• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • ״תור: אהבה ורעם״, סקירת מארוול
  • סרטים חדשים: ״תור: אהבה ורעם״ כבר נחת בקולנוע
  • לקראת ״פשעי העתיד״: על סרט מוקדם של קרוננברג
  • מותם של שני אוהבים
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

״טווח אפס״ (One Shot), סקירה

12 ביוני 2022 מאת אורון שמיר

אחד הטרנדים שהביא עימו עידן הצילום הדיגיטלי הוא הרחבת משך השוט הקולנועי, לפעמים עד כדי אורך של סרט שלם. זה תמיד גימיק משום שלא סביר שתמצאו ביקורת, קמפיין שיווק או אולי אפילו שיחה על סרט שמתהדר בהיותו שוט רציף אחד (או אשליה של כזה) שלא תוזכר בו העובדה הזו. המשך השיחה ידון בהרחבה לא רק בקונספט אלא גם בביצוע, ושוחרי או שוחרות קולנוע יחפשו את הקאטים הנסתרים, המקומות בהם אולי חוברו יחדיו שוטים ארוכים באופן שלא ניכר לעין הבלתי מיומנת. העידן הדיגיטלי לא רק שיחרר את הקולנוע ממגבלות הצילום בפילם, שהוא חומר גלם פיזי בעל אורך מדיד מסוים, אלא גם שיכלל את השימוש בעריכת מחשב ליצירת חיבורים חלקים יותר. הדוגמאות רבות ומגוונות, מסרטי אוסקר כמו ״בירדמן״ ו״1917״, שניהם נעזרו בתעלולי עריכה, או סרטי פסטיבלים כמו ״ויקטוריה״ ו״שנות ה-20 הסוערות״ שבאמת צולמו כך. אבל מה אם יוצר מסוים יבחר ליישם את הטכניקה הזו על סרט פעולה, שלא לומר יומית אקשן. תשובה אפשרית תהיה ״טווח אפס״ (One Shot) שהגיע בסוף השבוע אל בתי הקולנוע בישראל.

ההכרזה על היותו סרט בשוט רציף אחד מצויה כבר בשלב הכותרת המקורית, בעוד זו המעוברתת רומזת יותר לכיוון הז׳אנרי של בי-מובי. מלבד הקרנות מועטות בארה״ב בשלהי השנה שחלפה, הסרט הופץ בכל העולם ישירות למדיה הביתית ונדמה לי שזו האכסניה שמתאימה לו. יכול להיות שהאפקט שהוא מייצר מועצם בבית קולנוע, אבל ממקום מושבי בספה הצופה אל שירות הסטרימינג האמריקאי הולו – זו דרך לא רעה בכלל להעביר שעה וחצי. ״טווח אפס״ לא רק עונה על השאלה ״מה אם סרט גימיק בשוט אחד אבל בז׳אנר שנחשב נמוך ולא אמנותי״, אלא גם מתחבר אל תמונת מצב רחבה יותר של קולנוע האקשן בן זמננו.

אם לדבר לרגע בשם חובבי וחובבות הז׳אנר, במשך שנים סבלנו מאופנה נוראית של אינספור חיתוכי עריכה מיותרים: קאט לפני שהגיבור מנחית את המהלומה, בלאגן בעריכה שלא מאפשר להבין מי יורה על מי, הכל עד לתחושת פארודיה. זכורה לי במיוחד התלונה המוצדקת על מספר הקאטים לו נזדקקו היוצרים כדי להעביר את ליאם ניסן מעל גדר ב״חטופה 2״. כמעין תנועת נגד, בהובלת אנשי ״ג׳ון וויק״ אם למנות סרט מתוקצב יחסית או ״הפשיטה״ אם לתת קרדיט מוצדק אפילו יותר, יוצרים של סרטי פעולה מגלים לאחרונה חיבה מחודשת לסצנות פעולה נטולות קאטים. או לפחות שימוש בשוטים רחבים יחסית המאפשרים לשחקנים ולפעלולנים להפגין יכולות, המסתיימים יחד עם הפעולה ולא לפניה. סרט כמו ״מורטל קומבט״ מהשנה הקודמת, בו סצנות המכות היו אמורות להיות השיא אבל מי שערך אותן צריך לעבוד בתור קומביין בשדה או חותך סלט במטבח צבאי – כבר נראה מיושן, כאילו שייך לעידן אחר. לכן, סרט שמכבד את העוסקים במלאכה בלי להפריע להם עם קאט אחד אפילו, נשמע מסקרן.

