דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק ב' (מקומות 75-51)

והנה הוא – החלק השני (מתוך ארבעה) של דירוג ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר אי פעם. מחווה, או אולי ריאקציה נואשת, למצעד המקביל של כריס פייל וג'ו ריד בפודקסאט "This Had Oscar Buzz".
על כל הסיבות שהביאו אותי להשחית את נפשי על הרשימה המתסכלת הזו הרחבתי בפרק הראשון, שאני ממליץ לכם לקרוא אם טרם עשיתם זאת, ולכן אוותר על עוד הקדמה ארוכה. מה שכן אזכיר שוב זה את כללי המשחק, למקרה שפספסתם או שכחתם, כי זה חשוב.

1. הסרטים שמרכיבים את הדירוג הם חלק מהיקום הכללי של האוסקר, גם אם לא באמת היה להם סיכוי גדול אצל האקדמיה (סרטי אימה, נגיד). כלומר, סרטי מיינסטרים שזכו לחשיפה גדולה אצל קהל והיו מדוברים בתקופתם, מאפשרים לאוסקר להכיר בהם, גם אם להפנות להם כתף קרה בסופו של דבר.

2. כשזה מגיע לסרטי תעודה או קטגורית הסרט הבינלאומי/הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, בחרתי רק סרטים שהוגשו לאוסקר כמתמודדים. להבהרה, "סינמה סבאיא" יכול להיות חלק מההתעלמויות כי ישראל שלחה אותו לתחרות, אבל "קריוקי", שהפסיד את האופיר, לא.

3. כדי להתמודד עם מלאכת הסינון, החלטתי שכל סרט יכול להופיע רק פעם אחת במצעד. גם זה היה מתכון להתחרפנות כי כשיש יצירת מופת שזכתה לאפס מועמדויות לך תבחר בין המשחק, לבימוי, לתסריט, לעיצוב או למוזיקה, אבל ככה יכולתי להתייחס ליותר סרטים ולבחון יותר נושאים.

4. היחס שלי אל ההתעלמויות היה בקונטקסט רחב יותר, ולא בהכרח שנתי. הדוגמא הכי טובה היא בן אפלק ו"ארגו". בשנת 2012, ההשמטה של אפלק מקטגורית הבימוי היא ללא ספק התעלמות מהדהדת וקיצונית שהעניקה לנו שעות של שיחות. אבל אם פותחים את העדשה ומסתכלים על תולדות האוסקר והקולנוע, קשה לומר שנפקדותו של אפלק כבמאי "ארגו" היא משהו שאמור להדיר שינה מעינינו.

5. עם זאת, יש גם מקום להסתכל על ההקשר של התחרות ולבדוק האם באמת נעשה עוול. לדוגמא, מאוד רציתי להכניס את התסריט של "מועדון ארוחת הבוקר", אבל המועמדים באותה שנה היו "העד" (שזכה), "בחזרה לעתיד", "ברזיל", "הגרסה הרשמית" ו"שושנת קהיר הסגולה". האם הייתי יכול להעיף משם מישהו לטובת ג'ון יוז? לא בטוח. קחו בחשבון שהסרטים במצעד הם רק כאלו שבעיני יכלו להיכנס במקום אחרים.

וזה גם הזמן להזכיר שמדובר בדירוג אישי, דעה של אדם אחד, לכל מישהו אחר תהיה רשימה שונה וכל הג'אז הזה.

עכשיו אנחנו מתקרבים לנקודת החצי עם מקומות 75 עד 51, קבוצה שאם הייתי צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיא זו שבה טעמי האישי איכשהו קצת יותר נכנס לפעולה. לכן באופן יחסי היא מורכבת מסרטים מהתקופה המודרנית יותר, כאלו שהשפיעו על חיי בזמן אמת וכשהאוסקר התעלם מהם לקחתי את קשה. הבה ונבדוק אותם, אבל לפני זה, אני רוצה להגיד תודה גדולה לרם קיץ מ"עין הדג" שהזכיר את הדירוג בפינת "מצאנו באינטרנט" של האתר. מאץ' אובלייג'ד.

ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר – חלק ב'

75.
הקטגוריה: עיצוב תלבושות – 1995
ההתעלמות: מונה מיי – "קלולס"

באופן כללי הטקס של 1995 הוא לא אחד מרגעיה הגדולים של האקדמיה, גם כי הבחירות שלה באותה שנה היו מפוקפקות, וגם כי בדיעבד הוא הובל בידי הנבלים הגדולים ביותר של הוליווד: הארווי וויינשטין ("הדוור", "התחדשות" ו"אפרודיטה הגדולה" שזכו יחד בארבעה פרסים), קווין ספייסי (שזכה בפרס שחקן המשנה על "החשוד המיידי"), וודי אלן ("אפרודיטה אהובתי") ומל גיבסון (שהוענקו לו אוסקרים על בימוי והפקת "לב אמיץ"). מצד שני, זאת גם לא הייתה שנה הוליוודית מפוארת מלכתחילה, ולכן היא מיוצגת רק פעמיים בדירוג הזה, הבאה תהיה גבוהה הרבה יותר.
לעניינינו – זה יהיה משהו שאצטרך לתחקר יותר לעומק לפני שאקבע כעובדה, אבל לדעתי עבודתה של מונה מיי, בסרטה הגדול הראשון, היא אחת המשפיעות ביותר על תחום עיצוב התלבושות מאותה נקודה. מעבר לכך שהיא קלטה ובמקביל הגדירה את האופנה של הניינטיז, משהו זז מאז בדרך שבה תלבושות של סרטי התבגרות וקומדיות רומנטיות מובאות למסך. מיי בעצמה הפכה להיות מבוקשת למדי, ואחרי "קלולס" עיצבה את התלבושות גם ל"רומי ומישל", "זמר החתונות", "לילה ברוקסברי", "אף פעם לא התנשקה", "בית השפנפנות" ועוד. עם זאת, הפרס היחיד עליו הייתה מועמדת הגיע מטעם איגוד המלבישים, על "מכושפת" ב-2007.
יש הרבה אלמנטים שהפכו את העיבוד המודרני של "אמה" הג'יין אוסטני לאחד מסרטי הקאלט הגדולים של תקופתו, ובעיני התלבושות שבו אחראיות לזה בדיוק, אם לא יותר, מפס הקול, השחקניות ופול ראד לב לב לב.
לאוסקר היא יכלה להיות מועמדת במקום "12 קופים" (שגם ממנו התעלמו במספר קטגוריות חשובות) או אפילו "לב אמיץ", אבל לסרטים מודרנים וריאליסטים כמעט אין סיכוי להשתחל בין כל השמלות והמגבעות. הזוכה של אותה שנה היה "התחדשות", שראיתי בקולנוע ואני כנראה אחד הבודדים.

74.
הקטגוריה: עריכה – 1980
ההתעלמות: ג'ורג' פולסי ג'וניור – "האחים בלוז"

עוד קומדיה שנכנסה לפנתיאון וקיבלה אפס יחס מהאקדמיה היא "האחים בלוז", סרט מסע מוזיקלי שהמורשת החשובה ביותר שלו היא שבגללו שר בממשלת ישראל איים בהתפטרות. למרבה הצער, יצחק נבון לא מימש את איומו, ו"שיר הבטלנים" שהושפע – שלא נאמר העתיק מסרטו של ג'ון לנדיס – נשלח בכל זאת לתחרות האירוויזיון והגיע למקום השמיני. מידע קריטי, בעיני.
בכל מקרה, בין קטעי הקומדיה, הנאמברים הבלתי נשכחים ואחד מסיקוונסי המרדף המוטרפים ביותר אי פעם, מסעם של אלווד וג'ולייט ג'ייק (דן אקרויד וג'ון בלושי) כדי לאחד את להקתם על מנת להציל את בית היתומים בו גדלו, הוא כל מה שצריך כדי להצדיק לפחות מועמדות. פולסי ג'וניור עבד בעיקר בתחום הקומדיה לפני ואחרי "האחים בלוז", ולכן מעולם לא היה מועמד לאוסקר. הם לא מעריכים הומור שם, זה ברור לנו.
הזוכה של 1980 הוא כזה שחקוק באבן – תלמה סכונמייקר על "השור הזועם". גם על "איש הפיל" והמועמדות המגניבה של "תהילה" לא הייתי מוותר. באופן מצחיק למדי, שני המועמדים האחרים היו גם הם סרטים מוזיקליים: "בתו של כורה הפחם" ו"התחרות". את האחרון לא ראיתי, אבל "האחים בלוז" יכל לדחוק החוצה את הביוגרפיה הקולנועית על לורטה לין ובכך להכניס להיכל התהילה את אחד הסרטים האהובים ביותר אי פעם.

