סיכום 2018: מגמות השנה ומשמעותן

תקופת סיכומי השנה היא תקופה מהנה ומתסכלת. מתסכלת מכיוון שתחימת הסרטים לשנה היא מלאכותית, גם מבחינת ההבדל בין לוח ההפצה בארץ לבין לוחות ההפצה של סרטים בפסטיבלים/בעולם. יתרה מכך, תהליכים קולנועיים ותרבותיים מתרחשים לאורך תקופות שהם לאו דווקא חופפות לשנה הכרונולוגית, דבר אשר יבוא לידי ביטוי בטקסט זה על ידי נתינת הדעת על מספר דברים שמאפיינים את הקולנוע שראיתי בשנה החולפת -מגמות שהחלו לפניה ועוד יימשכו. אגע גם בצורה חלקית בכמה מן הסרטים שעשו עבורי את השנה, בדרך לבחירות שלי לסרטי השנה שייחשפו רק מאוחר יותר בפוסט קבוצתי.

תקינות פוליטית

התקופה בה אנו נמצאים, בה סוגיית הייצוג של אוכלוסיות ומגדרים הפכה לנושא מרכזי (או המרכזי) בדיון על סרטים, לא החלה השנה מן הסתם. אולם ייתכן וב-2018 יותר יצירות מצליחות מאשר במעבר נוצרו במידה רבה על מנת לתת ביטוי להעדר ייצוג בקולנוע של הזרם המרכזי לאורך שנים. דוגמה אחת היא ״עשיר בהפתעה״, שהשם העברי שלו רומז על כך כי מפיצים, לפחות בארץ, עדיין חושבים כי הקהל גזעני. יש בכך סכנה לביטול סרטים מורכבים או יפים רק בגלל שהם חורגים מכללי התקינות הפוליטית, אבל הצורך לייצוג מתקן יכול גם להפוך לכוח אמנותי, כפי שניתן לראות בשני סרטי ז'אנר שנוצרו השנה, אשר דומה כי הופקו במטרה להתמקד בדיון על היחסים הבין-גזעיים בארה"ב ובין המערב לעולם.

המצליח קופתית מבין הסרטים הללו הוא כמובן ״הפנתר השחור״, שהדיון שלו בפוליטיקה פנים-אמריקאית היא לא רק הדבר הכי מדובר בו, אלא גם הדבר הכי טוב בו. הרבה מזה הודות לדמות הנבל הכי מוצלחת בסרטי קומיקס מזה שנים לדעתי (בתחרות צמודה עם הנבל בסרט הגדול האחר של מארוול השנה) והיא מוצלחת מכיוון שכמעט עד סוף הסרט, ואולי גם אחריו, השקפת העולם שלה יכולה להיראות הצודקת לחלקים גדולים מן הקהל. הנבל הזה גם מעביר את הדגש מסיפור על יחסים בין העולם הראשון לעולם השלישי לסיפור על המתחים הפנימיים בארה"ב.

כל אלה באו לידי ביטוי טוב לא פחות ב״אלמנות״, סרט שודים שהשודים הם לא בהכרח הדבר המלהיב בו. הנשיקה בפתיחה בין ויולה דיוויס לליאם ניסן מרגישה טעונה בדיוק בגלל שאין סיבה הגיונית שתהיה טעונה, והאופן בו האירוע המרכזי שמפריד ביניהם קשור לחששות שגם באהבה כל אחד מהם אוחז כלפי האחר מעביר עד כמה המצב בין הגזעים מורכב. זה בא לידי ביטוי בסצנת הספוילר, שפותחת שאלות עליהן אני לא רוצה להרחיב, סצנה שמצדיקה את שתי הדמויות הללו שפרט לפתיחה ולחלקים מן הסיום קצת פחות מעניינות מדמויות המשנה.

כל הסרטים הללו לא מושלמים, אבל הם מראים כי הדחף לתקינות פוליטית לא צריך להוביל ליצירות מטיפניות של טוב מול רע  – החסרונות היחסיים של הסרטים מצויים במקומות אחרים. למשל, הנוסטגליה לסרטי ג'יימס בונד נראית קצת לא טבעית בתוך ״הפנתר שחור״, אבל נוסטלגיה היא תמיד חלק מן החוויה הקולנועית בסרטים רבים, בטח בתקופה בה ההליכה לקולנוע נמצאת בנקודה אפשרית של שינוי. אולם, רבים מן הסרטים שמעוררים נוסטלגיה ואהבה מתגלים כלא תקינים פוליטית בימינו, מה שדורש גם התייחסות מצד הסרטים שמתגעגעים לעבר, כפי שניתן לראות בסעיף הבא.

