• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

פסטיבל חיפה 2023: ״גן קופים״, ״האויב הגרוע ביותר״, ״ספר הפתרונות״, ״הפשע כולו שלי״

30 בספטמבר 2023 מאת עופר ליברגל

התחלנו. פסטיבל חיפה נפתח בחמישי בערב, ואור ואני כבר מתחילים לצבור סרטים ומקווים לדווח על כמה שיותר. בפוסט הזה אני כותב גם על שני סרטים בהם צפיתי בכלל לפני הפסטיבל. הראשון שבהם הוא "גן קופים" של אבי נשר, סרט ישראלי שיצא להקרנות מסחריות במקביל לפסטיבל והסקירה לגביו יכלה לעמוד בפני עצמה. השני הוא "האויב הגרוע ביותר", חלק מהמסגרת המסקרנת והאיכותית לרוב של קולנוע של יוצרים איראנים בפסטיבל. לאחר מכן, אקפוץ לשני סרטים של במאים צרפתיים שנמצאים בסביבה מאז שנות התשעים בדרכים שונות, שניהם מבדרים למדי. את ההמלצות המקדימות שלנו אפשר למצוא בפוסט המשותף, ואתמול אורון הצטרף מרחוק לחגיגות בפוסט משלו על התוכניה בכלל והתחרות הישראלית העליתית בפרט.

גן קופים

אבי נשר הוא יוצר קולנוע שמאוד אוהב לספר סיפורים. על פניו, זוהי אמירה בנאלית: הרי מהות הקולנוע המסחרי היא סיפור. אבל דומה כי נשר מתענג במיוחד על פיתולי עלילה. גם כאשר הוא שואב השראה מאירועים אמיתיים (כמו בסרט הנוכחי), הוא מנסה להעניק להם מימד מיתי על ידי הוספת רבדים סימבוליים המהדהדים זה את זה כמו במעשייה ישנה, בה כל פרט הופך למהותי בנרטיב. לצד החיבה לסיפורים, מאז ששב ליצור קולנוע בישראל לפני כ-20 שנה, דומה כי נשר עוסק במיפוי הישראליות בעזרת סיפורים המתרחשים באזורים שונים בארץ ובתקופות שונות. הדבר הופך לפרקים את הדמויות שלו לכלים המשמשים שני יעדים שונים: ייצוג היבט בזהות הישראלית, וקידום הנרטיב. נשר עושה זאת בעזרת סגנון ששואב מן המציאות, אבל לא מנסה לחקות אותה במדויק. ואם הוא מנסה, הוא יעדיף תמיד עוד רובד לסיפור או עוד הדהוד סמלי בדיאלוג.

יש בסגנון הזה משהו שמרגיש נבדל מרוב הקולנוע הישראלי, אם כי בהחלט יש מקום לטענה לפיה נשר הוא הבמאי הישראלי הכי מייצג של 20 השנים האחרונות, כולל השפעה על יוצרים אחרים. זה סוג של פרדוקס שמתבטא גם ביחס הקהל והביקורת כלפי היצירה שלו. הסרטים שלו נצפים על ידי קהל גדול באופן עקבי וזוכים תמיד לביקורות אוהדות, אך דומה כי אף אחד מהם לא הפך לקונצנזוס ביקורתי ונדמה שיש קהל הנרתע מסרטיו. במקרה שלו, רוב הקהל יודע למה לצפות: יש מי שאוהב ומעריץ, יש מי שמחבב עד נרתע מהיבטים מסוימים, ויש מי שהקולנוע הזה לא עובד עבורו. אני נמצא לרוב במחנה האמצעי וכך מוצא את עצמי ״מואשם״ בשיחות בדברי שבח מוגזמים לבמאי או ביחס שלילי מדי כלפיו, לסירוגין. אציין כי לטוב ולרע, בסרטיו תמיד יש ניסיון לעניין את הקהל בכל רגע ורבדים מעניינים לניתוח. גם אם לא תמיד האיזון עובד היטב, לפעמים גם באותו הסרט.