73.
הקטגוריה: עיצוב תלבושות – 1996
ההתעלמות: פני רוז – "אוויטה"

חוזרים די מהר לפרס עיצוב התלבושות, אבל גם נפרדים ממנו. את הקטגוריה הספציפית הזו לא נפגוש יותר, אבל לפחות אנחנו עושים את זה בגדול עם אחד מרגעי ההלם הכי גדולים שאני זוכר מתולדות האוסקר.
על אף חמש מועמדויות וזכייה בפרס השיר, "אוויטה", העיבוד הקולנועי העצום של אלן פארקר (אותו כתב עם אוליבר סטון. ידעתם את זה?) למחזמר של טים רייס, נחשב לאכזבת אוסקרים עצומה. ביחס לעונה, ביחס לרעש הגדול שעשה, הוא היה אמור להיות חזק בערך כמו "הפצוע האנגלי" ואני בטוח שאנשים הימרו עליו למועמדות גם בפרס הבימוי, הסרט, וכמובן שהשחקנית הראשית למדונה. אלו לא קרו, רק איזכורים בעיצוב אומנותי, סאונד, עריכה, צילום וכמובן שיר מקורי.
תעברו שוב על הרשימה הזו ותגידו לי שזה לא פסיכי שהתלבושות לא שם. לא רק שמדונה שברה שיא כשחקנית שהחליפה הכי הרבה תלבושות בסרט אחד, גם הפאר ההפקתי והמעבר בין התקופות והמעמדות לא הצליחו להכניס את פנימה את פני רוז. ממש כמו היעדרות של התלבושות ב"קברט" (שנכנס לדירוג במקום ה-84) אני לא מצליח להבין מה קרה. אגיד אפילו יותר מזה, אם רוז הייתה מועמדת (במקום, נגיד, "אמה") היא הייתה מביסה את "הפצוע האנגלי". אני בטוח בזה.
פני רוז הבריטית מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר אבל קבלו חלק מהעבודות שלה: שיתופי הפעולה שלה עם פארקר שכללו את "החומה" ו"טיפולים אישיים", וגם "קרינגטון", "משימה בלתי אפשרית" של דה פלמה, וכל סרטי "שודדי הקאריביים".
על הדרך אזכיר של"אוויטה" הגיעה מועמדות נוספת – לאנטוניו בנדרס. הוא מדהים בסרט הזה אפילו בלי קשר לזה שבעיני מדובר בטופ פייב של ההופעות הסקסיות ביותר בתולדות הקולנוע.

72.
הקטגוריה: תסריט מקורי – 1991
ההתעלמות: ג'ואל ואית'ן כהן – "ברטון פינק"

סרטם הרביעי של האחים כהן היה גם כניסתם הראשונה לאוסקר. הסרט שסחף את פסטיבל קאן היה מועמד לשלושה פרסים: העיצוב האומנותי, עיצוב התלבושות, ושחקן המשנה למייקל לרנר – למרות שלא יהיה זה פרובוקטיבי להגיד שלג'ון גודמן הגיע יותר.
רשימת ההתעלמויות של האקדמיה מתחילת דרכם של צמד הקולנוענים האמריקאי החשוב הזה די ארוכה (צילום ל"רציחות פשוטות", עיצוב אומנותי ל"הקפיצה הגדולה", בימוי ל"צומת מילר"), אבל אם הייתי צריך לבחור אחת קיצונית, זו תהיה על התסריט של "ברטון פינק". סרט בלתי ניתן לשיוך ז'אנרי שמתחשבן עם הוליווד הישנה בסיפור על מחזאי ניו יורקי שמגיע לעיר הסרטים וכנראה מאבד את שפיותו, שמלכתחילה תלויה על בלימה. זה זמן טוב להזכיר גם את ההתעלמות מג'ון טורטורו בתפקיד הראשי, שעדיין מחכה למועמדותו הראשונה לאוסקר.
האחים כהן עצמם יפרצו אל האוסקר חמש שנים לאחר מכן, עם "פארגו" שיעניק להם את פרס התסריט, ומשם יהיו פחות או יותר בני בית בטקס. האקדמיה לגמרי פיצתה על חוסר היחס של השנים הראשונות, אבל יש כמה דברים שנמשיך להזכיר להם. אז נכון שקטגורית התסריט המקורי של 1991 הייתה לא רעה עם הזכייה של "תלמה ולואיז", והמועמדויות של "החבר'ה בשכונה", "פישר קינג" ו"גרנד קניון". לעומת זאת, מה "באגסי" עושה שם במקום "ברטון פינק" זה עילה לתביעה.
אנחנו עוד נחזור לאחים כהן ממש בקרוב.

71.
הקטגוריה: שחקן ראשי – 1999
ההתעלמות: מאט דיימון – "הכישרון של מר ריפלי"

מאוד משונה הסיפור של מאט דיימון והאוסקר. זה התחיל, כזכור, בבום גדול עם הפריצה שלו ב"סיפורו של וויל האנטינג" כשהיה בן 27. על ההתחלה קיבל מועמדות כפולה: כשחקן ראשי ותסריטאי, על השני גם זכה יחד עם בן אפלק. מאז דיימון נתפס כאחד השחקנים הצעירים הטובים ביותר בהוליווד, ועם זאת לאוסקר לקח לא פחות מ-11 שנים להחזיר אותו לטקס, ועוד עם הופעת משנה חלשה ב"אינוויקטוס" הנוראי. לאחד הכוכבים הגדולים של הוליווד יש רק שלוש מועמדויות על משחק (השלישית הייתה "להציל את מארק וואטני"), כולן הסתיימו בהפסד. האקדמיה פסחה על דיימון יותר מדי פעמים, בין אם "השתולים", "המודיע", "להציל את טוראי ראיין", "התפשטות", "גרין זון" ויותר מכולם, הופעתו הטובה ביותר: "הכישרון של מר ריפלי", דרמת מתח אופראית ועוצרת נשימה של אנתוני מינגלה על פי ספרה של פטרישיה הייסמית'. בסרט, שהצליח לצבור חמש מועמדויות לאוסקר כולל תסריט ושחקן משנה (ג'וד לו, שנדמה שאפילו המצלמה לא מסוגלת להישיר אליו מבט מרוב כמה שהוא יפה), דיימון מגלם את טום ריפלי, אמריקאי צעיר ונכלולי שנשלח לאיטליה כדי לאתר בחור נהנתן, ושם מפתח מערכת יחסים מורכבת אתו ועם בת זוגו, שבמהרה מקבלת מאפיינים אפלים ומדכדכים למדי.
חמש מועמדויות זה לא רע בכלל, אבל עדיין הגיע לסרט יותר. מועמדות לפרס הראשי בוודאות, לקייט בלאנשט כשחקנית משנה, לצילום של ג'ון סיל והעריכה של וולטר מארץ' האגדי. עדיין, התפקיד המורכב, המפחיד והעצוב כל כך של דיימון היה צריך להיות בחמישייה, כנראה במקום שון פן של "מתוק ומרושע".

