פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 38: "ילדי התירס" (2009)

ונפתח בהכרזה: בין הפרק הקודם שעסק ב"הערפל" המצוין, לבין זה הנוכחי, היה אמור להיות סרט נוסף על פי קינג שיצא ב-2009 – "הקאדילק של דולן", סרט מתח עם כריסטיאן סלייטר ו-ווס בנטלי, שביים חבוב בשם ג'ף ביסלי. מה שקרה בסופו של דבר הוא שלקח לי כמעט שעה מחיי למצוא את הסרט הזה, ואז, אחרי רבע שעה החלטתי לעצור כי לגמרי לא מצאתי את הטעם להמשיך. זה היה פשוט בלתי נסבל.
אז אמנם כל עניין הקורונה העניק לי יותר זמן פנוי משחשבתי שיהיה לי, אבל גם שינה קצת את כל סדר העדיפויות מעתה ועד מי יודע מתי, ולכן עשיתי חושבים והצצתי בסרטים המתוכננים להמשך הפרויקט: רצף של כחמישה סרטים שאף אחד לא יודע האם בוודאות הם קיימים (Everything’s Eventual, Willa, Boogeyman ,Big Drive). הסרט היחיד שקרוב להיות לג'יט – וגם זה באופן מפוקפק למדי – הוא "המגדל האפל" שנעשה ב-2017.
חישבתי מהר את הזמן שאצטרך להוציא על איתור הסרטים האלה, אם בכלל אצליח, הצפייה והכתיבה עליהם, והחוורתי. יש כל כך הרבה דברים מעניינים יותר שאוכל לראות ולכתוב עליהם לטובת סריטה – בטח בתקופה הקרובה בה לא יהיו סרטים חדשים – שהרגשתי שאני חייב לעשות מעשה.
אז אני לא אומר שפרויקט כל סרטי סטיבן קינג הסתיים. בהחלט לא. אני פשוט… מקפיא אותו קצת, לפחות עד שנדע לאן העולם שלנו הולך. בינתיים אני כבר עומל על פרויקט חדש שאני בטוח שתהנו ממנו גם, אז מקווה שאתם, אוהדי פרויקט קינג, לא מבואסים עלי מדי. ובהזדמנות זאת תודה על המיילים והתגובות החמות שלכם. זה באמת היה הדבר שהכי החזיק אותי.
אז בשביל שהפרידה לא תהיה קשה, החלטתי בכל זאת לכתוב על הרימייק ל"ילדי התירס". כי למה לא בעצם.

אם אתם חשים דה-ז'ה-וו קל, אתם לגמרי צודקים. כבר היה לנו פרק על "ילדי התירס" בעקבות העיבוד הראשון שנעשה לסיפור הקצר של קינג ב-1984, סרט לא מאוד מוצלח אבל כזה שהפך לקאלט, ונכון לרגע זה ממוקם אצלי במקום ה-24 במצעד המתעדכן של סרטי קינג המופיע בסוף כל פרק.
מאז 1984 "ילדי התירס" הפך להיות הפרנצ'ייז הכי מסועף שיצא מקינג, פותח סדרה של לא פחות משמונה סרטים נוספים, האחרון שבהם מ-2018. באמצע, מסיבות שלא לגמרי הבנתי וגם לא היה מאוד בוער לברר, יצא עיבוד נוסף לסיפור במנותק מההמשכים. מכיוון שבפרויקט לא יכולתי לעסוק בכל סרטי ההמשך שנעשו לקינג, אלא רק בעיבודים ישירים, זו בעצם הפעם הראשונה שאנחנו חוזרים ל"ילדי התירס", והפעם השנייה בה ספר מופיע בגרסה נוספת אחרי המקרה של "קארי".

