אוסקר 2018/19: דירוג המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר

בסוף השבוע מצטרף "המועדפת" אל לוח ההפצה הישראלי, ובכך משלים את כל מועמדים האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-91. כזכור, לא פחות משמונה סרטים מתמודדים על הפרס הגדול, לרובם יש קייס די יציב לזכייה, וכולם יטו באופן כזה או אחר את כל מה שאנחנו יודעים על האוסקר.

לרשימת המועמדים המלאה, לחצו על הלינק הזה

הטקס עצמו יתקיים ב-24 לפברואר, אז יש זמן להתכונן ולהשלים, אבל אם כבר כל הסרטים הוצגו או מוצגים לפנינו, למה לא לעשות איזה ריקאפ עכשיו, כדי להכיר או להיזכר. ומהי הצורה הטובה ביותר לעשות את זה אם לא דרך הדעה האישית והלא מתפשרת שלי?
אל תענו לי על זה.

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר
מהדורה מספר 91 של פרסי האקדמיה האמריקאית

8. "רפסודיה בוהמית" – Bohemian Rhapsody

בקצרה: ביוגרפיה קולנועית על עלייתו לתהילה של סולן ומנהיג להקת קווין האגדית, פרדי מרקיורי, מבחור משולי החברה לאייקון רוק.

מועמדויות נוספות: השחקן הראשי (ראמי מאליק), העריכה, עריכת הסאונד, מיקס.

תקציב: 52 מיליון דולר.
הכנסות: 206 מיליון בארה"ב, 612 בשאר העולם.

נקודות משמעותיות במהלך העונה: שני פרסי גלובוס הזהב (דרמה, שחקן ראשי בדרמה), 7 מועמדויות לבאפט"א, פרס איגוד השחקנים לשחקן הראשי, מועמדות לפרס איגוד המפיקים.

הייתי מעט מסוקרן, אז הלכתי אחורה לבדוק האם יש מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר שפחות אהבתי מהשנים האחרונות. האמת שלא הייתי צריך להתרחק יותר מדי, כי נעצרתי ב"עלובי החיים" של 2012, אבל עדיין מדובר בהישג מרשים של "רפסודיה בוהמית". וזה לא היחיד שלו, אם כי השאר חיוביים יותר.

"רפסודיה בוהמית" הוא סיפור סינדרלה אמיתי. נתוני הפתיחה היו בעייתיים: עבדו עליו יותר מדי זמן, בראשו במאי מאוד מפוקפק (בריאן סינגר, שנגדו תלויות האשמות של ניצול מיני של קטינים) שפוטר לקראת סוף הצילומים, והוא יצא לקולנוע ללא פסטיבלים גדולים לשמו ועם ביקורות מעורבות. אף אחד לא חזה את מה שיקרה ברגע שסיפורו של מרקיורי יפגוש את הקהל. או לפחות, לא חזה את העוצמות האלו.
"רפסודיה בוהמית" הפך ללהיט בסדר גודל קיצוני. הקהל הרחב מילא את האולמות וזו בדיוק הפופולריות שהביאה את הסרט למקום מכובד ביותר באוסקר השנה. הקרדיט חייב להגיע כמובן לרמי מאליק המקסים שהצליח להתעלות מעל רמת החיקוי ונתן את כל מה שיש לו, ולמוזיקה האהובה של קווין, שמגיעה לשיאה בסיקוונס הסיום של הסרט במופע לייב-אייד.