70.
הקטגוריה: בימוי – 1984
ההתעלמות: ווס קרייבן – "סיוט ברחוב אלם"

כמו בחלק הקודם של הדירוג, עם ההתעלמות של "קארי" בעריכה או "הסר חבר" בעריכת סאונד, ברור לי שמועמדות לקרייבן בכלל לא הייתה על השולחן. האקדמיה לא מגיבה טוב לסרטי אימה, ו"סיוט ברחוב אלם" בהחלט החריד את הצופים. ובכל זאת, בעיני עבודתו הטובה ביותר כבמאי של קרייבן היא מופת של עשייה כפי שההיסטוריה הוכיחה, הופכת את הסרט הזה לאחד מסרטי האימה הגדולים בכל הזמנים, את פרדי קרוגר לדמות איקונית, ומאפשרת מותג שלא נגמר. לחשוב כמה אימג'ים צרובים לנצח בתודעה קרייבן ברא פה מאפס זה לא הגיוני בכלל.
בעיני קרייבן ראוי יותר מכל מועמדי הבימוי של 1984, להוציא כנראה את הזוכה מילוש פורמן ("אמדאוס"). בין וודי אלן ("ברודווי דני רוז"), רולנד ג'ופה ("דמעות של שתיקה"), דיויד לין ("המסע להודו") ורוברט בנטון ("מקום בלב"), זו הייתה יכולה להיות היציאה הכי מדהימה בתולדות הפרס. אבל בסדר, את מה שהאקדמיה הפנתה אליו את גבה, אנחנו לקחנו על אחריותנו להדהד שנים קדימה.

69.
הקטגוריה: סרט – 1990
ההתעלמות: "המספריים של אדוארד"

מועמדות לפרס האיפור. זה כל מה שהאקדמיה זרקה לכיוון האגדה המרגשת והאפלה על הרובוט שרק מחפש להיות שייך, ומגלה כמה האנשים יכולים להיות רעים. לא עיצוב אומנותי, לא מוזיקה, לא שחקן ראשי לג'וני דפ, לא שחקנית משנה לדיאן וויסט, לא תלבושות, לא צילום, לא תסריט. כאב לב אחד גדול.
ככזה, לא הצלחתי לבחור התעלמות אחת ספציפית מסרטו של טים ברטון, אלא להטיס אותו ישר לחמישייה הגדולה. למעט "החבר'ה הטובים" (שאותו נפגוש די בפסגה, אם לעשות טיזר קטן), "המספריים של אדוארד" כל כך לוקח בהליכה את כל המועמדים – "התעוררות", "רוקד עם זאבים", "רוח רפאים" ו"הסנדק 3". קשה לי להאמין שיהיה מישהו שיערער על זה.

68.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 2006
ההתעלמות: לורה דרן – "אינלנד אמפייר"

ידענו שזה לא יקרה. גם כאשר דיויד לינץ' בעצמו ניסה להרים קמפיין לשחקנית הראשית שלו, זו שליוותה את תחילת הקריירה שלו ב"קטיפה כחולה" ו"לב פראי", והצטלם עם שלטים המשבחים את הופעתה, היה ברור שהאקדמיה לא תתמודד עם סרט הזיה כמו "אינלנד אמפייר". וזה חבל, כי מה שנדרש מדרן בסיפור המטורלל על שחקנית שמתחילה לאבד את האחיזה במציאות, הוא אולי הכי הרבה שהצטוותה לעשות, והכי טוב שהצליחה אי פעם.
דרן היא שחקנית נהדרת וגם אושיה בכירה בהוליווד, כהמשך השושלת של ברוס דרן ודיאן לאד וגם כמפיקה חכמה ומשפיעה של התעשייה שלה. בהתחשב בזה, מדהים שהוליווד מצאה לנכון להעמיד אותה כשחקנית משנה על כלום ושום דבר ב"הולכת רחוק" אבל ברחה מ"אינלנד אמפייר".
בסופו של דבר דרן זכתה באוסקר על הופעת המשנה ב"סיפור נישואים", שאין ספק שהייתה זכיית פיצוי יותר מאשר כזו שעומדת בפני עצמה. הגיע לה יותר. הגיע לה אוסקר על "אינלנד אמפייר", עם כל הכבוד להלן מירן.

67.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1998
ההתעלמות: קת'י בורק – "Nil by Mouth"

במקום ה-99 של הדירוג הופיעה שחקנית בריטית שנתנה הופעה מרהיבה בסרט ריאליסטי ומחוספס שביים שחקן ידוע בעבודת ביכורים, בו גילמה אישה במערכת יחסים אלימה. וממש כמו אוליביה קולמן ב"טירנזואור", גם קאת'י בורק נכנסת לדירוג בזכות תפקידה בסרט ביכורים ריאליסטי ומחוספס שביים שחקן ידוע בעבודת ביכורים, בו גילמה אישה במערכת יחסים אלימה. ההבדל הוא שקולמן הספיקה לזכות מאז והפכה לאחת משחקניות הקולנוע המחוזרות ביותר, בזמן שבורק החליטה להשקיע את זמנה בטלוויזיה וכבמאית תיאטרון.
מה שבכל זאת מפתיע בחוסר ההצלחה של בורק באוסקר זה שהיא זכתה על ההופעה הזו שלה בפסטיבל קאן 1997, מה שבטח שם אותה על הרדאר, ושהבמאי שלה הוא לא אחר מאשר גארי אולדמן, שכבר היה אושיה הוליוודית אחרי "דרקולה", "האלמנט החמישי" ו"ליאון". אבל אפילו אלו לא הצליחו לעזור. ייתכן וזה קשור לכך שהסרט התעכב קצת במעבר מאנגליה לארה"ב, והופץ שם רק בפברואר 1998, מקום שממנו קשה מאוד לשמר מומנטום. אם זה המצב, הנה עוד הוכחה למה השיטה לא עובדת. בורק כל כך עוצמתית בשקט שלה, מראה כל גרם מהמטען העצום שדמותה סוחבת ומתמודדת אתו בדרמה האכזרית הזו, שהיא נטמעת בזיכרון ולא עוזבת. כמובן שההופעה המעולה של ריי ווינסטון לצדה עוזרת לא מעט.
קטגורית השחקנית הראשית של 1998 הייתה די צפופה, אז אני מתחכם ולוקח את מריל סטריפ של "דבר אחת אמיתי", ומעביר אותה למשנה כפי שראוי (רנה זלווגר היא השחקנית הראשית שם, והיא מצוינת) במקום הזוכה ג'ודי דנץ'. פרובלם סולבד.

66.
הקטגוריה: הסרט הבינלאומי – 1998
ההתעלמות: דנמרק – "החגיגה"

בחלק הקודם הופיעה ההתעלמות הראשונה שמייצגת את הקטגוריה הזו, "הנסיכה מונונוקי" היפני ב-1997. בכניסה השנייה של הסרט הבינלאומי/הסרט בשפה זרה אנחנו קופצים שנה אחת קדימה בסך הכול, השנה בה "החיים יפים" מאיטליה היה הזוכה הברור והוודאי בקטגוריה הזו, בטח בהתחשב במועמדותו לפרס הגדול וזכייתו בפרס השחקן הראשי – כל התארים של רוברטו בניני. רגע שההיסטוריה לא אוהבת לחזור אליו.
היו כמה סרטים נפלאים שנשלחו לאוסקר ב-1998 ונשארו בחוץ. "ראן לולה ראן" של גרמניה ו"נצח ויום" של יוון, ביניהם. ובכל זאת, בעיני כולם משניים לדרמה הופכת הבטן של תומס וינטרברג.
דנמרק היא אחת מהמדינות האהובות ביותר על האוסקר. עם 14 מועמדויות וארבע זכיות, שתיים מהן רצופות, לא מאוד צריך לרחם עליה. זה לא משנה ש"החגיגה", במרכזו משפחה עשירה המתאחדת ליום הולדתו של האב אז מתגלים כמה סודות איומים ונוראים שאיש לא דיבר עליהם עד כה (פדופיליה תופיע שוב בחלק הזה. בואו לא נשאל שאלות) ומשם הכול הולך לעזאזל, היה צריך להיות שם. בסגנון "דוגמה" הריאליסטי והבלתי מתפשר של חבורת המחופפים הדנים דאז, וינטרברג הרים את אחד הדרמות המשפחתיות הגדולות של תקופתנו, והוא היה צריך להיות מועמד, כמובן שבמקום "החיים יפים".
וינטרברג יהיה מועמד לראשונה רק ב-2012 ("ניצוד"), ואז יעשה ריקוד ניצחון משוגע עם "עוד סיבוב" שלא רק יעניק לדנמרק את האוסקר הרביעי שלה, אלא גם יכניס אותו לקטגורית הבימוי, ובצדק רב.