על העיבוד הנוכחי, שהופק לערוץ SyFy, אחראי דונלד פ. בורצ'רס, שעבד בעיקר כמפיק של סרטי ז'אנר מאוד לא משמעותיים החל מתחילת האייטיז, כאשר אחד הראשונים שיצאו תחת ידיו היה – ניחשתם נכון – "ילדי התירס" של 1984. בורצ'רס כנראה מאוד התחבר לסיפור, אבל פחות לסרט, ואחרי עשרים וחמש שנה החליט שהגיע הזמן לעשות את זה מחדש.
הסיפור הבא לקוח מתוך דף הוויקיפדיה של הסרט, אז אינני יודע אם הוא נכון, אבל הוא מצחיק מדי בשביל לא לחזור אליו: בורצ'רס רצה שקינג ייתן את ברכתו לפרויקט הזה, ואפילו שיהיה חלק ממנו, ולכן ברגע שסיים לכתוב את התסריט שלח אותו אל הסופר הנערץ. כעבור מספר ימים קיבל בורצ'רס מייל, לא מקינג אלא מעורכי הדין שלו, על פיו הוא יכול לדחוף את העיבוד הזה למקום שבו השמש לא זורחת. כלומר, קינג ממש לא מעוניין באיזשהו קשר לזה.
האם זה עצר את בורצ'רס? הלוואי והיה לנו כל כך הרבה מזל.

"ילדי התירס" הראשון נפתח בסיקוונס מצוין של אנשי העיירה הנברסקאית גייטלין היוצאים מדרשת יום ראשון ואז נקטלים בהמוניהם על ידי צאצאי העיירה, בהובלתו של אייזק, ילדון מפחיד ודמוני למראה בעל חזות של איש כמורה איימישי. לאחר מכן אנחנו פוגשים את גיבורי הסרט האמיתיים, הזוג הצעיר והמאוהב ויקי וברט, החוצים את שדות התירס של העיירה בדרכם לעתיד טוב יותר, אבל איתרע מזלם להסתבך עם הדרדקים הפנאטיים.
הפתיחה של 2009 די דומה, רק בגרוע. הסצנה הראשונה היא של ילדי גייטלין המתקבצים באוהל לדרשה של אייזק – שהפעם מגולם על ידי פרסון ביילי בן ה-9, שהוא חמוד נורא אבל הופעה מאוד טובה לא הוציאו ממנו (באותה שנה יקבל גם תפקיד קבוע ב"דקסטר") – המשכנע אותם כי כל המבוגרים חוטאים והוא בא להוביל אותם לדרך הטוהר והאמונה בחסות "זה שהולך בתלמים". אז נשחט חזיר, וכל הילדים שמחים.
זאת סצנה איומה בערך בכל אספקט, עם משחק מאוד לא נוח לצפייה, והרגשה מלאכותית שלא מאפשרת יותר מדי אמינות לכל הסיטואציה הגם ככה די מופרכת.

כמו עם הסרט הראשון, גם הסצנה הרודפת היא של ויקי וברט ברכב, אבל בשינוי אחד משמעותי: אם ב-1984 השחקנים היו פיטר הורטון ולינדה המילטון המקסימים ומעוררי החיבה, הפעם מדובר בדיויד אנדרס (ג'וליאן מהסדרה "זהות בדויה" של ג'יי.ג'יי. אברמס) וקנדיס מקלור ("בטלסטאר גלקטיקה"), שלא באשמתם בוראים שתי דמויות כל כך בלתי נסבלות, שהמחשבה על לבלות איתם שעה וחצי מרגישה גרועה יותר מלהירצח על ידי מתבגר ג'ינג'י. כבר בשנייה הראשונה הם מתחילים לריב באופן נוטף רעל, מייצרים דינמיקה זוגית שגורמת לכל צופה בעל חוש שמיעה לרצות במותם המיידי.
שוני קטן נוסף בגרסת בורצ'רס הוא שהסרט מתרחש בשנות השבעים וברט הוא משוחרר ממלחמת ויטנאם, שעדיין לא לגמרי מצא את מקומו בעולם שמחוץ לקרבות. כל מה שהוא מחפש זה לחזור להיות משמעותי בשדות הקטל ולתת דרור לחייל המארינס שבו. זה אפיון די מעניין, האמת, וכזה שעוד אפשר לעבוד אתו, אבל מכיוון שהוא מובא לנו בצורה של צרחות מצד אשתו, זה קצת מאבד את האפקט.

