• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

סיכום 2022: מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

22 בדצמבר 2022 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים למסורת הוותיקה ביותר שלי בסריטה, כזו שהתחילה עוד בדצמבר 2010, ובה אני לוקח על עצמי את המשימה היומרנית והחצופה לבחור את 20 הרגעים הגדולים ביותר שהעניקו לנו הסרטים במהלך השנה.
הכשירים למצעד הזה הם הסרטים החדשים שנצפו על ידי החל מה-1 בינואר, מה שלעיתים יוצר קצת דיסוננס מול רשימת הסרטים המופצים. למשל, "אמא קטנה", "האדם הגרוע בעולם" ו"גלגל המזלות" לא מצאו את דרכם לרשימה הזו, על אף שיצאו לקולנועים השנה. זה מכיוון שיכולתם למצוא אותם במצעד של שנה שעברה, אחרי שנחשפו בפסטיבל חיפה 2021. ובכל זאת, אין מקום לדאגה – בעת פרסום הפוסט הזה ראיתי מעל ל-350 סרטים במהלך 2022, מעל ל-270 מהם כשירים למצעד – אז יש לא מעט סצנות וסיקוונסים שייחדו את 2022. זה הפך את מלאכת הבחירה, כמו תמיד, למאוד לא פשוטה.

גם חשוב לי לציין שאלו לא בהכרח עשרים הסרטים האהובים עלי השנה. למעשה, יש פה כמה סרטים שאקטיבית סבלתי מהם, ובכל זאת הייתה להם איזושהי הברקה רגעית, קטע בלתי נשכח, שהביא אותם לרשימה הצפופה הזו.
עוד דבר שתמיד כדאי לציין הוא שחלק מהרגעים האלו, אין מה לעשות, חושפים רגע קריטי בעלילת הסרט. לטובת מי שטרם הספיק תופיע אזהרת ספויילר בולטת כך שיהיה אפשר לדלג בקלילות מעליהם ולהמשיך הלאה. אם היא איננה שם, אני מתחייב ששום דבר מחוויית הצפייה לא ייפגע.

רשימת עשרים הרגעים של 2022 כוללת סרטים מתריסר מדינות שונות, ובהם רגעי אימה טהורה, קומדיה מושלמת, בכי של דקות ארוכות, וירטואוזיות קולנועית שומטת לסתות, אכזריות בלתי נסבלת, עדינות טהורה, קיטש מוגזם ואפילו כמה טנקים. אלו הרגעים שהגדירו בשבילי את השנה הקולנועית הזו, אותם אני רוצה לחקוק ולזכור. אתם מאוד מוזמנים למסע הזה.

20 הרגעים הגדולים של 2022 בקולנוע

20. דברה מסינג – "אין גברים כאלה" (Bros)
על אף שוויתרתי על כתיבת סקירה לקומדיה הרומנטית של בילי אייכנר וניקולס סטולר, נראה שלא פספסתי הזדמנות ליפול עליה בכל רגע נתון. ואני לא מתחרט על דבר. אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה התגלה כסרט צעקני, מעושה, ובעיקר משעמם. אכזבה גדולה. ועדיין, אפילו לחלשים ביותר יש נקודות חוזקה, מסתבר, ובהקשר של הסרט הזה מדובר בשחקנית האדמונית המצוינת, ועל הדרך גם הגיי אייקון, דברה מסינג.
בסרט היא מגלמת את עצמה להופעת אורח קצרה, כמפורסמת שחושבת להשקיע במוזיאון ההיסטוריה הלהטב"קית שמנהל בובי (אייכנר), ומגיעה לביקור בדיוק בזמן לעוד רגע של איבוד שליטה מצדו. במקום להיות מקצועי, בובי, כמו תמיד, נשאב למערבולת של אגוצנטריות, ובתמורה גברת מסינג נכנסת להתקף זעם ולמונולוג שגרם לכל האולם להיקרע מצחוק. בעיני הסצנה הזו עובדת בשתי רמות שונות ונהדרות, אחת היא ההגשה האדירה של מסינג, והשנייה היא שהשחקנית בעצם מייצגת את רוב הצופים, אם לשפוט לפי נתוני הקופות של הסרט – כמוהה, אנחנו לא מסוגלים להקשיב לבובי יותר ותוהים באיזו חוצפה הוא פשוט מתיש אותנו בשטויות שלו.