זה סוג של המקרה לגבי ״גן קופים״. בלב הסרט קשר מרתק בין שתי דמויות. הראשון הוא אמיתי קריב (אדיר מילר), סופר שזכה להצלחה מסחרית גדולה בשנות הששים בתיאור הווי הקיבוצי-ציוני, אך ירד בפופולאיריות שלו גם עקב שינוי היחס הציבורי לסוג האתוס הציוני שהוא מייצג. זה התרחש כנראה גם עקב סגנון ספרותי מלוטש ומליצי מדי לישראל המודרנית, או ישראל של התפר בין שנות השמונים והתשעים בהן העלילה מתרחשת, ובהן הוא כותב רומנים פורנוגרפיים בשמות בדויים בעודו חי בדירה שירש ליד גן הקופים הישן ברמת גן.
בדירה הזו הוא רוקם מזימה (ספוילר עד סוף הפסקה): מחקר על עבודתו שיציב אותו כסופר ישראלי מרכזי. לצורך כך, הוא בונה את דמותה של גל שנער, חוקרת ישראלית שלומדת בארה״ב ותפרסם דוקטורט על עבודתו. על מנת להעניק אמינות למחקר, הוא מעסיק אישה שתתחזה לחוקרת. הוא בוחן נשים בעלות השכלה בספרות, אבל לבסוף מעסיק דווקא את מרגו (סוזנה פפיאן), אולי מפני שאין לה רקע בתחום, ולעצב אותה כמשכילה יהיה אתגר עבורו. קריב מעצב את מרגו מחדש בתור גל, באופן שמהדהד עבודה של במאי קולנוע ומציג אותו בתור מספר סיפורים מוצלח. רק שכמו במקרה של הספרות האירוטית, זה לא סוג הסיפורים שהוא רוצה להיות ידוע עבורם.

הדינמיקה בין קריב ומרגו הצעירה עובדת נהדר כשותפות בין שני הפכים. יש בה מתח מיני, יחסי אב-בת ומתחים תרבותיים, אך היא לרגע לא רומנטית או משפחתית, ותמיד מעניינת גם בגלל התצוגה של שני השחקנים: פפיאן בתפקיד פריצה ומילר שדומה שנשר תמיד מוציא ממנו איכויות שונות מן הדימוי שלו. סרט זה אולי מהווה את הדוגמא הכי טובה לכך. סיפור ההתחזות טיפוסי לסרטי נשר גם בכך שהוא לקוח ממציאות פשוטה, מקום שהוא פרוור לתל אביב ולא ממש המרכז, אבל הוא מתואר כאפי, גם בעזרת המוזיקה המקורית של אבנר דורמן שמהדהדת בגלוי השפעות של ברנרד הרמן. בחלקים מסוימים, ״גן קופים״ הוא ה"ורטיגו" של נשר, או סרט היצ׳קוקי על סופר ברמת גן.

הבעיה היא שנשר הוא יוצר שלא מסוגל ולא רוצה להסתפק במעט. לכן הסרט כולל עוד הרבה רכיבים פרט לשתי הדמויות הראשיות. יתר הדמויות מעוצבות בדרך שהיא בעיקר פונקציה לסיפור ראשי ולא מנצלת את הכישרון של השחקנים המגלמים אותן, מה שנכון במיוחד לשני כהן ויניב ביטון בתור חברי הילדות של קריב מהקיבוץ. דמות שאמורה להיות בולטת יותר היא דמות של במאי קולנוע (עלא דקה) שעושה סרט על ישראל עבור הטלוויזיה האיטלקית. מבלי לחשוף יותר מדי, דמותו הופכת למרכזית יותר במערכה האחרונה של הסרט, מערכה בה הדינמיקה המרכזית בין מרגו לקריב יורדת לשוליים. זה אמור היה להיות שיא נוסף, אבל זה הופך את החלק האחרון של הסרט לסוג של אנטיקליימקס. למרות שהוא קופץ בין תקופות ותפניות בעלילה, חלקן פיתוח הכרחי של הסיפור וחלקן תוספות שיש להן אולי משמעות בבניית פסיפס רחב יותר של ישראל, אך הם קצת תלויות בצורה קלושה על השלד העלילתי.

