• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

סיכום 2023: מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

26 בדצמבר 2023 מאת אור סיגולי

לעומת הקולנוע שידע עליות ומורדות השנה, המציאות שלנו ב-2023 התחילה נורא והסתיימה זוועה. גם אם אצל חלקנו היומיום נפגע פחות מאחרים שהתמודדו עם הדברים האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, קשה לחשוב על תקופה אפלה יותר בזיכרון הקולקטיבי. בזמנים האלו, בשבילי לפחות אבל מרגיש שאינני היחיד, הבריחה לקולנוע והסרטים הפכה להיות אקוטית והכרחית אפילו יותר. אמנם בחסות מלאכי השמד של החמאס בתי הקולנוע הפסיקו לעבוד מספר שבועות, אבל מעבר לזה זו שנה שהייתה עמוסה באירועי קולנוע נהדרים, מהפסטיבלים עליהם עמלו אנשים נערצים שאין לי מושג מאיפה יש להם את הכוחות, ותוצרת בינלאומית מהטובות שראינו בשנים האחרונות.

במהלך השנה נמלטתי לחיקם של 368 סרטים, כ-240 מהם של היבול הנוכחי, וכעת הגיע הזמן להיפרד מהם בסיכום האישי והמסורתי שלי, כזה שאני עושה בלי הפסקה מאז 2010, בו אני בוחר את הסצנות, הרגעים, השוטים והסיקוונסים של השנה בקולנוע. אלו שהגדירו לי  2023 בדרך כלל לטוב, אבל בזו הנוכחית גם לפעמים לרעה. אין דרך להתחמק מזה.

כדי להזכיר את הכללים, כי אין מה לעשות חייבים גם כאלה, אכתוב שהסרטים שיכולים להיכנס למצעד הם רק כאלו בהם צפיתי במרוצת תריסר החודשים האחרונים, החל מהראשון בינואר. כך למשל סרטים שבישראל יצאו בשנת 2023 אבל אותם ראיתי בשנה שעברה, אינם נכללים. לדוגמא, במצעד הזה לא תמצאו את "טאר – המנצחת", "קירבה", "רוחות אינישרין" ו"מבט מבפנים", מכיוון שהם הוזכרו במצעד של 2022.
כמו כן, חשוב להזכיר שאלו לא בהכרח סרטי השנה שלי. הם יחשפו בפוסט המשותף של כל חברי סריטה בהמשך. למעשה, יש פה כמה סרטים שלא בהכרח התיישבו אצלי טוב, ובכל זאת כמה דקות מהם הפכו לבלתי נפרדים מהחוויה האישית שלי בניסיונותיי לשרוד את השנה הזו. אלו הרגעים שאני לא רוצה, או יכול, לשכוח מ-2023.

20 הרגעים הגדולים של 2023 בקולנוע

20. שדה מוקשים – "סיסו" (Sisu)
בין אם פשוט היו המון סצנות מוצלחות כאלו ב-2023, ובין אם משהו בפסיכולוגיה שלי נתפס עליהן והפך אותן לזכירות ביותר, רגעי האקשן בעיני השתלטו על השנה הזו יותר מהכול. בסופו של דבר רק ארבעה נכנסו למצעד, אבל כמות כפולה מזו נותרה בחוץ ובכל זמן אחר הייתה יכולה לדחוף את דרכה פנימה. בהמשך, כשנגיע לסצנת האקשן שמדורגת במקום הגבוה ביותר, אזכיר את אלו שלא נכנסו בסופו של דבר אבל יש עוד כברת דרך עד אז. בינתיים אנחנו פותחים את מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בצפון פינלנד עם סרטו של יאלמרי הלנדר, אותו היה אפשר לראות רק בהקרנות בודדות בסינמטקים (חולון היה הראשון, תנו לי להתרברב) ובדיסני+.
יכול להיות שלכל צופה יהיה את הרגע האישי הכי אהוב עליו במסע האלים והמטורף של החייל לשעבר המנסה לשרוד חבל ארץ שורץ נאצים בדרכו לבנק, אבל זו שמתרחשת בשדה המוקשים די בתחילתו היה בעיני המעולה מכולן. שילוב משובח של אקשן, הומור, איברים מפוזרים, עיצוב סאונד מפואר וצילום מרהיב. אחלה אטאמי שבעולם.

