• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל סאנדנס 2023: Eileen, Cat Person, Fair Play, Theater Camp

30 בינואר 2023 מאת אורון שמיר

אמש הסתיימה עוד מהדורה של פסטיבל סאנדנס, אירוע הקולנוע העצמאי המרכזי של ארה״ב, ששב אל מתכונת פיזית אחרי שנתיים וירטואליות בלבד. אל העיר המושלגת פארק סיטי שבמדינת יוטה התכנסו אנשי ונשות תעשיית הקולנוע, לצד שוחרי ושוחרות האמנות השביעית, כדי לחגוג קולנוע עצמאי ובעל אג׳נדות חברתיות, או לפחות גישה אמנותית שונה מן הנהוג בהוליווד של התקופה. שקלתי להשתתף בכל הכיף הזה, לראשונה ואחרי שתי מהדורות ביתיות מוצלחות, והייתי עושה זאת אילולא התאפשרה גם האופציה להמשיך ולהנות מפסטיבל סאנדנס עד הבית.

אמנם לא כל הסרטים היו זמינים אונליין, וכך החמצתי סרטים מדוברים כמו ״Past Lives״ של סלין סונג שהפך לאהוד ביותר בפסטיבל (ויופץ בידי A24 אז מי יודע מתי יגיע ארצה), או ״Flora and Son״ המשיב את ג׳ון קרני של ״פעם אחת״ ו״סינג סטריט״ לטריטוריות הקומיות-רומנטיות-מוזיקליות (אפל רכשו את הסרט מה שתמיד אומר חדשות טובות ורעות גם יחד מבחינת הפצה). בדיעבד לא הייתי נהנה בפסטיבל אילו הלכתי, בהתחשב בעניינים אישיים שהתרחשו ובעיקר חולי שתקף אותי בחציו הראשון, מה שהוביל לכמות זעומה במיוחד של סרטים שהספקתי לראות. בכל זאת נדמה לי שמצאתי מספיק על מה לכתוב בשני דיווחים שמגיעים רגע אחרי סגירת הווילונות על המסכים.

Eileen

נתחיל עם הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל, אמנם מחוץ לתחרות אבל לא שזה אומר הרבה, ואני מקווה ומאמין שיהיה אפשר לדבר עליו גם בהמשך השנה שרק החלה. את הספר ״איילין״ כתבה אוטסה מושפג, שהפכה מיצירת ביכורים מדוברת לקן שיגור עבור קריירה מזהירה בעולם הספרות האמריקאי. יחד עם בן-זוגה, הסופר לוק גובל, היא התנסתה בכתיבת תסריט לסרט ״Causeway״ וכעת אותו הצמד חתום על עיבוד רומן הביכורים שלה למסך. מי שנבחר לביים הוא וויליאם אולדרוידליידי מקבת׳״), הסרט שגילה לעולם (או לפחות לי) את פלורנס פיו. לכן הייתי משוכנע שהיא תככב בתפקיד הראשי, או שזו מחשבה שנשתלה במוחי בידי מעריצת הספר וחובבת הליהוקים הבדיוניים שאני חולק איתה חיים וצפיות. במציאות זוהי תומאסין מקנזי שנבחרה לגלם את הגיבורה ששמה כשם הסרט, אבל תשכחו מן המתיקות והתום שהשחקנית הניו-זילנדית מזוהה עימן. במקום זאת דמיינו שהדמות שלה מ״אתמול בלילה בסוהו״ התבגרה ונשרטה קשות, כדי להתחיל להבין את החריגות של איילין כגיבורה של סרט אמריקאי.

