אימת החודש – אפריל 2019: "הרוח", "מלתעות השטן", "אסקייפ רום", "אלוהים אמר לי", "הלכתי עם זומבי"
22 באפריל 2019 מאת אור סיגוליאחרי שחגגנו יום הולדת שש עם מצעד ההופעות הגדולות ביותר בסרטי האימה, הגיע הזמן לחזור למתכונת הרגילה שלנו עם מקבץ של כמה סרטי אימה שנכנסו לחיי במרוצת החודש האחרון. באופן כללי אפריל היה חודש מעניין לאימה בסריטה, עם "אנחנו" שזכה גם לניתוח מעמיק של לירון; "בית קברות לחיות" שניסה להחזיר את האימה המוחלטת של גרסת 1989 אבל קשה לומר שזה הצליח; ונטפילקס גם היא ניסתה לשחזר הצלחה, אבל "השתיקה" לא הצליח להיות "קופסת הציפורים" ונראה שלא עורר יותר מדי תשומת לב. בצדק. במקביל, פרויקט סטיבן קינג ממשיך ועוד רגע אנחנו נכנסים למילניום חדש.
בין כל אלו, הצלחתי לצפות בלא מעט סרטי אימה, חדשים וישנים, חמישה מהם תמצאו פה בגרסה המורחבת הזו של אימת החודש.
"הרוח" – The Wind
שתי יוצרות חדשות הצטרפו לעולם האימה השנה – הבמאית אמה טאמי והתסריטאית טרזה סאת'רלנד, עם "הרוח" שהוקרן בטורונטו ופנטסטיק פסט. שם הסרט, במקרה לחלוטין, מקבל בעברית כפל משמעות מכיוון שהשם האמריקאי מתייחס לתופעת הטבע, אבל הסיפור עצמו גם טומן בחובו אלמנטים על טבעיים. הוא אפילו מגדיל ומשדך בין שני ז'אנרים אהובים עלי במיוחד – האימה והמערבון.
"הרוח" מתרחש כולו בחלקה מבודדת בימי תחילת ההתיישבות האמריקאית של סוף המאה ה-19, שם מנסים להגשים את החלום האמריקאי הצעיר ליזי ואייזק מקלין יראי השמיים. הוא המתיישב המושלם, גבר נאה שבמו ידיו בונה את בית כלולותיהם, והיא מהגרת מגרמניה המתאוששת מלידה שקטה של בנם סמואל. השניים מגלים שזוג צעיר אחר בנה את ביתו לא רחוק מהם, אבל במקום להקל על הבדידות, נוכחותם רק מעירה בליזי פחדים אותם ניסתה להדחיק, הסובבים סביב כוח אפל שנמצא במישורים הצחיחים בהם קבעו את ביתם.
בסרט הביכורים שלה, אמה טאמי הרימה הפקה מרהיבה למדי, צנועה אמנם, אבל כזו שמצטלמת היטב. בנוסף, המשחק של קייטלין ג'רארד ("המשימה", "הרוע שבפנים: המפתח האחרון") שרוב הסרט נשען על כתפיה, בהחלט מוצלח ומעניין מאוד לראות מה יעלה בהמשך הקריירה שלה. ל"הרוח" יש לא מעט סצנות מצוינות ואווירה מהפנטת, אבל מכיוון שהוא סרט של אווירה יותר מאשר של נראטיב, הוא לעיתים מרגיש שחוזר על עצמו ויש בעיית קצב שגורמת לו להרגיש ארוך יותר מ-85 דקותיו.
סאת'רלנד וטאמי בחרו לספר את הסיפור על האישה שהעולם החדש נוטע בה פחדים בצורה שאיננה כרונולוגית, כאשר בעיני הסגנון הזה פגם בסרט במקום לשרדג אותו, כי הוא מונע מתח במקום לגרום לו להצטבר. הסרט נפתח במקום מאוד אפל ומדכדך, ומשם אנחנו מתפצלים לשלוש נקודות זמן, כולן מתרחשות באותו המקום עם אותה הדמות, וזה מבלבל ולא מוסיף מתח, אלא רק הולך במעגלים.