65.
הקטגוריה: עיצוב אומנותי – 2000
ההתעלמות: טום פודן – "תא קטלני"

יש שיטענו כי ההתעלמות המרגיזה ביותר מסרט האימה ממיס המוח של טארזם סינג היא עיצוב התלבושות של איקו אישיוקה (זוכת האוסקר על "דרקולה" ב-1992) ואפריל נפייר, אבל זה לא ויכוח שאני רוצה להיכנס אליו. התלבושות בסרט הזה מרהיבות, מופלאות ממש, אבל אם אני צריך לסמן את מה שעשה לי את הסרט הזה – אותו ראיתי בקולנוע והשפיע לי על החלומות איזה שנתיים – זה הסטים של פודן, גם הוא כמו הבמאי הגיע מעולם הווידיאוקליפים לפני שנלקח לקולנוע על ידי ואן סאנט לטובת הרימייק של "פסיכו".
"תא קטלני" מתרחש בחלקו בתת מודע של רוצח סדרתי בתרדמת, לשם נכנסת פסיכולוגית ילדים בגילומה של ג'ניפר לופז, כדי למצוא היכן הוא מחביא את הקורבן האחרון שלו. על פניו, סתם סרט שמוצאים באמצע הלילה בערוצי הסרטים ולא זוכרים ממנו כלום. בידיים של סינג, אישיוקה, הצלם פול לאופר, המלחין הווארד שור וכמובן פודן, זה הפך למבוך פסיכודלי עוצר נשימה.
איכשהו, וזה באמת מדהים, "תא קטלני" הצליח להשתחל לאוסקר בקטגורית האיפור, אותו הפסיד ל"הגרינץ' שגנב את חג המולד". מבאס ששאר ענפי האקדמיה לא טרחו לשים לב, ואני בהחלט מביט במבט שופט על המעצבים שהלכו על בטוח עם "ואטל" שאף אחד לא זוכר. שאר המועמדים, "נמר, דרקון" (הזוכה), "גלדיאטור", "הגרינץ'" ו"עט הסקנדל" מוזמנים להישאר. טום פודן עדיין מחכה למועמדות הראשונה שלו, לא עזרו לו "הכפר" או "בני אלמוות".

64.
הקטגוריה: שחקנית משנה – 2019
ההתעלמות: ג'ניפר לופז – "נוכלות בלי חשבון"

אין צורך להודות לי על הדאבל ג'יי.לו הזה שסידרתי לכם ככה באמצע הדירוג. אני פשוט אוהב לעשות טוב לאנשים. הכל בסדר.
אבל ברצינות רגע, האמת שתהיתי זמן מה האם המעשה המביש של האקדמיה לפני ארבע שנים הוא אכן כזה שנועד להיחקק בנצח, או שמא תוצאה של קונטקסט שנתי. נשבע לכם ששברתי על זה את הראש. המסקנה מוגשת לכם ברגעים אלה.
בעיני זה אחד המהלכים הכי מרתיחים ומעציבים של האוסקר. לופז, שאני תמיד אהבתי כשחקנית ולא אכפת לי מההייטרים, אולי באמת לא הייצוג הכי טוב של תרבות גבוהה, אבל כרמונה, מנהיגת החשפניות הנוכלות בסרטה המפתיע לטובה של לורן סקפריה, שולטת במסך כמו המלכה שהיא. היא מהפנטת, היא מחזיקה את הסרט וסוחבת אותו למקומות שלא היו לו שום זכות להגיע אליהם. היא גם הייתה שחקנית חזקה בעונת הפרסים, כולל הגלובוסים, פרסי הביקורת והאיגוד. זה כמעט היה שם. אבל אז האקדמיה שברה לנו את הלב תוך דקה וחצי מתחילת משדר הכרזת המועמדים, עם ארבע מילים שהן עד עצם היום הזה כמו אגרוף בבטן: "קאת'י בייטס ב'ריצ'רד ג'ול'". לופז הייתה אמורה להיות שם לפני בייטס, לפני מרגו רובי ("פצצה"), אפילו לפני לורה דרן עליה דיברנו ממש הרגע. גם סקרלט ג'והנסן יכלה להסתפק במועמדות אחת, כראשית על "סיפור נישואים" במקום התוספת על "ג'וג'ו ראביט", מהממת ככל שתהיה.
לופז וההתעלמות הזו הן גם נקודות ציון דרך בדירוג הזה: זה הסרט הכי חדש במצעד, וגם הפעם האחרונה שנדבר על שחקניות המשנה. התנצלותי לרנה זלווגר ב"ג'רי מגוויר". היית קרובה גם הפעם.

63.
הקטגוריה: שיר מקורי – 2003
ההתעלמות: אדי ודר – "סיפורי דגים"

זו הכניסה השנייה והאחרונה בדירוג לקטגורית השיר הטוב ביותר (אחרי "איש על הירח" בחלק הקודם), וזה אולי מצדיק קצת הסברים.
האמת היא שהחל מסוף שנות התשעים, והדעיכה של סרטי הנסיכות של דיסני, קטגורית השיר המקורי הטוב ביותר הפכה להיות המיותרת ביותר של הטקס. ברור למה האקדמיה ממשיכה לדבוק בה – היא מביאה כוכבים גדולים באמת למשדר, כמו ריהאנה, ליידי גאגא, ביונסה וקומון. מבחינת התרבות הפופולרית, קטגורית השיר היא לעיתים היחידה שיש לה איזושהי נגיעה לעולם האמיתי, והרייטינג כמובן בעקבותיה. העניין הוא שהשירים, באופן כמעט מוחלט, כל כך לא רלוונטיים לאיכות הסרט או למהות העשייה שלו, שמאוד מאוד קשה לי להגיב באופן כלשהו לשיר שהיה או לא היה מועמד. ולכן, למרות שיש הרבה שירים מדהימים שלא היו מועמדים (אני חושב על איזה חמישה מסרטי "ג'יימס בונד"), זה לא באמת משנה לכלום. ועדיין, יש דברים שצריך לדבר עליהם.
"איש השעה", השיר שכתב סולן "פרל ג'אם" אדי ודר לסרטו של טים ברטון, הוא השיר הכי יפה שאי פעם נכתב לסרט ולא היה מועמד לאוסקר. אין צורך להתווכח אתי על זה. ולא רק שהוא מושלם לסרט ולתימות שלו, וגורם לי לבכות על משפט הפתיחה שלו, האקדמיה אפילו נתנה מועמדות לדני אלפמן על המוזיקה. כלומר, הם הכירו בסרט, הם ידעו שזה שם. התעלמות מחפירה במיוחד מול שני (!) שירים מועמדים מ"קולד מאונטיין".
ודר קיבל כתף קרה גם על השירים הנהדרים שכתב ל"עד קצה העולם" ארבע שנים לאחר מכן, ואם אנחנו כבר בעניין, אלברט פיני היה צריך לזכות על "סיפורי דגים" בקטגורית המשנה. האקדמיה לא לגמרי הייתה על הקרקע ב-2003.
ובזאת סיימנו עם קטגורית השיר המקורי בדירוג, ושוב, התנצלות ממני אל כריס קורנל עליו השלום ו"אתה יודע את שמי" מ"קזינו רויאל". העולם שלנו לא הוגן.

