סרטים ב-10 שקלים: מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2016
20 בספטמבר 2016 מאת מערכת סריטהחגי תשרי יגיעו השנה רק בתחילת אוקטובר, אבל מיזם ״ימי תרבות״ בחר שלא להשאיר אותנו בלי חג גם בספטמבר – יום הקולנוע הישראלי חוזר! היוזמה המבורכת של משרד התרבות והספורט, מפעל הפיס והתאחדות ענף הקולנוע, תתקיים מחר (יום רביעי ה-21.9). למשך יממה אחת, כל בתי הקולנוע ברחבי הארץ יתמלאו במיטב התוצרת המקומית, כולל סרטים שהגעתם הסדירה לקולנועים אינה ידועה. כל הטוב הזה יעלה רק 10 שקלים חדשים לכרטיס, רבע ממה שזה עולה בדרך כלל, מה שמגדיל עוד יותר את האפשרות למרתון צפייה. למשל בליעת כל חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר, שיתקיים ערב לאחר מכן, שרק חציים נחשף לקהל הרחב עד כה.
עוד בנושא שייקה אופיר וחגיגות, יום הקולנוע הישראלי 2016 יתקיים בסימן ״השוטר אזולאי״. סרטו של אפריים קישון, בו כיכב השחקן הפנומן, חוגג 45 שנים ליציאתו לאקרנים, ויעשה זאת לצידם של 31 סרטים ישראליים מהשנה החולפת (או קצת קודם). רובם מגיעים מרשימת המתמודדים הראשונית לפרסי אופיר, מקצתם יהיו מוכרים מהאופירים של השנה שעברה, ואחרים ויתרו מראש על הילת פרסי הקולנוע הישראלי. על חציים כבר כתבנו כאן בסריטה והם יוזכרו בהמשך כולל קישורים, אבל עוד לפניהם יגיעו חמש המלצות מערכת שזוהי לנו הזדמנות לכתוב עליהן, ולבסוף כל היתר. למי שרוצה להשוות, ככה זה נראה בשנה שעברה, וזוהי תמונת המצב של השנה שלפניה.
סרטים שראינו ואהבנו, אבל טרם כתבנו עליהם (בטרום-בכורות)
"אנשים שהם לא אני". צילום: גילי לוינסון
"אנשים שהם לא אני" – סרט הסטונדטים של הדס בן ארויה, מביה״ס לקולנוע סטיב טיש באוניברסיטת ת״א, שהורחב לפיצ'ר, מזכיר מהרבה בחינות את הקולנוע העצמאי שפרח בארה"ב לפני בערך עשור. מדובר במה שכונה סרטי "ממבלקור" – סרטים על אנשים צעירים שלא ממש בטוחים מה הם אומרים, או מה הם רוצים לעשות בחיים, אבל זה לא מונע מהם לדבר הרבה. אולם, בסרטה של בן ארויה יש יותר מסתם חיקוי, ויש בו תיאור שלא מייפה את המציאות של חיי צעירים בתל אביב העכשווית. הסרט לעתים פרובוקטיבי (כולל סצנות מין ארוכות ומטרידות), לעתים עדין, וגם מצחיק לא מעט, אך יש בו משהו עצוב למדי. בסופו של דבר מדובר בסרט כובש, גם אם לא כל הקהל יבין אותו, ובמיוחד כי אחרי שנחשף לראשונה בהקרנות האקדמיה התברר כי בניגוד למצופה, האהבה לסרט (כמו גם הרתיעה ממנו) חוצה גילים קהלים.
"הפורצת" – ספק אם תמצאו השנה סרט ישראלי מאתגר ועז-מבע יותר מיצירתה הטרייה של הגר בן אשר. אחרי ״הנותנת״ המטלטל והשנוי במחלוקת, הבמאית הכשרונית נותרת הפעם מאחורי המצלמה ומשאירה את הפריים לנוכחותה הממגנטת של ליהי קורנובסקי המועמדת לפרס אופיר. את הרפתקאותיה של הצעירה המסובכת והמסוכסכת עם אמה ועם עצמה הפליא לצלם עמית יסעור, שבכוחו להפוך אנשים לחיות ובעלי חיים לאנושיים. הנוף המדברי ותעתועי העריכה של נילי פלר (״ואלס עם באשיר״ וגם ״תיקון״ שיוזכר בהמשך) הם רק חלק ממה שמייצר את האווירה הייחודית והמהפנטת של הסרט הזה, שהוא אחת ההמלצות הכי חמות עבור מי שרוצה קולנוע ישראלי אחר, מחפש, מפתיע. כבונוס מיוחד ישנה גם הופעת האורח הכפולה הנהדרת של השנה, בסצנה אליה מתגנבים זוג יוצרים מקומיים, שהיא עדות נוספת לכמה הסרט הזה בלתי צפוי.
