סרטים חדשים: ״הסוכן החשאי״, ״28 שנה אחרי: מקדש העצמות״, ״קוקוהו: מאסטר הקבוקי״, ״רגשות להשכרה״, ״זאב בין הברבורים״, ״לביאה״

אחרי שבוע חורפי, שתי הזמנות לצאת החוצה. ספציפית אל סינמטק תל אביב, שם לירון ולפני כן אני נבלה לפחות ערב אחד השבוע. ביום שני ה-19.1 בשעה 20:00 יוקרן במסגרת ״מועדון אוטופיה״ הסרט ״דה סאבסטנס״ (אני מסרב לקשר אותו לשם העברי) בגרסתו המלאה, לטובת מי שראו בטעות את המקוצצת כשהופץ בישראל. אחרי כן אהיה חלק מפאנל שידבר על הסרט, לרבות סיבוב ההפצה שלו בישראל ואשתדל לספר איפה העניין עומד בימינו, או סתם להיזכר איזה סרט מעולה הוא היה ב-2024 שנראית פתאום רחוקה. למחרת, יום שלישי ה-20.1 בשעה 21:00 תוכלו לראות ״קארי״ של בריאן דה פאלמה, שהחברים ב״טראשטוק״ חוגגים לו 50 שנה. לירון תדבר עם גילי פורת על העיבוד לסטיבן קינג ואני מקווה שלא סידרו מעליהן איזה דלי מדמם.
אחרי כל הקידום העצמי הזה חשוב להזכיר שבסריטה עבדו קשה השבוע אור עם פרויקט האוסקר הבינלאומי וגם רוי עם סקירת נטפליקס. עופר לא התבטל חלילה, תוכלו לקרוא טקסט חדש שלו כבר מחר, ואם כבר הזכרתי את האוסקר – השבוע יוכרזו המועמדים והמועמדות, בחמישי בצהריים. אנחנו נהיה כאן עם הרשימה ועוד לפני עם ניחושים, בפוסט המסורתי ומרובה המשתתפים. אז יהיה שבוע גדוש מהקודם. כמעט כמו רשימת הסרטים החדשים לשבוע זה, שניים מהם מייצגים את המדינות שלהם ומקווים להיות מועמדי אוסקר עוד השבוע.

הסוכן החשאי (The Secret Agent) – את הסרט הראשון לשבוע זה כנראה שתכירו והיטב. אל פסטיבל ירושלים הוא הגיע מעוטר בזכייה כפולה מפסטיבל קאן (פרס הבימוי ופרס השחקן) ויצא עם פרס הסרט הבינלאומי וגם סקירה של עופר. מאז הוקרן גם בחיפה ובערבה, והופיע אצלנו בדירוג סרטי השנה שחלפה. הוא עלול להישמע קצת כמו נציג ברזיל הקודם לאוסקר, ״אני עדיין כאן״, שלבסוף זכה בפסלון, אבל רק התקציר מעט דומה. גם ״הסוכן החשאי״ מתרחש בברזיל של שנות ה-70, משמע דיקטטורה צבאית, אבל בעיר החוף רסיפה שהיא אחד מסימני ההיכר של הבמאי קלבר מנדונסה פיליו (״צלילים מהשכונה״, ״אקווריוס״, ״באקוראו״). וגנר מורה מככב בתפקיד הראשי, כגבר מסתורי שחוזר לעירו עם חוזה על ראשו. בעקבותיו טיפוסים מפוקפקים, בהגיעו כל מיני מכרים מהעבר מלחששים איתו סודות, אבל זה ממש לא סרט ריגול כפי שנטען לחשוד מהכותרת. קשה לי לבחור רק ז׳אנר אחד להתמקד בו כדי להסביר עד כמה הסרט הזה מחליף אווירה וכיוונים תוך כדי תנועה, נראה לי שגם לבמאי לא היה קל אז הוא פשוט בחר בכל הז׳אנרים. אולי זה בעצם מה שכדאי לדעת לפני הצפייה.

28 שנה אחרי: מקדש העצמות (28 Years Later: The Bone Temple) – תיכף נשוב לקולנוע האמנותי, אבל נקפוץ רגע למותג הזומבים והאפוקליפסה עם הספרה 28 בשמות סרטיו. זה הסרט הרביעי בסדרה, שהחלה עם ״28 ימים אחרי״, והמשך ישיר ל״28 שנה אחרי״ דאשתקד. זה שהתעקשתי לקרוא לו בטעות ״28 שנים אחרי״ כי אני לא בצה״ל כרגע (אני יודע ששתי הצורות תקינות מבחינת האקדמיה ללשון, אבל יש סיבה שמניין שנים בודד נספר ברבים). שני הסרטים צולמו יחדיו ולכן יש להם תסריטאי משותף בדמות אלכס גרלנד אבל במאית שונה, ניה דקוסטה (״קנדימן״, ״המארוולס״) ולא דני בויל. העלילה היא בעצם קצת ספוילר לסרט הקודם, אז אזהר ואומר רק שאלפי ויליאמס, שמגלם את הילדון ספייק, שרד אבל נלכד בידי כנופיה הזויה בהנהגת טיפוס בשם ג׳ימי (ג׳ק אוקונל). הדמות של רייף פיינס, ד״ק איאן קלסון, ממשיכה גם היא ומקבלת יותר דקות כי הסרט בכל זאת נקרא על שם ביתה. ספציפית, נחקר הקשר בינו לבין נגוע עוצמתי במיוחד בשם סמסון (צ׳אי לואיס-פרי). יותר מזה לא אגיד, כולל מי עוד משתתף, אבל כן אשמח לציין שהצלם הפעם הוא שון בוביט והוא השתמש בציוד צילום שמיועד לקולנוע! כמה מהפכני.