62.
הקטגוריה: עריכה – 2004
ההתעלמות: ולאדיס אוסקרסדוטיר – "שמש נצחית בראש צלול"

שתי מועמדויות אוסקר יש לפלא הקולנועי הזה: לשחקנית הראשית (קייט ווינסלט) ולתסריט המקורי של צ'רלי קאופמן שאף זכה. זה בערך רבע ממה שהגיע לאחד הסרטים הכי טובים של זמננו. סרט, בימוי, שחקן ראשי לג'ים קארי, שחקנית משנה לקירסטן דאנסט, שחקן משנה לטום ווילקינסון, צילום, מוזיקה, עיצוב אומנותי, סאונד ואני אפילו זורם על אפקטים. בשנה של עשרה מועמדים במקום חמישה, "שמש נצחית" בליינד נמצא שם.
מבין כל הפספוסים של האקדמיה בהקשרו, אני חושב שזו של העריכה היא הקשוחה ביותר, במיוחד לסרט שנשען על זה יותר מכל דבר אחר. המעבר בין הזמנים, בניית משהו קוהרנטי מתוך הטרפת שיש לקאופמן בראש, לשמור כל הזמן על קו דק בין קומדיה ודרמה… יש פה מלאכת מחשבת לא סבירה. אבל לא. היה מאוד דחוף לנו מועמדות ל"למצוא את ארץ לעולם לא" ו"ריי".
הזוכה של אותה השנה היה "הטייס", סרט שאני אוהב מאוד, אבל "שמש נצחית" היה צריך לנצח.

61.
הקטגוריה: סרט בינלאומי – 1989
ההתעלמות: יוון – "נוף בערפל"

בטקס ה-62 זכה בפרס הסרט הבינלאומי (אז "הסרט הטוב ביותר שפה זרה") אחד הנציגים הפופולריים ביותר בתולדות האוסקר – "סינמה פרדיסו" האיטלקי. זו זכייה שמאוד קשה לבוא אליה בטענות, אפילו שמי שהיה אחראי לזה הוא הארווי ווינשטין. בואו נגיד שאם סרט ההתבגרות הסנטימנטלי ואוהב האדם הזה היה הייצוג של נטיית הלב באקדמיה של אותה תקופה, די ברור למה הם ברחו כמה שיותר רחוק מהמאסטרפיס של תיאו אנגלופולוס, אותו הגישה יוון לתחרות. "נוף בערפל", זוכה הבימוי של ונציה, הוא סרט מסע מפורר נפש של שני ילדים קטנים, אח ואחות, בחיפושיהם אחרי אביהם. בדרך הם יבינו לראשונה באיזה עולם אנחנו חיים, וזה לא בדיוק "סינמה פרדיסו", נגיד זאת בעדינות.
הקטגוריה הזו נוטה להתרחק מסרטים כבדים מדי, בטח בימים ההם, אבל היסטורית מדובר בטעות רצינית. אתוודה שלא ראיתי אף אחד מהמועמדים האחרים, אבל סטטיסטית להיות יותר טוב מ"נוף בערפל" זה לא ממש הגיוני, אז אני מחזיק בעמדתי. אלו היו "קמיל קלודל" מצרפת, "ישו ממונטראל" מקנדה, "זיכרונות מנישואים" של דנמרק, ו"מה קרה לסנטיאגו" מפורטו ריקו. אשתמש במילותיה המדויקות של מריה קארי כדי לתאר את הרשימה הזו: I don’t even know her.
והנה הקטע המצחיק, או אולי המעציב תלוי איך מסתכלים: ברשימת המתמודדים הנזנחים של הקטגוריה ב-1989 נמצאות עוד שתי יצירות מופת שהגיע להן מקום. הראשונה היא "עיר של עצבות" מטיוואן, ואחת נוספת שלא אחשוף כאן כי היא תופיע בהמשך המצעד. אתם יכולים לנסות להמר מי זו.

60.
הקטגוריה: סאונד – 1968
ההתעלמות: א.ו. ווטקינס – "2001: אודיסאה בחלל"

זאת הכניסה הראשונה שמייצגת את סטנלי קובריק בדירוג, ועל אף שבהחלט יהיו עוד בהמשך, הנה משהו שחשוב להגיד: כמעט כל אלמנט בכל אחד מסרטיו של קובריק שלא היה מועמד לאוסקר, הוא בגדר פאשלה של האקדמיה. ננסח זאת כך, רשימת "100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר מסרטים של קובריק" הייתה אחת שמאוד קל להכין, בטח כש"הניצוץ", "עיניים עצומות לרווחה" ו"שבילי התהילה" נשארו עם אפס מועמדויות. כל היחס של האקדמיה לאחד האמנים הגדולים של המאה העשרים הוא בחזקת קרינג'.
אבל אנחנו פה כדי לתת מקום גם לאנשים האמיצים והמוכשרים שעשו ניסים בחסות הענקים כמו קובריק, ולכן אני רוצה לפרק את זה קצת. ובזמן ש"2001" יכול בקלות להיחשב כהתעלמות קיצונית בפרס הסרט, זו עבודת הסאונד שהלם שלא נכנסה לקטגוריה הייעודית באותה שנה.
גם במקרה הזה קשה לי לפסוק מי היה צריך ללכת כי ראיתי רק את הזוכה ("אוליבר!"), אבל ב"2001" יש עבודה שהגדירה מחדש את התחום בקולנוע, שלא נדבר על להפסיק את הסאונד במקומות בהן הוא לא יכול להיות. כמו החלל, נגיד.
זה אקסטרה מוזר כי יצירת המופת הזו כן הייתה מועמדת לבימוי, תסריט מעובד, עיצוב אומנותי ואפקטים, שם גם זכתה (והפכה לעלה תאנה של האקדמיה, כי קובריק היה חתום על האפקטים ולכן נחשב זוכה אוסקר, היחיד בקריירה שלו). לכן מפתיע שהאקדמיה זנחה את עבודת הסאונד אל מול… אה… "כוכב!" תהיה מי שתהיה.
וכמו שחקנית המשנה, התלבושות והשיר המקורי, אנחנו נפרדים פה מקטגורית הסאונד. מאוד רציתי למצוא גם מקום ל"ברבור שחור" אך לא עלה בידי. נינה, בבקשה אל תבואי לי בחלום.