הפנתר השחור

כוכבים נולדים (מחדש)

2018 היה שנה בה גיבורי העל התמוססו מול עינינו. אומנם הז'אנר עדיין חי וקיים ובעודי כותב שורה זו קבלתי הזמנה להקרנת עוד סרט גיבורי-על אשר צפוי לעלות בקרוב. אבל יש בהתמוססות הפיזית של הגיבורים גם משהו המבטא בחינה מחדש של הז'אנר בשיא הצלחתו, סוג של צורך להתחיל מחדש. לא סתם ראינו מאוחר יותר השנה גם את ״ונום״, סרט על נבל-על שיכול להיות גיבור בסיטואציה מסוימת (גם אם הסרט פחות טובבאופן משמעותי בעיניי מסרטי אולפני מארוול שיצאו השנה). גיבור-על מייצג סוג של שאיפה אידיאית, מישהו שהוא גם מורם מעם וגם מייצג את הערכים אליהם כל אדם צריך לשאוף. אבל הם לא היחידים בתרבות אשר ממלאים פונקציה כזו – גם כוכבי פופ יכולים לענות להגדרה והשנה הקולנוע שב לעסוק בהם כפי שלא עסק שנים. מבין הסרטים על כוכבי פופ שנעשו השנה, שניים כבשו בצורה נרחבת את הקהל וייתכן מאוד שגם יככבו במועמדויות לטקס האוסקר הקרוב – ״כוכב נולד״, שדומה כי בארץ הוא מצליח פחות מבעולם בקרב הביקורת והקהל כאחד, ו״רפסודיה בוהמית״. שניהם גם סרטים אשר מונעים במידה רבה על ידי נוסטלגיה למשהו שאבד.

״Maybe it's time to let the old ways die״ שר בארדלי קופר ב״כוכב נולד״, בשיר אשר רבים פרשו כמנבא את הסוף של דמות הכוכב שהוא מגלם – זמר שכותב לעצמו שירי קאנטרי-רוק, סוג של סמל מדומה של אותנטיות וקשר לאמריקה השורשית. מולו ניצבת המוזיקה החדשה שהקריירה של אהובתו פונה אליה – הפופ הקליל והמהונדס שהקהל דורש. אלא שבסופו של דבר, הסרט הוא הצעדה לדרכים שאולי מתות, לא רק בגלל שמדובר ברימייק לרימייק לעיבוד לא בדיוק ישיר, ולא רק בגלל שבסופו של דבר הוא מביע הערכה למוזיקה האותנתית מול המפיק המוזיקלי החדשן שמוצג כנבל באופן שרידד את חלקו השני של הסרט בכמה רמות.

הסרט מהווה כמיהה גם משום שקופר מגלם סוג של כוכב-על שכמוהו לא נוצרו במאה ה-21 – זמר רוק פופולרי שהוא גבר לבן. מבלי לתקוף את ערכי הזמנים החדשים ותוך נתינת תפקיד גדול לקומיקאי אפרו-אמריקאי, הוא מראה כי גם בחוסר הצלחה ומצב שהוא משפיל את עצמו, רבים עדיין כמהים לכוכב כמו פעם, כפי שקופר הוא כוכב מן הסוג הישן. הוא גם מעניק תפקיד יפהפה לאנדרו דייס קליי, סטנדפיסט מאוד לא תקין פוליטית. אבל הוא כמובן מפסיד בקרב הנוסטלגיה, בין היתר כי השירים שלו בכל זאת חדשים. זה לא דבר שמשתווה מחווית השמיעה מחדש של סרטי להקת קווין, מלווים בנרטיב בדוי ברובו על סיפור חייו של פרדי מרקורי. הסרט לא חושף מי הוא היה באמת כאדם פרטי, אלא בונה מחדש את מי שהוא היה באמת עבור מיליונים ברחבי העולם – כוכב של פעם, מה שאנחנו צריכים מול מה שנהיה מן הפופ העכשווי.