אין גברים כאלה

19. ריקוד אל הטירוף – "אשתו של צ'ייקובסקי" (Tchaikovsky's Wife)
-ספויילר-
גם מסרטו של קיריל סרברניקוב, שהוקרן בפסטיבל חיפה, היו לי לא מעט הסתייגויות, בעיקר בעקבות הבוז שלו לדמות הראשית, ודרך הייסורים הכמעט פון טריירית שהוא מעביר אותה בלי סיבה נראית לעין. אבל מה שאי אפשר לקחת מהיצירה הזו, הוא שמדובר באחת העשיות הקולנועיות המרהיבות ביותר של השנה האחרונה, עם שוטינג בלתי אפשרי ופאר הפקתי לא נתפס.
השיא מגיע בסיקוונס הסיום, שוט כל כך מדהים שאני אפילו לא בטוח איפה הוא מתחיל ואיפה הוא מסתיים, כשאנטונינה כבר לגמרי שחררה את כבלי שפיותה, ומתוך הבית הגדול והריקוד המדמה את תשוקותיה ומגבלותיה, היא יוצאת אל הרחוב לאחר שאיבדה את כל מה שיש לה. משהו מדהים על אמת.

18. נקמתו של פאיאקן – "אווטאר: דרכם של המים" (Avatar: The Way of Water)
מכיוון שמסורת הרגעים שלי החלה ב-2010, טרם היה לי את הכבוד לשבץ בה סצנה שביים ג'יימס קמרון, אבל לא מדובר פה בחסד אלא בזכות. קמרון הוא מגדולי במאי האקשן שהיו לנו, והיה ברור שברגע שייכנס לעניינים הוא יתקע סיכה בשנה הזו. ואכן, למרות שבאמת היה הרבה יותר מדי לפני (וגם יהיה יותר מדי אחרי), כשהטוקון הנהדר פאיאקן מבין שהוא חייב לעשות מעשה ונותן בראש, יהיה המחיר אשר יהיה, אנחנו מקבלים רגע שאי אפשר למצמץ בו.
ייתכן ויש פה מסר קצת בעייתי לגבי כישלון הפציפיזם וכל ענייני ה"נקם אחת משתי עיני" (או "משני סנפירי", אם תרצו), שאפשר להתווכח עליו, אבל גם מכיוון שמדובר באחת הדמויות האהובות עלי השנה, וגם בטור דה פורס של בימוי אקשן, זה חייב להיות בפנים.

אווטאר: דרכם של המים

17. מטרו – "העצבות" (The Sadness)
החל מהדקה ה-15 שלו, כמעט כל סצנה בטרפת החולנית של רוב ג'באר יכולה להיות במצעד הזה. למעשה, סרטו הראשון של הבמאי הטיוואני הוא בעצמו מצעד רגעים, כשאולי המילה "גדולים" צריכה להתחלף ב"מעוותים", "מטרידים", "פסולים" או "שאני הכי רוצה לשכוח".
לאחר לבטים רבים, כאלו שגרמו לי להרהר בסרט הזה יותר ממה שאני מעוניין, נבחרה סצנת המטרו. לא רק בגלל ששם אנחנו נחשפים למי שיתגלה כנבל של הסרט, ולא רק בגלל שהיא מבוימת כמו סצנת אקשן וירטואוזית וכואבת במיוחד, אלא כי היא בעיני מנציחה אלימות מטלטלת שלמרבה הצער לא נשארה בגבולות המסך. ברחוב הישראלי, במציאות שלנו, 2022 שברה שיאי אלימות ואיבוד שליטה, ומכיוון שלא מסתמן שזה עומד להירגע בקרוב, "העצבות" היא משהו שמגדיר את השנה בשבילי.