59.
הקטגוריה: סרט – 2008
ההתעלמות: "האביר האפל"

אני שומע את הצרחות שלכם עד לכאן. לשים את אחת ההשמטות המשמעותיות ביותר בתולדות האוסקר רק במקום ה-59, זה בטח נתפס כהטרלה. וכן, התחבטתי בנושא לא מעט, אז לפני שאסביר בואו נעשה תזכורת מה קרה בעצם ולמה זה אירוע כל כך חשוב.
"האביר האפל", סרט ההמשך הבאטמני של כריסטופר נולן, יצא ב-2008 והפך לאירוע הקולנועי הגדול ביותר של השנה, ובדיעבד כנראה של העשור. זה היה טירוף מוחלט, בטח עם הסיפור שובר הלב של הית' לדג'ר, זכרון צדיק לברכה. המעריצים – ולסרט הזה יש את אחת מעדות המעריצים הכי רעילה בתולדות הקולנוע, שנייה כנראה רק לסניידרהדס – היו בטוחים שהאוסקר, פסגת המיינסטרים הקולנועית, סוף סוף תקבל אותם לחגיגה. הנה סרט גיבורי על ישבור את תקרת הזכוכית! באוסקר "האביר האפל" נכנס לשמונה קטגוריות (הישג נאה בכל אספקט): אפקטים, איפור, עיצוב אומנותי, עריכה, צילום, מיקס, עריכת סאונד ושחקן משנה ללדג'ר. בשניים האחרונים אפילו זכה. מה שלא היה פה, שמתם לב, הוא בימוי וסרט. תגובת הנגד הקיצונית לא איחרה לבוא.
הזעקה הייתה כל כך עצומה, שהאקדמיה חטפה התקף לב ויצאה לריטריט דחוף, בסופו חזרה עם בשורה: החל משנה הבאה יהיו עשרה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר במקום חמישה, וכך בוודאי יהיה מקום גם לבלוקבאסטרים. הנה, אמרו לנו תוך כדי שהם מנגבים את הזיעה שטפטפה לעיניים שלהם, אנחנו לגמרי בעניינים, בבקשה אל תמלכדו לנו את הרכב.
מה חבל שלקח להם עוד שמונה שנים להכניס לקטגוריהת הסרט נציג של גיבורי על.
ככזה, "האביר האפל" הוא לא רק אחת ההתעלמויות המהדהדות של האוסקר בן זמננו, הוא אשכרה שינה את התחרות. אז הוא לא בחמישים הראשונים? כמה פספוסים גדולים יותר יש?
ובכן, פה האובייקטיבי מתערבב עם האישי, כי, מתברר, הינני רק אדם, וחוץ מזה, העולם שלי החוקים שלי (כי למה לא לצטט את ג'ניפר לופז מהסרט שנכנס למקום ה-65, אם אפשר). הנה הסוד הידוע – אני חושב ש"האביר האפל" הוא סרט ילדותי ובינוני רוב הזמן. לא הבנתי את ההייפ אז, ולא הבנתי אותו גם בארבע צפיות שהיו לי ממנו מאז (ראיתי אותו פעמיים בקולנוע, גם באיימקס). למעשה, אני מדי פעם מציג ממנו קטעים בהרצאות שאני עושה, כי זה כן סרט חשוב, וביני לבין עצמי מצטמרר מהדיאלוגים הטיפשיים והבנייה התסריטאית המסורבלת שלו.
אם הדירוג היה רק על בסיס תפיסתי האישית, הוא בכלל לא היה במאה הגדולים. אבל לפעמים אני צריך לשים את עצמי בצד ולזכור שיש פה דברים גדולים ממני, ובמיוחד, אהיה הראשון להודות, האקדמיה בהחלט פישלה. בין "נער החידות ממומבאי", "נער קריאה", "פרוסט/ניקסון", "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ו"מילק", מדובר בליין אפ חלש למדי. ואני מאוד מאוד אוהב את "בנג'מין באטן" ו"מילק". ביחס לחמישייה הזו, כן, "האביר האפל" היה יכול לשבת שם בסבבה שלו ובכך להשאיר את קטגורית הסרט עם חמישה מועמדים, ממש כמו שהטבע רוצה.

58.
הקטגוריה: שחקן משנה – 2001
ההתעלמות: בריאן קוקס – "L.I.E"

כיום השחקן הסקוטי בריאן קוקס הוא אחד המהוללים שיש בזכות ההופעה שלו כרוי לוגן בסדרה "יורשים". אבל האמת היא שלצופי הקולנוע האדוקים אלו חדשות ישנות. שנים על גבי שנים, בערך מאז שהיה חניבעל לקטר ב"מנהאנטר" ב-1986, אנחנו יודעים שהוא כוח טבע שהופך כל סרט בנוכחותו לטוב יותר. מהמקום האישי, אספר שהיה לי את הכבוד לראיין אותו לפנאי פלוס כשהגיע כאורח של פסטיבל חיפה ב-2016 ושהוא איש מקסים ואדיב. הייתה לי שעה נהדרת בנוכחותו.
ב-2001, קוקס, אחרי ארבעה עשורים של הופעות בקולנוע ובטלוויזיה, חתם על אחד התפקידים הכי מורכבים שלו – ג'ון האריגן, בסרטו של מייקל קוואסטה המתייחס בשמו לכביש הבין-עירוני של לונג איילנד, כאיש מבוגר שלוקח תחת חסותו ילד מוזנח (פול דאנו), אבל הוא לא עושה את זה מטוב לבו. הו, לא. למעשה, מבין כל הנבלים המרתיעים שקוקס גילם, לא בטוח שהיה גרוע ומחליא יותר מאשר ג'ון האריגן.
"L.I.E" הוא סרט עצמאי, מחופספס ומטלטל, מהסוג שהאקדמיה לא תמיד אוהבת להישיר אליו מבט, אבל קוקס כן קיבל מקום בעונת הפרסים. הוא היה מועמד לספירטיס (כשחקן ראשי), לאיגוד המבקרים הלאומי, לפרסי המבקרים של ניו יורק, ואפילו זכה בפרס המבקרים של בוסטון. זה לא הצליח להכניס אותו לאוסקר, שם העדיפו בריטי מרתיע אחר – בן קינגסלי ב"לצאת נקי", וגם לתת לאית'ן הוק מועמדות משנה על "יום אימונים מסוכן" למרות שהסרט פאקינג עליו. אבל עזבו את אלו, מה ג'ון וויט עושה שם עם "עלי" במקום קוקס זה בכייה לדורות.
בריאן קוקס עדיין לא היה מועמד לאוסקר.

57.
הקטגוריה: בימוי – 1997
ההתעלמות: דיויד לינץ' – "כביש אבוד"

כמובטח, פעם שנייה של לינץ' בחלק הזה. האמת היא שהתכנון היה להכניס את "מלהולנד דרייב" כהתעלמות בפרס הסרט, אבל ברגע האחרון שיניתי את דעתי. זה הוחלט בעיקר כי לינץ' היה מועמד כבמאי על יצירת המופת שלו מ-2001 (שהצטרפה למועמדויותיו על "קטיפה כחולה" ו"איש הפיל"), בזמן ש"כביש אבוד", אחת מפסגות העבודה שלו ואחד הסיוטים הגדולים של הניינטיז, לא היה מועמד לכלום. האקדמיה לא ידעה מה לעשות עם הדבר זה.
בפסיכוזה הרדופה שלו, לינץ' מאמץ את כל השרירים שלו, אלו שבשבע השנים לפני כן היו מושקעים בעיקר ב"טווין פיקס" על כל הסתעפויותיה. אחרי ששינה את פני הטלוויזיה לנצח, הוא חזר לקולנוע, ובגדול.
על העלילה לא אתעכב כי לכו תתארו מה שקורה שם. בנוסף, אם לא ראיתם אני לא רוצה שתדעו כלום, אבל לינץ', אולי יותר מכל סרט אחר שלו, מצליח גם להישאר ביקום המאוד ספציפי שלו, אבל גם מחזיק איזושהי אחיזה בקהל שלו. באופן יחסי. זה אולי הלינץ' הכי אקסטרים שהוא גם משהו שאפשר לנסות להבין. בערך. אני לא יודע. לכו תתארו את האומנות של האיש הנהדר הזה. בכל מקרה, ענף הבמאים של האקדמיה היה צריך למהר לחבק אותו למרות שהמועמדים היו טובים מאוד באותה שנה. השליטה של לינץ' בנראטיב המסובך, הצילום, הסאונד, העריכה והפסקול היא לגמרי חומר לאוסקרים.