אפילו לי קשה להתווכח עם ההנאה שמספקים מאליק והמוזיקה, אבל שם זה נעצר. ובאמת שאני מבין כל מי שנהנה מהסרט, אבל בין ליהנות ממשהו ולהודות בפה מלא שמדובר בסרט טוב, המרחק גדול למדי. תשאלו אותי, אני מאלו ששמחו גם ב"ונום" וגם ב"הטורף", אבל אני לעולם לא אוכל לומר שהם סרטים טובים.
בגדול, "רפסודיה בוהמית" הוא פארודיה על סרט הקאלט "סיפורו של דואי קוקס" מ-2007. זה היה כמובן לגמרי לגיטימי אילולא היה "סיפורו של דואי קוקס" פרודיה בעצמו. באמת שהתסריט של "רפסודיה בוהמית", שנכתב על ידי אנתוני מקארטן (כנראה מונח אלטרנטיבי למושג "מחולל סצנות"), לא יכול להיות יותר עצלני וקלישאתי. הרי באמת, לא יכול להיות שלכל המוזיקאים הגדולים של ההיסטוריה המודרנית – ריי צ'ארלס, ג'וני קאש, צ'רלי פרקר, איאן קרטיס ועוד – היה בדיוק אותו סיפור חיים, עם אותן תחנות בדרך. ואפילו לא אכפת לי על הבלאגן הכרונולוגי שנעשה לצרכי דרמטיצזיה, "רפסודיה בוהמית" הוא סרט מגויס עם אפס אישיות, שמאחוריו עומדים אנשים בעלי אג'נדה שכדי להראות שלמרקיורי לא היו שום חסרונות מלבד היותו אוהב אדם וטוב לב, פיתחו בכוח דמות של גיי רשע שאחראי על כל דבר רע שקרה לו. והגאג עם מייקל מאיירס? אתם ודאי מתלוצצים. זה היה נחמד אם זה היה לסצנה קצרה וזהו, אבל זה פשוט נטחן עד דק. "דואי קוקס", כבר אמרנו?

בנקודת הזמן הזו אני מהמר על רמי מאליק כזוכה בפרס השחקן, ובהחלט יכול להיות ש"רפסודיה בוהמית" ייקח לעצמו את פרסי העריכה והסאונד. כן, זה עוד עלול לקרות. את פרס הסרט הוא כנראה יפספס, או לפחות כך אני מייחל בכל כוחי.

לירון כתבה עליו לסריטה. אני כתבתי לגלובס.

7. "סגן הנשיא" – Vice

מועמדויות נוספות: בימוי, שחקן ראשי (כריסטיאן בייל), שחקן משנה (סם רוקוול), שחקנית משנה (איימי אדמס), תסריט מקורי, עריכה, איפור

בקצרה: ביוגרפיה קולנועית על עלייתו לגדולה של הפוליטיקאי דיק צ'ייני, מבחור צעיר משולי החברה לאחד הכוחות המשמעותיים בוושינגטון במהלך כהונת בוש הבן.

תקציב: 60 מיליון דולר
הכנסות: 42 מיליון בארה"ב, אין נתונים לגבי שאר העולם

נקודות משמעותיות במהלך העונה: פרס השחקן בקומדיה/מיוזיקל מטעם גלובוס הזהב (כריסטיאן בייל), מועמדות לפרסי איגוד הבמאים והמפיקים, שש מועמדויות לבאפט"א, שלושה פרסי מבקרים (שניים מהם לבייל, כי סיבות).

"מכונת הכסף", בו שבר הבמאי אדם מקיי את קו הקומדיות שלו לטובת סרט מפתיע על ההיסטוריה הקרובה של ארה"ב, היה אחד הסרטים החביבים עלי בשנים האחרונות, ולכן הייתי די מפומפם לקראת הניסיון שלו לעשות את זה שוב, הפעם בתוך הבית הלבן. התגובות של הביקורת האמריקאית קצת ציננו את התלהבותי, אבל ניסיתי לשכוח מזה כשנכנסתי לאולם ולזכור איזה פוטנציאל מדהים יש פה.
נורת אזהרה אדומה הבהבה באחד מחלקיו הראשונים של הסרט, כאשר מסופר לנו שדיק צ'ייני הצעיר סולק מהאקדמיה הצבאית. "He got the boot" נאמר, וברגע הזה הפריים קופא על זוג מגפיים שנחות על הרצפה, מייצרים בדיחה כל כך מילולית וכל כך לא מתוחכמת, שהרתיעה אותי ממש. לצערי התברר לי שזה יאפיין גם את שאר הסרט, שכביכול מנסה לפענח דמות מרתקת לאין שיעור, אבל משאיר אותה חד-מימדית ומרוחקת, נכשל במשימה העיקרית ששם לעצמו.
אני לא חושב ש"סגן הנשיא" הוא סרט רע, אלא פשוט מאוד מאכזב. כל מה שעבד נפלא ב"מכונת הכסף" מרגיש פה כמו מקלות בגלגלים. העריכה האקסטטית, ההתחכמויות הסגנוניות, העקיצות והמרפקיות, כולם הופכים את הסרט למין מניפסט כועס שלא מעניק שום חוויה מעבר לצקצוק לשון והנהון ראש מצד לצד על זילות הפוליטיקה.