16. וידוי אהבה – "רוחות אינישרין" (The Banshees of Inisherin)
בכל מצעד כזה במהלך השנים יש לפחות רגע אחד שלא כולל הפעלת מצלמה מרהיבה או שיא של סיפור, אלא משהו אחר בתכלית: שני שחקנים, לא יותר משלוש זוויות צילום, ורגש כל כך חשוף שהכל מרגיש אמיתי ונוכח. בסרטו של מרטין מקדונה, שייצא לבתי הקולנוע בהמשך לקראת האוסקר, יש בדיוק רגע כזה.
אל שפת האגם מגיע דומיניק (בארי קיגן) אל שיבון (קרי קונדון), ושואל אם אולי יש סיכוי שהיא תרצה להיות בת הזוג שלו. דומיניק יודע שאין לזה סיכוי, זה ברור מכל תזוזה שלו, אבל הוא חייב לנסות. שיבון, מצדה, לא רוצה לפגוע בבחור הצעיר אבל אפילו לא יכולה להעמיד פנים שיש אופציה אחרת, ומנסה כמה שיותר להיות נחמדה. האמת היא שבלי קיגן וקונדון זה היה יכול להיות סתם עוד רגע עצוב, אבל שני השחקנים האדירים האלה מוסיפים פנימה כל כך הרבה שהסצנה ממשיכה להדהד באוויר הרבה אחרי שהיא מסתיימת.

רוחות אינישרין

15. סקס נרקסיסטי – "חולה מעצמי" (Sick of Myself / Syk Pike)
ההפך הגמור, המוחלט והאולטימטיבי מהעדינות והאנושיות של הרגע הקודם במצעד, ועל הדרך סצנת הסקס של השנה. לא בהכרח בקטע טוב.
הסרט חסר הגבולות, קורע, מחריד ואכזרי של קריסטופר בורגלי הוא כזה שאני רוצה שתדעו עליו מעט מאוד אם טרם צפיתם בו, אז זה עומד להיות קצר. מדובר בסצנה האינטימית של סנייה (קריסטין קואית' ת'ורפ) ובן זוגה האמן תומס (אייריק סיית'ר) לאחר שהיא חוזרת מהאשפוז והתחבושות עדיין על פניה. התבוננות כל כך חסרת רחמים על מיניות ואגוצנטריות אני לא בטוח שראיתי, וכמו בכל דבר בסרט הנורבגי הזה שהוקרן בפסטיבל ירושלים, אי אפשר לדעת אם לצחוק או לרצות למות. כמו סקס, בגדול. אבל לא נכנס לזה עכשיו.

14. לידות – "רדופה" (Men)
באחד הקליימקסים הכי טובים של קולנוע האימה השנה, בורא הבמאי והתסריטאי אלכס גארלנד אימג' מקורי ובלתי נשכח של אימה שמייצרת אימה שמייצרת אימה. אני לא בטוח איך הוא הצליח להגות את הרגע הזה בראשו, אבל זה אחר מכל מה שראיתי, מהפנט, מחריד, ובעיקר מבריק.
כמו עם שאר האלמנטים בסרט, קשה לומר שעדינות ורמיזה היא החלק החזק בו. למעשה אחת הבעיות שלי אתו היא ש"רדופה" מנסה לעשות רושם שהוא הרבה יותר חכם ממה שהוא בסופו של דבר, אבל זה לא לוקח דבר מהפלא של הרגע הזה.

13. פוטבול חופים – "אהבה בשחקים: מאווריק" (Top Gun: Maverick)
אל תסתכלו עלי ככה. אם היינו עושים את המצעד הזה ב-1986, לא היינו מכניסים את הכדורעף מ"אהבה בשחקים"? ברור שכן. אז באותה מידה הגיבושון של צוות טופ גאן בשקיעה הזהובה הוא אחד הרגעים של 2022. זה מעבר לצילום המעולה והליווי של אחד משירי השנה שלי ("אני לא דואג" של וואן רפבליק, שמתייחס לדבר היחיד שלא הצלחתי לעשות השנה), אלא כי זה ייצוג די מזוקק של הסרט הזה: קיטש עשוי מדהים שאיכשהו מצליח להזכיר לנו הנאה שכבר שכחנו שקיימת אבל בלי ללחוץ עליה יותר מדי, וגם מין כנות כזו שבקושי קיימת בקולנוע המיינסטרים הבידורי. פעמיים ראיתי את הסרט בקולנוע, ופעמיים הרעתי כשהכדור נוחת על החוף וכל השחקנים מסביב נהדפים ממנו כמו פצצה שנפלה. זה גם מה שיקרה בפעם השלישית שכנראה תגיע בקרוב.