הסרט המוזיקלי היחידי שראיתי השנה שנסוב כמעט כולו סביב מוזיקת פופ נוסח המאה ה-21 בלבד היה ״ווקס לוקס״, שאומנם מציג את התהילה כמשחיתה, אבל גם מראה את הכוח של המוזיקה לגאול ומציג דמות משנה של כוכב רוק כמשהו לא רלוונטי ופוגע לא פחות. אבל סרט זה, בדרכו, הוא אפילו יותר נוסטלגי לעבר, דרך ניסיון לאמץ מראה חזותי של סרט שצולם בשנות השבעים ומלווה בקריינות היסטורית, כמו רצון שנחווה גם את ההווה כפי שחיוונו את העבר. אגב, זהו סרט ששלוש הדמויות הראשיות בו הינן נשים והוא מועבר דרך קול סמכותי של גבר, אבל זה גם סרט שמפרק ומבקר את עצמו והוא זקוק לדיון נוסף שיקרה ב-2019 בהנחה שעוד אנשים יראו אותו.

אלמנטים משלושת הסרטים האמריקאים הללו על מוזיקה היו קיימים גם בסרט הכי טוב על מוזיקה שנעשה השנה – ״קיץ״ של קיריל סרברניקוב הרוסי. לכאורה מדובר בביוגרפיה של זמרי רוק רוסים בשנות ה-80, אך למעשה זהו עוד סרט נוסטגלי לרוק אמריקאי/בריטי של שנות הששים והשבעים. וגם, זהו סרט שמהווה חוליה מקשרת לחלק הבא בסיכום.

שחור לבן

צילום בשחור-לבן אף פעם לא נעלם לחלוטין מנוף הקולנוע האמנותי. הוא גם העביר פעמים רבות ערגה/מבט על העבר ועם השנים הפך לכלי יותר מלאכותי. אולם, דומה כי שלושה סרטים הבולטים בפסטיבלי הקולנוע הגדולים של השנה בראו שחור לבן מלאכותי כל אחד בדרכו, וייתכן שלא במקרה מדובר בשלושה סרטים שהם מועמדים סבירים לתואר הסרט הטוב של השנה עבור לא מעט אנשים.

מלבד ״קיץ״ שהוזכר לעיל אני מתכוון גם ל״אהבה בימים קרים״ של פאבל פאבליקובסקי הפולני, שייצא להקרנות מסחריות בארץ בתחילת 2019, ו״רומא״ של אלפונסו קוארון שניתן לראות כעת בקולנוע וגם בנטפליקס. בכל אחד מן הסרטים, הבמאים בחרו להשתמש בטכניקות צילום הגורמות לשחור לבן הדיגיטלי להיראות שונה מאופי הצילום המוכר בשחור לבן, ומאופי הצילום בתקופות בהם מתרחשים הסרטים. למעשה, פרט ל״אהבה בימים קרים״ שנפרש על פני תקופה ארוכה מחל מראשית ימי הממשל הקומוניסטי בפולין, הסרטים הללו מתרחשים בתקופות בהם כמעט כל הקולנוע צולם בצבע.

לכן, התחושה היא כי הסרטים מביעים ערגה לעבר אשר נזכר באופן סובייקטיבי, עבר הנחווה כמיתוס, גם אם חלקו התרחש במציאות. לא מדובר בשחזור ההיסטוריה, אלא בדמיון של היסטוריה. הנוסטלגיה בסרטים היא לא לאושר, אלא לטראומות ופרידות שדרכן עולה גדולתה של אהבה גם כאשר אהבה לבדה אינה מספיקה, רעיון שבא לדי ביטוי באורח שונה בכל אחד משלושת הסרטים. וכאשר ב״קיץ״ יש רגעים של שחרור וחדווה של ממש, הבמאי משנה את האסתטיקה של הסרט ומערבב טכניקות שונות, כולל מעבר לצבע.