סיסו

19. הציפור – "אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט" (Are You There, God? It’s Me, Margaret)
יהיו כמה שינויי טון די רציניים במהלך המצעד, וזה הראשון שבהם. מדם, אש ותימרות עשן בערבות סקנדינביה אל רגע אישי ואינטימי בפרבר אמריקאי. המקום ה-19 הוא השקט ביותר מעשרים הרגעים, כזה שהוא כמעט כולו הופעת יחיד של אחת ממלכות המצעד הזה לדורותיו, הגברת רייצ'ל מקאדמס. היא כיכבה פה בעבר עם "תחרות הזמר של האירוויזיון", "לילה בטירוף", והייתה די קרובה פעם נוספת בזכות "ספוטלייט". ככה זה כשאוהבים.
העיבוד הקולנועי של קלי פרמון קרייג לרב המכר של ג'ודי בלום הוא אחד הסרטים האהובים עלי מהשנה החולפת, וכשאני חושב עליו (ואני עושה את זה די הרבה) ישר קופצת לי לראש סצנה שאיננה קשורה לעלילה הראשית שלו, רגע שבקלות יכל למצוא את דרכו לרצפת חדר העריכה ואיזה מזל שלא – כאשר אמה של מרגרט, ברברה (מקאדמס), מנסה לצייר ציפור שנחה מחוץ לחלונה. רגע קטן ויפה של אישה שמגלה בתוכה מחדש את מה שהיא הכי אוהבת ואותו נאלצה להזניח, ובאיזו קלות זה מילולית יכול להתעופף ולהיעלם.
למרות שהוא מועט דיאלוג, אני סמוך ובטוח אם מקאדמס הייתה מועמדת על תפקידה הזה לאוסקר, זה היה הקליפ שלה בטקס.

18. לה פול – "דוג מן" (DogMan)
על חשיבותו ואיכותו של הרגע הזה בדברי ימי הקולנוע בהחלט אפשר להתווכח, אבל בצירוף מקרים מוחלט – ודי מזעזע – הסצנה הזו מסרטו המבולגן של לוק בסון הפכה להיות מוטבעת בשנה שלי. לכן אין לי ברירה אלא לשבץ אותה בלוח הכבוד של מצעד הרגעים.
מכל הדברים הלא ברורים בדרמת האקשן של בסון, ההחלטה להפוך את הגיבור הקטלני שלו לדראג-קווין היא אחת הקשוחות. איך אומרים אצלנו? לא הבנתי. אבל בסדר, זורמים. מה שכן, ביצוע הליפסינק של כיילב לנדרי ג'ונס כאידית' פיאף בהופעת הבכורה שלו במועדון הדראג לא רק שהייתה יפה מאוד, אלא גם לשמוע את השיר המושלם הזה בתנאי הסאונד של אולם האודיטוריום בפסטיבל חיפה הייתה חוויה נהדרת. אבל ממש לא בגלל זה הוא במצעד הרגעים השנתי.
העניין הוא שמרגע שיצאתי מההקרנה, בתום יום עמוס למדי בחיפה, השיר הזה היה תקוע לי בראש. אתוודה שגם ליביתי את זה על ידי האזנות נוספות בכל רגע שיכולתי, שוב ושוב. זה המשיך גם ליום חמישי, ליום שישי, ואז ליום שבת, זה הידוע בכינויו "ה-7 באוקטובר". משם הכול די מטושטש, אך מה שאני בעיקר זוכר מהימים האלו זה אותי יושב שעות בחצר של בית הורי (סיפור ארוך) בחוסר מעש, מזועזע והמום, כנראה צורך יותר מדי אלכוהול, כש"לה פול" של פיאף בלופ בלתי נגמר, וכל האזנה רק הייתה יותר ויותר רגשית. השיר הזה, תהודה לסרטו המשונה של בסון, הפך להיות הפסקול של מחדל 2023 ואני לא יכול להפריד בין השניים.

17. התזמורת – "ספר הפתרונות" (La Livre des Solutions)
זהו רגע מוזיקלי נוסף מפסטיבל חיפה, אבל לא כזה שנושא עמו טראומה רגשית. ההפך, למעשה. מדובר בהתעלות נפלאה ומצחיקה מאוד ממוחו הנהדר של מישל גונדרי. בקומדיה שלו על קולנוען אקסצנטרי למדי, גונדרי הגיש את אחת הסצנות היפות ביותר שלו, כאשר מארק (פייר ניני) מחליט להלחין את פס הקול לסרט שלו, למרות שאין לו מושג קלוש בתווים או מוזיקה. זה לא מונע ממנו לשכור פילהרמונית, לפטר את המנצח שבצדק לא מבין מה מארק רוצה מהם, ולבקש מהנגנים לאלתר מנגינה לפי התנועות שלו. התזמורת איכשהו מצליחה לזרום עם זה, והתוצאה היא אחת מהסצנות המוזיקליות היפות ביותר.
ולא שחייבים להטיל רפש בסרט אחד רק כדי לרומם סרט אחר, אבל בדקות הספורות האלה של גונדרי יש יותר יצירתיות, התלהבות ותשוקה מוזיקלית מכל מה שברדלי קופר הצליח לעשות ב"המאסטרו" על פני שעתיים.