כסרט עצמאי עשוי היטב דווקא הייתי ממליץ עליו לחובבי המערבונים וסרטי הרוחות, אבל הוא בעיקר מסקרן לגבי הסרטים הבאים של היוצרות האלו, יותר מאשר חוויה שעומדת בפני עצמה.
"מלתעות השטן" – Jaws of Satan / King Cobra
במהלך שנות השבעים והשמונים היה בוב קלייבר אחד מאנשי הטלוויזיה העסוקים ביותר, עם קרדיטים של בימוי והפקה ב"ילדת הפלא", "מורק ומינדי", "עובדות החיים", "משפחת פרטרידג'" ועוד כמה. "מלתעות השטן", שנעשה בשנת 1981 כאשר קלייבר היה בן 53, הוא כפי הנראה סרט הקולנוע היחיד שביים, והוא התבסס על תסריט עליו חתומים ג'יימס קלוואי וג'רי הולנד, להם אין שום קרדיט אחר. מאוד משונה. יחסית לאלמוניות הצוות המרכזי, והסרט באופן כללי, מאוד מפתיעה זהות הצלם – זהו דין קונדי האגדי, שצילם את הסרט הזה במקביל לשיתופי הפעולה שלו עם ג'ון קרפנטר ("הערפל", "האלווין", "הבריחה מניו יורק", "הדבר") ולפני שנחטף על ידי רוברט זמקיס לטרילוגיית "בחזרה לעתיד", "המוות נאה לה" ו"מי הפליל את רוג'ר רביט", ומשם חבר לסטיבן ספילברג עם "הוק" ו"פארק היורה".
ואם כבר ספילברג, "מלתעות השטן" הוא אחד הריפ-אופים הכי משונים שנתקלתי בהם ל"מלתעות" המיתולוגי, שנעשה שש שנים לפני כן. למקרה שהשם של הסרט לא רמז על זה באופן מעודן כמו כל ההפקה הזו.
תארו לעצמכם עיירה קטנה שמתכוננת לאירוע גדול שיביא הרבה תיירות חוץ (עונת הרחצה "במלתעות", מירוץ כלבים רב משתתפים ב"מלתעות השטן") אבל הכל עומד בסכנה בגלל חיה קטלנית שמצאה את דרכה למקום. אז זה היה כריש, הפעם זה נחש אימתני. וגם הפעם יש לנו ראש עיר שמנסה להסתיר את האסון המתקרב ומשלם על זה מחיר, במקום שריף ברודי יש לנו רופאה בבית החולים, במקום מאט הופר מומחה הכרישים יש לנו לוכד נחשים, ובמקום קווינט האקסצנטרי קיבלנו כומר.
כמובן שבהשוואה, "מלתעות השטן" הוא בדיחה מאוד משונה, אבל חי חדקי כמה שנהניתי מהסרט הזה. ייתכן וחיבתי לאימת וינטג' עזרה לכך, אבל ממש הופתעתי לטובה מכמה סצנות מוצלחות (הנחש שתוקף במיטה), מרדפים משונים מנקודת המבט של החיה המפלצתית, ומערכה אחרונה שמתקדמת למקומות כל כך מוזרים וחסרי היגיון שאני לגמרי הלכתי בעקבותיה.
לאנשים עם פחד מנחשים הייתי ממליץ להתרחק מהסרט הזה, כמו שאני למשל לעולם לא אראה שוב את "ארכנופוביה" שגורם לי לשיתוק והגרת נוזלים בלתי רצונית. אבל אם אתם בסדר עם הזוחל החלקלק, מחבבים סרטי מפלצות מהאייטיז, ואין לכם ציפיות גדולות מדי, זהו סרט נשכח שכדאי לכם לנסות לאתר. כל עוד אתם לא לוקחים שום דבר ממנו ברצינות.
"אסקייפ רום" – Escape Room
קודם כל כדאי לעשות סדר בכל הבלגן הזה, כי אני כבר לגמרי התבלבלתי השנה. אז אלו שמות:
בתחילת 2018 יצא בישראל סרט אימה בשם "חדר בריחה" (Escape Room), מאת הבמאי וויל וורניק, שבארה"ב בכלל יצא ב-2017.
לא ראיתם את הסרט הזה.