"נמל בית" – שיתוף פעולה נוסף של הצמד ארז תדמור (בימוי ותסריט) ושלמה אפרתי (כתיבה), אחרי ההצלחה של ״ארץ פצועה״. גם במקרה של סרט זה האקטואליה משחקת תפקיד, שכן העלילה מתרחשת בנמל אשדוד בו שולט עובד ותיק ומקושר כמעט כמו במאפיה, ואליו מגיע יורד ים ותיק לא פחות המונחת מטעם ההנהלה כדי לנסות ולעשות סדר. כל זאת בזמן שהסיבות המשפחתיות שהרחיקו אותו מן היבשה כל אותן שנים, צפות ועולות מן המעמקים עם שובו. המועמדויות לאופיר של יורם חטב ושמיל בן ארי על משחקם, ושל תדמור ואפרתי על התסריט, בהחלט מסכמות כמה מנקודות החוזק של הסרט (הצילום הנפלא של זיו ברקוביץ׳ בהחלט היה יכול להצטרף אליהם, אבל קופח כמו יתר העבודות של הצלם העסוק).
"לב שקט מאוד" – לתשומת לב אנשי פסטיבל חיפה: סרטו של איתן ענר, שיוצג בתחרות הראשית, נראה תפור על הקטגוריה "בין יהדות לישראליות", אליה שובץ משום מה דווקא "אנשים שהם לא אני" (שהוזכר לעיל). הסרט עוקב אחר פסתנרנית מחוננת שפורשת מעולם ההופעות ושוכרת דירה בשכונת קריית יובל בירושלים. המשיכה שלה למוזיקת עוגב המגיעה מכנסייה משכונת עין כרם, מכניסה אותה בלי כוונה ללב העימות לגבי ההתחרדות בירושלים בכלל ובקרית יובל בפרט. יש בסרטו של ענר נטייה לפשטנות ולפתרונות קלים בעיצוב של דמויות המשנה, והוא מתקשה בהצגת התמונה המלאה על המתרחש בשכונה, אך בזכות ההופעה המאופקת של אניה בוקשטיין בתפקיד הראשי הסרט כולו מצליח לעבוד.
"הלהקה האחרונה בלבנון" – בניגוד לטענה הרווחת, מופקים בישראל לא מעט קומדיות מסחריות, בעיקר בשנים האחרונות. גם אם בחלק לא קטן מן המקרים, נדמה כי תאריך היעד ליציאת הסרט הכתיב את התוצאה הסופית יותר מן הצורך לשייף את התסריט. אבל זה לא המצב בסרטם של איציק קירחלי ובן בכר, בו היה שותף לכתיבה גם אורי הלוי, ובו מככבים בין היתר אורי לייזרוביץ', עפר שכטר ועופר חיון. הסרט אמנם לא אחיד ברמתו אבל בסופו של דבר מצליח להצחיק וגם לבנות סיפור שהוא אולי לא אמין במיוחד, אבל ניכר כי הושקעה מחשבה בפיתוחו.
סרטים שראינו וכבר כתבנו עליהם (לפי סדר אלפביתי)
״ברש״
"אבינו" – סרטו השני של מני יעיש (״המשגיחים״), שגרף הכי הרבה מועמדויות לאופיר השנה בתיקו עם ״סופת חול״, מפגיש על המסך את הזוג בחיים מוריס כהן ורותם זיסמן-כהן, בעלילת פשע המעורבת בדרמה משפחתית. עופר כתב עליו כשהתחרה בפסטיבל ירושלים, שם זכה כהן בפרס השחקן הטוב ביותר, הישג אותו הוא מקווה לשחזר באופירים. הסרט מתוכנן להצפה בשבועות הקרובים.