ספר הפתרונות

16. הצלה מהגג – "2018" (2018: Everyone is a Hero)
מכל עשרים הסרטים בדירוג, זה אחד משניים שלא נחשפו בשום דרך או קונסטלציה לצופים בישראל. מביניהם, אם יורשה לי להמר, זה היחיד שגם לעולם לא יעשה את זה.
אני (וגם אתם, אם קראתם את סדרת כל מתמודדי הסרט הבינלאומי השנה) שמעתי עליו כי הוא נשלח לייצג את הודו באוסקר. מפה לשם התגלגלתי לסקרינר שלו ומתוך סקרנות התיישבתי לצפות בו, על אף שאינני חובב גדול של קולנוע הודי. לרגע לא חשבתי שיהיה בו משהו למצעד הרגעים, ובכך יכניס בפעם השנייה ברציפות סרט הודי לדירוג אחרי "המרד הגדול" בשנה שעברה. אבל החיים מפתיעים.
"2018", עם התוספת לשם באנגלית שהפכה למאוד רלוונטית לישראל מאז אוקטובר, הוא סרט אסונות של ג'וד אנת'וני ג'וסף, המשחזר את הסיפור האמיתי של שורדי וקורבנות ההצפות הקטלניות בקרלה לפני חמש שנים. המתכונת היא של סרט אסונות קלאסי – שעה מוקדשת לדמויות המרכזיות ולשגרת חייהן, והשנייה היא סיפור ההישרדות האכזרי.
השעה הראשונה היא, בניסוח עדין, אסון יותר גדול מההצפות. משחק נוראי, דיאלוגים זוועה, קיטש מוחלט, באמת שקשה לצפייה. ובכל זאת עניין אותי לדעת איך ההפקה הזו תתמודד עם מה שעומד לבוא, אז המשכתי. ובזמן שאני לא יכול לומר בוודאות שהיה שווה את זה, התגלה שב-"2018" יש כמה מהסצנות הכי מדהימות שראיתי השנה, במיוחד זו שנכנסה לדירוג, ובה אנופ (טובינו תומס) מסכן את עצמו כדי להציל את המשפחה שכלואה בביתה, שנייה לפני שהמים מגיעים עד הגג ומטביעים את כל יושבי הבית, ביניהם ילד על הרצף האוטיסטי. זה היה כל כך מדהים שמבחינתי ג'וזף הוא אחד מבמאי האקשן הגדולים של תקופתנו, ובאמת לא הגיוני כמה רע זה התחיל.

15. ריילי – "נגעת נרצחת" (Talk to Me)
הקולנוע של 2023 היה עמוס ברגעים קשים מאוד לצפייה, ומצעד העשרים יציין כמה מהם אז התנצלותי מראש. אחד הבולטים שבהם הוא זה של המקום ה-15, שנמצא במעמקי אחד מסרטי האימה הבולטים של השנה, "נגעת נרצחת" האוסטרלי, מראשי קורבנות בחירת השמות העבריים של השנה.
בסיפור הרוחות הזה מגלים כמה צעירים יד מסתורית שמאפשרת לתקשר עם העולם שמעבר, בדימוי חביב לשימוש בחומרים ממכרים אצל בני נוער. בגלל זה גם ברור לנו שזה יגיע למקומות די איומים, אבל מה שהאחים פיליפו הכינו לנו היה מעבר לציפיות. זה קורה כאשר הילד הקטן בחבורה, ריילי בגילומו של ג'ו בירד החמוד, מנסה גם הוא את האטרקציה אבל זה נגמר מאוד גרוע. בסצנה בלתי נשכחת ריילי מתחיל לאבד את זה, ומה שקורה על המסך הוא חומר לסיוטים.