סרט אחר שניתן להתבלבל אתו הופיע בטלוויזיה האמריקאית פחות או יותר באותה תקופה, ושמו "No Escape Room".
לא ראיתם את הסרט הזה.
ואם כל זה לא מספיק, בינואר 2019, יצא ברחבי העולם, וגם בישראל, עוד סרט בשם "Escape Room" אבל בגלל שכבר היה "חדר בריחה" אחד, המפיצים הישראלים נאלצו שלא למצוא תרגום מחודש, ועל כן יצא הופיע אצלנו כ"אסקייפ רום" עליו נדבר ברגע זה. מקווה שזה קצת יותר ברור עכשיו.
"אסקייפ רום", כמו הסרטים האחרים שהוזכרו, מנצל את הטרנד של חדרי הבריחה, אליהם נכנסים עובדים שבוזים ביום חברה במקום ללכת למסעדה, וכל מיני אנשים שלא הספיקו להתנגד בזמן כשמישהו הציע את זה להם ליום הולדת, וצריכים לפתור תעלומות כדי למצוא את דרכם החוצה. בסוף יש סלפי.
לכן עלילת הסרט איננה משהו שצריך להשקיע בו יותר מדי – קבוצת אנשים, זרים זה לזה, מחליטים להיענות להצעה להתמודד בחדר בריחה מתוחכם במיוחד, כאשר הפרס בסופו הוא סכום כסף לא מבוטל שהם בהחלט צריכים. החבורה נראית אקלקטית למדי בהתחלה וכוללת נערה מבריקה עם טראומה בעברה, חיילת קרבית עם טראומה בעברה, עובד סופר מרקט צעיר עם טראומה בעברו, איש עסקים מוכשר עם טראומה בעברו, חנון שממש אוהב חדרי בריחה שאם אינני טועה יש טראומה בעברו, ונהג משאית שנשוי באושר וחי חיים מושלמים עם אשתו והילדים. סתם. אני צוחק. יש לו טראומה בעברו.
לא הרבה אחרי שהם מגיעים לחדר הבריחה, שנמצא בבניין עצום באיזור תעשייה עירוני, הם מגלים שזה לא הולך להיות מאוד קל, ושמי שתכנן את העניין הזה לא בנה על זה שהם יצאו משם בחיים.
כמות סרטי העבר שעליהם נבנה "אסקייפ רום" היא בלתי נגמרת. הנה רשימה קצרה מהראש בלבד: "קיוב", "המסור", "ניסוי בלקו", "המשחק", "בקתה ביער", וזה בלי להזכיר סרטים חדשים יותר מהשנה החולפת כמו "מבוך האימה" ו"בלאד פסט". הסרט לשמו התכנסנו לא ממש מחדש את אף אחד מאלו, ולרוב גם לא מתאמץ להראות אפילו גרם של אינטילגנציה. מדובר בסרט צפוי ומטופש להדהים.
אבל מה שעובד בהחלט לטובתו הוא שמדובר בהפקה ממש מרשימה. חדרי הבריחה השונים, שבינם לבין היגיון או פיזיקה אין שום קשר, נראים מעולה מבחינת עיצוב ואפקטים. מבחינה ויזואלית "אסקייפ רום" באמת נותן עבודה, ועד הסוף המקושקש הוא חוויה מהנה למדי. גם השחקנים לא רעים בכלל, כאשר קריאת שמחה נפלטה מפי כאשר לצוות הצטרפה לא אחרת מדבורה אן וול, הפלא הג'ינג'י ששבה את לבי בסדרות "דם אמיתי" ו"דרדוויל". גם העובדה שהדמות הראשית של הסרט היא נערה שחורה הוסיף לו נקודות.
הבמאי אדם רוביטל, שאני עדיין זוכר לו את ההפתעה המשובחת "ההשתלטות על דבורה לוגן" על אף שאכזב עם "הרוע שבפנים: המפתח האחרון", מוכיח שוב שהוא במאי טוב שיודע להרים סיקוונסים סוחפים. הלוואי ויום אחד הוא גם יקבל תסריט שיוציא ממנו את המיטב. זה שכתבו לו מריה מלניק ובראגי פ. שוט איננו כזה.