"ברש" – סרט הביכורים של מיכל ויניק, שלדעת הבלוג בילה מעט מדי זמן על המסכים וגם לא קיבל מספיק אהבה באופירים, חוזר לסיבוב נוסף. עופר כתב את הסקירה על סיפור ההתבגרות והאהבה הראשונה כשהוקרן באופן סדיר. סיון נועם שמעון וג׳ייד סקורי מככבות כגיבורה וכמושא תשוקתה, בהתאמה, ודביר בנדק מעניק הופעה ראויה לפרסים בתפקיד אביה של הדמות הראשית.
"ג'נקשן 48" – סרט נוסף ששב לקולנוע לאחר הפצה הוא זולל הפרסים הבינלאומיים, ואולי בקרוב גם פרס אופיר או שניים, של אודי אלוני (בימוי) ותאמר נפאר (כתיבה, מוזיקה, משחק). אופרת הראפ הלודאית מציבה את נפאר בתור אמן ראפ המבקש להצליח במוזיקה בזמן שהוא נכשל בחיים, ולא מתביישת להעלות כל סוגיה פוליטית שתוכלו לחשוב עליה ולשלבה בעלילה האפיזודיאלית. אור כתב עליו את הסקירה.
"ג'רוזלם" – סרט האימה דובר האנגלית של האחים יואב ודורון פז (״פובידיליה״), שזכה בפרס העריכה בפסטיבל ירושלים 2015 ושב אלינו לפני כחודשיים בבתי הקולנוע בישראל, עם סיבוב עולמי מרשים בין לבין. הסרט מצולם דרך עיניה של תיירת אמריקאית בישראל (דניאל ג׳יידלין), המגיעה עם חבריה (יום תומרקין ויעל גרובגלס) אל עיר הקודש בדיוק בזמן שפתח הגיהנום יורק עליה המון שדים מכונפים. הסקירה עליו שייכת ללירון.
"הכל שבור ורוקד" – בפסטיבל קולנוע דרום הספיק אורון לתפוס בהקרנת חצות את סרטו השני של נוני גפן (״לא בתל אביב״). גפן גם מככב בתפקיד הראשי, כחייל מילואים שחוזר שרוט לגמרי ממבצע צה״לי ומאמין כי הוא דודו המת, אמנון, הרוצה להיות כוכב רוק תל-אביבי. לצידו של גפן מככבים דודו טסה (המועמד לפרס אופיר), קובי פרג׳ (שעוד יוזכר בהמשך), גילת אנקורי, יוסי מרשק, מכרם חורי ועוד רבים.
״הכל שבור ורוקד״
"הרמוניה" – זוכה פרס הצילום בפסטיבל ירושלים, שם כתב עליו עופר, יקווה לשחזר את ההישג הזה ואחרים בפרסי אופיר. מדובר בכלל בסרט על מוזיקה, עם עלילה שמהדהדת את הסיפור המקראי של אברהם, שרה והגר. בירושלים של ימינו נפגשים מנצח הנשוי לנגנית שלא יכולה להביא לו ילד, ונגנית חדשה עם סודות משפחתיים המפתחת מערכת יחסים מפותלת עם הזוג. אורי סיון, שותפו הוותיק של ארי פולמן, כתב וביים.
"חדרי הבית" – המועמד לפרס התסריט באופירים, מגיע אלינו גם הוא מפסטיבל ירושלים וזכה אף הוא לטקסט של עופר באותם ימים. חתום עליו הקולנוען הבכיר איתן גרין (״זולגות הדמעות מעצמן״, ״אזרח אמריקאי״) ומככב בו יובל סגל כקבלן בניין הנכנס לחובות כדי לבנות למשפחתו את בית חלומותיהם, בסרט שתוקף את מושג הבית והמשפחה באופן המוכר מסרטיו הקודמים והקאמריים אף הם של היוצר.
"ירח בבית 12" – יצירת הביכורים של דורית חכים, שהחלה את דרכה באופירים הקודמים ושבה לתודעה בפסטיבל ירושלים האחרון, שם כתב עליה אורון. משם זינק הסרט להקרנות מסחריות ממש לא מזמן. יובל שרף ויערה פלציג מככבות בדרמה על שתי אחיות שהיו שרויות בנתק ממושך, אחת במושב והשנייה בעיר, הנאלצות להתאחד ולטפל בעברן הדואב כדי שיהיה להן הווה.