נגעת נרצחת

14. רו פיואטייר – "ג'ון וויק 4" (John Wick: Chapter 4)
אילולא היה החלק האחרון במותג "ג'ון וויק" פאקינג 170 דקות, ייתכן וסצנת האקשן המשוגעת הזו שמתרחשת ברו פיואטייר הפריזאי הייתה מדורגת (הא!) גבוה יותר, כי היא באמת מעולה, אבל בשלב הזה הייתי כל כך מותש מהסרט שכל מדרגה ומדרגה גבתה ממני מחיר כבד. כנראה כמו לג'ון וויק בעצמו.
במנותק מהתשישות הכללית של הלהיט הזה, מדובר בשיא של אקשן משובח, ושל ההומור המרושע והיבש שמאפיין את שלושת הסרטים האחרונים בסדרה, כאשר ג'ון מנסה להגיע לפסגת המדרגות התלולות במין טייק מאוד אלים למיתוס של סיזיפוס. באמת שיהיה קשה להיזכר ב-2023 בלעדיו.

13. חדר המכונות – "פרויקט ציד הזאב" (Project Wolf Hunting)
נמשיך עם הקו האכזרי של המצעד, בסרט השני (והאחרון) מבין העשרים שלא נחשף לקהל הישראלי בטלוויזיה, בקולנוע או באירועים מיוחדים. הגעתי די במקרה לסרט הדרום קוריאני הזה, ומאז כבר הספקתי לכתוב עליו באימת החודש ולצפות בו שוב, עדות נוספת לכך שכנראה יש משהו לא בסדר אתי.
"פרויקט ציד הזאב" הוא בקלות הסרט הכי קיצוני, מדמם ואלים שראיתי השנה, ובהחלט היה לו פייט. מדובר בתבהלת זוועות שמוח מאוד סדיסט בחר להביא למסך, ספציפית שמו קים הונג סון, כשהשיא שלה מתרחש בבטנה של ספינת משא ענקית. שם מוצאים את עצמם חבורת פסיכופטים דרום קוריאנים מול כוחות משטרה פיליפינים, ומגלים לראשונה שהם לא האויב הכי נוראי זה של זה, אלא משהו אחר לגמרי. רובם יופרדו מאיבריהם במהלך הדקות שיבואו.
מכיוון שזאת סצנת האקשן האחרונה של המצעד (אם כי יהיו רגעים בעוצמות גבוהות למדי גם בהמשך), אני מנצל את המשבצת כדי להזכיר כמה נפלאות אחרות שכמעט ונכנסו: ההתנקשות בפלורידה מ"הרוצח", המוסך ב"צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים", הקרון מ"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון" וסיקוונס השחרור של "שומרי הגלקסיה: חלק 3".

12. המכתב – "מאי דצמבר" (May December)
אחרי ארבעה רגעים בזה אחר זה של אדרנלין על מאתיים וטירוף מערכות, מגיע סרטו של טוד היינס כדי לתת אוויר לנשימה, אבל רק על פני השטח. אמנם מדובר על קלוז אפ סטטי של שחקנית אחת, אבל הוא פוער עיניים ממש כמו ג'ון וויק מפלס את דרכו דרך גופות.
אולי הסצנה הטובה ביותר של נטלי פורטמן אי פעם היא כאשר דמותה אליזבת' מתאמנת על מונולוג מתוך מכתב אהבה סודי שכתבה גרייסי לג'ו בתחילת מערכת היחסים האסורה שלהם. אליזבת' השחקנית מנסה לספוג בתוכה את גרייסי עם חיתוך הדיבור והמימיקה, ואם זה לא מספיק מטריד בפני עצמו, רגע הניצחון שלה כאשר היא מסיימת ומטה את ראשה לאחור מרגיש כמו מסרט אימה. רגע שהוא גם מצחיק וגם מצמרר, בדיוק כמו שטוד היינס התכוון.
מה שכן, שום דבר מזה לא היה מצחיק ומצמרר כמו השם העברי שנבחר לסרט, אותו, ברשותכם, לא אזכיר.

מאי צדמבר

11. הזיות – "בריכת האינסוף" (Infinity Pool)
הסיקוונס הכי פסיכדלי ומשבש הנוירונים שראיתי השנה, לפחות בתחום קולנוע המיינסטרים, הוא ללא ספק סצנת ההתמסטלות בסרטו של ברנדון קרוננברג, שאיכשהו גם כנראה הופכת להיות אורגיה שיכולה לתת פייט ל"סוסייטי". קרוננברג משתמש בכל אלמנט שיש לו כדי להטריף אותנו, ממש כמו שעובר על הגיבור הדי אהבל שלו, למשהו מסעיר, מסקרן וגם מפחיד שכנראה הולך יותר מדי רחוק.

