• מתכוננים לקיץ 2019: ציפיות וחששות
  • הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • גלוריה בל
  • סרטים חדשים: ״גלוריה בל״ של סבסטיאן לליו
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • Fighting with My Family :מחכים לתרגום
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות
  • ״בגרות״, סקירה לסרטו של מתן יאיר
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אפריל
  • דמבו
  • מחשבות נוספות על ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד
  • אנחנו
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים

"השתיקה", סקירה לסרט האימה של נטפליקס

12 באפריל 2019 מאת אור סיגולי

בדיוק לפני שנה יצא לעולם סרט אימה מפתיע ומוצלח בשם "מקום שקט" שעשה חיל בקופות ואפילו ניכס לעצמו איזו מועמדות קטנה לאוסקר. הסרט, אותו ביים ג'ון קרסינסקי שגם ליהק את עצמו לתפקיד הראשי יחד עם אשתו המושלמת אמילי בלאנט, סיפר על עולם אפוקליפטי לאחר פלישת חייזרים קטלניים שפועלים על פי חוש השמיעה, מה שמכניס את כל העולם למצב של אלם.
"מקום שקט" הוא כמובן לא סרט האימה הראשון שמשתמש באחד החושים כדי להקשות על גיבוריו. היו לנו לפני זה את "Hush" ואת "לא לנשום" המהנים, ואפשר אפילו ללכת אחורה עד 1967 ל"חכי עד החשכה" בכיכובה של אודרי הפבורן. אבל מה שכן קרה בתריסר החודשים מאז "מקום שקט" הוא שקיבלנו שני סרטים נוספים שנבנו על הקונספט הזה. הראשון היה "קופסת הציפורים", להיט של נטפליקס, ובו סנדרה בולוק הייתה צריכה לשרוד בעולם שבו אסור להביט החוצה, והשני יצא השבוע גם הוא לנטפליקס – "השתיקה" (The Silence, שהשם הגנרי שלו כבר מעורר חשד), ופה המשותף בין הסרטים כבר קיצוני.

מכיוון שאנחנו יודעים שלעשות סרט בהפקה רצינית זה סיפור די ארוך, אף אחד לא באמת יכול להאשים את יוצרי "השתיקה" בהעתקה של סרטים שנצפו לראשונה לפני חודשים בודדים. למעשה, הסרט הזה מבוסס על ספר שיצא בשנת 2015, לפני "מקום שקט", ושנה אחרי הספר עליו התבסס "קופסת הציפורים". אבל מה שאי אפשר להימנע ממנו הוא השוואה, ופה התזמון של "שתיקה" הופך לבעייתי.
מעבר למפלצות הרצחניות שהגיעו משום מקום, כמו ב"מקום שקט" גם הפעם הדמות הראשית היא של אבא אוהב, וגם הפעם יש לו שני ילדים – בן קטן ובת בכורה חרשת, שבזכותה שפת הסימנים מקנה למשפחה יתרון בהסתגלות לעולם החדש. כמו ב"קופסת הציפורים" גם פה יש שילוב של מסע הישרדות וסרט מצור כשהמבנה העלילתי כמעט זהה (מלבד השיבוש הכרונולוגי של "קופסת הציפורים") לרמה שבשני סרטי נטפליקס ליהקו דמות מוכרת לתפקיד שתוקפו יפוג באמצע הסרט ממש באותם האופנים.
אל בנק האסוציאציות אפשר להוסיף גם את "הערפל" על פי סטיבן קינג מ-2007 (כולל סצנת הסופר מרקט שהייתה חלק משמעותי מכל הסרטים שהזוכרו עד כה) ו"פיראנה" מ-2010, אחד מסרטי האימה החביבים עליו במילניום הנוכחי, גם שם הותקפו אנשים על ידי חיה פרה היסטורית שבקעה ממעמקי האדמה בנחילים עצומים. ככזה, הצפייה ב"השתיקה" די מפוהקת, הרי היינו בסרט הזה לפני חצי שנה פעמיים. ומכיוון שהוא לא מחדש שום דבר, הוא גם מרגיש כמו גרסה חיוורת ומשומשת.