אם התעוררה הסקרנות שלכם ושלכן גם לגבי אמיתות ההבטחה, כלומר תתהו האם מדובר בסרט שצולם במשך 96 דקות או חובר יחדיו, יש לפחות שני רמזים. אחד מהם מופיע בכותרות הסיום, והוא שמו של עורך הסרט ליביו ג׳יפסקו. כלומר, עצם זה שיש קרדיט לעורך די מסגיר את הסוג אליו משתייך סרט הוואן-שוט הנ״ל. למקרה שלא, בהערות ההפקה מדובר על 20 ימי צילום. אני מניח שזה משום שהבמאי ג׳יימס נאן (לא גאן ולא וואן, הכירו את השלישי) וצוותו היו זקוקים לאותן שעות אור פחות או יותר בשביל לצלם כל נדבך. מה שחשוב מבחינת הצופה, בתחושה הסרט לגמרי נחווה עבורי כמו נסיעה חלקה אחת שאורכה כאורך דקותיו בפועל. גם אם נדמה לי שזיהיתי מקומות בהם יכול להתרחש קאט. אחד מהם קל מאוד, וכן, כמו כל סינפיל גם אני משחק במשחק הזה, כי אני מורגל בקאטים ולפעמים צריך לנשום במהלך צפייה בסרט.

שמו הלועזי של הסרט יכול להתפרש גם בתור ״הזדמנות אחת״, שזה בדיוק הצ׳אנס הבודד שיש לגיבורים להצליח במשימה המשתבשת שלהם. זה מתחיל בתור מבצע חשאי ושגרתי, במהלכו סוכנת אמריקאית (אשלי גרין, כאן בתור אשלי גרין חורי), מלווה בידי צוות של יחידת אריות הים, נוחתת בבית סוהר סודי על אי. מנהיג הכוח, בגילומו של נסיך סרטי האקשן הנחותים, סקוט אדקינס, מבטיח לפקודיו יום שגרתי – ליווי של הסוכנת אל אחד האסירים הביטחוניים, ואבטחתם בדרך מן היעד המבודד בחזרה אל וושינגטון הבירה. הוא גם פותח את הסרט במשפט ״כשאתה מצטרף לצוות שואלים כמה אנשים הרגת, לא כמה אנשים הצלת״, אז כבר ברור למן ההתחלה לאן נכנסנו ומה מצפה לנו ולגיבורי הסיפור, היחידים שמופתעים.

במתקן הכליאה נתקלת הסוכנת בהתנגדות מצד מפקדי המקום, בגילומם של ריאן פיליפי וטרנס מיינארד. הם מנסים לשבור את האסיר הנידון כבר חודשים, משוכנעים שכבר היה פולט מידע בעל ערך אילו היה טרוריסט, בזכות שיטות העינוי (הבלתי חוקיות על אדמת ארה״ב או בכלל). גם האסיר עצמו, המגולם בידי השחקן הבריטי יליד סודן וואליד אלג׳דימוסול״), טוען לחפותו. אבל הסוכנת משוכנעת שהמודיעין שלה נכון ולכל המעורבים מחכות צרות גדולות יותר אחרי 20 הדקות הראשונות, שנועדו להכין את הקרקע לאקשן די רצוף בשעה ורבע הנותרות. זאת משום שחוליה חמושה בהובלת שרירן מזוקן (ג׳ס ליודאן הצרפתי) פורצת פנימה אל הבסיס המאובטח לכאורה ומעוניינת אף היא באותו אסיר. הם לא באו לשאת ולתת אלא רק לתת בראש, וכאן נכנס לפעולה צוות אריות הים שחשב שהגיע למשימה שגרתית. איך הם תמיד בטוחים שהגיעו למשימה שגרתית.