נקודת ההתנעה של הסיפור, כזכור, הוא כאשר הזוג הצעיר דורס בשגגה ילד שרץ משדה התירס אל הכביש, אבל אז מתגלה שהרכב שנכנס בו במהירות היה הקטנה שבבעיותיו מכיוון שגרונו משוסף וגם ככה לא היה לו הרבה זמן לחיות.
בעקבות הדקות שקדמו לרגע הזה בהיתי במסך לא בעניין רב (גם כי הכל נראה גרוע, וגם כי הכרתי את הסיפור), אבל סצנת הדריסה גרמה לי לקפוץ במקום ולהתחיל לצחוק ממש. רק למקרה שמישהו פספס – זו סצנה בה נדרס למוות ילד קטן וגוסס, אוקי? זאת אולי הסיטואציה הכי פחות מצחיקה, והכי מחרידה, שאפשר לחשוב עליה. אבל בורצ'רס כנראה חשב אחרת, והרגע בו המכונית פוגעת בילד היא מופת של הגזמה שבעבקותיה אי אפשר להמנע מהמחשבה שמשהו באמות המוסר של הבמאי הזה מאוד משובש. המכה הקטלנית היא אמנם קצרצרה אבל מצולמת מכמה זוויות, כל אחת מהן נועדה לחשוף יותר את הגוף הקטן והמתעוות מהפגיעה, הדם והעצמות המתרסקות, כאילו מדובר בגברת שמחליקה על בננה בסרט של בני היל. לא זכור לי שראיתי התענגות כזאת על רגע כל כך אכזרי בסרט שמנסה לקחת את עצמו ברצינות, כאילו דורש שנריע לזה.

אבל מאותו הרגע, קורה משהו. וכשאני כותב "קורה משהו" אני מתכוון שהסרט משנה כיוון ואז לא קורה בו כלום. תזמנתי את זה – מסצנת הדריסה והגילוי עוברות מעל לשלושים דקות בהן הזוג הבלתי נסלח הזה מסתובב בעיירת הרפאים, כאשר ילדים משונים עוקבים אחריהם בסתר. מעל לחצי שעה עם שני אנשים שאין לנו כל עניין בטובתם, פשוט מסתובבים סביב עצמם, מגלים דברים שאנחנו יודעים עוד מהסצנה הראשונה. קשה לתאר כמה זה משעמם.
רק בדקה הארבעים ומשהו של הסרט מתרחש דבר נוסף, והוא גם השינוי הקיצוני ביותר בין הגרסה הזו ל-1984. אני אמנם באמת ממליץ לכם לא לראות את זה, מכל הסיבות שתוארו ויתוארו, אבל בכל זאת לא אכנס פה לספויילרים. רק ארמוז שזה קשור לגורל של אחת הדמויות.
אחרי שזה קורה, הסרט מאבד כל עכבות. זה משוגע. זה מגיע לשלב שבו איש מבוגר מנסה להגן על עצמו מול חבורת הילדים הרצחנית, ופשוט מפרק אותם במכות. מפרק אותם ברמה של סצנה מאת זאק סניידר. עכשיו, שוב, כדי להבהיר, מדובר באיש מבוגר, שמרסק ילדים קטנים – כולל סכינים בצוואר, שבירת עצמות ומה לא. וזה מטריד עוד יותר, כי כמו עם סצנת הדריסה המפוארת, הסרט פשוט נהנה מזה. אז אמנם הילדים הם הרעים, והם בהחלט מסוכנים, אבל הם ילדים שנשלטים על ידי כוח מרושע, לא מפלצות. אין לי ספק שברוצ'רס הזה אכל כאפות בתיכון ועכשיו הוא נוקם.