כריסטיאן בייל הוא שחקן ענק, לא נראה לי שאפשר להתווכח על זה, אבל פה הוא פשוט לא עבד לי בכלל (אני גם מצאתי אותו החוליה החלשה ביותר של "מכונת הכסף", המועמדות הקודמת שלו לאוסקר). גם הוא לא הצליח, או ניסה, לפענח את צ'ייני, ונותר ברמת נבל הקומיקס. בהקשר הזה מאכזבת מאוד ההתעלמות של העונה מסטיב קארל, שעושה פה תפקיד נהדר. האמת שאני גם די נהניתי מסם רוקוול, שהמועמדות המפתיעה שלו נתפסת כאחת המפוקפקות של האוסקר השנה. וכמובן מילה על איימי אדמס – האישה הזו היא פלא. היא לא יכולה לטעות. רק חבל שהתפקיד שלה לא באמת ממצה את היכולות שלה, ועל כן אם זה יהיה התפקיד שייתן לה את הפרס סוף סוף, זה יהיה מאוד מדכא.

בייל כרגע נותן פייט אכזרי למאליק על פרס השחקן הטוב ביותר. לסרט יש גם קייס לא רע לזכות בעריכה או בתסריט, אבל אני מאמין שהאיפור ובייל הם הסיכויים הטובים ביותר שלו לצאת מעוטר מהטקס הקרב.

אורון כתב לסריטה. אני לגלובס.

6. "הספר הירוק" – Green Book

בקצרה: עוד סיפור אמיתי, שוב על מוזיקאי. הפעם זהו הפסנתרן השחור דון שירלי, שיוצא למסע בדרום ארה"ב של 1962 בחברת איטלקי נבער שמשמש כנהגו, ויחד יגלו שגזענות זה רע ושאנחנו בעצם בסרט כריסטמס.

מועמדויות נוספות: שחקן ראשי (ויגו מורטנסן), שחקן משנה (מאהרשלה עלי), תסריט מקורי, עריכה.

תקציב: 23 מיליון דולר.
הכנסות: 50 מיליון בארה"ב, 11 מיליון בשאר העולם.

נקודות משמעותיות במהלך העונה: גלובוס הזהב לקומדיה/מחזמר הטוב ביותר ולשחקן המשנה (עלי), פרס שחקן המשנה באיגוד השחקנים, פרס הסרט הטוב ביותר באיגוד הבמאים, ארבע מועמדויות לבאפט"א, פרס שחקן המשנה באיגוד המבקרים, מועמדות לאיגוד הבמאים, פרס הסרט ב-NBR, הפרס הגדול של פסטיבל טורונטו.

