אימת החודש – דצמבר 2016: סיכום שנה

שנת 2016 לא הייתה שנה מוצלחת מדי לז'אנר האימה. זה לא שכל הסרטים היו רעים או מאכזבים, זה יותר שהסרטים הטובים לא היו סופר טובים, כאלו שנדבר בהם בשנים שיבואו. 2016 הייתה שנה טובה ל-home invasion, הייתה שונה טובה יחסית לרימייקים וסיקוולים למיניהם, אבל אם מחשיבים את "המכשפה" או את "חדר מנוחה" לשנה שעברה (בה הם נחשפו לראשונה, בלי קשר להפצתם בארה"ב), מגלים שהשנה הזו נתנה לנו מעט מדי דברים להתלהב מהם.

גם דברים שהובעה כלפיהם התלהבות בראשית דרכם, כמו למשל "המכשפה מבלייר" (החוסר המשמעותי ביותר שלי השנה), "נא", "העיניים של אמי", "אני לא רוצח סדרתי" ו"אני הדבר היפה שחי בבית", צוננו מאוד מהר ואוהבי הז'אנר האדוקים נאלצו לחפש מזור מחדש. כמובן שיש פה הרבה מקום לטעם אישי, וכמובן שהיו סרטים שנחתו בליבם של צופים רבים, אבל במבט כללי הרוב היו זניחים למדי.
עד כאן אני רוטן ומבאס את האווירה, ועכשיו אפשר לדבר על הדברים שכן בלטו השנה, בין אם טובים במיוחד או גרועים במיוחד. כי האמת היא שעל אף היבול, השנה האחרונה הייתה כיפית מאוד לאימה בסריטה.
כמו תמיד השנה היו לנו את פינות אימת החודש (כולל זאת הנוכחית) שכללו ביחד סקירות על יותר מ-31 סרטי אימה חדשים וישנים, בנוסף היה לנו את מצעד סרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש על שני חלקיו שהביא המון קוראים, סקירות אימה מפסטיבלי חיפה, קאן, ורוצלאב וירושלים, המלצות טלוויזיה ליום שישי ה-13, חמש סקירות נפרדות שלי ("מים לא שקטים", "לזמן את הרוע 2", "Hush", "נעלמים" ו"בון טומהוק"), שתיים של חובבת האימה לירון סיני, שהצטרפה אלינו השנה, אשר תרמה את חלקה עם "לא לנשום" ו"ג'רוזלם", ועוד הופעת אורח של שני קיניסו עם "דוגמניות ושדים". כלומר מעל 23 פוסטים שונים שמוקדשים לאימה קולנועית, על פני 12 חודשים.

ועכשיו הגיע הזמן להכניס את הכל לחבילה מסודרת. כמו בשנים האחרונות, זהו סיכום שנת האימה של 2016 מחולק לקטגוריות וכותרות, כי ככה אנחנו אוהבים. דבר אחד שאני מציין כמו בכל שנה – בגלל הקושי בלהשיג סרטי אימה ותאריכי ההפצה המבולבלים, סיכום השנה כולל את כל סרטי האימה שראיתי השנה, בין אם הם משנת 2016 או 2015.

אורגזמוות

קומדיית האימה הטובה ביותר של השנה:
אחד הז'אנרים הקשים ביותר לפיצוח הוא זה של קומדיות האימה, שני ז'אנרים שמלכתחילה מצריכים הרבה יכולות. השנה לא נרשמו הצלחות ענק בנושא, אבל כן היו שתיים שבלטו מהשאר ולגמרי סיפקו את מה שצריך. הראשונה היא רק חצי קומדיית אימה, אז אני מעניק לה את המקום השני. זהו "קרמפוס" שסימן את שובו של הבמאי מייקל דוהארטי, הדבר הכי קרוב ל"גרמלינס" שהיה לנו מזה שנים.
עם זאת, קומדיית האימה המובהקת והמוצלחת ביותר הייתה "אורגזמוות" (Deathgasm) מניו זילנד, הבית הכי טוב לקומדיות אימה בשנים האחרונות. הרבה זומבים, הרבה דילדואים, הרבה מוזיקה מגניבה. סרטו של ג'ייסון לי האודן הופיע בסקירת החודש של פברואר.

