אופיר 2015: מבט מעמיק לקטגורית שחקן המשנה, העריכה והבימוי

ההצבעה לשלב ב' של פרסי האופיר, בו בוחרים את הזוכים הסופיים מתוך רשימת המועמדים שהתפרסמה בחודש שעבר, מתחילה היום ותמשך עד יום רביעי.
לכן השבוע אנחנו חוזרים ליוזמה שהרמנו פעם אחת לפני שנתיים והיא סדרת "מבט מעמיק", ובה אנחנו צוללים פנימה אל כמה מהקטגוריות המרכזיות, ופורשים את מחשבותינו ותפישותינו לגביהן.

אני אתחיל ממש ברגע זה עם שלוש הקטגוריות שבכותרת: שחקן המשנה, העריכה והבימוי. אורון ימשיך אותי עם קטגוריות התסריט, השחקן הראשי ושחקנית המשנה. את הסדרה יסיים עופר בבחינתו את קטגוריות הצילום, השחקנית הראשית, הסרט התיעודי, וכמובן הסרט הטוב ביותר.

למקרה שאתם מעוניינים לחזור אחורה אל הפעם הקודמת, רגע לפני שמתחילים, הנה לכם הלינקים:
מבט מעמיק 2013: שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט ומוזיקה (אורון)
מבט מעמיק 2013: שחקנית ראשית, שחקנית משנה וצילום (עופר)
מבט מעמיק 2013: ליהוק, בימוי וסרט (אני)

עד כאן הקדמות והסברים, ועכשיו למרוץ השנתי.

שחקן המשנה הטוב ביותר

והמועמדים הם:
אשר אברהמי – "באבא ג'ון"
רועי אסף – "המילים הטובות"
דביר בנדק – "ארץ פצועה"
נורמן עיסא – "מלחמת 90 הדקות"
גל תורן – "ירח בבית 12"

האופיר של שנת 2015, אפשר לומר זאת כבר בקול רם, הוא אחד מהפחות מעניינים שהיו לנו. לא בגלל שאנחנו יודעים מי יזכה – למעשה רוב הקטגוריות פתוחות כרגע – אלא בגלל שרצף הסרטים שהתגלה לנו, והתחרות שקמה בעקבותיו, פשוט מסרבים להסעיר. אני לא מדבר על איכות היבול, מכיוון שזה עניין של טעם אישי, אלא שאם להעמיד את זו מול השנה שעברה, נדמה שהמרוץ היה מרתק יותר. בין "גט", "מיתה טובה", "אפס ביחסי אנוש" ו"את לי לילה" נדמה שקמו מחנות תומכים ומתנגדים, ספוקלציות הפכו להיות מפותלות יותר ויותר, ורצון בהצלחת האחד ובשכחת האחר היו מנת חלקם של רוב האנשים העוקבים אחרי הפרס.
קשה לומר שזה המצב גם השנה, והרוב מתקבל באדישות מוחלטת.

בתוך כל זה, קטגוריית שחקן המשנה השנה היא אולי החלשה מכולן. עוד בשלבים הראשונים, לבנות חמישייה חזקה נראתה כמו משימה בלתי אפשרית לא משנה כמה חופרים במתמודדים.
החמישייה הסופית, זו שמפורטת למעלה, מראה את זה. שוב, אני לא מדבר על איכות ההופעות של הגברים – רובם מהטובים והמרשימים שבשחקני ישראל – אלא במתח ובמעורבות של הקטגוריה הזו, אחת שאני באמת לא יכול לחתום מי ינצח בה.

רועי אסף הוא כמובן הסיפור הגדול של האופירים. השחקן הצעיר והמוכשר הזה הצליח לשחזר הישג שנקבע רק פעם אחת לפני שבע שנים על ידי משה איבגי, כוח טבע בפני עצמו (המועמד גם השנה בקטגוריה הראשית). אסף ציין שלוש מועמדויות בשתי קטגוריות, שתיים בזו הראשית ("ארץ פצועה", "חתונה מנייר") ואחת בזו הנוכחית, ואין סיבה לחשוב שלא ישחזר את הישגה של דנה איבגי (המשפחה הזו, אין לתאר) משנה שעברה בה חטפה את שתי קטגוריות המשחק הנשיות.
ב"המילים הטובות", שנכנס לכל ארבע קטגוריות המשחק, אסף מגלם את האח החוזר בתשובה, שמוצא את עצמו בצרפת מחפש את זהות אביו מבלי לדעת אם הוא בכלל לא רוצה לגלותה. זו אחת הדמויות היותר מלאת רבדים בסרט, כזו שנאבקת עם עצמה כמעט בכל סצנה. אסף היה מועמד רק פעם אחד בעבר, וגם זכה, בזכות "המשגיחים".
אשר אברהמי, נציג "באבא ג'ון", מזכיר במועמדותו את זו של שאדי מרעי מ"בית לחם" לפני שנתיים – נון-אקטור צעיר שמחזיק על עצמו סרט באופן מעורר השתאות, שהשאלה האם הוא שחקן ראשי או משנה מוטלת בספק.
דביר בנדק מציין פה את מועמדותו השנייה לאופיר, כאשר הקודמת גם היא הייתה בזכות ארז תדמור, בקומדיה "סיפור גדול". הפעם בנדק הוא האנטגוניסט של "ארץ פצועה", מפקד משטרה מושחת שעומד בדרכו של השוטר הטוב (בגילומו של רועי אסף) ומשלם מחיר קארמתי כבד על פעולותיו.

