• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • אושן 8
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון – מקבץ סרטים קצרים, ״עד קצה היכולת״, ״הגרמני״

21 במאי 2018 מאת עופר ליברגל

ביום חמישי האחרון נפתח פסטיבל דוקאביב 2018 במהדורה מספר 20 שמבטיחה להיות חגיגית. כמה ימים לפני כן נקראתי להחליף בחבר השופטים של פיפרסקי שופט אחר אשר נבצר ממנו להגיע, מה ששינה את סדר היום שלי לפסטיבל, שכן כעת אני צופה בכל סרטי התחרות הישראלית. בכל מקרה תכננתי לצפות ברובם, אך בהיותי שופט אוכל כתוב כאן את הדעת שלי עליהם רק לאחר טקס חלוקת הפרסים ביום רביעי בערב. בינתיים, את הפוסט הראשון אקדיש לחלק מן הסרטים מן המסגרות האחרות שהצלחתי גם כן לתפוס במתחם הפסטיבל השוקק. למשל, מסגרת הסרטים הקצרים הבינלאומית שהשנה היא תחרותית בפעם הראשונה וגם סרט ישראלי אשר מוצג מחוץ לתחרות.

תחרות קצרים, מקבץ 1: לבד-ביחד-לבד

מקבצי הסרטים הקצרים לא זוכים להרבה יחסי ציבור אבל לפעמים מספיקה רבע שעה על מנת לספק חוויה קולנועית בלתי נשכחת. ברגעים יותר נדירים, סרט של שלוש וחצי דקות יכול להפוך לאחד משיאי הפסטיבל ואולי לאחת מן החוויות הקולנועית המסעירות של השנה, בכל אורך ובכל סיטואציה. זה מה שקרה עבורי בסיום הקרנת סרטה של ג'ולי באק, ״חשיפה כפולה״ (Double Exposed), שנעל את המקבץ הראשון של סרטים קצרים בינלאומיים.

הדימוי הוא של סרט ישן ב-8 מ"מ אשר חושף תמונה כפולה: סרטים ביתיים ביחד עם תחרויות מאולימפיאדת החורף. לאורך כל הסרטון, הבמאית מסבירה בקולה על הקשר של משפחתה לסרטים משפחתיים, על ההבדל בין הסרטים המדויקים שצילם סבה לסרטים שצילם אביה וגם על הטעות אשר הובילה לחשיפה הכפולה בסרט זה. אולם, זהו רק הרובד הראשון של חשיפות בסרט אשר נראה תחילה כנוסטלגי לעדין הפילם, או כהרהור על הנזילות של הדימוי – אבל הופך למשהו שונה לגמרי מספר פעמים במהלך הצפייה. זהו גם סרט על נקודת מבט ועל הכוח של מי שאוחז במצלמה ומייצר את הדימוי, כמו גם על הצורך של אנשים לראות את עצמם על המסך, גם אם הם יודעים כי התמונות המחויכות של הסרט הביתי לעולם משלבות גם משחק מול מצלמה והסתרה של דברים נוספים. וכפי שפילם שנחשף פעמיים למעשה מסתיר כל דימוי בגלל הצילום העמוס מדי, כך גם הטקסט של באק יוצר עומס יתר בפרטים וכיוונים מסוימים עד לחשיפת הלב של הסרט בדברי הסיום, דברים המציירים תמונה ברורה ביותר, באופן אשר מוטב ושום דימוי לא ילכוד. הרבה מאוד מחשבות ורגשות עברו בי במהלך הצפייה בסרט הקצרצר הזה אשר יכול לעורר מספר רב של דיונים תיאורטיים, אבל החשיפה האחרונה שלו מכניסה את כל חווית הצפייה בקולנוע בכלל וקולנוע ביתי בפרט לפרספקטיבה אחרת.