56.
הקטגוריה: תסריט מעובד – 1999
ההתעלמות: ג'ים יולס – "מועדון קרב"

הנה עוד סרט שיכולתי לשבץ ממנו התעלמות בכל קטגוריה שהיא, מלבד עריכת הסאונד אליה היה מועמד. הסרט הטוב ביותר כמובן, בימוי חד משמעית, אדוארד נורטון, בראד פיט, הלנה בונהאם קרטר, עיצוב אומנותי, עיצוב התלבושות המבריק בסרט הזה, עריכה, צילום, מה לא. הגיע לו הכול, אבל "מועדון קרב" היה כישלון גדול כשיצא וגם ככה "אמריקן ביוטי" ו"החוש השישי" שאבו את כל האוויר מהחדר, אז האקדמיה לא הגיבה כראוי.
בסופו של דבר החלטתי לחזק את הבסיס של כל הסרט הזה – בעיני אחד הטובים ביותר בכל הזמנים – התסריט שכתב ג'ים יולס מהספר המבריק והמאוד קשה לעיבוד של צ'אק פלניוק. יולס, שחתום רק על שני סרטים מאז והקריירה שלו דעכה במהרה, התמודד עם אתגרים עצומים במעבר מהספר לתסריט, לדעתי ניצח כל אחד מהם, ואף שידרג. גם מעריצי "מועדון קרב" לא נוטים לחשוב עליו בראש ובראשונה כעבודת כתיבה מבריקה, בעיקר כי השחקנים והסגנון האקספרסיבי, שלא נאמר אינטנסיבי, של פינצ'ר משתלטים על הכול, אבל תסריטאית נעשה פה משהו באמת מדהים.

55.
הקטגוריה: סרט – 2013
ההתעלמות: "בתוך לואין דייויס"

אם הכניסה של "האביר האפל" לדירוג הייתה יותר ממקום כללי-אובייקטיבי מאשר אישי-רגשי, פה אנחנו במצב ההפוך לחלוטין. אבל זה לא מגיע משום מקום, כן? סרטם המוזיקלי והעגום של האחים כהן היה נוכח עם שתי מועמדויות (צילום, מיקס סאונד), זכייה משמעותי בקאן ונוכחות בבאפט"א, גלובוס הזהב, פרסי המבקרים והאיגודים. ובכל זאת, אתוודה שנוכחותו במצעד הזה היא יותר ונדטה אישית.
ל"בתוך לואין דייויס" יש תואר מאוד ספציפי בחיי – "הסרט שאני הכי אוהב שלעולם לא אראה שוב". צפיתי בו פעמיים בקולנוע, ובסופן הייתי כל כך מרוקן רגשית, שבור אפילו, שהבנתי שהיצירה הזו מפעילה אותי במקומות שאני לא תמיד רוצה להתמודד איתם. זה מעבר לרציונל, כנראה. אבל בנוסף לזה, סך האלמנטים שמרכיבים את הסרט הזה פשוט מדהים. כמו תמיד אצל האחים כהן הצילום, העריכה, העיצוב והמשחק הם ברמה הגבוהה ביותר. פה גם משתלב פס הקול של הסרט, אחד הגדולים אם לא הגדול ביותר של אותו עשור.
בנוסף, בהסתכלות על האוסקר ה-86, הסרט הזה קיבל יחס מחפיר. תשעה מועמדים היו באותה שנה לפרס הגדול, מתוכם, "כח משיכה", "12 שנים של עבדות", "קפטן פיליפס", "הזאב מוול סטריט" ו"היא", הם כאלה שקשה לערער עליהם (גם אם לא לכולם יש לי חיבה אישית). לעומת זאת,  "חלום אמריקאי", "נברסקה", "פילומינה" ו"מועדון הלקוחות של דאלאס", הם כאלו שלא לגמרי בטוח שהיו צריכים להגיע למעלה עד כדי כך. בטח לא מול "בתוך לואין דייויס", פיסה של עצבות מרהיבה, עשייה קולנועית מהמעלה הראשונה, ופסקול שטומן בתוכו את כל הרגשות שבעולם.
זו הכניסה הכי גבוהה לסרט של האחים כהן, אז כעת ניפרד מהם, לא לפני שאומר שאתם לא מאמינים כמה קרוב היה ג'ף ברידג'ס להיכנס לדירוג בזכות "ביג ליבובסקי".

54.
הקטגוריה: שחקן משנה – 1961
ההתעלמות: ראס טמבלין – "סיפור הפרברים"

לא מאוד ברור מה הסיפור של האקדמיה עם הדמות של ריף במחזמר "סיפור הפרברים". בשתי הגרסאות – זו של 1961 שזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר, וזו של 2021 שחובקה גם היא על ידי האוסקר – השחקנים שגילמו את ריף נתנו את ההופעה הטובה ביותר בסרט (אולי להוציא את זוכות האוסקר שגילמו את אניטה, ריטה מורנו ואריאנה דבוז), ובכל זאת נשארו מחוץ לתחרות. בגרסה הראשונה זה היה ראס טמבלין, ובשנייה מייק פייסט.
ההתעלמות מפייסט מרגיזה, אבל זו מטמבלין, שבעיני לגמרי חוטף את הסרט והופך אותו לשלו, מוזרה משתי סיבות: הראשונה היא ששחקן משנה אחר מהסרט זכה (ג'ורג' צ'אקיריס כברנרדו), ובמקביל האוסקר נתן לסרט אחר מועמדות כפולה בקטגוריה הזו, ג'קי גילסן וג'ורג' סי. סקוט על "אדי פלסון". כלומר לא רק שהופעה פחותה מזו של טמבלין מאותו הסרט נקראה לבמה, האקדמיה גם הייתה לגמרי בסדר עם דאבלים.
אולי זה בגלל שטמבלין היה מועמד שלוש שנים לפני כן על "פייטון פלייס" (גם אז חלק את המועמדות עם שחקן אחר מאותו הסרט, ארתור קנדי), אולי בגלל הרעננות שהביא צ'אקיריס הכריזמטי למסך. אני לא יודע. זה פשוט מאוד מפתיע וגם לא סבבה. לטמבלין הגיע להיות שם הרבה יותר מצ'אקיריס, בלי לזלזל חלילה באף אחד.

53.
הקטגוריה: שחקנית ראשית – 1938
ההתעלמות: קת'רין הפבורן – "צער בעלי חיים"

מהמקום שלנו כיום, אחרי שאנחנו יודעים איך תולדות האוסקר הולכות להתפרש, להתלונן על חוסר מועמדות לקת'רין הפבורן נראה כמו דבר די מטופש. הגברת בהחלט קיבלה את שמגיע לה עם תריסר מועמדויות על פני חמישים שנה, מתוכן ארבעה זכיות, מה שהופך אותה לשיאנית השחקניות. אבל אם נכנסים למצב התודעה של 1938, המצב קצת אחרת. הפבורן הספיקה לזכות ב-1933 ולהיות מועמדת שוב פעם נוספת ב-1935, לא משהו שצריך להמאיס אותה על המצביעים.
כנראה שההיעדרות של הפבורן מפרס השחקנית של הטקס ה-11 הייתה יותר קשורה לסרט בו השתתפה. עם אפס מועמדויות, די ברור שהאקדמיה לא הבינה ש"צער בעלי חיים" זו אחת הקומדיות הטובות ביותר שנעשו, כזו שתחזיק מעמד ללא רבב גם שמונים וחמש שנה לאחר מכן. נשבע לכם, ראיתי אותו שוב רק לפני כמה חודשים. צחקתי בלי הפסקה.
בסרטו של הווארד הוקס (שיכניס שחקנית אחרת לדירוג ההתעלמויות בשלבים מתקדמים יותר) על פי תסריט של הגר וויילד ודאדלי ניקולס, הפבורן בת ה-31 מגלמת את סוזן ואנס, אשת חברה מגושמת וחסרת אחריות, שמניחה את היסודות לארכיטיפ הקולנועי המפוקפק Manic Pixie Dream Girl, כאשר היא גוררת פרופסור מרובע ומאורס (קארי גרנט, מושלם כהרגלו) להרפתקת סלפסטיק בעקבות נמר שברח.
אנחנו מכירים היטב את יכולותיה של הפבורן, ובזמן שאני לא יכול לפסוק לחלוטין שהיא פה בשיאה הקומי, זו ללא ספק אחת מהופעותיה הבלתי נשכחות. התזמון שלה מפואר, היא מקסימה בדיוק כמו שהיא בלתי נסבלת, ומתמודדת מדהים עם הפארסה שניתנה לה. אתוודה שלא ראיתי את שאר המועמדות של 1938, אבל ברטרוספקטיבה, זו הופעה שהאוסקר היה צריך לחרוט על לוח הנצח שלו.