סרט האימה המפתיע ביותר של השנה:
הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשאני חושב על הפתעה נעימה השנה, הוא ללא ספק "דרך קלוברפילד 10", אבל הסרט הזה יופיע עוד רבות בהמשך סיכום השנה, אז אני אניח לו כרגע. גם "כיבוי אורות" התגלה כסרט רוחות חביב ומושקע, אבל האמת לאמיתה היא שברווח שבין ציפיות רצפה להצלחה מרשימה, אין ספק שמבחינתי התואר שייך לרימייק הלא נחוץ אך הלגמרי משובח ל"קדחת הבקתה" (Cabin Fever). טראוויס זאריווני עשה גרסה זהה לזו המקורית של אילי רות', רק בהרבה יותר טוב. הופיע בסקירת מאי.

סרט האימה המאכזב ביותר השנה:
אני הולך לעצבן הרבה אנשים עכשיו. אז ככה, "ריגרסיה" של אלחנדרו אמנבר לא היה סרט רע במיוחד, אלא פשוט מאוד סתמי וחסר ייחוד. "נא" שהגיע לפסטיבל חיפה עם תואר "הסרט הכי מטריד ודוחה אי פעם וואי וואי לא תאמינו מה קורה שם כל הקהל מתעלף או מתאבד או שניהם תזמינו אמבולנסים חייכם ישתנו לעד" התגלה כרחוק שנות אור מסרטים מטרידים או דוחים באמת, אבל בסופו של דבר מדובר בעשייה משובחת עם כמה סצנות נהדרות.
אם כך, האכזבה הצורבת ביותר מבחינתי השנה, כזו שלא מעט אנשים שאני מעריך את דעתם נשבעו עליה, היא "The Wailing" מדרום קוריאה, שהוקרן בפסטיבל קאן. גם הפעם קשה לומר שמדובר בסרט רע במיוחד, אבל היה לו פוטנציאל עצום שלא הלך לשום מקום, סיפור שהתחיל מדהים אבל בחר בכיוונים מאוד לא מספקים, והכי גרוע – הציב במרכזו דמות מרגיזה של שוטר ממש גרוע שלרגע לא היה לי אכפת ממנו. כנראה שפספסתי משהו, אבל אני ממש לא הייתי מעורב בשום חלק בו.

הסרט המטריד ביותר של השנה:
אחד הסרטים המדוברים מסאנדנס השנה היה "העיניים של אמי" (The Eyes of My Mother), של ניקולס פסצ'ה. מצולם בשחור לבן מדהים, הסרט הקצר באופן יחסי הזה גם לא ממש מימש את מירב הפוטנציאל שלו, אבל אלוהים ישמור כמה רגעים עוכרי שלווה היו בו. זה מתחיל ממש ברגעים הראשונים שלו כאשר הבחור הכי קריפי – שימו לב לזה – בתולדות הקולנוע, מגיע לבית החווה של פרנצ'סקה הקטנה ואימה המבוגרת. ממשיך עם הסוד שבאסם, מגיע לשיא עם חטיפת התינוק, ויש עוד לא מעט בדרך. קשה לומר שהרבה ממנו נשאר אתי אחרי הצפייה, אבל במהלכה היו לא מעט פעמים שהרגשתי צמרמורות.

הסרט הדוחה ביותר של השנה:
לא הקניבלים של "נא", לא סצנת ההקאה ב"דוגמניות ושדים" ולא הבחורה שהופכת אט אט לחרק קטלני ב"נשיכה", הצליחו לתת איזשהו פייט לסרט הכי מטורלל של השנה.
"החונק המשומן" (The Greasy Strangler) שלאחרונה נכנס לרשימת סרטי השנה של המגזין הבריטי "אמפייר", הוא באמת הגזמה פראית. באימת החודש של נובמבר כתבתי שאני לא לגמרי סגור עד כמה באמת אפשר להחשיב אותו כסרט אימה, אבל כשזה מגיע ללהפוך את הבטן, סרטו של ג'ים הוסקינג ממש משתדל לתת עבודה. בין איברי המין חסרי הפרופורציה, הארוחות ספוגות השמן שנזללות ללא הכרה, והבחור שמסכת אף של חזיר מכסה על חוסרו של אף אמיתי מתחת, לשגעת הזו באמת מגיע מקום מיוחד.