המקרה המעניין ביותר הוא זה של נורמן עיסא, שלאחרונה הפך בעל כורחו לנציג ההתנגדות לשרת התרבות החדשה מירי רגב, בעקבות סקנדל החרם אליו נקלע. עיסא היה מועמד בעבר על הופעתו ב"אחותי היפה" אך לא זכה. לעניות דעתי עיסא נפלא כמנהל קבוצת הכדורגל הפלשתינית בסרט "מלחמת 90 הדקות" עליו הוא מועמד, ומוכיח שהוא לא יכול למעוד, גם אל מול תסריט… אה… לא פשוט.

המועמדות הכי מתמיהה בקטגוריה הזו היא בעיני זו של גל תורן. תורן עצמו שחקן מצוין עם נוכחות מדהימה על המסך (ואם זכור לכם, הוא נכנס לחמישיות שלנו על הופעתו הנהדרת ב"לרדת מהעץ"), אבל ב"ירח בבית 12" הופעתו מסתכמת בכשלוש סצנות פחות או יותר, בהן הוא לרוב נשאר על תקן המניאק בלי יותר מדי אופציות לפרוץ את זה. עם זאת, אם עוברים על השחקנים שנותרו מחוץ לקטגוריה בסופו של דבר, קשה למצוא שלל הופעות אשר היו אמורות לרשת את המקום החמישי של הקטגוריה, ולהחליפו.

האם עיסא יכול לזכות? אירועי האקטואליה האחרונים בהחלט יכולים לחזק אותו, אבל הסטטיסטיקה היבשה מעידה נגדו, וזאת בגלל סיבוב ההקרנות של חלק ב' של ההצבעות.
לאחר שמתפרסמת רשימת המועמדים, האקדמיה מאפשרת הקרנות נוספות לששת הסרטים המועמדים לפרס הסרט (רגיל+פרינג') וכל חברי האקדמיה שלא עמדו בקצב מוזמנים להשלים את הסרטים לקראת סבב ב'. כמובן שגם סרטים שמועמדים בקטגוריות אחרות עושים הקרנות נוספות, אבל מחוץ למניין. זה אומר שהיתרון המרכזי – בכל הקטגוריות – הוא לסרטים שמועמדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר. זה מוציא בעמדת מיעוט את תורן ואת עיסא.
כדי למצוא מתי פעם אחרונה זכה שחקן משנה בזכות סרט שלא היה מועמד לפרס הראשי צריך לחזור אחורה 20 שנה, עד 1995, אז שמוליק סגל זכה בפרס על "שחקנים". מאז כל אחד מזוכי שחקן המשנה הופיע בסרט שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר.
בפרס המקביל, שחקנית המשנה, זכתה לפני שנתיים לאורה ריבלין על הופעתה ב"ההיא שחוזרת הביתה" שלא היה מועמד לסרט, כך שכמובן שום דבר לא חקוק באבן.

עם זאת, ממש כמו בקטגוריית הסרט, נדמה שהפייט האמיתי הוא בין "ארץ פצועה" ו"המילים הטובות", ואם לוקחים בחשבון שאסף יקבל את רוב התמיכה בקטגוריה הראשית, זה נותן יתרון קטן לבנדק.
כמובן שמדובר בספקולציה בלבד על בסיס אירועי העבר. אני לא חושב שעיסא אמר את המילה האחרונה, ושהוא עדיין יכול להיות זה שייקח בסופו של דבר.

