״אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה״, סקירת נטפליקס

פופי רייט (אמילי ביידר) ואלכס נילסן (טום בליית') היו החברים הכי טובים מאז שנסעו יחד מהקולג' בבוסטון, בו הם לומדים, לעיירת מגוריהם באוהיו. למרות שגדלו באותה עיירה ולמרות שהם לומדים באותו מוסד, השניים לא הכירו אחד את השנייה עד אותה נסיעה משותפת, שבעקבותיה נוצר הקשר. בקיץ שלאחר מכן נוסעים השניים לחופשת קיץ משותפת ביערות קנדה, שאחריה הם נשבעים שלא משנה מה קורה בחייהם, עם מי הם יוצאים ומה האילוצים, בכל קיץ הם יפנו זמן לחופשה משותפת. כעת, תשע שנים לאחר-מכן, נראה כי מערכת היחסים בין פופי לאלכס עלתה על שרטון, עד שאחיו של אלכס מודיע לפופי חגיגית שאין לה ברירה והיא חייבת להגיע לחתונה שלו בברצלונה, שם היא תפגוש את אלכס לראשונה מזה שנתיים.

זה סיפור המסגרת של "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" (People We Meet In Vacation), שעלה לשירות הסטרימינג של נטפליקס בשבוע שעבר. הסרט מבוסס על רב המכר הפופולרי של מלכת הקומדיות הרומנטיות הספרותיות אמילי הנרי, שיצא לאור בשנת 2021. הנרי בת ה-34 כתבה שישה ספרים, כולם רבי מכר אהובים מאוד, וזה היה רק עניין של זמן עד שיגיע העיבוד הקולנועי הראשון לאחד מספריה. אם נכנסים לעמוד הוויקיפדיה של כמעט כל אחד מהספרים של הנרי, ניתן לראות כי מרביתם נמצאים בשלב מסוים של הפקה קולנועית. "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" הוא הראשון לקרום עור וגידים ולהגיע למסכים שלנו. את הסרט ביים ברט היילי, שהפילמוגרפיה שלו מלאה בסרטי דרמה אמוציונליים ומרגשים כמו "כל המקומות המוארים" (גם הוא של נטפליקס), "דפיקות לב חזקות" ו"הגיבור".

ז'אנר הקומדיות הרומנטיות נמצא בצומת דרכים מעניין, אם כי מתסכל. מצד אחד, לא משנה כמה מנסים להספיד אותו, בכל שנה ניתן למצוא אינספור קומדיות רומנטיות חדשות, לעיתים אף כאלו מוצלחות. מצד שני, נדמה כי כבר נעשה כל מה שאפשר לעשות בז'אנר הזה, שכבר ראינו הכל ואין באמת איפה ומה לחדש. "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" הוא הדוגמה המובהקת למצב בו נמצא הז'אנר, כי הוא סרט שמנסה בכל מני דרכים לעשות דברים אחרת אבל בסופו של דבר הולך באותם הנתיבים המסומנים והברורים של כמעט כל קומדיה רומנטית אחרת שנעשתה לפניו. הוא פשוט עושה זאת עם הרבה חן, לב ואהבה לז'אנר ולכן מצליח בסופו של דבר להיות חווית צפייה נעימה וכיפית.

הנרטיב אינו לא לינארי, הסרט כל הזמן מקפץ בין העבר להווה. בהווה, פופי היא כתבת טיולים החיה בניו-יורק ומתכוננת למפגש המחודש שלה עם אלכס, שעדיין גר בעיירת הולדתם באוהיו, בחתונה של אחיו. בעבר, רואים בסדר כרונולוגי כיצד הכירו פופי ואלכס לראשונה ואת שלל החופשות שהם עשו יחד לאורך השנים. הבחירה הזו הופכת את "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" מקומדיה רומנטית עם סיפור די בנאלי למעניינת פי כמה, כי היא מגלה את סודותיה לאט-לאט ובונה את מערכת היחסים של פופי ואלכס לאורך זמן ובאופן מושך, מה שמחזיק עניין. אם הסיפור היה מסופר באופן קונבנציונלי הוא היה מעייף מרוב שהוא מוכר, למרות כל מני מהלכים עלילתיים שמנסים לייחד אותו. השימוש במבנה הלא-לינארי שהופך את סיפור מערכת היחסים של פופי ואלכס למעין פאזל שמתחבר בהדרגה, גורם לסיפור להרגיש מרענן. אולם, כאשר כל החלקים מתחברים בסופו של דבר, התמונה שנוצרת לא מחדשת דבר ונראית דומה באופן מתסכל להמון דברים שכבר ראינו שוב ושוב.