איילין מוצגת לנו בפתיחה כאישה צעירה, בודדה ומשונה. אלא אם תגידו שזה לא מוזר לסוע עם המכונית המעשנת שלך לאיזור על חופי בוסטון בו צעירים וצעירות נוהגים להתמזמז, רק כדי לתחוב חופן שלג מטונף אל תוך החצאית שלך. כשהיא לא מפנטזת על מגע או יחס מצד הסביבה שלה, בחזיונות בהקיץ המוצגים לצופה, איילין נוהגת לבלוס שוקולד או לבהות בהתרחשויות במקום עבודתה – מתקן כליאה לעבריינים צעירים. העובדים במקום מתנכרים לה, או לא מודעים לקיומה, ובבית מחכה לה צרה גדולה. אביה (שיאה וויגהם) היה מפקד המשטרה המקומית, אבל כיום הוא שיכור שדעתו השתבשה עליו. הוא מנופף באקדחו ברחבי השכונה עד אשר איילין שבה מיום העבודה כדי להכניסו הביתה ולחטוף ממנו מנה יומית של התעללות רגשית. כך עוברים הימים על הגיבורה, שמשהו בעיצוב דמותה על רקע הכלא הזכיר לי את ג׳ודי פוסטר ב״שתיקת הכבשים״. בקונטרסט חמור לאפרוריות של ניו אינגלנד, אל הסרט מצטרפת בלונדינית זוהרת שכאילו יצאה מסרט של היצ׳קוק. אפילו קוראים לה רבקה, ומגלמת אותה אן הת׳אווי. רבקה היא הפסיכולוגית החדשה בבית המאסר, ומודל נשיות מסוג שאיילין טרם נתקלה בו – ולכן תעשה הכל כדי להתקרב.

תקופת ההתרחשות העלילתית היא שנות ה-60 בארה״ב, אבל יש משהו קלאסי יותר בעשייה של הסרט. זה לא רק הצילום בפילם של ארי וגנר שהופכת לצלמת החביבה עליי כיצרנית של סיוטים יפהפיים (״כוחו של הכלב״, ״הפלא״), או הרפרנסים הוויזואליים שהזכרתי. התחושה העוטפת של קולנוע קלאסי מצויה גם במבנה התסריטאי ובסגנון הבימוי. המעטה הנעלה מאפשר זליגות בטוחות בעצמן בין ז׳אנרים, ממחקר דמות ודרמה אנושית על נסיבות מזופתות אל נבכי המותחן הפסיכולוגי, או סוגות נוספות שחבל להסגיר. היצירה מועדת פה ושם במעברים הללו, אבל כמו ליידי אמיתית יודעת להסתדר ברגע ואז לכוון מחדש את נקודת המבט של הקהל השבוי בקסמה. זה הישג כביר במיוחד בעיניי, אפילו שהסרט לא מושלם, כי רוב היומרנות שלו מקיימת היטב בשלב הביצוע. איילין עצמה היא גם אחת הגיבורות הדוחות שראיתי מזה זמן מה, אבל גם מכמירת לב באופן ייחודי. מקנזי חושפת כאן צדדים שטרם ראיתי אצלה, או אולי מתבגרת על המסך לנגד עיני כולם, וזו הופעה שכולה סיכון מקצועי שעלה יפה.

בתפקידים תומכים, הת׳אווי וגם וויגהם נועצים שיניים בדמויות שנראות חדגוניות במבט ראשון. בסרט העוסק ללא הרף בגילוי יותר מן הנראה לעין, גם הם משכילים לעגל את הדמויות שלהם. זה נכון גם לגבי מארין אירלנד, שפשוט יש לה פרצוף של סרטי אימה, או סאם ניבולה שלא מזמן הפציע בתור הבכור במשפחת ״רעש לבן״, וכאן מגלם עבריין צעיר החוסה במוסד. הבמאי והתסריטאים כאילו מסמנים לקהל דמויות כאלו ואחרות, מבליטים אותן מן הרקע, אבל לפעמים רק כדי ליצור מצג שב ולהחזירן צעד אחורה כדי שדמות אחרת תצעד קדימה. גם זה דורש הרבה ביטחון ואמונה בקהל, שנותר לו הרבה מקום להתפלש בתוך הסרט ולבחור למי ולמה להאמין. כמה מרענן לראות סרט אמריקאי עכשווי בעל מבנה סיפורי ברור, המכיל סאבטקסט שיכול היה לשמש כעלילת משנה בסרט נחות יותר, והפתוח לפרשנות לגבי מה קרה באמת ומה רק בדמיון של הגיבורה. מצאתי את עצמי שב במחשבותיי אל הסרט לאורך הפסטיבל, והדימויים שבו רדפו את מנוחתי והזמינו שיחות או קריאת דעות של אחרים. אני לא יכול לומר זאת על שום סרט אחר מסאנדנס השנה ומקווה שתהיה הזדמנות להרחיב על החולשות והחוזקות בהמשך.