המקבץ הראשון הכיל גם סרטים נוספים וכל אחד מהם הצדיק את הבחירה בו לפסטיבל ואני אמשיך לסקור אותם בסדר הפוך לסדר בו הוקרנו. ״המתורגמן״ (The Interpreter) של הבמאית ההולנדית רנה ואן דר ואן הוא הארוך שבסרטי המקבץ (כ-25 דקות) וגם זה אשר נוגע בפוליטיקה באופן הישיר ביותר. אם כי ביחס לסרט פוליטי, הדגש העיקרי בו הוא על הגורם האנושי ועל המראה החזותי של הפנים האנושיות, לאו דווקא במצב של מצוקה גדולה. גיבור הסרט הוא פאדיל, פליט עיראקי אשר עובד כמתרגם מערבית להולנדית ולהפך – הוא עושה זאת מביתו, בעודו מצטרף לשיחה של פליטים טריים יותר לנציגי הרשויות השונות במדינה האירופאית. דרכו אנו שומעים שברי שיחות (או ליתר דיוק: תרגומים של שברי שיחות) של פליטים מרחבי המזרח התיכון ואנשי רווחה או משטר אשר לא תמיד מבינים אותם לא רק בגלל השוני בשפה, אלא בגלל פערי התרבויות. בנקודה זו, עולה שאלת עבודתו של המתורגמן בכמה היבטים: אף כי הוא מכריז בפתיחה כי הוא רק מתרגם ואסור לו להתערב בנאמר, דומה כי לא פעם תרגום אמין יותר ידרוש ממנו מערבות ישירה יותר. בנוסף, גם אם קולו שומר על הריחוק, הסרט חושף דבר אשר לא ניתן לראות בטלפון: הפנים האנושיות. והם, גם אם פאדיל נראה מאופק מטבעו, מראות כמעט תמיד על מעורבות רגשית וגם על הזדהות עם המצב. הדבר נובע גם מן הבחירה של הבמאי לפתוח את הסרט עם שוט שונה: שוט בו פאדיל יושב עם ילדיו ומדבר בטלפון עם בן משפחה אשר נותר בעיראק, מייחל לעזרה בינלאומית לשחרור מוסול מידי דאע"ש.

״ידידות תלולה״ (A Friendship in Tow/Toe) גם הוא סרט אשר מתאר בדרכו מפגש בין שפות שונות ותרגום. הבמאי היפני אטסוסיי קוואיאמה מתאר בסרטו בעיקר הליכה במעלה גרם מדרגות ארוך בליסבון. קשישה בשם מריה מתקשה לעלות לבדה והיא נעזרת בצעיר אסייתי, אשר דומה כי אינו מכיר אותה, או את השפה הפורטוגזית היטב. זה לא מפריע לה להציע לו להפוך לבעלה השביעי (את הששה הקודמים היא טוענת כי רצחה) או לנסות לתקשר עמו בכל דרך, בעיקר דרך לימוד השפה היחידה שהיא מכירה. יש בסרט קסם של ידידות וסוג של הומור עדין שיש בו משהו ששובה לב, כפי שניתן להבין מן הכותרת. הבחירה לצלם את הסרט בשחור-לבן מעניקה גוון שיש בו משהו פיוטי, אבל גם קליל יותר ואסתטי – הסרט לא מסתכל על חשכת הלילה או על הזקנה במבט קודר, אף כי הוא יודע כי הקדרות שם, כמו הקושי שבטיפוס מדרגות רבות. הסרט מוצא את הלבן בתוך השחור.

״הזירה״ (Volte) מתאר את הפער בין היופי החזותי של מופע אקרובטיקה המשלב סוסים ונערות בגילים שונים לבין משטר האימונים הקשה אשר שואף להוליד אותו, חרף הגדילה של הנערות אשר מאיימת של שלמות המופע. הבמאיות מוניקה קוטיקה וקרולינה פורייזאלה משלבות בסרט שתי טכניקות: צילום ריאלסטי לרוב קטעי האימונים ושימוש בהילוך אטי לקטעי המופע, הנראים כפרגמנטים מנותקים של יופי שניתן או לא ניתן להשיג או לגעת בו. הסרט, גם לאחר הצפייה בו, מהדהד את המתח: לא ברור האם הנערות עדיין יכולות להעלות את המופע זה בטרם יוחלפו לכמה זמן. גם הפער בין המראה הזוהר וטהור לכאורה של המופע הספורטיבי ואמנותי לבין האימונים הקשים והסבל הדרוש בונה את היצירה, אשר משלבת בין הערצה ולביקורת למופע שהוא מושא התיעוד.