"הספר הירוק" הוא המאבק הכי גדול שלי השנה בין הלב והראש. מצד אחד, הסרט הזה חמוד באופן קיצוני, נאיבי באופן מעורר חיבה, עשוי כהלכה, ובסופו מתפשטת תחושת חמימות מדבקת שקשה להתנגד לה. מצד שני, זה סרט שכולו חנפנות וקלישאות, התסריט שלו איום ונורא באופן שבו הכל אפיזודלי ולשום דבר אין משמעות לסצנה הבאה, ויעזור לי אלוהי הקולנוע – בעיני זה התפקיד הכי גרוע של ויגו מורטנסן אי פעם.
אני מנסה לכעוס על "הספר הירוק" ולא מצליח, כי האמת היא שרוב הצפייה עברה עלי בנעימים. ועדיין, אין מנוס מלהודות שהכל היה שקוף, צפוי, לעיתים מרגיז, ובאמת שזה מרגיש כאילו הוא רליק מאי שם בניינטיז בתקופה של חוסר מודעות מוחלט לכל הרבדים שמרכיבים את החברה שלנו ונדמה שהכל נעשה כדי לגרום לפריבילגים להרגיש ממש טוב עם עצמם. או בקיצור, "הנהג של מיס דייזי".

כל פרס שהסרט הזה יזכה בו מעבר לשחקן המשנה יהיה מבחינתי תעודת עניות לאקדמיה, אבל אני באמת עובד על עצמי להתמודד עם יום שבו הוא זוכה בפרס התסריט ובפרס הסרט. אני מקווה שזה לא יקרה גם בגלל שיש מועמדים ראויים הרבה יותר, אבל בעיקר שזה יהיה מסוג הזכיות שבעוד כמה שנים לא נבין איך אפשרנו לזה לקרות, ואיך אנחנו נשאבים לתוך ריגרסיה תרבותית שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשלב זה.

אורון כתב לסריטה. אני לגלובס.

5. "שחור על לבן" – BlackKklansman

בקצרה: סיפור אמיתי, תאמינו או לא, והפעם מעלליו של שוטר שחור שבעזרת שוטר יהודי בונה לעצמו דמות פיקטיבית שמסתננת לארגון הטרור הגזעני KKK ודרכם נגלה, אני מקווה שאתם יושבים, שגזענות זה רע ושטראמפ זה בעיה.

מועמדויות נוספות: בימוי, שחקן משנה (אדם דרייבר), תסריט מעובד, עריכה, מוזיקה מקורית.

תקציב: 15 מיליון דולר.
הכנסות: 49 מיליון בארה"ב, 40 מיליון בשאר העולם.

נקודות משמעותיות במהלך העונה: חמש מועמדויות לבאפט"א, נוכחות מאסיבית בכל פרסי האיגודים כולל שחקנים, מפיקים ובמאים, פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן.

הנציג היחיד מפסטיבל קאן השנה הוא יותר מהכל החזרה לעניינים של ספייק לי, אחד הבמאים המשמעותיים והחשובים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי המודרני, שסוף סוף שבר תקרת זכוכית. אחרי שנים ארוכות של עשייה שלא זכתה לאהדת התעשייה, הפך לי ליוצר השחור השני שמועמד לשלושת האוסקרים הגדולים: סרט, בימוי ותסריט (אחרי ג'ורדן פיל).
ספייק לי הוא אגדה, והאוסקר טרם הצליח להתיישר אתו, אז כולנו שמחים שזה הגיע סוף סוף. בעבר הוא היה מועמד רק על תסריט ("עשה את הדבר הנכון", אחד הסרטים האמריקאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים) וסרט תיעודי. השנה לי לא רק שהצליח לסיים רצף של סרטים שנחשבו לנחותים בפילמוגרפיה שלו, אלא גם השיל את תדמית הילד הרע ושיתף פעולה עם התקשורת. התוצאות לפניכם.