"לעבור את הקיר" – פייבוריט נוסף באופירים שגם ניסה את כוחו בפסטיבל ונציה (נחשו מי כתב עליו, ותנו לעצמכם נקודה אם התשובה היא ״עופר״). סרטה השני של רמה בורשטין, אחרי ״למלא את החלל״, יופץ בישראל בסוף החודש הבא, כך שיום הקולנוע הוא למעשה הזדמנות לצפות בטרום בכורה בנסיונותיה של גיבורת הסרט (בגילומה של נועה קולר המועמדת לאופיר) למצוא לעצמה חתן.
"מעבר להרים ולגבעות" – סרטו של ערן קולירין, שהחל את דרכו בקאן ומשם המשיך לפסטיבלים של שדרות וירושלים, שם מצא את עצמו בדיווחיו של עופר, ינסה להפוך את טקס פרסי אופיר למעט יותר מעניין. המעשייה החברתית שרקח במאי ״ההתחלפות״ ו״ביקור התזמורת״ מתמקדת בתא משפחתי בן ארבע נפשות, שכל אחת מהן מנסה בדרכה להתמודד עם המקום שכולנו קוראים לו בית. שירי נדב נאור, המגלמת את האם, זכתה בפסטיבל ירושלים ומועמדת לאופיר.
"מעבר להרים ולגבעות״
"סופעולם" – הוותיק שבסרטי פוסט זה ויום הקולנוע הישראלי, הוא סרטה השני של רוני קידר (״ג׳ו + בל״), עליו כתבנו במספר הזדמנויות (הנה הטקסט הראשון, של אורון, מפסטיבל קולנוע דרום 2014). בניסוי קולנועי שעלה יפה, לקחה היוצרת חופן שחקנים-חברים, שני צלמים ובית אחד, ואלתרה סרט עלילתי המתרחש על פני לילה בו קבוצת חברים נאספת לבלות יחד את קץ האנושות המתקרב.
"סופת חול" – הלהיט של 2016 לכל אורכה, מזכייה בסאנדנס לפני חודשים רבים ועד עלייה לאקרנים בישראל בסופש זה, הוא גם הפייבוריט המובהק לזכייה בפרסי אופיר והסרט הישראלי המעוטר והמדובר של השנה. לא רע בכלל בתור סרט ביכורים, מאת עילית זקצר שביימה וגם כתבה, המספר על נשים בדואיות הנאבקות לחירות ושיוויון בתוך החברה המסוגרת בה הן חיות בדרום הארץ. הסקירה עליו כולה של עופר.
"פוטו פרג'" – אחד משני סרטים דוקומנטריים המשתתפים השנה ביוזמה, מה שאומר שההצלחה של הקולנוע הישראלי התיעודי לא נעלמה גם מעיניהם של הגופים האחראיים. קובי פרג' יצא להתחקות אחר מורשתו, אימפריית הצילום פרג׳, שפיצלה את המשפחה ובידדה את דודו של הבמאי, והאח שעל שמו קרוי המותג. הסרט עלה לאקרנים מעט אחרי השתתפותו בפסטיבל ירושלים ובפרסי אופיר, ועופר הוא זה שכתב עליו.
"שבוע ויום" – הסרט הישראלי הקטן-גדול של השנה, שיצא עם פרס מפסטיבל קאן וסחף לחלוטין את פסטיבל ירושלים, לפני שעלה לאקרנים ונהנה מסקירתו של אור. סרטו הראשון באורך מלא של אסף פולונסקי מציב את שי אביבי ויבגניה דודינה כהורים הקמים משבעה על בנם. האם מנסה לשוב לשגרה, בעוד האב פוצח במסע מיזנתרופיה ומתנסה במריחואנה רפואית בעזרתו של בן השכנים, בגילומו של תומר קאפון.