החונק המשומן

הרגע הכי WTF של השנה:
גם פה יש זוכה אחד ויחיד. מדובר כמובן בסצנת הנקרופיליה הלסבית הכל כך גראפית שתכך ניקולס וינדינג רפן ב"דוגמניות ושדים" (The Neon Demon) בכיכובה של ג'ינה מאלון, עליה לעולם לא אוכל להביט באותה הדרך. כשהצופה מבין שלשם זה מתקדם, המחשבה הראשונה היא שלא, אין מצב, וכשזה מתחיל לקרות עדיין נותרת תקווה שזה יעצור, שנחתוך למקום אחר, אבל לא. זה ממשיך. עד הקליימקס. אני לא בטוח אם להריע להם או לקלל אותם.

הסצנה הטובה ביותר של השנה בסרט אימה:
5. שבט קניבלים שלם חוטף מאנצ'יז בעוד פאדיחה מבית אילי רות' – "התופת הירוקה"
4. אימה על שולחן הפתולוגית – "אני לא רוצח סדרתי"
3. מחווה ל"קוז'ו" – "לא לנשום"
2. הווארד מגולח – "דרך קלוברפילד 10"
1. אד וורן (פטריק ווילסון) מדבר עם הרוח בשוט רציף וסטטי שמשחק לנו עם המוח – "לזמן את הרוע 2"

הרימייק/פריקוול/סיקוול הכי טוב של השנה:
3. "קדחת הבקתה" – הרימייק לסרט הסביר היחיד שאילי רות' ביים אי פעם
2. "אותיות שטניות: מקור הרוע" – מייק פלאנאגן מוכיח שהוא יכול לקחת את המותג הכי מיותר שיש ולהוציא ממנו סרט טוב במיוחד.
1. "דרך קלוברפילד 10" – קשה למקם את הסרט הזה ביחס ל"קלוברפילד", אם בכלל צריך, אבל זה לא משנה את העובדה שמדובר בסרט מעולה גם בפני עצמו.

הפסיכופט הטוב ביותר של השנה:
5. ג'וסף ב"קריפ" – מארק דופלאס הוא הדבר הטוב ביותר בשטות הפאונד-פוטג' הזו.
4. הבחור ב"Hush" – ג'ון גאלגר ג'וניור לא רק שמעולה בסרט הזה, הוא גם שונה בתכלית מהתפקיד שעשה ב"דרך קלוברפילד 10". שימו לב לשחקן הזה.
3. נישינו ב"קריפי" – השחקן היפני טרויוקי קאגווה גונב את ההצגה במותחן האימה של קיושי קוראסווה (אין קשר לאקירה).
2. הווארד ב"דרך קלוברפילד 10" – ג'ון גודמן הוא אגדה חיה וצריך לקחת כבר אוסקר. והאמת שהוא היה בטוח במקום הראשון אילולא…
1. צ'רלי ב"העיניים של אמי" – בלי עזרים של איפור או אפקטים, השחקן וויל בריל העביר בי כאלו רעידות של חרדה בשתי הסצנות הראשונות שלו בסרט, שלא ידעתי מה נפל עלי. איזה פאקינג פחד.

העיניים של אמי

המפלצת/יצור הטובים ביותר של השנה:
5. "אני לא רוצח סדרתי" – המפלצת
4. "קרמפוס" – העוגיות המרושעות
3. "קורקי דנסינגו" – בתולות הים
2. "חגים" – ארנב הפסחא
1. "יללה" – אנשי הזאב

הסרט הכי מקפיץ של השנה:
טוב, זה מביך אש, אבל אני חייב להיות כן אתכם. במדד ההקפצות – אלו שתוקפות אותך לשבריר שנייה ואז הולכות כלעומת שבאו – אין ספק ש"נעלמים" (Pay the Ghost) הוא הבולט ביותר. זה ללא ספק סרט מטומטם, וניקולס קייג' עושה כמיטב יכולתו להרוג את מה שעוד נותר בו, אבל היו לפחות שלוש פעמים במהלכו שממש נבהלתי, ועוד בצפייה טלוויזיונית. אל תשפטו אותי על זה.