גם את "שחור על לבן" אני מכניס לקטגורית ה"היה כיף, אבל…". זה באמת סרט סוחף, עשוי מצוין, מתהדר במשחק משובח, הומור במידה ראויה, סיפור מעניין שמסופר בקצב טוב, צילום וסאונד שראויים לשבחים, ואפילו אמירה מורכבת למדי. הבעיה שלי עם הסרט, ויכול להיות שאני סתם קטנוני, היא שהוא כל כך דידקטי, כל כך צורח את המסרים שלו, כל כך ראש-בקיר, שזה מעייף. "שחור על לבן" הוא כאילו שילוב של כל הדברים הטובים ב"הספר הירוק" יחד עם כל הדברים הגרועים של "סגן הנשיא". אני אמנם מאושר שספייק לי רותם את הכישרון שלו כדי להגיד משהו על אמריקה, על התרבות שלו, על המקומות האפלים בהם האומה שלו מדשדשת, אבל כצופה חיצוני שמחזיק גם ככה בדעות די ליברליות, בכל פעם ש"שחור על לבן" סטה מהנראטיב כדי להכניס לטראמפ או לתומכיו, אני עפתי החוצה מהסרט.
אני באמת מאמין שלספייק לי מגיע אוסקר כבר, ואני גם לא ארטון אם זה יהיה הסרט שיביא לו אותו, אבל זו לא יצירה שלמה בעיני, או לפחות כזו שיכלה להיות הרבה יותר טובה.

בשלב זה אני מאוד מסוקרן מהמצב של "שחור על לבן" באוסקר. ההפסד בפרס הצוות של איגוד השחקנים היה מכה די קשה, שמעיד שהוא כנראה לא חזק כפי שנראה. על פניו יש לו את כל הנתונים לזכות, הוא עשה הכל נכון בעונה הזו ויש לו את המועמדויות שצריך, אבל אני לא מצליח להחליט האם הוא ייקח את הסרט ו"רומא" את הבימוי, או להפך. או שאולי יסתפק רק בפרס התסריט? הכל מאוד מסובך.

אורון כתב מקאן. אני לגלובס.

4. "כוכב נולד" – A Star is Born

בקצרה: גרסה רביעית לסיפור הקולנועי הוותיק על מערכת יחסים הרומנטית בין אמן שכוכבו דועך, ובין אהובתו, תגלית שהוא עצמו אחראי לה.

מועמדויות נוספות: שחקן ראשי (ברדלי קופר), שחקנית ראשית (ליידי גאגא), שחקן משנה (סם אליוט), תסריט מעובד, צילום, מיקס, שיר.

תקציב: 36 מיליון דולר.
הכנסות: 206 מיליון בארה"ב, ואותו הסכום ממש ברחבי העולם.

נקודות משמעותיות במהלך העונה: הופיע כמועמד בכל האיגודים האפשריים, שבע מועמדויות לבאפט"א, ארבע מועמדויות לאיגוד השחקנים (יותר מכל סרט אחר השנה), ניכס שלוש מועמדויות לגראמי.

זוכרים שבפסקת "רפסודיה בוהמית" כתבתי על ההבדלים בין סרט מהנה לסרט טוב? אז מאז שיצא "כוכב נולד" אני מוצא את עצמי מגן עליו בחירוף נפש, ותמיד באמצע מוצא את עצמי חושב "מה לעזאזל אני עושה?".
סרט הביכורים של השחקן והמפיק ברדלי קופר, שגם היה ללהיט עצום, הוא סרט שבאותה מידה שאני אוהב אותו, אני יכול לבוז לו ולכל מה שהוא מייצג. עשייה קולנועית מיומנת אך בינונית, עם תסריט שמתנהל אוטומטית, כזה שנשען כולו על הכריזמה של שחקניו, ואם מתחילים לנסות ולהתעמק בו הוא מתפורר בין הידיים.
אבל, ואין מה לעשות זה "אבל" עצום, אני בלעתי את הסרט הזה מתחילתו ועד סופו, והיה לי מקום לעוד. אהבתי את ההופעה של קופר, את המוזיקה, אני חושב שהסרט נראה נפלא, והייתי אתו מההתחלה ועד הסוף. אה, כן, ויש את הקטע הזה עם הליידי גאגא הזאת.
אתם יודעים מה? באמת יכול להיות שכל החיבה שלי לסרט הזה קשורה אליה. אני לא אומר שהיא השחקנית הטובה בעולם, אבל הליהוק שלה, השילוב של הפרסונה שלה עם החומר, המהלך שהיא עשתה מתחילת הקריירה שלה ועד לרגע הזה, הכל התקשר יחד והפך מבחינתי את "כוכב נולד" ליותר מעוד סרט רומנטי לדייטים שלא יחזיקו, זה אירוע תרבותי מאוד משמעותי של 2018.