העריכה הטובה ביותר

המועמדים הם:
עינת גלזר-זרחין – "ארץ פצועה"
עינת גלזר-זרחין – "המילים הטובות"
אריק להב-ליבוביץ' – "היורד למעלה"
אריק להב-ליבוביץ' – "מלחמת 90 הדקות"
יצחק צחייק – "ציפורי חול"

חמישה סרטים, שלושה עורכים. ולא סתם שלושה עורכים, אלא מהעורכים הוותיקים, המוערכים והטובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כאלו שמועמדים כמעט בכל שנה, ושמם מוטבע בכמה מהיצירות המקומיות החשובות ביותר.
ועם זאת, יש בתוצאות המועמדים הפעם משהו קצת מוזר, שגורם לתהות האם רוב חברי האקדמיה מצביעים בקטגורית העריכה על פי שם הסרט או על פי שם העורך המועמד (בטפסי ההצבעה האלקטרוניים הסרטים מסודרים לפי שם המועמד). עריכה היא משהו שמאוד קשה לשפוט במהלך צפייה, ובטח לשחזר כמה שבועות לאחר מכן לטובת הצבעה, וככזה יכול להיות שהמצביעים אשר כבר התבלבלו מרוב כל הסרטים אומרים לעצמם "אני לא לגמרי זוכר את העריכה בסרטים האלה, אבל העורך הזה הוא אחד מהעורכים החשובים והיציבים שיש לנו, אצביע לו כי אני בטוח שעבודתו בסרט טובה מאוד כהרגלו". ככה יוצא שהקטגוריה הזו נשלטת על ידי שמות גדולים, משהו שלא מאפיין קטגוריות "טכניות" בדרך כלל.

קטגורית העריכה לרוב מורכבת מארבעה סרטים המועמדים לפרס הסרט, ועוד אחד שלא הגיע לקטגוריה הראשית, אבל מתהדר בעורך חזק, כמו למשל "הנוער" (ז'ואל אלכסיס), "לרדת מהעץ" (מאיה קניג), "וביום השלישי" (זהר סלע), "הכל מתחיל בים" (ערה לפיד), "עץ לימון" (טובה אשר) או "הסודות" (יצחק צחייק). בשנה שעברה הייתה חפיפה מוחלטת בין קטגורית הסרט והעריכה.

השנה, עם זאת, לא פחות משני סרטים שאינם בקטגוריית הסרט מועמדים לפרס. אני חושב שזה מעיד על שני דברים. הראשון הוא ההערכה הגדול ללהב-ליבוביץ' שנכנס גם בזכות "מלחמת 90 הדקות" שלא זכה להרבה תמיכה מהאקדמיה; וכמה קרוב היה "ציפורי חול" להיות מועמד לפרס הסרט. מרחק קולות בודדים, הייתי מסתכן ואומר.

בפעם האחרונה ששלושת העורכים הללו מצאו את עצמם מתחרים זה בזה הייתה בשנת 2012. גלזר-זרחין הייתה מועמדת על "העולם מצחיק", להב-ליבוביץ' היה מועמד על "ההתחלפות", וצחייק היה מועמד על "רוק בקסבה".
צחייק יצא כשידו על העליונה כאשר ניצח את שני אלו ואת מי שזכה בפרס הסרט, "למלא את החלל", וזוהי הייתה, מדהים לגלות, זכייתו הראשונה והיחידה באופיר. להב-ליבוביץ' זכה לראשונה בשנה שעברה על "אפס ביחסי אנוש" אחרי יותר מעשר מועמדויות.
אני מזכיר לכם שעדיין אין מאגר שלם של כל מועמדי האופיר בכל השנים (אם כי אני די מתקרב ללהשלים אותו) כך שאין מספרים מדויקים. לפי הנתונים שבידי, גלזר-זרחין מציינת השנה את מועמדותה ה-18 לאופיר (פרס שקיים 25 שנה), כאשר לשמה כבר שבע זכיות. מחוץ לקטגורית הפס-קול, זה מאוד יוצא דופן.

גם פה, בעקבות ההקרנות לסבב ב', היתרון נמצא אצל שלושת הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר, "ארץ פצועה", "המילים הטובות" ו"היורד למעלה". הפעם האחרונה שסרט זכה בעריכה בלי להיות מועמד לפרס הסרט הייתה… ובכן, אף פעם.
ועם זאת, "היורד למעלה" הוא זה הפחות חזק בקטגוריית הסרט, כך שאני מאמין שהקרב הוא בין גלזר-זרחין לעצמה, כאשר היתרון הקטנטן הוא לטובת "ארץ פצועה" כי ריבוי הסיפורים בו ובניית המתח שלו יותר מבליטה את עבודתה (ובאופן אישי, לי היה קשה נורא עם הבחירה ברגעי ההילוך המהיר המפתיעים של "המילים הטובות").