התסריט הוא כמובן החלק החלש בסרט, כפי שניסיתי לרמוז בעדינות של קת לעורף, ולכן לא טרחתי אפילו לכתוב את שמות הדמויות. אני בטוח שיסלח לי ג׳יימי ראסל שחתום ככותב, לראשונה בקריירה על סרט באורך מלא, ולצידו הבמאי בתור מי שהתווה את הסיפור. ניכר שמה שעניין אותם הוא להכין את מסלול ההמראה של הצלם, ג׳ונתן אילס (מפעיל מצלמה ב״נינה לנצח״ וסרטים אחרים). אבל כאן מתגלה סכנה בשילוב החומרים של בי-מובי ושוט רציף. סכנה שהמשחק, בדגש על הגשת דיאלוג, ייחשף בערוותו. כיוון שאין אפשרות להדביק סצנת פעולה מאמצע הסרט לטובת פתיחה מלאת אנרגיה, הצופה צריך לצלוח קצת יותר מרבע שעה בה שחקנים פחות מוצלחים מהממוצע בקולנוע האמריקאי מנסים להפגין את הכישורים הדרמטיים שלהם. לי זה עבר בשלום אבל קחו בחשבון. סלחתי גם בזכות היעדר הקלישאה שהיא לפתוח בסצנת פעולה משלב מאוחר ואחריה חצי שעה של שיממון. כי מהרגע ש״טווח אפס״ מתחיל באמת, הוא לא ממש עוצר להסדיר נשימה ליותר מרגע בכל פעם.

עבודת המצלמה, הקריטריון העיקרי דרכו יש לשפוט את הסרט, מאוד מספקת. לפני בוא האקשן היא מתאימה את עצמה לסיפור, לעניות דעתי באופן טוב יותר מאשר ב-״1917״ המלוטש מדי. כאשר נשמעת יריית הפתיחה, תרתי משמע, אנחנו רשמית במשחק מחשב מבחינת הסגנון שאינו יציב מדי וגם לא רועד לגמרי. מדי פעם מתבלט רגע ממושך של שימוש נכון בצילום הרציף לבניית סיקוונס קולנועי, בדגש על מתח ודרמה. פעמים בודדות אך מודגשות מגלות מה קורה כאשר המצלמה עוברת דרך מקומות כמו פתח אוורור, למשל, או מתחילה לעקוב אחרי החבר׳ה הרעים. בסך הכל מדובר בניצול מקסימלי של מגבלה שהיא צילום בשוט אחד, כולל כמה טריקים נחמדים במקום שימוש קונבנציונאלי בעריכה. אחד מהם הוא התמקדות של הצילום במסכי מחשב או מצלמה במעגל סגור בשביל לגוון את השוטינג, וליצור תחושה של סרט ״רגיל״. כלומר להעביר מידע שלא דרך דיאלוג או המצלמה הראשית.

הקריטריון המשני מבחינתי למידת ההנאה מסרטים מסוג זה הוא מידת המעורבות שלי כצופה במה שמתרחש. מצד אחד עד כמה השכלתי לכבות את השכל הישר, ומצד אחר עד כמה עשו זאת היוצרים בשעה שהיו יכולים ואפילו צריכים דווקא להפעילו. הדבר היחיד שהפריע לי באמת הוא שיש אינסוף רעים שכוחותינו צריכים לחסל. לכאורה כולם הגיעו בפריצה אחת, ולכן גם אם נוסיף את האסירים המשוחררים שחברו אליהם מדובר במניין גופות שלא היה סביר אפילו במשחק מחשב שמתאפס בכל כמה דקות. לעומת זאת, חבר׳ה טובים יש מעט מאוד ואמור להיות אכפת לנו מכל אחד מהם, אבל הדמות היחידה בסרט שיש לה יותר מחצי-מימד היא אותו אסיר שכולם רוצים.