אני מאמין שההיסטוריה לא תהיה טובה אל הסרט הזה. בעוד כמה שנים נסתכל עליו כמוצר פופ שהיתל בנו לחשוב שהוא טוב ממה שהוא. אבל נכון לרגע זה, הוא אחת מהתחנות האהובות עלי מהשנה החולפת, שלא הייתה פשוטה בכלל לי או לשאר העולם, והוא קשור קשר עבותות לעולם התרבותי שלנו.

"כוכב נולד" היה אחד מסרטי האוסקר הראשונים של העונה שגם הצליח להגיע לקו הסיום. הוא כבר עבר את שיאו, וכנראה שאת הטקס יסיים רק עם פרס השיר הטוב ביותר, זה שהצבתי במקום הראשון במצעד הרגעים הקולנועיים הגדולים של השנה החולפת, אבל זה גם בסדר. הדרך שהוא עשה עד לכאן היא מרשימה בפני עצמה.

כתבתי לסריטה. לירון הוסיפה.

3. "הפנתר השחור" – Black Panther

בקצרה: סרט מספר 18 של היקום המשותף של דיסני-מארוול, במרכזו גיבור העל השחור הגדול ביותר של חברת הקומיקס, שנאלץ להגן על ממלכתו האפריקאית מפני איום חיצוני.

מועמדויות נוספות: מוזיקה, שיר, תלבושות, עיצוב אומנותי, עריכת סאונד, מיקס.

תקציב: 200 מיליון דולר.
הכנסות: 700 מיליון בארה"ב, 647 ברחבי העולם. זה הסרט השלישי הכי קופתי בתולדות ארה"ב, והתשיעי בטבלה העולמית.

נקודות משמעותיות נוספות במהלך העונה: זוכה פרס הצוות של איגוד השחקנים, מועמדות לפרס איגוד המפיקים, חמש מועמדויות לגראמי, והאם הזכרתי שזה הסרט השלישי הכי מכניס בתולדות ארה"ב?

ואם בענייני אירועי תרבות עסקינן, קשה לחשוב על משהו גדול יותר מהפיצוץ המארוולי שהוא "הפנתר השחור", כנראה הסרט החשוב ביותר של 2018. לא רק שהוא ביסס את האוכלוסייה השחורה ככוח משמעותי ביצירת להיטים, אלא גם שבר את תקרת הזכוכית של סרטי גיבורי העל והפך להיות הראשון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. זה בדיוק מה שהאקדמיה ניסתה לעשות אחרי משבר "האביר האפל" והרחבת הקטגוריה מחמישה למועמדים ל"כמה שבא לכם, אלוהים אדירים, פשוט תכניסו פנימה איזה בלוקבאסטר, בשם כל מה שקדוש".
נכון, "הפנתר השחור" איננו סרט גיבורי העל הטוב ביותר אי פעם, למעשה אפשר להתווכח האם הוא סרט גיבורי העל הטוב ביותר של 2018, אבל סוף סוף האקדמיה קצת התיישרה לכיוון העולם. אמנם בלי מועמדות לבימוי, תסריט או משחק, אבל אולי עוד איזה עשר שנים זה יקרה.

"הפנתר השחור" לא היה בעשיריות סיכום השנה שלי, אני אוהב סרטי דיסני-מארוול אחרים הרבה יותר, גם אני הופתעתי מהגימור הבעייתי של האפקטים וחשבתי שהוא ארוך מדי. אבל עדיין נהניתי ממנו, ואני לגמרי חושב שמקומו בקטגוריה הזו ראוי ומוצדק. וואקנדה לנצח, מאדרפאקרס.

לירון כתבה לסריטה. אני לגלובס.