52.
הקטגוריה: עריכה – 2003
ההתעלמות: סאלי מינקי – "להרוג את ביל: חלק 1"

יש קלישאה ידועה על פיה מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. אני לא פה כדי לאשר או לבטל את הקביעה המכלילה הזו, אבל אם הייתי צריך לבחור את ההוכחה הכי טובה לזה, הייתי כנראה מצביע על סאלי מינקי וקוונטין טרנטינו.
אני האחרון שיחלוק על גדולתו של הבמאי-תסריטאי האמריקאי, הדבר הכי קרוב שהיה לי לגיבור ילדות, אוטר שחשיבותו בנוף הקולנוע איננה ברת ערעור. טרנטינו הוא אחד הקולנוענים האדירים והחשובים בתולדות הקולנוע. נקודה. ועדיין, אני לא חושב שהיינו מדברים עליו היום אילולא מי שהייתה שם לצדו מסרטו הראשון "כלבי אשמורת" ב-1992 ועד "ממזרים חסרי כבוד" ב-2009, העורכת סאלי מינקי. היא האשפית שחתכה ובנתה את סרטיו המורכבים לסחרור קולנועי מפואר, ידעה איך לקפוץ אתו בין דמויות ושיבושי כרונולוגיה, מוציאה את הטוב משחקניו, ומשאירה את הדופק שלנו גבוה מעל לשעתיים בכל פעם. מי יודע איך הדברים היו נראים בלעדיה.
מינקי הייתה חתומה על שני סרטים לפני שנחטפה על ידי טרנטינו (אחד מהם הוא "צבי הנינג'ה" הראשון), והייתה מועמדת פעמיים לאוסקר, על "ספרות זולה" ו"ממזרים חסרי כבוד". בעולם מושלם היא הייתה גם מועמדת על "ג'קי בראון" ושני סרטי "להרוג את ביל".
אני מציב אותה רק על זה הראשון גם כי השני יקבל את המקום שלו בחלק הבא, אבל בעיקר כי כל זיכרון טוב שלנו מ"להרוג את ביל: חלק 1" קשור למה שהיא עשתה שם. עבודה מטורפת, שמשום מה האקדמיה לא זרמה עליה כי היה להם מאוד חשוב לתת עוד מועמדות ל"סיביסקיט".
שיתוף הפעולה המרהיב בין טרנטינו ומינקי היה בוודאי ממשיך אחרי "ממזרים חסרי כבוד" אילולא הטרגדיה שפקדה אותה ואת אהוביה. בספטמבר 2010 מינקי בת ה-56 יצאה לטיול בוקר עם הכלב שלה, ולא חזרה. כעבור כמה שעות משלחת חיפוש גילתה את גופתה. הכלב שלה ישב לצדה, לא זז ממנה כל הזמן הזה.

51.
הקטגוריה: סרט – 1994
ההתעלמות: "מלך האריות"

לאקדמיה לא היה שום סיכוי לצאת בשלום משנה כמו 1994. אבל בשונה מכמעט כל טקס אי פעם, היא בהחלט ניסתה. לוח המועמדים של הטקס ה-67 הוא אחד הנהדרים בתולדות האוסקר, ועל חמשת מועמדי הסרט קשה מאוד לערער: "פורסט גאמפ" (הזוכה), "ספרות זולה", "חומות של תקווה", "ארבע חתונות ולוויה אחת" ו"חידון האשליות" כולם ראויים. בזמן הזה, מהשוליים, היו לא מעט סרטים מצוינים שכמעט ונכנסו: "אד ווד" שזכה בשני אוסקרים, "קליעים מעל ברודווי" ו"שלושת הצבעים: אדום" שהיו מועמדים לתסריט ובימוי בין היתר, "מציאות נושכת", "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" שהפתיע עם זכייה בפרס התלבושות, "טירופו של המלך ג'ורג'" זוכה פרס העיצוב האומנותי, "העיתון" של רון הווארד, "רוחות של תשוקה" שזכה בפרס הצילום וכנראה היה המקום השישי בפרס הסרט, וסרטי ז'אנר נהדרים כמו "בלוע הטירוף", "שקרים אמיתיים", "ראיון עם ערפד", "טיפשים בלי הפסקה", "ספיד", "סיוט ברחוב אלם 7: הסיוט החדש", "ליאון" ועוד. שימו לב כמה יוצאת דופן הייתה השנה הזו מבחינת גיוון ועוצמה: בשונה מבדרך כלל, שלושה מזוכי המשחק, התלבושות, העיצוב, המוזיקה, הצילום, פרסי הסאונד והאיפור – כולם הלכו לסרטים שבכלל לא היו מועמדים לפרס הגדול. זה לא קורה במספרים כאלה בדרך כלל.
מבין כולם, הסרט שאולי היה הכי ראוי לחדור את המעטה העבה של החמישייה הסופית, הוא "מלך האריות". לא רק אחד הסרטים המצליחים של התקופה, אלא גם הפך לנכס צאן ברזל של סרטי האנימציה והמשפחה. אני מאמין שאם ב-1994 היו עשרה מועמדים הוא כנראה היה נכנס פנימה. למרבה הצער, באותה שנה התחרות הייתה קשה, והוליווד כנראה עדיין הייתה בחרדה מהפופולריות של סרטי ההנפשה, כזו שהביאה שלוש שנים לפני כן את "היפה והחיה" להיות המצויר הראשון שמועמד לפרס הסרט. "מלך האריות", סרט שעובד מדהים גם שלושים שנה אחרי וכנראה סימן את נקודת השיא של מותג האנימציה של דיסני, היה צריך להמשיך את המומנטום הזה. ייתכן והוא גם זה שסלל את הדרך ל"בייב" שהיה מועמד שנה לאחר מכן.
כמובן שאין מה לבכות על שני האוסקרים שקיבל (מוזיקה ושיר, בשניהם לא הייתה לו תחרות), אבל לפחות שני דורות של האנושות חושבים שהוא מהסרטים הגדולים לא רק של 1994, אלא גם של סוף האלף הקודם באופן כללי. אני זוכר את הצפייה הראשונה שלי באולם (מתוך שלוש), ואיך בסוף "גלגל החיים", אולי סיקוונס הפתיחה הטוב ביותר בתולדות הקולנוע, החיים שלי נבקעו ללפני ואחרי הרגע הזה. בעיני רוב מנקוף רוג'ר אלרס היו בכיף יכולים להיות הראשונים (ועדיין היחידים) שמועמדים לפרס הבימוי בזכות סרט אנימציה.

ובזאת הגענו לנקודת החצי של דירוג 100 ההתעלמויות הגדולות של האוסקר. יש לנו עוד דרך ארוכה ומפותלת, אז בינתיים אני נותן לכם זמן קצת לעכל, לחשוב, להסכים ולהתעצבן לפני שנכנסים עמוק יותר אל לב המאפליה. בחלק הבא נמצא את הסרט הוותיק ביותר בדירוג, ניפרד מפרסי התסריט המעובד והאיפור, ולראשונה נמצא התעלמות בפרסי הצילום והסרט התיעודי. יהיה לוהט.