10. טרו קריים סטוריז – "רוצחי פרח הירח" (Killers of the Flower Moon)
הפסקה הבאה תתייחס אל הדקות האחרונות של "רוצחי פרח הירח", אבל מכיוון שהיא לא מסגירה דבר מהעלילה או מפתרונה, אני לא מחשיב את זה כספויילר. עם זאת, אם טרם צפיתם ואתם לא מעוניינים לדעת איפה מתרחש האפילוג של הסרט, דלגו בקלילות אל המקום התשיעי.
הדקות האחרונות באפוס של סקורסזה זורקות אותנו אל הקלטת תוכנית רדיו מול קהל בשנות הארבעים, שם שחקנים, נגנים ואנשי סאונד מציגים לנו את מה שקרה מאז פעם אחרונה שראינו את הדמויות הראשיות. מין גרסה משודרגת של הכתוביות שעולות בדרך כלל בסרטים המבוססים-על-סיפור-אמיתי, לרוב על רקע צילומי ארכיון של הגיבורים. זה משהו שמאוד שומט את הקרקע מתחת לרגליים, ואצל הרבה צופים עורר התנגדות. וכן, המחשבה הצינית "מה, נגמר לכם התקציב אז אתם פשוט מספרים לנו את זה תיאטרלית?" כמעט בלתי נמנעת.
ובכל זאת, מכיוון שאנחנו מדברים על טיטאן בסדר הגודל של סקורסזה, כמובן שיש מחשבה מאחורי זה, והיא אחת מבריקה במיוחד – כך בעצם המאסטר מצליח להכניס אלמנט מטא שהוא לא פחות מגאוני, וגם להצטנע, למרות שהוא דרש מאתנו ריכוז במשך שלוש וחצי שעות.
דרך הקלטת התוכנית המספרת את המשך גורלם של גיבורי פרשיות הרצח, שמוגשת באופן סנסציוני, קיטשי וארכאי לאין שיעור, "רוצחי פרח הירח" מעמת אותנו עם השלבים שבהם אנחנו מספרים ומתווכים לעצמנו את ההיסטוריה. בשנות הארבעים התוכנית הזו הייתה שיא הבידור, וכעת נראית מיושנת וטיפשית. סקורסזה, שגם מופיע שם בכבודו ובעצמו, מכניס את עצמו לרצף הזה כעוד איזשהו שלב בהתפתחות הנראטיב, זה של הילידים האמריקאים ובכלל. הרי הוא בסביבה כבר מספיק זמן כדי לדעת שגם "רוצחי פרח הירח" יום אחד יראה מיושן ומוזר לדורות חדשים, ולכן לוקח את הרגע להזכיר לנו שאנחנו בתהליך, שהתרבות שלנו משתנה ומתקדמת, לעיתים לטובה לעיתים אולי פחות, אבל שסיפורים לעולם אינם דבר סטטי. איזו דרך מושלמת לסגור סרט.

9. צללים – "ימים מושלמים" (Perfect Days)
האם צל על צל הופך אותו לכהה יותר? את השאלה הזו שואל הבמאי וים ונדרס דרך גיבור סרטו האחרון והמופלא, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון וברגעים אלה מנסה לפלס את דרכו לאוסקר כנציג יפן. ולמרות שכולנו יודעים את התשובה לשאלה הזו, "ימים מושלמים" גורם לנו להבין אותה אחרת לגמרי כששני גברים מבוגרים מוצאים בהיעדר האור משהו הרבה יותר גדול, רגע של חיבור, של משחק ילדותי, של הנאה מוחלטת מהדבר הכי מוכר בעולם, משהו שאנחנו אפילו לא משקיעים בו שנייה של מחשבה ביומיום שלנו. זה אמנם רק אחד מעשרות רגעים קטנים ומרחבי לב בסרט של ונדרס, אבל הוא גם טומן בחובו כל כך הרבה מהדי.אן.איי שלו, על התמקדות ברגע, על הפיכת המוכר למשהו חדש ונהדר, על מפגש של שתי נשמות ועל פרדתן, כשכל צל חוזר להיות מה שהוא היה לפני, ועל אף הכול שום דבר לא באמת השתנה.

8. טריניטי – "אופנהיימר" (Oppenhiemer)
כריסטופר נולן עשה החלטה מודעת, וכנראה חכמה מאוד, לא להראות את ההתקפות על הירושימה ונגסקי בסרט שלו על ממציא פצצת האטום. לא רק שזה בטח עינוי להכין מבחינה הפקתית, זה גם משהו שקשה מאוד לצאת ממנו באופן אלגנטי שיכבד את קורבנות המתקפה ההיא. אני מניח שזו הסיבה מדוע הוא השקיע כל כך הרבה מאמץ וזמן בסצנת הניסוי הראשונה של הפצצה, ניסוי טריניטי, בסט-פיס לדברי הימים שקשה מאוד לנשום רציף במהלכה. אפילו שאנחנו יודעים את תוצאות הניסוי, הדרך בה נולן והצוות שלו מצלמים, עורכים, משחקים וממקססים את הסיקוונס הזה הוא מצמית.
אפשר להכניס פנימה את הסדינים.