Cat Person

סרט נוסף שהתכבד בפרימיירה מחוץ לתחרות, אף הוא מבוסס על יצירה ספרותית מוערכת של כותבת מבטיחה אודות אישה צעירה עם דמיון מפותח וחששות אמיתיים. הסיפור הקצר של קריסטן רופניאן, שהתפקרסם בניו-יורקר לפני כחמש שנים, זכה לרגע תרבותי ממושך מסוף 2017 ולמשך שנה לפחות. הוא התמקד בצעירה בת 20 וגבר בן 34 שיוצאים לדייט ביזארי אחרי חיזור מגושם מצידו, בעיקר במסרונים, והעלה את שאלת ההיענות וההתמסרות המינית או הרומנטית גם בהיעדר משיכה או אפילו רצון. כיוון שפורסם סמוך לגאות של תנועת מי-טו היו שקישרו אותו לזייטגייסט, ומשום שהצליח מאוד זכתה הסופרת לחוזה עתק עבור יצירתה הבאה וגם בעיבוד קולנועי. בכדי להפוך את עמודיו המעטים של הסיפור לסרט באורך מלא, היוצרות היו צריכות לקבל מספר החלטות יצירתיות שבהגדרה ירחיקו את הסרט מן המקור. אלו הן הבמאית סוזנה פוגלהמרגל שזרק אותי״) והתסריטאית מישל אשפורד (״הסקס של מאסטרס״), ובניגוד לסרט לעיל הן דווקא לא הדגימו איך עושים זאת נכון.

הבסיס העלילתי נותר החוויה של המספרת, מרגו, אותה מגלמת אמיליה ג׳ונס מתהילת ״קודה״, זוכה סאנדנס שהפך לזוכה אוסקר. היא עובדת בבית קולנוע אמנותי, כזה שיש בו גם רטרוספקטיבות וסרטים ישנים לא בהכרח קלאסיים, מה שממלא את הלובי ואת דוכן הפופקורן שלה בגברים עצובים או משונים למראה. אחד מהם מושך את תשומת ליבה בגלל גובהו, הסבר אפשרי מדוע מגלם אותו ניקולס בראון (בן-הדוד גרג מ״יורשים״ בתוספת זקן). זהו רוברט והוא אמנם לא ממש מנופף בדגלים אדומים, אבל מזמין חפיסה אדומה של חטיף כדי שגם אחרון הצופים יבין את הסכנה האורבת. מרגו מחליטה להשתעשע בבחור הגמלוני, בעיקר בהודעות טקסט שהופכות לקצת יותר מזה. כשהיא לא עובדת, מרגו היא תלמידת קולג׳ שחברתה הטובה היא פמיניסטית רדיקלית המאמינה כי יש לבסס גבולות ברורים עם גברים. ולהגיד את הסאבטקסט של כל סצנה בה היא משתתפת. מגלמת אותה ג'רלדין ויסוואנת'אן (״מאבדים את זה״), חלק מגלריית דמויות משנה שהומצאו לטובת גרסת הסרט, ביניהם הופ דייויס, פרד מלמד ואיזבלה רוסליני. כל הדמויות מגיבות אחרת לקשר המתהווה בין מרגו ורוברט, אבל אנחנו נותרים בחוויה שלה – שהופכת לטראומתית.

