• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״וונקה״, סקירה

16 בדצמבר 2023 מאת אורון שמיר

כשהוכרז על הפקת ״ברבי״, הסרט בהובלת גרטה גרוויג ונואה באומבך ובכיכובם של מרגו רובי וריאן גוסלינג, לא כולם חשבו שזה רעיון טוב. אם להתנסח בעדינות וסליחה שאני מזכיר אמת שהאינטרנט או דעת הקהל קצת שכחה מאז שהסרט הפך לתופעת השנה בקולנוע. שמחתי בדיעבד להימצא בצד השני, המאמין ולא הספקן, גם בשלבים המוקדמים של השיווק וגם כאשר נודע כי הסרט ייצא לאקרנים באותו סוף השבוע כמו ״אופנהיימר״ של כריסטופר נולאן, חודשים לפני שהומצא ההלחם ״ברבנהיימר״. עשיתי זאת כי אני מאמין שיוצר, או צוות יצירתי, מסוגל להתעלות מעל לכל חומר מקור ואפילו להערים על האולפן המממן או לחתור תחתיו. כדאי שזה לא יישמע שבאתי להרים פה לעצמי על חשבון סקירה של סרט אחר, הצד השני של הסיפור הוא שעשיתי בדיוק את אותה הטעות עם ״וונקה״ (Wonka) ובמרחק זמן אפסי, שהיה אמור לאותת לי להימנע ממנה.

הייתי ספקטי מאוד מול ההכרזה על הפריקוול לאנטי-גיבור מתוך ספרו של רואלד דאל ״צ׳ארלי והשוקולדה״. לא הצלחתי לדמיין את טימותי שאלאמה בתור חדל האישים שמזמין ילדים להיעלם במפעל השוקולד שלו, ולא הבנתי מה הקשר בין הסופר המיזנתרופ לבין הבמאי שנבחר לפרויקט, פול קינג. העיבודים של הבריטי לדמות הספרותית בצמד סרטי ״הדב פדינגטון״ היו שופעי קסם ואהבת אדם, להוציא אולי את הנבלים ההכרחיים שלא התקרבו לרמת הקריפיות של ווילי וונקה, לעניות דעתי. כשהגיע שלב הטריילרים האמון שלי ירד מתחת לאפס ולכן אל ההקרנה הגעתי מוכן להתאכזב. אבל לפול קינג היו תוכניות אחרות, וכמה טיפשי מצדי היה לפקפק בו. אני באמת לא זוכר מתי חייכתי כל-כך הרבה ולאורך סרט שלם.

אם להמשיך עוד קצת את תיאום הציפיות, חלק מהחששות הללו התאמתו אבל לא הפריעו לי להנות מן התוצאה הסופית. מי שיגיעו לסרט בתקווה לשחזר את הנוסטלגיה של ווילי וונקה של ימי ילדותם, קרי את מה שביצעו ג׳ין וויילדר בגרסת 1971 (״ווילי וונקה ומפעל השוקולד״) או ג׳וני דפ בסרט מ-2005 (״צ׳ארלי בממלכת השוקולד״), יתקשו להנות. זה גם לא פריקוול בסגנון דיסני לאחד הנבלים שלהם, דוגמת ״קרואלה״ או ״מליפיסנט״, אלא ניסיון לדמיין מחדש את וונקה בתור שוקולטייר צעיר ומלא חלומות, לפני הקמת המפעל המפורסם.

עוד חשוב להזכיר, וזה די מוסתר בטריילרים, שמדובר בסרט מוזיקלי. ליתר דיוק, מחזמר הוליוודי בסגנונו, גם אם לא תמיד ברמת הביצוע, שגובל בסרט ילדים בטעם של פעם. שני שירים מגרסת 1971 זוכים כאן לביצועים חדשים, ״Pure Imagination״ ו-״Oompa Loompa״, שמוטיבים מתוכם שזורים גם בפסקול החדש שהלחין ג׳ובי טלבוט (״מדריך הטרמפיסט לגלקסיה״). ניל האנון, סולן להקת ״The Divine Comedy״, תרם מספר שירים מקוריים וחדשים, שאינם רעים כלל בעיניי, כאשר התחושה היא כאילו הסרט כולו מרוצף במוזיקה ורק עוצר מדי פעם לטובת נאמבר מלא.