2. "רומא" – Roma

בקצרה: חוויותיה של סוכנת בית במקסיקו של 1970.

מועמדויות נוספות: בימוי, שחקנית ראשית (יליציה אפריסיו), שחקנית משנה (מארינה דה טאווירה), תסריט, סרט בשפה זרה, צילום, עריכת סאונד, מיקס, עיצוב אומנותי/

תקציב: 15 מיליון דולר, לא כולל הוצאות קמפיינים שעלו לנטפליקס כנראה סכום במספרים שעדיין לא המציאו.
הכנסות: זה של נטפליקס – אנחנו במשחק אחר לגמרי.

נקודות משמעותיות נוספות במהלך העונה: הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה, הופיע בפחות או יותר כל רשימת סיכום שנה בעולם, פרס הבימוי והסרט הזר של גלובוס הזהב, שש מועמדויות לבאפט"א, מועמדויות לאיגודי המפיקים והבמאים, זוכה ארבעה פרסי איגוד המבקרים כולל הסרט הטוב ביותר, על פי ה-IMDB יש לו 138 זכיות ו-148 מועמדויות נכון לרגע זה.

כמה שיאי אוסקר ניכס לעצמו סרטו של אלפונסו קוארון, זה כמעט לא להאמין. זה סרט הסטרימינג הראשון שמועמד לסרט הטוב ביותר, זאת הפעם הראשונה שאישה היספנית מועמדת כמפיקה, זאת הפעם הראשונה שבמאי מועמד גם כצלם, לדעתי זאת גם הפעם הראשונה שסרט בשפה שאיננה אנגלית מכניס שתי מועמדות לפרסי המשחק, זה הסרט הזר עם הכי הרבה מועמדויות אי פעם (בתיקו עם "נמר, דרקון") ובטח יש עוד כמה ששכחתי.
"רומא" הוא כנראה גם מפצל דעת הקהל הכי קיצוני מבין כל שמונת המועמדים. הרבה מחזיקים ממנו אחת מיצירות המופת המוחלטות של ימינו, ואחרים לא מבינים על מה המהומה או ששונאים אותו בלהט. אני לא זוכר סרט שהוציא כל כך הרבה סטטוסים זועמים בפייסבוק מאנשים שנדמה שממש נעלבו באופן אישי מהיחס החיובי לסרט הזה. להם אני אומר, חברים – זה רק סרט. בואו ניקח בפרופורציות.

כל מי שביקר בסיכומי השנה שלנו זוכר שאני אחד הצופים הנלהבים של הסרט הזה. באמת שאני עומד מאחוריו עם כל מה שיש בי, אני חושב שזו יצירה מדהימה מאת אחד היוצרים הכי גדולים שעובדים כיום. אמנם בסקאלת קוארון הייתי ממקם את "הילדים של מחר" לפניו, אבל זה לא אומר שאינני סאקר מוחלט שלו. יש בו כמה מהשוטים הכי בלתי נשכחים של השנים האחרונות, הוא מסופר באופן יוצא מן הכלל (אם כי כן, כמו כל סרטיו של קוארון, התסריט הוא כנראה החוליה הכי פחות חזקה), השוט סיום שלו פירק אותי, ויש בו יותר מדי רגעים שבעיני מגדירים את כל מה שאני אוהב בקולנוע.

"רומא" הוא כנראה סימן השאלה הכי גדול של האוסקר הנוכחי. הוא יכול להיות הסרט הראשון שייקח גם את פרס הסרט הטוב ביותר וגם את פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, הוא יכול להוציא את קוארון מהטקס עם חמישה פסלונים, הוא יכול לעשות איזה ארבע היסטוריות שונות, והוא יכול גם ליפול על האף באותה מידה ולחוות השפלה משמעותית שעיקרה כנראה פאניקה של הוליווד מהעתיד. אני במתח.

עופר כתב לסריטה. אני לגלובס.

