת באופן אקספרסיוניסטי. השוטינג והמיזנסצנה לחלוטין מזדהה עם נקודת המבט המפוחדת של פג, ואדוארד עובר כמפלצת. לא משנה כמה פעמים אראה את הסצנה הזו, היא תפחיד אותי.
ב"איש הפיל", הפעם הראשונה שטרוורס רואה את מריק המעוות יכלה להיות בדיוק אותו הדבר: הדמות שמייצגת אותנו הקהל נחשפת אליו באותם תנאים מאיימים ואמורה להעביר לנו את הזוועה והאימה. אבל לא. החשיפה של מריק לראשונה מול המצלמה איננה מטרידה, איננה מעוררת חשש, ונטולת פאתוס. ובעיקר מתרכזת בהבעה של אנתוני הופקינס – שבעיני רק עליה הוא יכל להיות מועמד לאוסקר כי זה שוט פסיכי – והיא זו שסוגרת את הכל: אין פה ממה להזדעזע או להיבהל, זה פשוט מאוד מאוד עצוב.

בנוסף, לינץ' לא מנתק את הסיפור מהזמן והמקום, ומשלב במהלך הסרט אימג'ים של המהפכה התעשייתית, כאילו אומר לנו שהאנושות שנמצאת על פני שינוי מהותי ועומדת לאבד גם מהאנושיות שלה. כמו כל דבר אצל לינץ' הדברים מאוד ניתנים לפירוש, וזה גם אחד הדברים שמשדרגים את הסרט מאוד "מבוסס על סיפור אמיתי".

ועדיין, ואני מקווה שתסלחו לי, אני לא חושב שהוא היה צריך לנצח את "אנשים פשוטים", למרות שזה אולי חילול הקודש לומר זאת. המנצח של רוברט רדפורד הוא סרט חזק יותר ויציב יותר, בטח בהתחשב בכך שהחצי השני של "איש הפיל" מאבד המון כוח, הולך לאיבוד, והדמויות לא באמת מפותחות יותר מדי. למעשה, אני יכול להגיד שסצנת השיא של הסרט מגיע אפילו עוד לפני האמצע, בסצנה הטובה ביותר בסרט בו מריק מגיע לביקור בביתו של טרוורס ופוגש את אשתו (האנה גורדון). היא מברכת את מריק לשלום והוא נחנק מהתרגשות כי "מעולם לא דיברה אלי ככה אישה יפה". משם הסצנה מטפסת במעלה הסקאלה הרגשית עד הרגע בסוף, בו מריק אומר שהוא היה אכזבה לאמו אותה אהב וש"כל חייו הוא רק ניסה להיות אדם טוב", מה שגורם לגברת טרוורס לפרוץ בבכי, וכל צופה עם דופק יחד איתה. אחד הרגעים הכי מרסקים בקולנוע.

אבל גם אם אתם כמוני בחזית "אנשים פשוטים", נראה לי שמה שאפשר להסכים עליו בכל מקרה הוא שבין לינץ' לסקורסזה, לא היה זה רדפורד שהיה אמור לקחת את פרס הבימוי. אבל אם מוציאים מהמשוואה את "השור הזועם", אני ממשיך לחיות בשלום עם תוצאות האמת של האוסקר ה-53.

לאחר הצלחת "איש הפיל", דיויד לינץ' התפתה למלתעות הוליווד ולקח על עצמו את העיבוד ל"חולית" עליו הוא מצטער עד היום, ולאחרונה הכריז עליו כסרט היחיד שלו בו הוא לא גאה. ב-1986 הועמד לאוסקר כבמאי על יצירת המופת שלו "קטיפה כחולה".
ב-1990 עשה דאבל שאולי אין לו אח ורע בתרבות הפופולרית: בקולנוע ביים את "לב פראי" המדהים וזכה בפסטיבל קאן (באוסקר הסרט נכח רק בקטגורית שחקנית המשנה), ועל המסך הקטן שינה את עולם הטלוויזיה לנצח עם "טווין פיקס". ב-1992 לקח את הסדרה שוברת המוסכמות שלו לקולנוע עם "טווין פיקס: אש הולכת איתי", וב-1997 המשיך את הסטרייק עם "כביש אבוד" המופלא. ב-1999, כמעט שני עשורים אחרי "איש הפיל", לינץ' חזר לטריטוריית הביוגרפיה הקולנועית, ובחסות דיסני שלא נדע, עם "סיפור פשוט" שהיה מועמד לאוסקר השחקן הראשי.
שנתיים לאחר מכן, ב-2001, עשה את מה שרבים מחשיבים כסרטו הטוב ביותר, "מלהולנד דרייב". הסרט הזה הוכרז על ידי לא מעט אתרים ומגזינים כסרט הטוב ביותר של האלף החדש (גם אצלנו, אגב), והיה מועמד שוב לאוסקר הבימוי. ב-2006 חזר לקולנוע עם "אינלנד אמפייר", שגם הוא צפיית חובה כמובן, והפך להיות אדבוקט גדול של הקולנוע הדיגיטלי.
את "טווין פיקס" החזיר לטלוויזיה ב-2017, וזה היה כל כך טוב, שמבקרי הקולנוע לא יכלו להכיל את עצמם ובחרו בו כאחד הסרטים הטובים ביותר של השנה, על אף מחאת הטהרנים. נחשו באיזה צד אנחנו היינו.

ובכך רשמית סיימנו עם העונה השנייה של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר. העונה השלישית תתחיל בקרוב, וגם היא תהיה קצת שונה. תישארו באיזור.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"