בליבו, הסרט עוסק בעבר שכבר איננו, בשני דברים שכבר נעלמו מישראל העכשווית. האחד הוא התקופה בה הקיבוץ היה מרכזי בתרבות, וקריב ייצג את המרכזיות והזו. השני הוא רמת גן ״קטנה״ הנראית כמו ניגוד לתל אביב, המעוצבת בסרט בעזרת שחזור מוקפד שנראה אפילו ישן יותר מן התקופה בה הסרט אמור להתרחש. יש בכך הרבה חן ועוד כמות גדולה של רבדים מעניינים שלא נגעתי בהם. החלקים הפחות טובים בסרט לא ממש צרמו עבורי בירידה שלהם באיכות (וזה קרה לי בסרט הקודם של הבמאי) אבל הם מנעו מהסרט להתרומם לרמה של המיטב של השנה עבורי. או לרמה של המיטב של נשר שאני מניח ומקווה שימשיך לספר סיפורים, למרות הדיבורים על פרישה אפשרית.

הקרנה נוספת:
01/10 | ראשון | 20:00 | אודיטוריום | במעמד היוצרים

האויב הגרוע ביותר
My Worst Enemy

הבמאי מהראן טמאדון עזב את מולדתו, איראן, בילדותו. הוא שב אליה בתור אדם בוגר, בין היתר על מנת ליצור סרטים שיקיימו דיאלוג בין הגולים האיראנים לשלטון, עד לנקודה בה המשטר עצר אותו וחקר אותו בעינויים על מהות הסרטים, מקור המימון שלהם והאם המטרה שלו היא לפגוע בשלטון. בסרטו הנוכחי הוא מבקש להמשיך את הדיאלוג עם המשטר ועם אלו שחקרו אותו, האויב הגרוע ביותר בשם הסרט. הוא עושה זאת על ידי שיחות עם נרדפי משטר האחרים החיים בצרפת, כאשר הוא מבקש מהם לשחק את החוקרים שלו בסצנות שישחזרו את ההתעללות. שחזורים כאלו הופכים לנפוצים בקולנוע בין היתר בעקבות "מעשה בהרג" של ג'ושוע אופנהיימר, אך המקור לטכניקה הזו בקולנוע התיעודי ותיק יותר ויכול לשמש גם להמשחת הזוועות וגם, לפרקים, כניסיון לתרפיה.

המניע המוצהר במקרה של הסרט הזה הוא תקשורת עם מבצעי הפשע, אבל ניתן לקחת את הדברים הללו בערבון מוגבל. הרובד המרתק ביותר בסרט הוא האופן בו נחשפים בהדרגה לא רק שיטות החקירה, אלא גם המניעים לעשיית הסרט והבעיות האתיות שביצירתו. הרובד הזה מתבצע בחלק העיקרי של היצירה, בו השחקנית זאר אמיר אברהימי ("עכביש קדוש", "טאטאמי") מסכימה לגלם את החוקרת ומגישה הופעה מצמררת ומבריקה. קשה לי לחשוב על הופעה מסוג זה בסרט כלשהו, הופעה בה היא משחקת דמות אבל היא גם היא עצמה. הופעה בה היא מפגינה אכזריות ומעבירה כל הזמן את הפגיעה שהיא עצמה עברה. היא עוברת בין להיות ספק מנוצלת עבור הסרט לתפקיד בו היא זו המתעללת והמנצלת את הכוונות המקוריות של הבמאי, אך בו בזמן ייתכן וזה מה שהוא קיווה לו לאורך כל הסרט שממחיש את הכאב של עינויים בלי לגלוש למקרים גרפיים מדי.

זה רק רובד אחד של יצירה שתמיד חוקרת את עצמה ואת הדמויות המופיעות בה, ושואלת שאלות על מחאה וייצוג שלא יכולות להיות להם תשובות פשוטות. זהו סרט מרתק בהקשר של דרכי הביטוי בקולנוע וגם צוהר להבנת הדרך בה פועל משטר מדכא. מערכת היחסים שנוצרת בין הבמאי לשחקנית בסיטואציה של חקירה ובימוי הופכת אותו גם לסוג של סרט דינמי ומותח, אף על פי שלכאורה אין מתח בנרטיב ויש פער תמידי בין הזירה בה הסרט מצולם למציאות אותה הוא משקף.