החלק של הסיפור שמתרחש בהווה מאוד צפוי ויכול להיות אפילו מעייף לעיתים. למזלו, החלקים המתרחשים בעבר מעניינים וכיפיים מספיק כדי להחזיק את הסרט. הם גם החלקים החשובים, שכן בהם מסופר באמת לא על מערכת היחסים בין הדמויות, אלא על הדמויות עצמן. כלומר מי ומה הן, דרך הפלשבקים בהם אנחנו לומדים עליהן ולומדים לאהוב אותן. הפער הגדול באיכות בין חלקי ההווה לפלשבקים יוצר סרט מאוד לא מאוזן, שמאבד איזון אף יותר בגלל שינוי הקצב והטון המסחררים בין ההווה לעבר.
בעוד סצינות העבר נבנות לאט ובזהירות, אלו שבהווה לכאורה זזות נורא מהר, אבל גם איכשהו נשארות תקועות במקום במשך המון זמן. נוצרת חווית תפיסת זמן משונה שגורמת לסרט להרגיש ארוך יותר ממה שהוא (ולא מדובר בסרט קצר, אורכו כמעט שעתיים). לפרקים הוא נמתח כמו מסטיק. אבל, בכל פעם שאנחנו מקבלים עוד הצצה לעבר של פופי ואלכס, לפתע הסרט חוזר לאיתנו ומוצא את עצמו ואת כוחו. יש בו רגעים מקסימים, מצחיקים מאוד ומרגשים מאוד, וקל וכיף להישאב לתוכו ולתוך העולם והחיים של הדמויות.

הדמויות הן גיבורי קומדיות רומנטיות קלאסיות וטיפוסיות, מה שאומר שהן לכאורה אנשים כמונו – מבולבלים, מפקפקים בעצמם ומחפשים את עצמם – אבל הן בעצם הגזמה פנטזיונרית שלנו. כל דבר בהן מוקצן ואובר דרמטי, ולמרות הבלבול יש להן עבודות שוות ומגניבות והן יפות וחכמות ובעצם ממש לא כמונו. מה שגורם לנו גם להתחבר אליהן אבל גם מספק אסקפיזם מהמציאות דרך גרסה מלוטשת, מהממת ומשודרגת שלה, ושל הרגשות ומערכות היחסים שנוכל לזהות בעצמנו.

פופי ואלכס הם כאלו, והם עשויים באופן ראוי ומדויק לז'אנר, לפי החוקים אבל עם שדרוגים מודרניים, מרגישים כמו נאהבים לזמן הזה. יש בשניהם איכות מזמינה שמקלילה את הצפייה בסרט. ביידר, בתפקיד פופי, היא בעצם זו שסוחבת את הסרט ומכתיבה את הקצב. היא מעניקה את אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בקומדיה רומנטית בשנים האחרונות, ממש הצליחה להפתיע אותי בכמה שהיא מרשימה, מצחיקה ומרגשת, ונראה שאת הכל היא עושה בזרימה ובקלילות. בליית', שמגלם את אלכס, רוב הזמן לא הצליח לעמוד בקצב שלה והופעתו נותרת שטוחה מאוד, לא בהכרח רעה אבל ממש לא באותה רמה כמו הפרטנרית שלו. מה שכן, הכימיה בין ביידר לבליית' מצוינת, אחד הדברים החשובים ביותר בסרט מסוג זה.

אני מניח שאף-אחד לא ידליק את הנטפליקס וילחץ פליי על "אנשים שאנחנו פוגשים בחופשה" במחשבה שהוא עומד לצפות באיזו יצירת מופת. ז'אנר הקומדיות הרומנטיות לא מספק כאלו כבר שנים, ונדמה לי כי כולנו כבר למדנו להנמיך את רף הציפיות בהתאם. אולי אלו הציפיות הנמוכות כל-כך ממילא, אבל הצלחתי לשאוב הרבה הנאה מסרט שרוב הדברים בו מרגישים כל-כך מוכרים וצפויים, כולל השפה הקולנועית. יש כמה רגעים יפים, אבל גם הבימוי מרגיש כמו קלישאה, כולל רגע אחד שמנסה להיות מטא-קולנועי אבל קורס לתוך עצמו, סתם הורס רגע דרמטי מרגש וחשוב. על אף המגרעות הברורות, הסרט כן מצליח להיות תוספת נחמדה מאוד לקטלוג הקומדיות הרומנטיות. סרט שכיף להעביר איתו את הזמן ולברוח אליו מהמציאות, שבסופו של דבר מספק את הסחורה אליה אנחנו מצפים מהז'אנר אותו הוא מייצג ובו הוא מתקיים.