עד קצה היכולת
Over the Limit

סרטה של הבמאית הפולניה מרתה פרוס עובד בז'אנרים מוכרים, מן הקולנוע התיעודי והעלילתי כאחד: מאחורי הקלעים של משטר אימונים נוקשה של ספורטאית/רקדנית. גם פסטיבל דוקאביב הנוכחי כולל לפחות סרט אחד כזה, למשל "הזירה" שכבר הוזכר. במקרה זה מדובר בסרט באורך מלא העוקב אחרי מתעמלת אמנותית, מקצוע אשר משלב אלמנטים משני התחומים ומפורסם (גם בארץ) גם בגלל שיטות האימון הקשוחות, בעוד המתעמלות צריכות להגיע למצב של אפס טעויות בביצוע התרגילים הקשים ולשמור בו בזמן על הופעה מסוגננת. בעיקר הדבר נכון לגבי העיסוק במתעלמת השואפת לייצג באולימפיאדה את רוסיה, המדינה אשר שולטת בתחום באופן אבסולוטי.

הבמאית עוקבת אחר שנה בחיי האימונים של מרגריטה ממון, החל מאליפות עולם ב-2015 (בה היא מפסידה לבת ארצה) ועד לאולימפיאדת ריו 2016, דרך מספר רב של תחרויות באמצע, כולל אליפות אירופה הנערכת בישראל. הבמאית בהחלט מצליחה להעניק לסרט שלה גוון ייחודי בין היתר על ידי כך כי הניקוד שמקבלת הגיבורה, או מיקומה בסוף, נותר כמעט תמיד לא ידוע והקהל צריך להשלים פערים. לפרקים נראה כאילו המתעלמת חווה עונה קשה במיוחד, בעיקר כאשר אחת משתי המאמנות שלה מבקרת אותה במילים קשות בלי הרף, כמעט בכל אימון ובכל תחרות. אבל זהו לא סרט החושף את משטר האימונים כאכזרי בלבד: מאמנת נוספת, קרובה יותר לגיבורה, נותנת לה יחס חם ואהוב הכולל דברי שבח לצד ביקורת. בהצצה לחייה האישיים של ממון, אשר מכונה ריטה, מתגלה גם כי מתאפשרים לה דברים כמו הליכה לים או בן זוג, גם הוא ספורטאי אולימפי (אך המקצוע בו הוא מתחרה לא מוזכר בסרט, כמו גם שמו המלא). כמו כן, המציאות מתערבת בסרט בדרכים לא צפויות בחלק האחרון של הסרט, ריטה צריכה להיות מוטרדת לא רק מן המשימה האולימפית אלא גם עם משבר משפחתי לא קל.

המאמנת הקשוחה אומרת בסרט "את לא בן אדם, את אתלטית" ויש בסרט משהו אשר משקף את האווירה הזו, לפחות ברמת הציפיות. אולם, המאמנת השנייה אומרת דבר קשה אחר, מדיוק יותר: "אין ספורטאית בריאה", משמע לכולם יש פציעות. ובין הפציעות הפיזיות והנפשיות עולה דיוקן של צעירה שהיא גם אדם וגם ספורטאית וייתכן ושני הרבדים הם אלו שעוזרים לה להיות מצליחה כל כך. שלא היו טעויות – לאורך כל התקופה המתוארת בסרט, ממון הייתה אחת משתי המתעמלות הטובות בעולם.