קיץ

מיניות 

ההפתעה הכי גדולה בפרסי הקולנוע שחולקו השנה התרחשה בפסטיבל ברלין, שם זכה בדב הזהב ובפרסים נוספים הסרט ״אל תיגע בי״ – ניסוי של הבמאית הרומניה אדינה פינטילי שהוא משהו בין מחקר אנתרופולוגי לסרט וכולו בחינה מאתגרת ולאו-דווקא תקינה פוליטית של המיניות האנושית. יצירה זו היא המקרה הקיצוני ביותר של האופן בו הקולנוע מנסה לבחון את המיניות בעידן הנוכחי, פוסט ההכרה בכך שפשעים של גברים דוגמת הארווי ויינשטין היו חלק מתעשיית הסרטים פחות או יותר בכל מקום ובכל תקופה. משמע שהקולנוע, מאחורי הקלעים, כלל התנהגות מינית בעייתית ופושעת בעוד על המסך המין הוצג לרוב באופן אשר לא חושף את הצדדים היותר מורכבים שלו, או חושף אותם באופן סנסציוני.

אחד משלושה סרטים (לפחות) השנה ששמם הוא ״פרא״ של הבמאי הצרפתי קאמי וידאל-נאקה סרט שמציג גבר המכור למין ולא מסוגל לנהל כל סוג של קשר אנושי שלא קשור לדחף המיני, מה שמונע ממנו להשיג את האינטימיות לה הוא זקוק, גם כשיש אנשים שמתאהבים בו או רוצים לעזור. לעומת זאת, סרטו המרתק של פול תומאס אנדרסון ״חוטים נסתרים״ (טכנית 2017 אבל 2018 בכל מקום שהוא לא ניו יורק או לוס אנג'לס), מציג מערכת יחסים אוהבת המבוססת על מאבקי כוח, פגיעה בבן הזוג ושינוי בתפקידים המגדריים – כל זאת כמעט מבלי לגעת במיניות עצמה כחלק מן המשיכה או הרתיעה בין בני הזוג. האהבה יכולה להיות גיהינום גם בגלל דברים אחרים.

הדוגמה הבולטת ביותר עבורי לעיסוק מורכב יותר במיניות שלא חייב לתת את הדגש רק על האקט המיני הם הסרטים על טרנסג'נדרים בגיל ההתבגרות, תופעה שהייתה טאבו בקולנוע עד לא מזמן ולאחרונה זוכה לייצוג ביותר סרטים, כולל ״הנשף״ הישראלי. אולם, הסרט שתיאר בצורה הטובה ביותר את תהליך המאבק לשינוי המגדר, גם מבלי שהגיבורה יודעת או מכריזה על כל מרכיבי זהותה המינית, הוא ״נערה״ הבלגי, שהוא גם סרט מקסים על התבגרות ועל יחסים בין אב לבת.

תיעוד 

איי.או. סקוט, מבקר הסרטים של הניו יורק טיימס, אוהב לשים בעשרת סרטי השנה שלו יותר מעשרה סרטים דרך "תיקו" של מספר סרטים בעלי מכנה משותף. השנה הרשימה שלו כוללת רק תיקו מרובע בפסגה, אותה חולקים ארבעה סרטים תיעודיים אודות מקומות קטנים בארה"ב. אני מציין זאת כי לאחר לבטים רבים, לא הכנסתי השנה אף סרט תיעודי לשתי העשיריות שלי, שכאמור יפורמו מאוחר יותר, ויכללו 10 סרטים בלבד (אף כי יצרתי מספר קווי דמיון בין מקומות מקבילים בשתי העשיריות).

שניים מן הסרטים שיהיו קרובים ביותר להיכנס היו שניים מסרטי השנה של סקוט – ״ביזבי 17״ ו״מונרוויה, אינדיאנה״. הראשון של הבמאי מבטל המחיצות הז'אנריות רוברט גרין, סרט דוקו-מוזיקלי המערבב שחקנים עם שיחות עם אנשים, שחזור העבר ומבט על ההווה. השני הוא סרט של פרדריק וייזמן, כלומר התבוננות ארוכה ונטולת התערבות פרט לעריכה היוצרת הקשרים. אלמנטים משני הסרטים הללו נמצאו גם בסרט התיעודי הישראלי שהכי אהבתי השנה ״במדבר – דיפטיך תיעודי״ של אבנר פיינגלרנט, מבט ארוך ומרתק על ישראלים ופלסטינים החיים באותה סביבה, בסרט בעל שני חלקים מאוד שונים בסגוננם – זה של המתנחלים מזכיר מעט את סרטו של גרין, זה של הפלסטינים מזכיר סרט של וייזמן.