1. "המועדפת" – The Favourite

בקצרה: ליידי מרלבורו ואחייניתה אביגייל מוצאות את עצמן במלחמה רבת נפגעים על קרבתה וחיבתה של מלכת אנגליה בחצר המלכות של תחילת המאה ה-18.

מועמדויות נוספות: בימוי, שחקנית ראשית (אוליביה קולמן), שחקנית משנה (אמה סטון), שחקנית משנה (רייצ'ל ווייס), תסריט, צילום, עריכה, תלבושות, עיצוב אומנותי.

תקציב: 15 מיליון דולר.
הכנסות: 26 בארה"ב, ואותו מספר ברחבי העולם.

נקודות משמעותיות במהלך העונה: פרס השחקנית בקומדיה/מחזמר של גלובוס הזהב (קולמן), פרס השחקנית של פסטיבל ונציה (קולמן), 12 מועמדויות לבאפט"א, תשעה פרסי פרסי הקולנוע הבריטי העצמאי (סוג של שיא, אני חושב), פרס השחקנית (קולמן) וצוות השחקנים בפרסי איגוד המבקרים.

על אף שאני גאה בכם שהגעתם עד לכאן בפוסט הארוך הזה, אני גם יודע שאתם עייפים ואין לכם כוח לקרוא יותר. בנוסף, אנחנו בסוף השבוע שבו יוצא הסרט כך שברור שתהיה לנו התייחסות נרחבת אליו בסריטה בימים הקרובים, מעבר למה שעופר כתב מפסטיבל ונציה. יש לי גם ביקורת בגלובס במהלך הסופ"ש, אז אנחנו לא נתעכב פה יותר מדי, ורק אומר לכם שכדאי מאוד שבדיוק עכשיו אתם מבררים איפה הסרט הזה מוקרן ורוכשים כרטיס. כמו שאמרתי לאורון אתמול, זה יהיה נס גדול מאוד אם במהלך 11 החודשים הקרובים אמצא סרט שאוהב יותר.

עברו 48 שעות מאז שצפיתי בו ואני עדיין לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. נכון, אני קהל שבוי של יורגוס לנתימוס ובאמת מאמין שהוא אחד הבמאים הגדולים של הדור הזה, כך שידעתי שאני ו"המועדפת" נסתדר, אבל לא האמנתי שהוא שוב יתעלה על עצמו. כמובן שיש לי את ההסתייגויות ההכרחיות פה ושם, אבל על זה כבר אפרט בשלב אחר של הסופ"ש, אז תישארו בסביבה. בינתיים אגיד לכם שזהו ללא ספק הפייבוריט שלי לאוסקר הקרוב, במרחק מה מכל השאר.
אני במתח די קיצוני איך ילך לסרט הזה בטקס. אני מניח שקטגוריות העיצוב והתלבושות כבר שלו (אלא כן "הפנתר השחור" יחליט לעקוף), אבל אני מתפלל גם לפרס התסריט והשחקנית הראשית (אל תסתכלו עלי ככה, זה עוד יכול לקרות). סרט, בימוי ושחקניות משנה כנראה מחוץ להישג ידיו אבל בואו שנייה נסתכל על זה ככה – אנחנו חיים בטיימליין בו סרט של יורגוס לנתימוס ("שן כלב", "האלפים", "הלובסטר", "להרוג אייל קדוש") מועמד ל-10 אוסקרים. אפשר לקחת רגע להשתהות על זה, ולחייך.

מצוות סריטה, גם עופר ראה את כל שמונת המועמדים, אז ביקשתי ממנו את הדירוג שלו. הנה הוא לפניכם:
8. "סגן הנשיא"
7. "הספר הירוק"
6. "רפסודיה בוהמית"
5. "כוכב נולד"
4. "הפנתר השחור"
3. "שחור על לבן"
2. "המועדפת"
1. "רומא"

הטקס, כאמור, יתקיים ב-24 לפברואר, אבל אנחנו עוד נשוב על פוסטים נוספים במהלך החודש הקרוב. אל תתרחקו.