למזלו של הבמאי הוא שב לשתף פעולה עם אדקינס, אחרי סרט בשם ״Eliminators״ שלא ראיתי – והוא יודע למה. שמו של השחקן לבדו אמור להספיק לאוהדי ולאוהדות סרטים מסוג זה לתת לו צ׳אנס, ומבחינתי הוא סוחב את הסרט אל מעבר לקו הסיום בסחיבת פצוע. לא יכולתי שלא לתהות האם הוא ייתן בעיטת סלטה, האם ייקח את הצלם למשימת סולו ולמה השיער שלו נראה מרהיב באמצע סצנות פעולה מיוזעות ומאובקות. תהייה גדולה יותר היא איך ולמה לכל השדים האיש הזה הוא לא כוכב אקשן ענק בסרטים מתוקצבים. הוא נראה ומתנהג כמו בנם המשובט של ריאן ריינולדס וג׳ואל מ״The Last of Us״, יודע להרביץ ולא רק להישמע קשוח. ״טווח אפס״ משתפר כשאדקינס מראה מה הוא יודע לעשות עם הידיים לראשים וצווארים של שכירי חרב, הרבה יותר מאשר בכל קרב ירי. בניתי קצת יותר מדי על הקרב המתבקש שלו מול ליודאן, איש אמנויות לחימה בעצמו, אבל אולי מה שלמדתי מהצפייה הוא שעדיף לא להמר. גם לא על תוצאות הקרב בין היומרה האמנותית של שוט רציף והיעדר היומרה של יומית אקשן.

תגובות

  1. נדב הגיב:

    אני כנראה אראה את הסרט, ולו בגלל השוט הרציף, כי יש דברים מעניינים בקולנוע מעבר לעלילה והז'אנר (סליחה, סוגה). אחד הסרטים היפים והמרשימים שראיתי היה כזה שצולם על ידי מצלמה יחידה בשוט רציף אחד (Blind Spot, נורבגיה)

    1. רנדל הגיב:

      משום מה לאנשים יש את הרעיון שכל דבר שמצולם בשוט אחד הוא בהכרח מרשים יותר או מראה על עשייה קולנועית אינטליגנטית נבונה יותר, אומנם שימוש אינטליגנטי בשוט אחד יכול להיות מריב (קופקבנה בחברה הטובים) אבל לאחרונה נהיה שימוש יתר בשוט אחד ולרוב הוא גימיקי ומטופש. התפתחות הטכנולוגיה הביאה לכך שיותר קל לעשות יותר וואן שוט אבל זה לא אומר שצריך להכניס בכל מקום, בייחוד כשל צריך. עשייה קולנועית היא מעבר לעלילה וסוגה אך היא גם מעבר לוואן שוט ארוך. קאט יכול להיות פיוטי ומרגש הרבה יותר מסרט שנראה כאילו צולם כולו בשוט אחד.

      1. bsc הגיב:

        חבל שאתה מתייחס לוואן שוט כאל טכניקה. אני דיברתי על זה כאמצעי אמנותי. לא תרגיל בלימודי קולנוע.

        1. רנדל הגיב:

          בדיוק הכוונה שלי, לפעמים זה אמצעי אומנותי מנומק שמעשיר את הסרט ולפעמים השימוש בו גימיקי ומיותר. הוא כשלעצמו לא מוסיף בהכרח לסרט וזה תלוי בכיצד הוא מיושם. הרבה וואן שוטים בסרט לא הופכים אותו בהכרח לסרט שאני אעריך.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.