אנימציה פסיכדלית

גם סרטי אנימציה לא נכנסו בסופו של דבר לעשיריות שלי, ושני הסרטים שהיו בכל זאת קרובים עשו דבר שהרבה סרטי אנימציה מפחדים לעשות – לבנות עולם מטורף ופסיכדלי לחלוטין, אשר תקף לחוקי הדמיון ולמה שניתן לצייר, ולא ולחוקי האנימציה. ״רובן ברנדט – אספן״ עושה זאת באופן לכיד ומלא יצירות אמנות וקולנוע ברקע לכל אורכו, בעוד ״ספיידרמן: ממד העכביש״ מכיל אלמנטים של שבירת המציאות לכל אורכו, אך הוא היה עבורי מעט ארוך מדי או צפוי. כלומר, עד לחגיגה המבריקה והמופשטת לחלוטין של העימות המסכם שלו – שיא המתח הופך לרגע כמעט אוונגרדי בלב מוצר של אולפן הוליוודי שמאמין ובצדק שמיליוני בני אדם עדיין יתלהבו יחד עם הסרט.

שנת ברגמן

את הטקסטים שלי על אינגמר ברגמן כתבתי לפני 2018, אבל היה מהנה לצפות שוב בסרטיו לאורך השנה עם קהל לא קטן בסינמטקים ברחבי הארץ וגם לראות כי הקולנוע שלו ממשיך להשפיע גם על הסרטים החדשים. באופן בולט זה נכון לגבי ״הכנסייה החדשה״ של פול שרדר, עוד סרט שהוקרן בבכורה כבר ב-2017 אבל זכה לדיון מעמיק ולמעריצים רק השנה. הוא מכיל לא רק סצנות שמתכתבות ישירות עם ברגמן (בצורה מוצלחת) אלא גם רגעים אחרים שנוצרו בהשפעתו ובהשפעת במאים אחרים שהם לכאורה לא רלוונטיים לקולנוע של ימינו. למעשה, הדבר היחיד שמנע מן הסרט להיות יצירה מפעימה עבורי הם המקומות בהם שרדר זנח מעט את השפעות של ברגמן/ברסון/טרקובסקי לטובת שפה המזכירה יותר את סרטיו הקודמים. וכמובן, הרבה הדים לברגמן ניתן לאתר גם אצל נורי בילגה ג'יילן ב״עץ האגס הפראי״, אך אצלו ההשפעות תמיד נבלעות במה שמרגיש כמגע מקורי.

כמעט ונכנסו

כאמור, לבחור עשיריות זה דבר די אקראי. ״הכנסייה החדשה״ נותר בחוץ אבל יכול באותה המידה להיות בפנים. אותו הדבר נכון גם לגבי סרטי האנימציה והסרטים התיעודיים שהזכרתי בפוסט. וגם לגבי: ״הזמיר״, ״חינוך פריזאי״, ״ווקס לוקס״, ״לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים״, ״שלך אחותי״, ״חיים פרטיים״, ״הבלדה על באסטר סקראגס״, ״חוזה״, ״המועדפת״, ״עירום״, ״שלושה רבעים״, ״גבול״, ״תיאטרון המלחמה״, ״המלון על שפת הנהר״, ״דובלטוב״, ״בערה״, ״ווייס אובר״, ״120 פעימות בדקה״. זה נכון גם לגבי סרט נוסף, עליו אכתוב מיד בפסקה המסכמת את הסיכום.

3 דקות

בסופו של דבר, אלמנטים הן של הערגה לעבר, הן של המבט המחודש על המיניות ואת של התקינות הפוליטית ושל כל מה שאני מחפש בקולנוע נמצאו בתוך סרט בין 3 דקות של עשייה קולנועית אישית אבל לא ממש מקורית – ״חשיפה כפולה״ (Double Exposed) של האמנית האמריקאית ג'ולי באק, שמחומר הגלם של סרט משפחתי שמצאה היא מראה מה קולנוע יכול לחשוף ולהסתיר. שלוש דקות שאולי מסכמות או מבטאות את השנה בקולנוע. סיכום אלטרנטיבי יוכל להיות השוט האחרון של ״האחים סיסטרז״, גם הוא סוג של משהו קצר הלוכד הרבה יותר ממה שמוצג בו.