החלקים הטובים של הסרט נוגעים לפערים: בין האמיתי והמדומיין, בין מה שנכתב בהודעת טקסט לעומת מה שאי אפשר להגיד בקול רם, בין האופן בו מרגו חווה את הקשר לחוויה של רוברט. כדרמת יחסים על הקושי שבמציאת אהבה או אפילו סתם פלירטוט ראוי בעידן הנוכחי, ״חובב חתולים״ (זה לא עובד בתרגום הא?) מדגים היטב גם את הפשטות וגם את הסיבוך שביצירת קשרים בימינו, או את חשיבותן של כנות והתנסחות נכונה בתקשורת בין-אישית. אפשר גם לקרוא אותו כמסמך על האופן בו הפמיניזם הרעיל את מוחן של נשים צעירות לחשוב שכל גבר הוא אנס ורוצח, או דווקא כהנכחה לכך שצריך להיזהר מגברים רעילים שלא מנסים אפילו להסתיר את הדפקטים שלהם אם באמת נשים לב. כך או אחרת, זה אכן חומר מצוין לשיחות בשיעורי מגדר, כולל סצנת מין ארוכה (אך לא גרפית או נצלנית) שהיא שיעור בפני עצמה. אבל סרט צריך להיות עוד דברים בעיניי, שלא לומר להיות קודם כל סרט ורק אז כל דבר אחר.

במבחן הזה, ״חתולאי״ (אין לי מושג איך לתרגם את זה) כמעט ונכשל. הייתי אומר שהוא מתדרדר להיות מותחן ביבים זול, אילולא היה גם מתחיל ממש כך, שותל סצנות מן הדמיון הפרוע של מרגו לאורך המערכה הראשונה. כשם שקדימונים של סרטי מפלצות נשמעים ברקע בזמן שמרגו מרהיבה במונולוג פנימי בזמן עבודה במזנון של בית הקולנוע, וכפי שהדמויות נאבקות זו בזו בשדה הקרב של הדייטינג, כך אפשר לראות על המסך משיכת חבל בין הטונים השונים של הסרט – הצגת מערכות יחסים כאימה מזדחלת שמאיימת להתפרץ, מול המורכבות האינהרנטית שמלווה בהיכרות עם אדם זר והפיכתו למאהב, שעשוע, או פונקציה. קצת חבל בעיניי שמה שהיה נהיר ומזוקק בסיפור הקצר, בין אם אהבתי אותו או לא, נעשה עכור במעבר למסך הגדול. מצד אחר, אולי משהו בחוסר הבהירות הזה הכרחי לדיון שלבטח יתפתח סביב הסרט, אפילו אם רק בהקשר למקור.

Fair Play

נעבור לתחרות עבור סרטים עלילתיים ואמריקאיים, עם סרט שאמנם לא זכה בפרס רשמי מחבר השופטים אבל יצא עם תואר נחשק יותר – המכירה הגבוהה ביותר בפסטיבל השנה. כ-20 מיליון דולר השקיעה נטפליקס בסרטה הראשון באורך מלא של קלואי דומונט, בהפקת ריאן ג׳ונסון ורם ברגמן. בהתחשב בעסקה הענקית של נטפליקס עם ג׳ונסון וברגמן עבור המשכוני ״רצח כתוב היטב״, אולי זה מתבקש. אחרי הצפייה בסרט עצמו, לא תהיתי מדוע נטפליקס רכשה את הסרט – אלא מדוע לא הפיקה אותו בעצמה. לטוב ובעיקר לרע, יש כאן את כל החומרים מהן עשוי תוצר נטפליקסי, בסרט שלא לחינם זכה להשוואות ל״חיזור גורלי״ אבל עם רגישויות של שנות האלפיים. למקרה שאני לא ברור, אלו ממש לא מחמאות ואני ממש לא מתכוון להיות חלק מ״משחק הוגן״, אם לרפרר לכותרת האירונית אך נטולת התחכום.

פיבי דינבור, מתהילת ״ברידג׳רטון״ (שוב נטפליקס), מככבת לצד אלדן ארנרייךיחי הקיסר!״ אבל גם ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״). השניים מתחילים את הסרט כזוג מאוהב שלא יכול להוריד את הידיים האחד מן השנייה, אפילו לא בחתונה של אחיו של הבחור. הלילה מסתיים בהצעת נישואין, אחרי מין שכולל הרבה דם וסת המרמז על הבאות, אבל הבוקר מציג את התמונה המלאה – שני הגיבורים עובדים באותו משרד של חברת השקעות קשוחה בוול סטריט, מבלי לגלות לאיש מן העובדים או המעסיקים על הקשר ביניהם. יהיה להם מסובך במיוחד להסתיר זאת כאשר אחד מהם עומד להפוך לבוס של השנייה, עקב קידום מתקרב. אך כיוון שאנחנו ב-2023, לא רק הגבר מועמד לקידום, שאכן נוחת דווקא בחיקה של האישה. בעוד היא תיאלץ להתמודד עם ציפיות כפולות ממנה, גם האגו השברירי שלו נכנס לתמונה. מין הופך להיות כלי נשק במערכת יחסים לא שיוויונית, ואולי גם נטולת אהבה, אך כיוון שאנחנו כאמור ב-2023 תגידו תודה אם תראו עור חשוף על המסך.