12. רצח חדר השינה – "מעורר הביעותים 2" (Terrifier 2)
מכל הרגעים והסצנות של מצעד 2022, זאת היחידה שאני מפציר בכם לא לראות. באמת. אין סיבה. עדיף שזה לא יהיה לכם על האישונים. החיים שלנו קשים מדי.
עם זאת, מכיוון שאני כן עברתי את זה, ועוד מרצוני החופשי למען השם, אין מצב שההגזמה האלימה, מרושעת, סדיסטית והחולה הזו לא מונצחת פה לדיראון עולם. מה שבאמת פסיכי הוא שבשנה מלאה אלימות גרפית קיצונית ("העצבות", "חולה מעצמי", "האלווין: הסוף", "במערב אין כל חדש", "X", "המנסרים מטקסס") במאי אחד עם תקציב מגוחך של 250 אלף דולר – האמת היא שבקושי אפשר לקרוא לזה "תקציב" – הצליח להתעלות על כולם רק בזכות יצירתיות, כישרון, וכנראה המון המון בעיות פסיכולוגיות שעדיף שיפתור במהרה.
בסרט ההמשך המנופח (שעתיים וחצי) של דימיאן לאונה, שגם ככה לא בדיוק צפייה לכל המשפחה, ארט הליצן מוצא קורבן חדש, לא נחשוף כי ספויילרים מי, ופשוט לא מרפה הרבה אחרי שכבר אי אפשר יותר. התכוונתי לכתוב מה זה כולל, אבל אין סיבה לעשות לכם את זה. מה שכן, חייבים להעריך את מה שהצליחו לעשות שם. אני מניח. לא יודע.

העצבות

11. התפלל למעני – "ארץ אלוהים" (Godland / Vanskabte Land)
זאת הייתה שנה טובה למונולוגים ארוכים במצלמה איטית. בין הסיפור של רבקה הול ב"תחייה" לווידוי של מיה גות' ב"פרל", תמיד כיף להיזכר מה שחקן טוב יכול לעשות כשנותנים לו את המקום. בסרט האיסלנדי המרהיב "ארץ אלוהים", שהושווה בצדק רב בעיני ל"זה ייגמר בדם", יש גם רגע כזה, קצת משוכלל יותר קולנועית מאלו שהוזכרו, במשהו בין מונולוג לשיר של רגנאר (אינגוור סוגורדסון), לאחר שהוא מסורב לקבל את מקומו בנצח דרך צילום. התפלל למעני, הוא מבקש מלוקאס, ומתחיל להתוודות על כל מה שהיה וכל מה שעשה בידיעה שהוא מקרב לעצמו את הקץ. רגע של קולנוע ושירה שייתכן וגרם לי לשכוח לנשום.

10. ג'וליארד – "טאר המנצחת" (Tar)
עוד אחד מהסרטים שמתעכבים במכס אבל חייב להיות ברשימה הזו, הוא שחקן האוסקר של טוד פילד, סרטו הראשון מזה 16 שנה. האמת שבשבילי מה שהיה מאוד מפתיע הוא שהסצנה הזו כל כך חזקה, שאפילו לא שמתי לב שהיא מצולמת בשוט רציף. הטכניקה הקולנועית הספציפית – ולעיתים טרחנית – הזו לא לקחה שום דבר מהמהלך, ובו לידיה טאר (קייט בלאנשט) מפציצה את התלמידים שלה בתפיסת עולמה לגבי הפרדת היוצר והיצירה.
הסצנה הזו עוד הולכת להיות מדוברת בשנים שיבואו, בעיקר כי היא נייר לקמוס. חלק מהצופים יחשבו שלידיה מתנהגת בבריונות מול הקהל הצעיר שלה, וסטודנט אחד במיוחד, אך אחרים ירגישו שהיא מבטאת בדיוק את מה שהם חושבים, ואולי אלו דברים שכדאי ורצוי להגיד. פילד נותן לנו לחשוב לבד, וקייט בלאנשט נותנת לנו להתמוגג מהיכולות הלא הגיוניות שלה כשחקנית.

9. גורדי – "אין מצב" (Nope)
האם מדובר בפתיחה הטובה ביותר של סרט השנה? במצעד הרגעים זוהי ההתחלה שמדורגת הכי גבוה, אז אני מניח שכן.
אני מתומכי סרטו של השלישי של ג'ורדן פיל, אבל אאלץ להודות שכנראה שום דבר בו לא מגיע לעוצמה של סצנת הפתיחה שלו, שמתחילה בסאונד בלי תמונה. אחרי שכבר תפס תשומת לבנו, פיל חושף לנו סט צילומים ואת גורדי, השימפנזה המגואלת בדם, דרך נקודת מבט של מישהו שמסתתר מפניו. סצנת פתיחה לספרים, מאלו שמחזיקות אותך צמוד לכיסא הרבה אחרי שהיא מסתיימת.