הקרנות נוספות:
02/10 | שני | 15:30 | טיקוטין | במעמד הבמאי
04/10 | רביעי | 18:15 | טיקוטין | במעמד הבמאי

ספר הפתרונות
The Book of Solutions

שמונה שנים עברו מאז ביים מישל גונדרי סרט עלילתי. הוא המשיך ליצור קליפים לאורך התקופה הזו, אבל עלה בי חשש כי הסגנון הייחודי שלו כבר פחות מתאים לקולנוע העכשווי. גם ברמת העיסוק העצמי של הגברים שמובילים את רוב סרטיו, וגם ברמת הסגנון ממש, שכולל טריקים קולנועיים המשלבים אפקטים שקשה לדעת כיצד הוא מבצע אותם, ושימוש בטכניקות ישנות המדגישות את חוסר הקשר לתקופה. גונדרי נהיה במאי של גזרי נייר וטריקים אנלוגיים בעולם דיגיטלי. הסרט בו הוא שובר את השתיקה עוסק בדרכו בנושא הזה.

פייר ניני מגלם במאי-כוכב בשם מארק, שבראשית הסרט מפוטר מפרויקט בעלות מיליונים שהוא נשכר לביים. מארק מצליח לגנוב את חומר הגלם והוא בורח לכפר הררי על מנת לסיים את העבודה על הסרט בבית דודתו. מלוות אותו שתי נשים: עורכת בשם שרלוט, שאמורה להפוך את חומר הגלם הארוך והלא-קוהרנטי למשהו מגובש, למרות שהבמאי עצמו בורח מכל צפייה במה שצילם ורק מוסיף רעיונות חדשים ומוזרים יותר; עוזרת במאי בשם סילביה שהופכת לסוג של מפיקה, שצריכה להתמודד עם דררישות מוזרות שחלקן קושרות לסרט וחלקן לא. בנוסף, שרלוט מביאה את העוזר המשתעל שלה קרלוס, בניגוד לדעתו של מארק. דודתו של מקס, דניז, אמנם מבוגרת למדי ולא שומעת היטב, אבל גם היא תורמת לסרט ובעיקר לאיזון הטירוף של מארק. גם ידידה ראש העיר עוזר לפרקים, אבל הוא גם מחפש מחליף זמני לתפקיד. מארק חולם לגייס לפרויקט את גבריאל, עובדת בחברת ההפקה בפריז בה הוא מאוהב, אם כי הוא לא מצליח לפנות אליה במילים.

העלילה עוסקת בהתקדמות האיטית של תהליך השלמת הסרט, כאשר בכל פעם רעיון לא הגיוני של מארק שולח את ההפקה לכיוון חדש. אין הרבה צוות והשחקנים כבר לא זמינים, אבל דומה כי מארק צבר מוניטין וממון אותו הוא מפזר בצורה לא חכמה. זה נראה כמו סרט בעל מימד אוטוביוגרפי, אבל זה גם בגלל שהכאוס ביצירה מתכתב עם הכאוס הנרטיבי של חלק מסרטיו הקודמים של גונדרי, שעוברים בין רעיונות משונים ולעתים בצורה אקראית, מבלי שזה קשור למה שעובר על במאי קולנוע. גם היכולת של הגיבור לאהוב נשים אבל לא להיות קשוב אליהן מוכרת מן העבר, בעיקר מ"מדעי החלום" שהוא לדעתי הסרט של גונדרי שהכי מזכיר את הפרויקט הנוכחי. היוצר הוא במאי שנאמן לגחמות שלו, כולל רעיונות שהם במוצהר מטופשים, אך זה גם סוד הקסם שלו.

להוציא את "שמש נצחית בראש צלול", הבלגן והיעדר האיזון הפנימי הוא חלק שצריכים לקבל ביצירה של גונדרי. זאת על מנת לחוות את הרגעים בהם החזון כן מצליח לעבוד איכשהו – ברגעים מעטים לרגש, בהרבה מאוד רגעים להצחיק, כפי שספק אם סרט אחר בפסטיבל יצחיק. זה סרט שמעריצי הבמאי יתענגו ממנו ואחרים אולי יירתעו – זה שיש בסרט דמות של במאי שאומר שהוא יהיר וחסר רגישות וסובל מעודף גדולה, זה לא בדיוק תירוץ. אך כאמור, הסרט מצחיק מאוד, כולל את הברקות הלואו-פיי הטיפוסיות של גונדרי ובסופו של דבר התלונה שלי היא דווקא הפוכה: הנרטיב מטורף לגמרי הפעם, אך רגעים של טירוף חזותי נשמרים ברובם לסרט בתוך הסרט, ואנו לא מקבלים הרבה ממנו. אבל מה שיש בהחלט מספיק.