7. בחזרה הביתה – "חיים שלמים" (Past Lives)
כמו עם הרגע מתוך "רוצחי פרח הירח", גם הפעם מדובר דקות האחרונות של הסרט. אבל בשונה מהכניסה של המקום העשירי, זה בהחלט ספויילר. אם לא צפיתם בסרטה של סלין סונג ואינכם מעוניינים לדעת מה קורה בסצנת הסיום הטובה ביותר של 2023, הנה האזהרה שלכם לקפץ אל המקום השישי. רק תעשו את זה בעדינות, כי הוא עלול לנשוך.
למרות שבאופן כללי אני בהחלט בעדו, מצאתי את עצמי די רחוק מההתלהבות הרבה לסרט הסאנדנס המהולל הזה. אני חושב שהסיבות לכך הן שתיים: הראשונה היא סצנת הפתיחה שמובאת בסגנון שאין לו ולו בדל של קשר להמשך הסרט הזה וכנראה מעניינת יותר מכל מה שקורה לאחר מכן, והשנייה והיותר אקוטית היא שלא כל כך האמנתי לקשר החזק שנרקם בין נורה והא סונג בילדותם. ככזה כל הדרמה בהקשר של איחודם נותרה אצלי מעט על הנייר. למען האמת, הייתי הרבה יותר מושקע בקו העלילה של ארתור, בעלה של נורה.
אבל גם אם הייתי על נגיד רמת עניין של שש מתוך עשר כל הסרט, שוט הסיום שלו הוא כזה פיץ'-פרפקט, שכל מה שקרה לפניו נראה טוב יותר. כשנורה (גרטה לי) נפרדת מהא סונג (טאו יו, שצריך להיות מועמד לאוסקר) ברחוב הניו יורקי, והמצלמה מלווה אותה בשוט רציף עד שהיא מגיעה לפתח הבניין שלה, ורק שם, מול בעלה, נותנת לרגשות לפרוץ החוצה, זה נוק-אאוט מוחלט.

חיים שלמים

6. הכלב – "כשהרוע אורב" (When Evil Lurks / Cunado Acecha la Maldad)
מעטות הפעמים, באמת רק שתיים-שלוש בשנה טובה לדעתי, שבהן אני צורח תוך כדי סרט. כלומר, אם זה כבר קורה, כנראה שנשמע עליו בדירוג 20 הרגעים הגדולים של השנה.
העניין עם אותו רגע פסיכי בסרט האימה הארגנטינאי של רמיאן רוגנה, הוא לא רק שצרחתי, אלא שהאקט הרודף לזה היה מחיאת כפיים, וכל זה לרגע שהיה ברור שמגיע. לא איזו הפתעה משום מקום, אלא משהו שציפינו לו, ועדיין. רוגנה סחט מזה את המיטב כמו אלוף. הרי כל צופה מרוכז יודע שברגע שהכלב החמוד והמאוד מאסיבי של סברינה ולאונרדו מרחרח את הבגדים שהסיר מעצמו פדרו הוא יקבל את השד. המצלמה מתמקדת על זה באופן שאיננו מאפשר מחשבה אחרת. ועדיין, כשהנורא ביותר מתרחש, אי אפשר שלא לקפוץ בתדהמה. שוטינג ועריכה ברמה של מאסטרקלאס.