נקודת שיא נוספת שגרמה לי להתחיל לצחוק כאילו אין אפוקליפסה מחוץ לחלון שלי, היא רגע בו ברט נמלט מהילדים בתוך שדה התירס ואז – נשבע לכם – המרדף הופך להיות פלאש-בק מוויטנאם והילדים לחיילי ויאטקונג. זה גאוני כמה שזה מטומטם. וגם שם הילדים זוכים לגורל די אכזרי, כמה שניתן בקלוז-אפ.
ואז, כשנדמה שהסרט הזה לא יכול להיות יותר מופרך ולא נוח לצפייה, אנחנו מגיעים לסצנת סקס של שניים מילדי התירס – נער ונערה – שמקבלים הוראה להתרבות על ידי אייזק הקטין, ומבצעים את האקט בכנסייה מלאה בילדים, רובם בגילאי ה-6-7, שצופים וקופצים בהתלהבות למראה הפרקטיקלי-אונס הזה. רגע, שנייה, עוד לא הגעתי לחלק הבאמת לא סביר: אנחות ההנאה של הבחורה, שכאמור שוכבת על גבה במערומיה באקט מיני מול עשרות קטינים, משתלבות בעריכה מקבילה עם זעקות השבר והכאב של ברט בשדה התירס. עד כה חשבתי שסצנת הסקס-בעריכה-מקבילה הכי מפגרת של הקולנוע הייתה ב"מינכן" של ספילברג, אבל ברוצ'רס עקף אותו בסיבוב.
בגרסה הקולנועית האחרונה ל"זה", דובר על ההחלטה להשמיט סצנה חשובה מהספר, בה בני חבורת הלוזרים הקטינים שוכבים כל אחד בתורו עם בוורלי בתוך מערכות הביוב של דרי לפני המפגש עם פניווייז. אין ספק שזאת הבחירה ההגיונית היחידה, אבל כנראה שב-2009 היה אפשר לצאת מזה בשלום. אין לי מושג איך.

במהלך פרויקט כל סרטי סטיבן קינג נחשפנו לכמה מראות קשים: מפלצות עכבר קטלניות, מכונות גיהוץ וקיפול שאוכלות אנשים, הקרבה של ילד קטן, הוצאות להורג שהשתבשו, רצח של אנשים בעזרת קלחי תירס, התאבדות בעזרת מספריים ולסת, מכונית שיכולה לגרום לבחורות להיחנק מהמבורגר, משאית צעצוע שהורגת דוור ועוד שכאלה. אבל באמת שלאלו ב"ילדי התירס" של 2009 אין אח ורע. וזה אולי באמת הזמן לקחת קצת הפסקה מהפרויקט, אפילו רק לקצת זמן שיגרום לי להתגעגע. מי יודע, עם איך שהעולם מתנהל, אולי זה יקרה מהר מהצפוי.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "הערפל" (2007)
8. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
9. "גרין מייל" (1999)
10. "סילבר בולט" (1985)
11. "החצי האפל" (1993)
12. "סהרורים" (1992)
13. "בהילוך רצחני" (1986)
14. "קוז'ו" (1983)
15. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
16. "חשדות מן העבר" (1995)
17. "הנרדף" (1987)
18. "כריסטין" (1983)
19. "לרכוב על הקליע" (2004)
20. "1408" (2007)
21. "מעופף הלילה" (1997)
22. "קריפשואו 2" (1987)
23. "יורקת האש" (1984)
24. "ילדי התירס" (1984)
25. "מטחנת הבשר" (1995)
26. "קארי" (2002)
27. "קללת הצועני / רזה" (1996)
28. "מכסח הדשא" (1992)
29. "משמרת בית הקברות" (1990)
30. "חלון סודי" (2004)
31. "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (2006)
32. "קריפשואו" (1982)
33. "לבבות באטלנטיס" (2011)
34. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
35. "דברים שצריך" (1993)
36. "עין החתול" (1985)
37. "לוכד החלומות" (2003)
38. "ילדי התירס" (2009)
39. "משאיות" (1997)