קוקוהו

קוקוהו: מאסטר הקבוקי (Kokuho) – הבטחתי וחזרנו לקולנוע אמנותי, עם נציג יפן לאוסקר. אורכו כמעט שלוש שעות, שזה אולי ארוך לסרט קולנוע, אבל זה דווקא קצר יחסית להצגה בתיאטרון קבוקי שהוא העולם בו מתרחשת העלילה מרובת השנים וההתרחשויות. סרטו של לי סאנג־איל מתקדם לאורך חצי מאה, בתחילה עם סיפור על נער שהוא נצר למשפחת יאקוזה המאומץ בידי שחקן קבוקי ותיק. יש לו בן ביולוגי משלו, שהתאמן מגיל צעיר אבל אינו מוכשר כמו בנו ה״חדש״ והשניים מתחרים זה בזה על הזכות לרשת את שם האב, עניין גדול בעולם הקבוקי. כך גם ההתמחות הספציפית של הגברים הללו בגילום דמויות נשיות, משום שאסור לנשים עצמן לשחק על הבמה על פי המסורת, שהיא מורכבת ומסועפת באופן שהסרט מנסה להנגיש לקהל המערבי. מערכת היחסים בין הנערים, שגדלים להיות גברים עם עלילות משלהם, לבין אביהם הביולוגי/מאמץ מרכיבים את הדרמה האנושית, בעוד מסורת התיאטרון עצמה מוסיפה המון צבע לסרט. ריו יושיזאווה וריוסיי יוקוהאמה בתפקידים הראשיים, קן וואטנבה הגדול הוא המאסטר שלהם. עופר כתב על הסרט לפני הצגתו בפסטיבל הקולנוע ערבה.

רגשות להשכרה (Rental Family) – נישאר ביפן ונמשיך עם עוד סרט על אמנות המשחק, אבל הפעם חצי אמריקאי. ברנדן פרייז׳ר מככב בתור שחקן אמריקאי שמתקשה למצוא את עצמו בטוקיו, עד שהוא מוצא עבודה לא שגרתית בתחומו. בסוכנות שחקנים בשם ״משפחה להשכרה״ הוא יכול לגלם, במציאות ולא על במה או מול מצלמה, כל תפקיד שהלקוח יבקש. כך הוא מוצא דרך גם לעבוד במקצוע שלו וגם להתחבר לאנשים באופנים שכנראה היו חסומים בפניו קודם לכן בתור זר בין מקומיים. סרטה השני של היקארי, בלי שם משפחה ואחרי ״37 שניות״ בנטפליקס, גם נכתב על ידה יחד עם סטיבן בלהוט. לפחות עבורי, בתור מי שלא צפה עדיין, זה נשמע מפגש בין ״אבודים בטוקיו״ ו״טווס״.

זאב בין הברבורים (A Wolf Among the Swans) – או ״זאב בין ברבורים״, בחלק מהאתרים זה ככה ובחלק אחרת. בכל מקרה זהו הסרט הברזילאי השני לשבוע זה, שאולי תזכרו מפסטיבל הקולנוע הגאה האחרון. ולצידו מתיאוס אברו מככב בתור הרקדן הברזילאי טיאגו סוארס, שהסרט נוצר בהשראת סיפור חייו ומדגים כיצד בעזרת הרבה כישרון ואימונים הגיע מרחובות ריו דה ז׳ניירו אל הבלט המלכותי של לונדון. דריו גרנדינטי הארגנטינאי (״דבר אליה״, ״חולייטה״) מגלם את המנטור הקובני שלו, שמסתיר ממנו מחלה מפורסמת בשנות התרחשות העלילה. הבמאים הם מרקוס שכטמן והלנה ורוואקי, ואת התסריט כתב צמד נוסף: קמילה אגוסטיני וגיירמו אריאגה, התסריטאי של סרטי איניאריטו המוקדמים (״"אהבה נושכת", "21 גרם", "בבל").

לביאה (Wildcat) – נסיים עם סרט האקשן הבריטי בכיכובה של קייט בקינסייל, ועוד שחקנים ידועים יותר ופחות, מצ׳רלס דאנס דרך אליס קריגה ועד טום בנט (״אהבה וידידות״). בקינסייל מגלמת שכירת חרב לשעבר, וזה כידוע לא באמת מקצוע שפורשים ממנו בקולנוע, שנאלצת לשוב לפעולה. זאת משום שהבת שלה נחטפת והכופר הוא חצי מיליון מטבע-כלשהו. לא נאמר איזה מטבע בטריילר, אבל אנחנו בלונדון אז האפשרויות מצומצמות. בכל מקרה, הגיבורה חוברת לצוות הכיסוחים להשכרה הוותיק שלה ויחד הם מחליטים לשדוד בנק וגם להצית מלחמת כנופיות בלונדון בין שני הגנגסטרים הכי ותיקים. בהצלחה לכולם בתסריט שכתב דומיניק ברנז וביים ג׳יימס נאן (״טווח אפס״), שאינו ג׳יימס גאן או ג׳יימס וואן. אני חושב שכבר שחקתי עד דק את החידוד הזה, אז אולי זה זמן טוב לעצור.