5. השדה – "הילד"
בכל תריסר השנים של מצעד הרגעים, מעולם לא נכנס לדירוג סרט קצר. הפעם זה קורה, אבל בנסיבות הכי טרגיות שאפשר לחשוב עליהן. מעבר ליופי והכישרון שמוצגים לנו בשוט הפתיחה של "הילד", האמת האיומה היא שהרגע הזה הפך לאחד המגדירים והחרוטים ביותר של 2023 מכיוון שהאיש שהיה אמון על הרגע המדהים הזה, יהב וינר, נרצח במחדל אוקטובר אחרי שהציל את משפחתו. "הילד", ובמיוחד שוט הפתיחה ממצלמתו של בן פלד, הפך לאנדרטה קולנועית של הימים האיומים ביותר של ישראל, צורב את האימג' הזה כסמל לאבדות הבלתי נתפסות והכאב שלא בטוח אם יחלוף.
"הילד" הוקרן לראשונה בפסטיבל הסטודנטים, כשלא תארנו לעצמנו מה עומד לבוא. לאחר שעקבותיו של יהב נעלמו בשביעי באוקטובר, עברו ימים מורטי עצבים של תפילה לכך שאולי יחזור בשלום עד הגיעה הבשורה האיומה על גורלו. בתגובה הציעו רשת בתי קולנוע לב להקרין את הסרט באופן מסחרי, כאשר ההכנסות יגיעו למשפחתו של יהב, לאשתו שי-לי עטרי (שסרט קצר שלה זכה בירושלים השנה) ובתם שייה. כך יכלו המון אנשים לראות על המסך הגדול את אחת מהפתיחות היפות ביותר שהיו לנו לאחרונה. בתמונה פנורמית של עוטף עזה בעת זריחה, רכב צבאי חוצה את השטח, ובצד שמאל של התמונה מתחילה נקודה קטנה של מים להיקוות. קשה להבין במה מדובר בהתחלה, אבל אז, לאט לאט, המים מתגברים והופכים להיות עמוד של שצף שנראה כמעט תנ"כי. כמה סבלנות, פליאה והתעלות בדקות ספורות של קולנוע. וכמה היינו רוצים לקוות שזו התחלה ולא סוף.

הילד

4. ההקלטה – "אנטומיה של נפילה" (Anatomy of a Fall)
אי שם לפני המלחמות והמגיפות, בממלכה קסומה בשם שנת 2019, נכנסה למקום השני בדירוג מצעד הרגעים של השנה סצנה אינטנסיבית במיוחד, ריב בין שני בני זוג שמתחיל באופן בוגר ושקול, ובלי שאפשר להבין מתי הופך להיות גייזר רגשי שבו אף אחד כבר לא שולט על עצמו והכול יוצא החוצה כמו הר געש. זה קרה בסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך (שאולי סצנה שכתב תופיע גם במצעד הזה, מי יודע), הנפתח בפרידה וחוקר את ההתמודדות שאחריה.
השנה קיבלנו את "אנטומיה של נפילה" הצרפתי מאת ז'וסטין טרייה, גם הוא נפתח בפרידה (אני מניח שאפשר להתייחס לזה ככה), אבל חוקר לא את שאחרי, אלא את מה שקרה לפניה. ובתוך הנבירה הזו בחיי נישואים, השיא מגיע בסצנת השמעת הקלטת הריב בבית המשפט, שנעה בין שחזור לבין סאונד בלבד, מציגה את כל הקושי בזוגיות של סנדרה וסמואל, ולאיזה עומקים כואבים זה יכול להגיע. אני אוהב במיוחד את הסצנות האלה מכיוון שאם הן כתובות ומשוחקות טוב – ובמקרה של "אנטומיה של נפילה" זה ציון עשר עגול – הצופה יכול לעבור נקודות מבט והזדהות במחי משפט אחד, רגע אחד להבין צד אחד ואז שנייה אחר כך לאמץ צד אחר. כאן יש גם שדרוג בזכות המיקום של הסצנה במשפט, והמעבר בין תמונה לקול שמוסיף גם שאלות לגבי מהי אמת ומי יכול לקבוע אותה. הברקה אחרי הברקה.

3. מות המסיבה – "כולנו זרים" (All of Us Strangers)
בכל שלוש הצפיות שלי בסרטו האחרון של אנדרו הייג, מונטאז' המסיבה לצלילי "דת' אוף ד'ה פארטי" של בלייר עבדו עלי בדיוק אותו דבר. זה מתחיל בהתמוססות לתוך האימג'ים המרהיבים מהמצלמה של ג'יימי רמזיי עם האור הכחול שעוטף את אדם והארי כשהם צוללים אל המסיבה, ממשיך עם רצף השוטים שערך ג'ונת'ן אלברט כדי לבנות את ההתאהבות שלי בהם ממש כמו שלהם זה בזה, הופך אותי למופתע שוב כאשר אנחנו נזרקים מחדש למסיבה, מאבד לגמרי אוריינטציה של זמן ומקום, מתעורר עם אדם אל מול הנוף הלילי של לונדון ומנסה להבין מה קרה ומתי. שלוש פעמים, וכל פעם זו אותה חוויה מרהיבה של חוסר ודאות, חיבה, פחד, ביטחון ומצוקה. ואם כל זה לא מספיק הרי שגם אי אפשר להירגע מזה, כי הסצנה שמגיעה לאחר מכן, זו של אדם על מיטת הוריו, היא אגרוף בפני עצמו.
עד אותה המסיבה היה מאוד קשה לנשום, החל מהרגע הזה כבר אין טעם לנסות.