הבמאי של הסרט החדש הוא ג'ון ר. לאונטי, הצלם של "פיראנה", דמות די מעניינת בעולם האימה, אבל אני לא לגמרי בטוח אם באופן חיובי. הקריירה של לאונטי התחילה כצלם בתחילת שנות התשעים עם "משחק ילדים 3" ולאחר מכן הפרודיה "לרקוד עם לוחמים", העיבוד ל"מורטל קומבט" ו"המסכה". הוא עבר לבימוי ב-1997 עם סרט ההמשך ל"מורטל קומבט", לקח הפסקה של כעשור לפני שביים את סרט ההמשך ל"אפקט הפרפר" (שניהם אוחסנו בפח האשפה של ההיסטוריה הקולנועית) וב-2007 חזר שוב לעמדת הצלם בחיבור ארוך טווח עם נשיא האימה החדשה של הקולנוע ג'יימס וואן. יחד עבדו על "דממת המוות", "גזר דין מוות", "הרוע שבפנים" הראשון והשני ו"לזמן את הרוע". כחלק מהחבורה, לאונטי גם קיבל על עצמו לביים את הספין-אוף ל"הרוע שבפנים", מעשיית הבובה הרדופה "אנאבל" שהיה להיט ענק בקופות אבל זכה לתגובות קרות מאוד מהמבקרים, אני ביניהם.
הרזומה של לאונטי נראה די מרשים על פניו, אבל אם חשקה נפשכם בסרט אימה מעל הממוצע, הוא לא חדשות טובות. לאונטי, שבהחלט יודע לברוא סיקוונסים מרשימים ואת זה אי אפשר לקחת ממנו, עדיין לא הראה שהוא יכול להעניק איזשהו אקסטרה שיבדיל את עבודתו מעשרות סרטי אימה אחרים. זה בהחלט המצב גם הפעם. זה אמנם נראה טוב, אבל הולך על אוטומט.
עם זאת, דווקא ברבע שעה האחרונה של הסרט, "השתיקה" פתאום מזנק לגבהים די רציניים, ואותי זה בעיקר תסכל כי זו ההוכחה שכל זה יכול היה להיות יותר טוב. במפגש של המשפחה עם כת מטורללת, לאונטי לפתע מפציץ עם מתח ברמה גבוהה וקצב מרשים, כזה שגרם לי לתהות למה בוזבז כל כך הרבה זמן יקר של שיטוט בשבילים מוכרים להחריד.

עוד אלמנט גואל של הסרט הוא צוות השחקנים שלו. את האבא מגלם סטנלי טוצ'י, שלא יכול לעשות תפקיד רע גם כאשר הוא מלוהק לא נכון ("טובת הילד", "רובוטריקים 4"); אם המשפחה היא מירנדה אוטו ("שר הטבעות: שיבת המלך") שאני מרגיש שאנחנו לא רואים ממנה מספיק וזה מצער; והילדה הבכורה היא קירנן שיפקה, שכנראה תמיד תהיה סאלי דרייפר מ"מד מן" אבל גם היא קולעת היטב בהופעות מצוינות והיום היא MVP של נטפליקס בזכות הסדרה "סברינה".
בעקבות אלו אפשר לומר באופן אדיש ש"השתיקה" הוא לא פדיחה גדולה, אלא פשוט שילוב בינוני בין החלקים הכי פחות טובים של "מקום שקט" ו"קופסת הציפורים" (שאני עוד איכשהו חיבבתי, אבל אני ממש במיעוט). ספק רב אם ישחזר את הצלחות קודמיו וספק גדול יותר אם אתם צריכים להשקיע בו זמן.