קשה לי להחליט מאיפה להתחיל לקטול את הסרט, שדווקא גרף שבחים כמעט בכל מקום. אולי מהשורה התחתונה של הפסקה הקודמת, כי אם זה מותחן אירוטי והוא לוקה בתחום הצגת המיניות של הדמויות אז לאן יש להתקדם מכאן. מערכת היחסים, התנהגות הדמויות, ובעיקר הדיאלוגים והגשתם או בכלל בימוי השחקנים, הכל נטול אמינות או אנושיות עד כדי כך שמצאתי את עצמי מצחקק במבוכה בכל סצנה דרמטית. ואין סצנות קומיות בסרט. דומונט כנראה שחררה לצמד כוכבים שלה את הבלמים וביקשה מהם להתדרדר במדרון, מה שלא עולה יפה עבור אף אחת משתי ההופעות הראשיות. שניהם גם טעויות ליהוק בעיניי, דינבור המתקשה להקרין את הפגיעות או הקשיחות שהדמות שלה מתאפיינת בהן לסירוגין, וארנרייך בתפקיד פתטי ופגוע שמשדר בכל פעם את ההיפך ממה שמצופה ממנו.

שחקני משנה מוכחים כמו אדי מרסן בתפקיד הבוס האנטיפת ממש לא מצילים את המצב, והתוצאה היא דרמה משרדית יבשה שכאילו מנסים ללחלח עם קצת התעללות רגשית במסווה של סרט על קרב המינים או הקשר בין היחסים בבית ובעבודה. עלילות משנה דלות מנסות להקנות לגיבורים נפח, למשל המשפחה שלו מן הפתיחה או המשפחה שלה שמוצגת בעיקר בשיחות טלפון, אבל זה רק מחריף את הבנאליות ומדגיש עד כמה הדמויות משורטטות בקווים גסים. לאורך כמעט שעתיים, הן מועדות מקלישאה לקלישאה משל היו מאמר בירחון חסר השראה על הקשיים של נשים/גברים בעידן המודרני. לא מצאתי שום תכונה גואלת בסרט הזה, חסר הייחוד גם בעשייה שלו, והסיבה היחידה שצפיתי בו עד תום היא כדי להרוויח את הזכות לפוצץ את הבלון הכי נפוח בסאנדנס. אני מאוד מקווה שזה הסרט הכי מגוחך שראיתי השנה, כפי שאין לי ספק שהוא יהיה להיט ענק ומדובר עבור נטפליקס (גם אם למשך שבועיים).

Theater Camp

נסיים עם זוכה פרס האנסמבל בתחרות האמריקאית-עלילתית, אם כי הוא משתמש בפרקטיקות תיעודיות לצרכים קומיים. הייתי קורא לו מוקומנטרי, אלמלא הז׳אנר המדויק יותר במקרה הזה היה ״סרטי כריסטופר גסט״. דמיינו את ״והזוכה הוא…״ רק במחנה קיץ לילדים חובבי תיאטרון וזה הרבה ממה שיש ל״קייטנת תיאטרון״ להציע לכם ולכן. זה אומר קייטנים מחופפים כמו שרק ילדי תיאטרון אמריקאיים מצפון מדינת ניו-יורק יכולים להיות, ומדריכים אפילו יותר מטורללים, רובם ככולם בעלי שאיפות אמנותיות בלתי ממומשות. יש גם עלילה המתחילה כאשר יוזמת ומנהלת הקייטנה (פרינסס קרוליין, כלומר, איימי סדריס) נכנסת לתרדמת עקב הופעת תיאטרון עוצמתית במיוחד של חניך. או שמא היו אלו האורות המהבהבים שגרמו לאפקט סטרוב. בהיעדרה, את המקום מנהל זמנית הבן שלה (ג׳ימי טטרו, דילן מ״אמריקן ונדל״), המחזיק מעצמו יזם צעיר בתחום הקריפטו ואין לו שום מושג על תיאטרון או קייטנה. או שום דבר, כפי שמתברר מהר מאוד. שניים מהמדריכים מבקשים להעלות מחזה לזכרה/החלמתה של המייסדת, בהתאם למצבה, מה שמייצר ספק תחרות בריאה בין הילדים וספק מתחים מופרכים בין אנשי הצוות.