"אלוהים אמר לי" – God Told Me To
הקולנוע של לארי כהן תמיד היה אחד החורים בהשכלת האימה שלי. זה נכון שגוף היצירה שלו מעולם לא העמיד אותו בשורה אחת עם במאי האימה הגדולים של שנות השבעים והשמונים, אבל אוהבי הבי-מוביז ומומחי האימה רוכשים לו חיבה של ענקים. תמיד תכננתי להתחיל לצפות בסרטיו, אבל מעולם לא הגעתי לכך.
לארי כהן נפטר בחודש שעבר בגיל 82, משאיר מאחוריו עדת מעריצים וכ-20 סרטים. הוא היה ידוע בחוצפה ובאומץ שלו, ובהפקות הזולות והמהירות שנעשו לא מעט מהן בסגנון של גרילה. הידיעה על מותו הופיעה במספר פודקאסטים להם אני מאזין באופן קבוע, וב-pure cinema podcast אפילו הקדישו לו תכנית שלמה. זה שכנע אותי סוף סוף להתחיל את הפילמוגרפיה שלו.
שני סרטים של כהן ראיתי עד כתיבת שורות אלו: סרטו האחרון בהחלט, מותחן המד"ב הקומי "האמבולנס" מ-1990 לא היה מאוד מוצלח אז עליו לא אכביר במילים, וכנראה סרטו המפורסם ביותר "אלוהים אמר לי" מ-1976. פה מדובר בחדשות טובות הרבה יותר.
"אלוהים אמר לי" הוא הייבריד מאוד משונה. הוא מותחן חקירה משטרתית עם אלמנטים של אימה ומדע בדיוני, שהולך לכיוונים מאוד לא צפויים. הוא לגמרי תוצר של התקופה שהביאה לנו את "הארי המזוהם" ו"נהג מונית", אבל הוא גם מזכיר לא מעט סרטים של קרוננברג, ואפילו מרגיש קצת כמו בלו-פרינט של אחד מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, "לבו של איינג'ל", שיצא תריסר שנים לאחר מכן.
הסרט נפתח בירי המוני של צלף על גג בניין עירוני. מבחינה קולנועית הפתיחה הזו היא גלולה שקשה לבלוע, כי רואים את דלות ההפקה בניצבים ובמשחק. אבל ברגע שעוברים את זה הדברים משתפרים, מבטיח. אל הזירה מגיע הבלש ניקולס (טוני לו ביאנקו) כדי לדובב את הפושע, וכאשר הוא שואל אותו מה גרם לו לבצע את הפשע הזה, הוא זוכה לתשובה "אלוהים אמר לי" שנייה לפני שהצלף משליך את עצמו מהגג אל מותו. לאחר מכן מתרחשים עם מספר רציחות ברחבי העיר כאשר לכולם שני דברים משותפים – הראשון הוא שנראה שמדובר בהתקפות רנדומליות ולא מתוכננות מאת אנשים רגילים לחלוטין, והשני הוא שמילותיהם האחרונות הן תמיד "אלוהים אמר לי". ניקולס ממשיך לחקור ומגלה כת מסתורית שנשלטת על ידי גורו עוצמתי, ולא רק זה, אלא שהחקירה גם מובילה את ניקולס לפקפק במי שהוא, ולגלות משהו מאוד מטריד על עברו שקושר אותו לאותה תנועה. ולחייזרים. עם משהו שנראה כמו ואגינה במותן. בסך הכל סביר לחלוטין.
הפתיחה, כאמור, לא מבטיחה רבות אבל מדהים באיזו מהירות זה משתפר. נכון שברור לנו שלא מדובר בסרט מתוקצב למדי, אבל העלילה המפותלת והמקורית, שלוקחת כמה תפניות מפתיעות, מספיקה כדי להחזיק את הסרט מעל המים. כהן גם הרים כמה סצנות מצוינות ממש, האהובה עלי היא מין מחווה ל"פסיכו" רק שבמקום גרם מדרגות בבית ישן מדובר בבניין ניו יורקי מעופש. זה ממש הקפיץ אותי בעת הצפייה.