הגרמני

סרטה של נגה נצר, אשר מוצג מחוץ לתחרות, מצטרף לקבוצה לא קטנה של סרטים ויצירות אמנות אשר בוחנים את הקשר בין יהודים לגרמנים בימינו, דרך גיבורים שהם דור שלישי לניצולי שואה/נאצים. בסרט זה הבחינה היא מטרידה יותר ונראה כי היא כרוכה בהקרבה עצמית או מבט אינטימי חשוף ופגוע בחיי הבמאית, עד לרמה אשר מעוררת לא רק חוסר נחת, אלא גם תהיות לגבי עד כמה האמצעים הקולנועיים אשר מקנים לסרט גוון של סרט אימה הם אמתיים או מטאפורים ליחסים בין יהודים לגרמנים, ו/או בין גברים ונשים.

בסרט נצר עוברת להתגורר בבית הכפרי של סבתא אשר עברה לדיור מוגן. הבית כולל גם גינה חקלאית אשר הוזנחה במשך זמן רב ודרושת טיפול אשר הבמאית לא מסוגלת לבצע. מכר מציע לה שאת העבודות יבצע צעיר גרמני אשר הגיע לארץ "על מנת לחקור את עברו". הגרמני מוכן לבצע את העבודות במסירות, תמורת מקום מגורים. חרף ההתנגדות של בנות משפחתה לנכוחות של גרמני בבית, נצר מעסיקה אותו ומכניסה לאותו לבית ובהדרגה הוא גם הופך לבן זוגה. דרך העריכה והפסקול, נצר משלבת את העשייה התיעודית עם מספר רב של ז'אנרים המזוהים בעיקר עם הקולנוע העלילתי: סרט רומנטי, קומדיה, סרט בילוש על העבר של הסבתא ובסוף הרבה מאוד רגעים שנראים כמו מותחן אימה המצולם מקרוב ועם היוצרת כקורבן אפשרי. האמצעים הדרמטיים גורמים לפרקים לתחושה של ספק מה גם שהגרמני נטול השם מתגלה כקפדן במיוחד בענייני ניקיון ובעל יכולת לבצע ביעילות השמדה המונית (של נמלים). מאידך, עדיין מדובר גם בסרט תיעודי אישי וככזה, הוא הולך רחוק יותר עם הסיכון האישי ממה שנהוג לראות בקולנוע.

גם עם החלקים המפחידים שבו, הסרט הוא כל הזמן עובד גם כמטאפורה ליחסי יהודים-גרמנים ויחסי גברים-נשים. לפרקים, המטאפורה הזו מרגישה בוטה מדי וייתכן כי הגיבורים, כלומר הבמאית ומי שהיה בן זוגה, לקחו על עצמם להקצין את הסטריאוטיפים לתוך החיים האישיים, כלומר החיים עצמם הפכו ליצירה אשר חוקרת את הצדדים האפלים בנפש – את הצורך לשליטה ואת תסביך הקורבן. אבל המטאפורה הופכת לחיים עצמם וגם אם היא לא מצביעה על כל מקרה אפשרי, היא מנכיחה רבדים מן העבר אשר מתפרצים מחדש בהווה אשר לכאורה הפך למתקדם וסובלני יותר. נצר עצמה מצטיירת בסרט כדמות אשר נותנת לעצמה להיות נשלטת הן בידי הגבר והן בידי הסרט שלה, כמו מלהקת את עצמה לתפקיד המנוצלת וזו אשר מצויה בסיכון. מאידך, יש לה את הכוח של הצילום ושל השינויים שהיא מכניסה בעריכה כך שהסרט תמיד משחק גם על הקו של אותנטיות מול תמונה חלקית, גם אם ברור בשורה התחתונה מי הגורם הבעייתי יותר בקשר.

תגובות

  1. שבתון הגיב:

    אחרי שקראתי את הפוסטים העוסקים בדוקאביב חזרתי למה שעופר כתב על "הגרמני". חסרה פה מידה של ביקורתיות לרמת הביצוע של הסרט. לו היה נשפט כמו שאר הסרטים נראה לי שהדברים שכתבו עליו היו מעט שונים. גם אם היו בו רעיונות חמודים או משעשעים רמת הביצוע לא היתה טובה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.