אין מצב

8. פרידה – "לרפא געגועים"
הרגע היחיד במצעד השנה שמגיע מסרט ישראלי, הוא גם התיעודי היחיד מכל עשרים הסרטים. והאמת, איך שצפיתי בו בסקרינר לפני פסטיבל ירושלים אי שם בסוף יולי ידעתי שהוא הולך להיכנס לרשימה. אחר כך צפיתי בסרט שוב, במסגרת הקרנה בסינמטק חולון כמה חודשים אחרי שהכה את התחזיות וזכה בפרס הסרט התיעודי של ירושלים, והעוצמה רק גדלה.
שני אנשים, אמא ובנה שלא התראו עשורים, נאלצים להיפרד שוב אחרי כמה ימים של איחוד. ארטיום דוביצקי, הבן והנכד, מכוון אליהם את המצלמה במבואת הכניסה בדירה הרוסית, בזמן שהם מחכים להסעה שתגיע. הוא מקווה לאיזושהי תגובה מהם, משהו שיעיד על עוצמת הרגשות שמשתוללת בכל אחד מהם, כשהם שוב מתנתקים ומי יודע מתי יתראו שוב. אבל זה לא קורה. הם יושבים שם, לפעמים נוגעים, לפעמים בוהים ברצפה, ואף אחד לא יכול לנסח את שעל לבו, כי ככה זה. ככה לימדו אותם. אתם לא רוצים להגיד משהו? מפציר בהם ארטיום. אביו לא מצליח למצוא מילים. לא צריך להגיד, עונה הסבתא ברוך. אני רואה ואני יודעת.
מסוג הרגעים שאי אפשר לכתוב ואי אפשר לשחק, רק לתעד. סערות שמתרחשות בפנים לא תמיד יכולות לצאת החוצה, אפילו לא בקצת, אבל הן שם, ואם מתבוננים עם הלב ולא עם העיניים – כמו שעשה דוביצקי – אפשר אפילו לראות אותן.

7. ארוחת הקפטן – "משולש העצבות" (Triangle of Sadness)
מכיוון שכל כך נהניתי מכל האופרציה הפסיכית שהייתה מולי על המסך, לרגע לא הורדתי עיניים לשעון כדי לראות מה אורך הסיקוונס הזה. יכול להיות שהוא היה עשר דקות, יכול להיות שעה, אין לי מושג. לכן יש סיכוי קל שטכנית הוא ארוך מדי כדי באמת להיחשב "רגע", אבל אני מסרב לוותר על זה. בגדול, כל מה שרציתי ש"טיטניק" יהיה אבל לא זכיתי לו, רובן אוסלונד החליט לתת לי בכמויות.
אני מתייחס כמובן לארוחה היוקרתית בנוכחותו של קפטן שיט התענוגות (וודי הארלסון), כאשר הספינה מתחילה להיטלטל, כל היופי והפאר המזויף של המנות יוצא החוצה בתצורתו המעוכלת יחסית, ומשם הגיהנום כולו פורץ. זה אולי לא מוציא אותי יותר מדי טוב, אבל אלו דברים שאני פשוט מתמוגג מהם – סרט שמציג את האמת האיומה עלינו בני האדם המתורבתים, לא לוקח את עצמו ברצינות אבל משקיע את הנשמה, הולך עד הסוף, מצחיק ומגעיל, דוחק את הגבולות, לא מתחשב באף אחד, ופשוט לא רוצה להפסיק עם ההומור השטני והדי דוחה שלו. ילדותי? ייתכן. מעולה? חד משמעית.