ההנאה שלי מהסרט הזה לחלוטין העירה את סקרנותי לגבי לארי כהן, ולא מן הנמנע שיופיעו עוד סרטים שלו באימות החודש הבאות. בינתיים, הייתי לגמרי ממליץ לכם לראות את "אלוהים אמר לי" ולוותר על "האמבולנס", למרות שתספורת המולט של אריק רוברטס שם ראויה למקום של כבוד.
"הלכתי עם זומבי" – I Walked with a Zombie
בחודשים האחרונים קראתם על ניסיונותיי להשלים חור קולנועי נוסף שלי, קולנוע האימה הקלאסי של אחת מהאושיות החשובות ביותר בתולדות הז'אנר – המפיק ואל לוטון. "הקורבן השביעי" שלו זכה לכמה פסקאות נלהבות, ואני מקווה שיצא לכם לבדוק את הסרט המפתיע הזה, כאשר במקביל צפיתי גם ב"איש הברדלס". החודש השלמתי את כל טרילוגיית 1943 הלוטונית עם אחד מהסרטים המוכרים ביותר שלו, "הלכתי עם זומבי" שנחשב לאחד מסרטי הזומבים החשובים ביותר, פרה תקופת רומרו.
את הסרט ביים בהוליווד ז'אק טורנר הצרפתי, ששיתוף הפעולה שלו עם לוטון נתן לו מקום של כבוד בהיסטוריה הקולנועית. את "הלכתי עם זומבי" עשו השניים לאחר הסרט הראשון שלהם שזכה להצלחה ענקית, "אנשי החתול" שנה לפני כן. הוא מבוסס על מאמר של אינז וואלאס אליו נוצקו השפעות מ"ג'יין אייר", מעניק לו אווירה שמזכירה מאוד את הגותיקה הדרומית, על אף שהוא מתרחש כולו בקאריביים.
הסרט נפתח בגיבורה שלו, בטסי קונל (פרנסס די) שעוזבת את קנדה הגשומה לטובת האיים הקאריביים שטופי השמש על מנת לשמש כמטפלת לאישה צעירה חולה, שחיה באחוזה גדולה עם בעלה ואחיו למחצה. בלילה הראשון בטסי פוגשת באותה מטופלת, בסצנה מפחידה להפליא אני נרגש לציין, שמתנהלת כמו זומבי נטול רצון אישי. הבעל (טום קונווי) לא ממש מתלהב מהאישה הצעירה שהגיעה למקום ועושה לה חיים קשים, כאשר דווקא האח (ג'יימס אליסון) מסביר לה פנים. חבל שהוא מבלה את הערבים בלשתות עד שיכרון. במהרה בטסי מבינה שהדינמיקה המשפחתית בעייתית למדי, אך היא נמשכת לשני הגברים ומחליטה לעזור לרפא את המטופלת שלה בעזרת כוחות הוודו המקומיים. כך היא נחשפת לקהילת הוודו שחיה בתוך השדות הגבוהים, ומגלה שהמקום נשלט דווקא על ידי דמות מפתיעה.
כמו שאר סרטי לוטון, "הלכתי עם זומבי" אורך לא יותר מ-70 דקות, והאווירה הקלאסית שלו פשוט מהפנטת. כמובן שהוא התיישן בלא מעט אלמנטים, אבל יש בו רגעי אימה נפלאים ממש שאולי לא יקפיצו אתכם מהכסא, אבל כן יצמררו אתכם. הסרט בנוי במתכונת של טרגדיה, כאשר הסודות המשפחתיים הלבנים מתערבבים עם הפולקלור המקומי, ועל כן אפילו יש לו מטען רגשי לקראת סופו. טורנר, עם הצלם ג'יי רוי האנט, יצר כמה אימג'ים בלתי נשכחים ואני לא יכול לתאר לעצמי כמה מפחיד בטח הסרט היה בעת יציאתו. בכל מקרה, מדובר בקלאסיקת אימה משובחת שבמשובחות, שכל אוהב אימה שמכבד את עצמו צריך לראות.
לכל פרקי אימת החודש, לחצו את התגית למטה. וכרגיל, אתם מוזמנים לבקר גם בדף הפייסבוק חתולשחור אם יש לכם מה לומר או להביע.
תגובות אחרונות