"תיקון" – סרטו האניגמטי והמכשף של אבישי סיון (״המשוטט״), שעשוי לצאת לכל הפחות עם פרס הצילום מטקס האופיר, חוזר לסיבוב נוסף לאחר שכבר השתתף בחגיגות יום הקולנוע דאשתקד ובפסטיבל ירושלים, בו דיווח עליו עופר. העלילה עוקבת אחר תלמיד ישיבה שקדן, המתמוטט במקלחת לאחר סדרת אירועים מטרידה וחוזר לחיים בעזרת אביו (ח׳ליפה נאטור בהופעת מחץ). בעקבות התנהגות בנו, האב מתחיל לחשוד שהפר את רצון האל ועליו לתקן את המעוות.
סרטים נוספים (שנרחיב עליהם בהזדמנות הבאה)
״ישמח חתני״
נותר לנו לסקור כשליש מהרשימה, עליהם אין לנו בסריטה אין טקסטים הנוגעים לדעת חברי הבלוג. על שלושה מהם כתב אורון בביקורותיו לעכבר העיר: "גאליס קונקט", ההרפתקה של אסף קורמן (״את לי לילה״) בעולם מותג הילדים של הוט; "ילד טוב ירושלים", סרט הביכורים של רועי פלורנטין, שניסה להצחיק והצליח בעיקר להכעיס; וגם "המתנחלים" של היוצר הוותיק שמעון דותן (״צלילה חוזרת״, ״הביטחוניים״) המאגד סיפורים מחמישים שנות התנחלות כדי ליצור פסיפס אנושי ודוקומנטרי על החיים בשטחים הכבושים.
ארבעה סרטים נוספים שהתמודדו, או עדיין מתמודדים, על פרסי אופיר יזכו ודאי לסקירות בהזדמנויות ההקרנה הבאות. "אנטנה" (לשעבר ״דור 3״) של אריק רוטשטיין יוקרן בפסטיבל חיפה שיתקיים בחול המועד סוכות, ואילו "ישמח חתני" של אמיל בן שמעון, שערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו, יעלה לאקרנים בהמשך החודש. את התמונה משלימים צמד סרטים של יוצרים ותיקים – "הולכת שבעה" של טומי לנג ו"אמור" של רפאל רביבו, שאפשר לקוות כי גם עתידם לפניהם ונוכל לספר עליהם שוב בקרוב.
לבסוף, ארבעת הסרטים הנותרים מבין ההיצע השנתי הם כאלה שלא ראינו כלל. "סנפשוט" של דורון ערן הוא למעשה היחיד מתוך רשימת המתמודדים לאופיר ששלושת חברי הבלוג פספסו כליל, בעוד "סיפור אהבה ארץ ישראלי" של דן וולמן, זוכה פרס אופיר על מפעל חיים לשנה זו, טרם הוצג בכל מסגרת שהיא. סרט הילדים "האוצר מעבר לנהר", מאת הבמאי קובי מחט (״גויאבות״), והקומדיה המטורפת "ארבע על ארבע" של שי כנות (״איביזה״), הם שני סרטים שעלו לאקרנים ממש לא מזמן, וזו תהיה הזדמנות לצפות בהם בהנחה משמעותית.
"סיפור אהבה ארץ ישראלי״
הוסיפו המלצות משלכם ומשלכן באיזור התגובות, ומחר דווחו לנו מהשטח מה ראיתם ומה ראיתן. חג קולנוע ישראלי שמח!
נמל בית = נמל אשדוד, לא חיפה.
תודה, תבורך.
איפשהו בין העובדה שהסרט צולם בנמל חיפה (כי האשדודים עשו בלאגן) והתקבל לפסטיבל חיפה, כנראה בילבל אצלי את הערים.
השנה כדאי להתרחק מסרטים על דמויות החוזרות למושב בו גדלו אחר שנים ארוכות של היעדרות. הגיבורים יאלצו להתמודד עם מערכת יחסים סבוכה עם אחיהם ואחיותיהם, דמות במצב של שיתוק, מחזרים צעירים בני המושב וגם הצעה למכירת בית ילדותם. הצופים יאלצו להתגבר על שעמומון דביק מקלישאות משומשות. ניכר שהסרטים האלה נעשו מתוך תשוקה עצומה, מה שהופך את הכישלון שלהם לעוד יותר כואב.
אז מסתבר שקללת המושב מסרבת לעזוב: ״סיפור אהבה ארץ ישראלי״ של דן וולמן מזכיר הצגת בית ספר מרושלת, בין חביבה למביכה