6. הטנקים – "במערב אין כל חדש" (All Quiet on the Western Front / Im Westen Nichts Neues)
יותר מהאפקטים המדהימים ועבודת הסאונד המפוארת, את רגע מתקפת הטנקים על השוחות הגרמניות אני בעיקר זוכר בגלל המבט של אחד החיילים בזמן שמפלצות הפלדה האלו חולפות מעל ראשו. ממש אפשר לראות את השפיות שלו עוזבת את הגוף, תוצאה של הפחד הבלתי אפשרי מאימת המלחמה.
הגרסה הגרמנית של אדוארד ברגר לספר המפורסם על מלחמת העולם הראשונה אמנם לא מביאה משהו חדש מדי לשולחן, אבל היא עומדת בפני עצמה כסרט מלחמה מטלטל ויפהפה על ניסיון להישאר אנושי אל מול הכאוס והטירוף של הקרבות. ובעיקר, מצליחה גם להיות אופרה קולנועית וגם לקרב אותנו (עד כמה שניתן במגבלות המדיום) לגיבורים שנקלעו אל תוך הגיהנום הזה.

במערב אין כל חדש

5. כשרם פגש את בים – "המרד הגדול" (RRR)
החברות הכי מדהימה של השנה, שמתקיימת על הדרך בסרט הכי עצום של השנה (סליחה, קמרון. זאת האמת) לא יכולה להתחיל באיזה מפגש בפאב או ברמזור. זה לא העולם של ס.ס. רג'אמולי. החברות הכי מדהימה של השנה צריכה להתחיל עם רכבת בוערת, ילד בסכנה, דהירה על סוס, רכיבה על אופנוע, קפיצה מגובה, וכמובן גם דגל הלאום. סיקוונס מרהיב ונטול מילים של שני כנראה גיבורי-על, שהרגע בו ייפגשו עוד ישנה את עתידה של המדינה. וכמובן גם יוביל אותנו לקרדיט הפתיחה שיזכיר לנו מה שצריך לעשות – לקום, לשאוג, למרוד. אין שום סיכוי לא למחוא כפיים בקטע המשוגע הזה.

4. זה הריקוד האחרון – "אחרי השמש" (Aftersun)
-ספויילר-
גם אלו שלא התחברו לסרט הביכורים הנהדר של שרלוט וולס נוטים להסכים שהוא שווה הכל בזכות הסוף שלו, זה שמלווה ברובו על ידי השיר "אנדר פרשר" של בואי-מרקורי, שמהמם אותנו ממש עד שוט הסיום. זה סיפור קטנטן, שאנשים בלי הרבה סבלנות יכולים לטעון שלא קורה בו הרבה, על אבא ובתו בחופשה שנתית, שמגיע לקרשאנדו שחונק את הגרון בערב האחרון שלהם. פרטי עלילה לא אסגיר בשלב הזה, אבל מעבר לשפה הקולנועית המרגשת של וולס, והשימוש שלה בסאונד ועריכה מתעתעים שמחברים את כל פיסות הסרט יחדיו, היא רומזת לנו באופן מצמית על תחושה של סוף. בלי לומר שום דבר באופן מוחלט, אנחנו מבינים את הצורך שלה לחבק את אביה כמה שיותר חזק. גם אנחנו לא רוצים שזה יסתיים.

המרד הגדול

3. בשום מקום אחר – "הכל בכל מקום בבת אחת" (Everything Everywhere All At Once)
-ספויילר-
אחרי הדונאט, הדילדואים, הסלעים, רקקוני, פאוצ'ים, גז מדמיע ואצבעות הנקניק, כשכבר אין שום דרך לעלות גבוה יותר, הדניאלים (קוואן ושיינרט) פשוט לוקחים אותנו עמוק יותר. כשהיקום כולו עומד בפני הכחדה, בסופו של דבר כל מה שיש זה אמא שאוהבת את הבת שלה, והיא לא יכולה לחשוב על אף אפשרות אחרת מאשר להיות לצדה. קליימקס רגשי מדהים, שביקום שלנו מתרחש במגרש חנייה, לוקח את כל האלמנטים הכי מטופשים בעולם ואיכשהו מעניק להם משמעות חדשה, מאגד אותם ביחד לאריג אחד שמסדר את הכאוס, ומבהיר, למי שעוד לא השתכנע, שמעולם לא היה סרט כמו "הכל בכל מקום בבת אחת".