את המדריכים הראשיים מגלמים בן פלאט ומולי גורדון, שניהם שחקנים די מוכרים שגם חתומים כחלק מן היוצרים. הם כתבו את התסריט עם נואה גאלווין וניק ליברמן, שגם ביים יחד עם גורדון. כולם גם שיתפו פעולה בעבר בפרויקטים של אחד או יותר מן המשתתפים, למשל גאלווין שירש את התפקיד של פלאט במחזה ״אוון הנסן היקר״. מדובר ביצירה קבוצתית במלוא מובן המילה, וצילומי ארכיון של השחקנים המשתתפים בעצמם בקייטנות תיאטרון לא מותירה מקום לספק באשר לאופי ואורך ההיכרות ביניהם, כמו גם ההיכרות האינטימית עם הנושא. הכימיה בין השחקנים ניכרת היטב על המסך, במיוחד בין פלאט וגורדון שמגלמים צמד בלתי נפרד עד שהלחץ בעבודה על המחזה החדש מאיים להכריע. לחץ מדומיין לחלוטין מצד אחד, הם מביימים חבורת ילדים בהצגה פנימית שספק מי יראה, אבל גם אמין לגמרי מבחינה רגשית ולכן גם קומית. הן משום שמייסדת המקום יקרה לליבם, והן מפני שהתחרותיות והניסיון להגשים עצמם בסביבה הבטוחה ומלאת הפשרות מבצבץ החוצה בצורת מחויבות טוטאלית לרעיון הקייטנה. משונה להסביר קומדיה, אבל כשזה עובד זה ניכר – צחקתי די ברצף לאורך קצת יותר משעה וחצי.

הסגנון הכמו-תיעודי משפיע בעיקר על המשחק של כל המשתתפים, הנע בין התנהגות טבעית לבין הפרזות פראיות עקב היותן של כל הדמויות תיאטרליות גם ברגעים הכי שגרתיים. אני גם אבין את מי שיותשו עקב הסגנון, המגובה כמובן במצלמה פעלתנית וחקרנית שכולנו מורגלים בה מסיטקומים מודרניים (מ״המשרד״ ועד ״משפחה בהפרעה״). אפשר גם לכנות את הסרט נישתי, אף על פי שהעולם המתואר בו לא היה מוכר לי כלל ועם זאת הרגשתי שאני מבין היטב גם את הבדיחות הפנימיות, רק מהאופן בו השחקנים ״מוכרים״ את זה. נישתיות מסוג אחר מזמינה משחק זיהוי של כל מיני פרצופים בשוליים, למשל איו אדבירי (מהסדרה ״הדוב״) בתור המדריכה החדשה וחסרת המושג, או אלן קים (הילדון הבלתי נשכח מ״מינארי״) בתפקיד סוכן כשרונות רך בשנים. למקרה שתפספסו בדיחה או תדלגו על דמות, אל דאגה – הבאות בתור כבר בדרך. השילוב בין קצב חסר מנוחה והופעות נוירוטיות אך לא בלתי אמינות, חיפה על פיזור עלילתי כמו גם על העובדה שהכל די צפוי. עבורי זה הספיק כדי להנות מהסרט הקליל והמוזר-מקסים הזה יותר, בין עוד שעתיים של דיכאון לשעתיים של עגמומיות.


/// כל התמונות באדיבות מכון סאנדנס Courtesy of Sundance Institute

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.