הקרנה נוספת:
07/10 | שבת | 21:15 | רפפורט

הפשע כולו שלי
The Crime is Mine

בניגוד למישל גונדרי, בן ארצו פרנסואה אוזון לא לקח הפסקה ארוכה מאז סרטו הקודם. למעשה, במקרה שלו הפלא הוא שהסרט מוצג בפסטיבל בארץ לפני שהספיק להשלים סרט נוסף. לא תמיד הסרטים שלו אחידים באיכותם, אך סרטו החדש מוצא אותו במצב רוח קליל והוא כנראה הסרט הכי מהנה, או לפחות מצחיק שלו, מזה הרבה מאוד זמן.

אחרי שבשנה שעברה הציג בפסטיבל את ״פטר פון קאנט״, שהיה מחווה לפאסבינדר וסרטו ״פטרה פון קאנט״, בסרטו הטרי המראה של השחקניות עדיין הזכיר לי את סרטו של פאסבינדר, אבל המחווה הפעם היא לקומדיות סקרובול. אף כי העלילה לא רחוקה ממלודרמה של פאסבינדר או אפילו מותחן של היצ׳קוק. איני יודע מה מהות ההשראה ששאב אוזון ממחזה של ז׳ורז׳ בר ולואיז ורנייה עליו הוא מתבסס, אבל דומה כי הוא שמר על העלילה בשנות בשלושים של המאה העשרים (בהם נכתב המחזה), אבל מתייחס לתקופה בעיניים של ימינו – הן בהרמזים קולנועיים והן ביחס לפוליטיקת היחסים בין המגדרים.

מדובר בשעשוע קולנועי יותר מאשר סרט עם מסר, גם אם נקודת המוצא יכולה להיות בסיס לסרט על דמות המקבילה להארווי ויינשטיין. שחקנית צעירה בשם מדלן (נדיה טרשקביץ) מגיעה לפגישה אצל מפיק תיאטרון בכיר לגבי תפקיד במחזה. הוא מציע לה דווקא תפקיד כפילגש, והיא בורחת אחרי עימות שלא נראה על המסך. מאוחר יותר באותו היום, לא לפני שהמחזר בו היא מאוהבת מודיע על אירוסין לאישה אחרת, מתגלה כי המפיק נרצח.
יש לה גם צרות אחרות: מדלן חיה בדירה ביחד עם חברתה פאולין (רבקה מאדר) שיש לה הסמכה כעורכת דין אבל אין לה לקוחות, והשתיים שקועות בחובות. ההאשמה ברצח היא גם אמצעי עבור מדלן לקבל קורת גג ואף כי החשד הוא מניע כלכלי, היא מודה ברצח כהגנה עצמית והמשפט הוא פתח לפארסה שהופכת אותה לכוכבת, מה שיכולותיה כשחקנית לא הצליחו לעשות.

את יתר פרטי העלילה, ויש עוד לא מעט עלילה, מוטב לא לחשוף, אציין כי עם כל הכבוד לשתי השחקניות הראשיות שעושות עבודה טובה, מי שגונבים את ההצגה/אחראים לגלי הצחוק הם הוותיקים פבריס לוקיני בתפקיד השופט ואיזבל הופר שמגיעה בשלב מאוחר בסרט ונועצת את שיניה בתפקיד יאה לאלילה במעמדה.
אפשר גם לציין כי הגיבורות צופות בסרט לא מאוד ידוע בשם ״זרע רע״ והפוסטר שמוצג מדגיש את אחד משני הבמאים שלו, בילי וויילדר. מכיוון שוויילדר ביים את הסרט בצרפת בעודו בורח מגרמניה ולפני שהגיע להוליווד, הדגשת שמו לא נאמנה לתקופה. אך היא חושפת בדרכה התכתבות בחלקו השני של הסרט עם סרט מפורסם בהרבה שוויילדר ביים מאוחר יותר. אולם, ״הפשע כולו שלי״ מספק שפע בידור גם אם לא מבינים אף הקשר.

הקרנות נוספות:
01/10 | ראשון | 20:30 | קריגר
07/10 | שבת | 11:00 | רפפורט

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.