יש גם עלילה, אותה רקח קינג יחד עם התסריטאי סיימון פרנאביפדינגטון 2״). נקודת המוצא דומה מדי לסרטי הדב, כאשר זר מסתורי וחובש כובע, שגדל עם דמות-אם במה שנראה כמו הג׳ונגלים של דרום אמריקה, מגיע בספינה אל מה שנראה כמו לונדון (הפעם נטולת תקופה מוגדרת, כנראה תחילת המאה שעברה). גם המסע שלו כדמות תמימה בעולם של טיפוסים נכלוליים המבקשים לנצלו, לעומת סוג של משפחה המאמצת אותו לחיקה, עלול להזכיר מעט את מעללי הדב. אבל אם למישהו מותר להעתיק את נקודות החוזקה של פדינגטון זה כנראה לבמאי שהביא אותו אל המסכים כפי שלא נראה בעבר, וזה אכן הטיפול שהוא מעניק גם לדמות השונה מאוד של ווילי וונקה. אפילו אם לא בטוח שתזהו בו את וונקה של דאל, יש משהו מן האגדות האפלות שטווה הסופר שמצא את דרכו לסרט של קינג.

וונקה מגיע לעיר הגדולה כדי להגשים חלום ולמכור את השוקולדים המיוחדים שלו לכל דיכפין, משימה שמתגלה כמורכבת מכפי שציפה. ראשית משום שבשדרות הגלרי-גורמה שולט קרטל השוקולד, שלושה מותגי ענק שלא רוצים תחרות נוספת. שנית, משום שכספו אוזל במהירות של נאמבר פתיחה, ובהיעדר אופציות הוא מסכים להתארח במה שנראה כמו פונדק המפעיל מכבסה. הצרה היא שגיבורנו לא יודע קרוא וכתוב ולכן חותם על חוזה דרקוני עם בעלי המקום, בליצ׳ר (טום דייויס) וסקראביט (אוליביה קולמן). הלילה בחדר האירוח מתחלף בבוקר של הצלחות ואכזבות בשוק-השוקולד, ומשם מטה אל מרתף הכביסה של בליצ׳ר-סקארביט. שם פוגש וונקה עוד חסרי מזל כמותו, אחת מהם ילדה רבת תושייה בשם נודל (קיילה ליין). בעזרתה הוא מנסה להמשיך להגשים את החלום, לחשוף את אחיזתו של קרטל השוקולד בכל הנעשה בעיר, וגם לפתור את התעלומה שמטרידה את לילותיו – האם איש קטן וכתום, עם שיער ירוק, גונב ממנו שוקולד.

מלבד השמות הנ״ל, התענוג של זיהוי הפרצופים המוכרים הממלאים את המסך היה אחד האלמנטים החביבים עליי בצפייה. אקל ואספר שמככבים כאן בין היתר גם קיגן-מייקל קי בתור מפקח המשטרה, סאלי הוקינס בתור אמא וונקה, שלישיית השוקולטיירים פטרסון ג׳וזף (המוח הזדוני), מאט לוקאס (אומר הסאבטקסט) ומתיו ביינטון (הנגעל מעוני), וגם ג׳ים קרטר, רואן אטקינסון ואפילו יו גרנט בהופעה מופלאה בסרקזם שלה. רובם ככולם גונבים זה מזה את הסרט, שחוזר תמיד לדמויות הראשיות, כאשר האינטראקציה המתמדת מוסיפה להנאה. מה גם שהכתיבה הקומית של קינג מגיעה לשיאה דווקא ברגעים צדדיים, למשל סיפור אהבה בין שתי דמויות מזעריות אך קריטיות לעלילה (אחת מהן בגילומו של פארנבי, התסריטאי הנוסף, בקריצת מטא). דווקא באלמנטים המאז׳וריים של תסריטאות, למשל מוטיבציה של דמויות, הסרט מבקש מהקהל הבוגר שלו להיות מאוד סלחן. אני לא חושב שאוכל להסביר את ההתנהגות של חצי מהן, אבל נענתי וסלחתי.

אפשר להפעיל את אותה סלחנות כלפי נדבכים אחרים בסרט, משום שהוא מפצה מיד. או ממתיק כל אכזבה, אם ליפול למלכודת השדה הסמנטי המתבקש. הפן המוזיקלי הוא דוגמה טובה והליהוק של שאלאמה היה מוקד התלונות עוד לפני שיצא אפילו טריילר (הוא עדיף בעיניי על טום הולנד שהיה תוכנית ב׳). השירה של שאלאמה רחוקה מברודוויי משום שפשוט אין לו קול של זמר-שחקן. במקום למלא את הריאות הוא מביא כנות ומזכיר את שורשיו כילד-תיאטרון, מגביר את הקסם האישי שלו למקסימום ולכן הוונקה שלו אולי הכי פחות מקריפ אבל לבטח הכי מקסים. על הממד הרגשי בכל מקרה אחראית נודל בגילומה ליין, בהופעת בכורה מבטיחה. כפי שהעירו כבר לפניי, קינג מבצע כאן היפוך לסגנון של דאל – במקום הרבה ילדים דוחים ומבוגר אחד מוזר, שלא כולם תופסים כנבל, הילדה הכמעט-יחידה ב״וונקה״ היא מרכז הטוב של הסרט. וונקה עצמו נאיבי כמו ילד וכמעט כל המבוגרים מנוולים בדרך זו אחרת. גם זה סוג של סרט ילדים, אפילו שהוא הפוך מן המקור הספרותי או מנסה להתכתב עימו באופן מעניין מהצפוי.