הבימוי הטוב ביותר

המועמדים הם:
ניצן גלעדי – "חתונה מנייר"
יובל דלשד – "באבא ג'ון"
אמיר י. וולף – "ציפורי חול"
שמי זרחין – "המילים הטובות"
ארז תדמור – "ארץ פצועה"

כנראה הרשימה ההומוגנית ביותר של אופיר 2015. חמישה גברים, חמש דרמות. שני מועמדים טריים, שני שועלים ותיקים, ואחד שנמצא בדיוק באמצע.
מדובר בניצן גלעדי, שאמנם זהו סרט הביכורים העלילתי הראשון שלו, אך הוא ידוע ומוערך כדוקומנטריסט, אשר אפילו היה מועמד לאופיר בעבר על הסרט "בחזקת סאטמר". השנה גלעדי מצטרף אל רועי אסף להישג של שלוש מועמדויות בשנה אחת. הוא מועמד להפקה, בימוי וליהוק.

השנה, קטגוריית הבימוי וקטגוריית הסרט מתואמות בארבע מתוך חמש, כאשר אמיר וולף, הבמאי של "ציפורי חול" הוא על תקן "הבמאי הבודד". "היורד למעלה", בבימויו של אלעד קידן, מועמד לפרס הסרט, אך בלי הבימוי.
באופירים זה קורה פחות או יותר לסירוגין. שנה אחת הסרט והבימוי מסונכרנים עם חמש מחמש, ושנה אחרת ארבע מתוך חמש. בשנה שעברה התיאום היה מושלם. לפני שנתיים "הבן של אלוהים" היה מועמד לפרס הסרט, ו"מי מפחד מהזאב הרע" לפרס הבימוי. לפני זה "ההתחלפות" היה מועמד לבימוי ו"בלדה לאביב הבוכה" לסרט, ובשנתיים שקדמו לזה, שוב – חמש מתוך חמש.

המקרה כאן של "ציפורי חול" ו"היורד למעלה" מבהיר חד וחלק כמה קטן היה הפער בין שני הסרטים האלו בסבב א' וכמה בקלות זה יכל היה להיות הפוך ("ציפורי חול" בסרט, אלעד קידן בבימוי).
בתולדות האופיר עדיין לא קרה מקרה שבמאי זכה בלי מועמדות לסרט ולהפך, לכן וולף הוא בעל הסיכויים הנמוכים ביותר לזכייה בקטגוריה הזו.

בשנה שעברה היה פיצול מפתיע בין זוכי הבימוי והסרט. הבמאית המנצחת הייתה טליה לביא על "אפס ביחסי אנוש", ופרס הסרט הלך ל"גט". זו הייתה השנה הרביעית בתולדות האופיר שזה קרה.
הפעם הראשונה בה היה פיצול בין בימוי וסרט הייתה בשנת 1998, כאשר הסרט הזוכה היה "קרקס פלשתינה", והבמאי הזוכה היה שמי זרחין, המועמד גם השנה, על "מסוכנת". למעשה זה כמעט קרה לזרחין פעם נוספת, כאשר הוא זכה בפרס הבימוי על "אביבה אהובתי" ובפרס הסרט היה תיקו בין סרט זה לבין "אדמה משוגעת", כאשר האחרון נשלח בסופו של דבר לאוסקר. זו הייתה הפעם היחידה בה סרט של זרחין לקח את הפרס הגדול, על אף שכל סרטיו עד כה היו מועמדים.

זה יהיה אירוני במיוחד אם זה יחזור על עצמו השנה, אבל האמת היא שיש סיכוי סביר מאוד שהדבר אכן יקרה, גם אם לא בטוח באיזו מתכונת. האם "המילים הטובות" ייקח את פרס הסרט, וישאיר את הבימוי לארז תדמור, ניצן גלעדי או יובל דלשד? או שאולי זרחין ייקח את הפרס בפעם השלישית, אך חברי האקדמיה יפצלו מאיזשהו סיבה?
אם מכניסים לחשבון גם את קטגוריית התסריט, בה המועמד המוביל הוא ללא ספק זרחין, זה נותן לו יתרון ענק. במהלך 25 שנות האופיר, רק חמש פעמים פוצלו קטגוריות התסריט והבימוי בין שני סרטים שונים, הפעם האחרונה הייתה אי שם ב-1997, בעיקר בזכות אפקט אסי דיין.
את הספקולציות לפרס התסריט והסרט אשאיר לפוסטים העתידיים של אורון ועופר. בקטגוריה הזו אני חייב לומר שאני לא יודע מה יקרה בסופו של דבר, ואני מאמין שהתחרות צפופה מאוד בין זרחין ותדמור עם יתרון קל לכיוון הראשון.

חיזרו אלינו להמשך סדרת "מבט מעמיק" בימים הקרובים.