2. ארוחת בוקר – "קירבה" (Close)
יש רגעים בקולנוע שאתה ממש יכול להרגיש איך משהו בנשמה שלך נסדק. זה לא כואב, זה לא מייצר אף סאונד, אבל אתה יודע שבתוך תוכך קרה איזשהו משהו שלא יתאחה. בשלב די מוקדם בסרטו הבלגי של לוקאס דונט קרה לי בדיוק את זה, כשהבטתי ברמי (גוסט דה ווייל) לא מצליח להחזיק את הדמעות שנושרות ממנו בשולחן ארוחת הבוקר, אחרי הריב הראשון שלו עם לאו (אדן דמברין), החבר הכי טוב שלו. רמי מבין שמשהו כבר לא יחזור להיות אותו הדבר, והוא פשוט רגיש מדי בשביל להשאיר את זה בפנים.
דונט מצלם אותו מהצד, כאשר האחרים בשולחן מצמצמים את המקום שלו בפריים, והוא כל כך אבוד ופגיע, גם עם כל האנשים מסביבו הוא לא יכול להרגיש לבד יותר. כמובן שההופעה של דה ווייל היא גם חלק מזה, לרמה שבאמת דאגתי לשלומו של השחקן הצעיר הזה. לא יוצאת לי מהראש הסצנה הזאת.

1. אני מצלמה – "הפייבלמנים" (The Fablemans)
גם אם יזכה באוסקר בסופו של דבר (וכבר אי אפשר להיות בטוחים בזה), אני חושב שניתן לומר שלפחות בנקודת הזמן הזאת, סרטו האחרון והאישי של המאסטר סטיבן ספילברג לא היה האירוע שחשבנו שהוא יהיה. אני כותב זאת כמישהו שאהב את "הפייבלמנים", וכמובן שיש עוד רבים כמוני, אבל התחושה היא שהסרט התקבל בלא יותר מחיבה מנומסת, וזה הביא אותו למעוד בקופות, ולהדחק הצידה בשיח לטובת אחרים.
ועדיין, כל אלו לא יטשטשו את הגבהים שספיבלרג הגיע אליהם בהתבוננות שלו על חייו ועל משפחתו. בעיני כל אלו התנקזו לנקודה מדויקת ומדהימה, שאני די בטוח שהוציאה ממני "וואו" בקול רם בזמן הצפייה. זה קורה כאשר הוריו של סמי המתבגר (בן דמותו של ספילברג) מודיעים לילדיהם על פירוק המשפחה ועזיבת האם. אחיותיו הצעירות של סמי מגיבות לזה קשה, אבל הוא כבר במקום אחר. הוא כבר השלים את הפיכתו לקולנוען ולכן הוא לא לוקח בזה חלק, אלא יושב בצד על המדרגות, צופה, חושב איך הרגע הזה הופך לסצנה קולנועית, כשאפילו נקודת מבטו היא של מצלמת פילם. ואז, בשוליים ודרך ההשתקפויות, אנחנו רואים את סמי הבמאי, מסתובב סביב ההתרחשות, מתעד, בוחן איך לצלם, חוקר אותה כמו סט ולא כמו אירוע שיותיר בו צלקת.
זה מהלך קולנועי מדהים לא רק בגלל שהוא משלים את השינוי של סמי (כפי שמתריע דודו בסצנה מוקדמת יותר, כאשר ניבא שישים את האומנות שלו לפני המשפחה), אלא גם בזכות המעטפת. אנחנו למעשה צופים בסצנה שהייתה חמישים שנה בתכנון. את הרגע ההוא שספילברג חווה בילדותו, ואותה החזיק בפנים כל כך הרבה שנים, הוא סוף סוף מביא למסך, סוגר את המעגל של חייו אל מול עינינו. הנה הוא זכה לקיים את הרגע הזה שהשלים את היותו מי שהוא היום, אחד מגדולי יוצרי הקולנוע אי פעם, איש שבמו ידיו העניק אין ספור רגעים מופלאים לכל כך הרבה אנשים.

ואלו 20 הרגעים הגדולים ביותר של הקולנוע השנה, אם אתם שואלים אותי. יש כמובן עוד רבים וטובים נוספים כמו סצנות הסיום של "קריוקי" ו"מבט מבפנים", הפשיטה ב"מלך הצפון", הלוויה ב"דוג טריפ", פחות או יותר כל רגע מ"ג'קאס לנצח", נולדתי לזה מ"סמטת הסיוטים", המרדף ב"ימים לוהטים" ועוד. ביום אחר כל אחד מהם יכל למצוא כאן את מקומו, אבל עכשיו צריך לסיים, לעמוד מאחורי הבחירות שלנו, להגיד שלום ל-2022, ולקוות שתהיה שנה שבה נהיה טובים יותר.