הבלחות ״דאליות״ תוכלו בכל מקרה למצוא בפן הביקורתי או החתרני של הסרט, התוקף בעקיפין נושאים כמו קולוניאליזם וקפיטליזם או קשרי דת-מסחר-משטרה. לעומת זאת אני לא תמיד הרגשתי בנוח מול מערכת היחסים בין וונקה ונודל ואחרים יטענו (בצדק) שקיימת נימה של שמנופוביה בסרט. לצד השפעת הסופר, יש כאן סוג של אוטר נוסף ופול קינג מספק הברקות משלו, נגיד נזירים מזמרים ומכורים לשוקולד. הוא גם ספק מקביל עצמו לדמות הראשית של הקוסם/ממציאן/יצרן דברי מתיקה, ובכך יוצר גלגול של דמות במקום אדפטציה ישירה. אפשר למצוא גם הדהודים נוספים לסרט הראשון ברקע או ממש בדמויות המשנה, בכל תסרוקת משונה או איזה פרט שמזכיר את צ׳ארלי ושאר הילדים. מה שגם קצת מוחק את גרסת טים ברטון וג׳וני דפ, ומבסס את הסרט של מל סטיוארט כמקור הרפרנסים, אז אני בעד. סוג כזה של עיבוד מעניין יותר ממה שווס אנדרסון עשה השנה עם כתבי דאל בפרויקט הנטפליקס שלו, לפחות עבורי. וזה בטוח יותר מצחיק או מעלה חיוך, שכאמור לא ירד מפניי בשום שלב.

את הבונבוניירה המגוונת מאוד שהיא ״וונקה״ עוטף קינג בעשייה קולנועית קלאסית למראה, גם אם נעשתה באמצעים עכשוויים. מעט מאוד פעמים הפריע לי הבוהק הדיגיטלי שכאילו נמרח על הסרט, משום שרובו נראה כמו סט צילום אמיתי מגובה בשימוש נבון יחסית באפקטים מיוחדים. הצבעוניות ניכרת בכל פריים מבלי להשתלט או להעמיס, מה שלא מפתיע כשמדובר בצלם של ״אתמול בלילה בסוהו״. אם כי זה עדיין מפתיע שהצלם הזה הוא צ'ונג הון-צ'ונג, הלא הוא צלמו הקבוע-למדי של פארק צ׳אן-ווק מאז ״שבעה צעדים״, שמאז ננטע כה עמוק בתעשיית הקולנוע העולמית עד כי הוא פשוט מצלם סרטים לכל המשפחה בימינו.

״וונקה״ הוא סרט בו הכל קצת מתוק מדי אבל זו בדיוק הכוונה. עבור הדור שלא ידע את ווילי וונקה זו תהיה היכרות מלבבת, וגם זו חצי מחמאה וחצי עלבון (מחמעליבה). ההורים או בני ובנות דורם יצטרכו לקחת בחשבון שזה אמנם לא בדיוק מה שיחשבו עליו למשמע שמו של השוקולטייר המפורסם בתולדות הקולנוע, אבל גם לא מחרב שום זיכרון ילדות בשל השוני והמרחק מן המקור. אם כבר להיפך. התחושה הכי מציפה במהלך הצפייה, שעבורי גרמה לכאילו-ריחוף כמו השוקולדים של וונקה, היא נוסטלגיה סמיכה ומתוקה שכולה געגוע להוליווד הקלאסית ולסרטי ילדים שנוצרו עוד לפני שבכלל נולדתי. זו תחושה שמעט מאוד סרטים השנה, אם בכלל, הצליחו להעניק.

תגובות

  1. רועי ברגר הגיב:

    יצאתי עכשיו מהסרט עם הילד ולא נעים לי מכמות הפעמים שניגבתי את העיניים תוך כדי.
    אני חושב שזה בדיוק סוג הטוב לב שאנחנו צריכים עכשיו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.