מצטייני תתי הז'אנר של השנה:
רוחות – "הדיבוק" (מקום שני: "אותיות שטניות: מקור הרוע")
קניבלים – "דוגמניות ושדים" (מקום שני: "נא")
זומבים – "רכבת לבוסאן"
מפלצות: "קרמפוס" (מקום שני: "אני לא רוצח סדרתי")
אימה גופנית – "נשיכה"
פלישה ביתית – "לא לנשום" (מקום שני: "Hush")
חייזרים – "דרך קלוברפילד 10"
חופשה שהשתבשה – "קדחת הבקתה" (מקום שני: "מים לא שקטים")

לא לנשום

ההופעה הטובה ביותר של שחקן בסרט אימה השנה:
5. מה דונג סאוק – "רכבת לבוסאן"
4. סטיבן לאנג – "לא לנשום"
3. מקס רקורדס – "אני לא רוצח סדרתי"
2. איתי טיראן – "הדיבוק"
1. ג'ון גודמן – "דרך קלוברפילד 10"

ההופעה הטובה ביותר של שחקנית בסרט אימה השנה:
5. קימברלי קרוסמן – "אורגזמוות"
4. אלה באלנטיין – "המפלצת"
3. אנה גייסלרובה – "מכשפת הצהריים"
2. נרגס רשידי – "מתחת לצל"
1. קייט סגל – "Hush"

סרטי האימה הגרועים ביותר של השנה:
5. "קריפ" – Creep
4. "הנערה בתמונות" – The Girl in the Photograph
3. "הגופה של אנה פריץ" – El Cadaver de Anna Fritz
2. "רוח זדונית 2" – Sinister 2
1. "חגים" – Holidays

סרטי האימה הטובים ביותר של השנה:
5. "רכבת לבוסאן" – Train to Busan
סרט הזומבים של יאו סאנג-הו הזכיר לנו מה כיף בסרטי זומבים. הדמויות מצוינות, האקשן עובד מעולה וכיום כבר אף אחד לא מתלונן שזומבים לא יכולים לרוץ (תודה לאל שעברנו את זה). נכון שהסרט לא נמנע מקיטש מעט מוגזם בסופו, אבל לא באמת הורס את כל הדברים הטובים שקרו לפני.

4. "קרמפוס" – Krampus
לקח יותר מדי זמן עד שמייקל דו'הארטי עשה סרט אימה נוסף, והיה שווה לחכות. כבר מסיקוונס כתוביות הפתיחה הייתה הרגשה שאנחנו נכנסים למשהו טוב, וזה לא אכזב. סיפורה של המשפחה הלא מתפקדת שנופלת קורבן לרוח כריסמס מרושעת ועוזריה הקטלניים, הוא אחד מסרטי "משפחה בחגים" הכי טובים של השנים האחרונות.

3. "לא לנשום" – Don’t Breath
אמנם יותר מותחן מסרט אימה, אבל החרדה היא אמיתית. פדה אלוורז האורוגאווי שימח אותי נורא כשהבנתי שהתקוות שתליתי בו בעקבות הרימייק ל"מוות אכזרי" שעשה לפני שלוש שנים היו לגמרי מוצדקות. ולא, ממש אין לי בעיה עם סצנת הטורקי-בייסטר. להפך. זה היה נהדר.

2. "דוגמניות ושדים" – The Neon Demon
עוד סרט שאולי לא יושב בדיוק במשבצת האימה, אבל לגמרי אחת החוויות הכי יוצאות דופן שעברתי השנה. רפן הוא גאון וזה שלא כולם מעריכים את הקולנוע שלו רק הופך את זה לסקסי יותר בעיני. אפשר להסתכל על זה כגרסת הסיוט של "לה לה לנד", ואז זה בכלל הרבה יותר כיף.

1. "דרך קלוברפילד 10" – Ten Cloverfield Lane
אין מה לעשות, מבחינתי סרטו הראשון של דן טרכטנברג הוא סרט הז'אנר המצטיין של 2016. רק על ההופעה של ג'ון גודמן לבדה צריך לראות אותו, והבימוי החכם שמנצל היטב את החרדה של הבונקר והתסריט המהודק רק משדרגים. וגם הפעם, הייתי מאוד מרוצה מהכיוון שהסרט לקח פתאום לקראת הסוף. מי אמר שאי אפשר לנסות דברים אחרים במערכה השלישית?

וכך סיימנו עוד שנת אימה. קשה לחכות לראות מה תביא 2017.

לסיכומי האימה הקודמים:
2012
2013
2014
2015

דרך קלובפרילד 10