2. שדה הקטל של הקולנוע האילם – "בבילון" (Babylon)
אמנם מדובר טכנית בסרט של 2022, אבל לישראל הוא הגיע ממש בראשית השנה הנוכחית ורק אז צפיתי בו. לכן הוא יכול להיות חלק מהמצעד של השנה, ועם יד על הלב, אם הוא היה כשיר מבחינתי למצעד הקודם (כפי שהיה אמור לקרות אילולא שיקולי הפצה), כנראה היה לוקח את המקום הראשון. ב-2023, לעומת זאת, יש רק אחד שמונע ממנו את הפסגה. אבל אנחנו עדיין לא שם.
מבחינה קולנועית, וירטואוזיות מסחררת עד כדי אובדן הכרה ובחילה, הומור, אכזריות ורומנטיקה, אני לא מצליח לחשוב על הרבה סיקוונסים קולנועיים כמו זה שהרים דמיאן שאלז בסרטו השנוי במחלוקת על ימיה הראשונים של הוליווד. בסרט שכמעט כל חלק בו עומד בפני עצמו, זה המלווה את גיבורי הסרט ביום של צילומים על במות הסרט האילם במדבר הקליפורניאני, כאוס כל כך פסיכי שלא כולם ישרדו אותו כדי לראות זריחה נוספת, הוא המדהים ביותר. מהופעת האורח המעולה של ספייק ג'ונז, דרך צילומי סצנת הקרב, המרדף אחרי הפילם, והפרפר שמייצר את שוט שעת הקסם המושלם, זה רגע מדהים של עשייה קולנועית על עשייה קולנועית, שלא הפסקתי לחשוב עליו במשך כל חודשי 2023 העמוסה הזו.
ואגב סרטים עם מרגו רובי…

בבילון

1. אני רק קן – "ברבי" (Barbie)
יכולתי לנסות לשכנע את עצמי שיהיה משהו אחר שיעפיל לראש המצעד, אבל זה היה סתם בזבוז זמן. אולי המקום הראשון הצפוי ביותר בתולדות מצעד הרגעים השנתי, הנאמבר של קן לקראת המתקפה על חוף מאליבו היא כל כך הרגע הגדול ביותר של הקולנוע ב-2023 שאין מה לעשות מלבד להודות בהכנעה, לתקוע כף יד גברית ברעותה, ולבוא לבדוק אותו כי הוא רק קן.
הרגע הזה הוא התיישרות של כל היקומים בעולם. סרט אדיר, שיר מעולה, שחקן לא הגיוני שנותן את כל מה שיש בו, צחוק, פגיעות, כוריאוגרפיה מפוארת, הכול ביחד בסחרחרת נפלאה. נקודת הזנית של הגבריות הרעילה, הרגישה אך גם פאסיבית-אגרסיבית, שגורלה אך ורק מפלה כואבת, הפכה לרגע שיא בסרטה הנהדר של גרטה גרוויג, עם השיר שכתבו מארק רונסון ואנדרו וואייט (אינשאללה אוסקר). שילוב מפואר של אמירה ואסקפיזם, גיחוך ואמת, דיוק ובלאגן. וכמובן, מעל כל אלו, ריאן גוסלינג האחד והיחיד.
ממש כמו המקום הראשון של 2016, כששחקן חתיך פורץ בשירה עם העמדה קלאסית, אני לא באמת יכול להתנגד. למרבה השמחה, ולא הייתה הרבה ממנה ב-2023, אני לא היחיד. רחוק מזה. הלהיט הגדול ביותר של השנה הוא גם הסרט המגדיר ביותר שלה, וזה, אם יורשה לי, יותר מקנאף.

רגעים נוספים שכמעט ונכנסו ובטח אצטער על השמטתם שנים קדימה: המעוף של קרמנסיטה ב"הרוזן", הגירוש מבית הספר ב"מעברים", הפתיחה של "להעיר את השד", המפולת ב"חברת השלג", נהר האפר ב"אזור העניין", המרתף ב"איילין", "לא היה לך כזה שוקולד מעולם" מ"וונקה", דוכן העיתונים של "הנזירה 2", לילה אצל עירית ב"שבע ברכות", והרכבת בתחתית מ"צעקה 6". תודה על הדקות הנפלאות מול המסך, ומתנצל שלא מצאתי לכם מקום בדירוג.
שנה טובה שתהיה, למען השם.

ברבי