• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה? מדריך סריטה
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל הקולנוע הבריטי 2012: "טיראנוזאור", "הבלש הבנגלי" ועוד קצת "צוללת"

7 בפברואר 2012 מאת אורון שמיר

הפתיחה החגיגית נערכה במוצ"ש וכעבור חצי שבוע כיסינו בבלוג שמונה מתוך עשרת הסרטים שמציע הפסטיבל לקולנוע בריטי השנה. אתמול עשה זאת אור, שלשום עופר וזו הייתה המחצית. כעת הגיע תורי לתרום את חלקי עם שלושה סרטים נוספים – "טיראנוזאור" של פאדי קונסידיין, "הבלש הבנגלי" של פיליפ קוקס ועוד כמה מילים על "צוללת" של ריצ'רד איואדה שיצא וסקרתי אותו הרבה לפני הפסטיבל. לגביי שני הסרטים הנותרים, "קוריולאנוס" ו-"ביל הפרוע", אני מבטיח שננסה לתפוס אותם כל עוד הם רלוונטיים ומוקרנים. אבל כרגע נתרכז במי שכן נמצא.

טיראנוזאור (Tyrannosaur)

דינוזאורים לא תמצאו פה, רק שחקנים ענקיים

הקולנוע הבריטי תמיד נטה לחספוס. הוליווד הייתה הנוצצת, הבריטים היו החברתיים, האפרוריים. אלה שמציגים ללא רחם את ההווי השוחק של אזרחי הממלכה המאוחדת, עם סטייה קלה לכיוון דרמות ראוותניות בחייהם של בני המלוכה, העומדים כמובן בסתירה מוחלטת לשגרת יומם של נתיניהם, גם המודרניים שבהם. רוב רובם של הסרטים המוקרנים בפסטיבל, כפי שעופר ניסח יפה, הם צאצאים ישירים של אבותיהם הקולנועיים – דרמות קשות, שריצוי הקהל אינו בהכרח הראשון שברצונותיהן. בסרט הפתיחה של הפסטיבל הוכיחה היוצרת אנדראה ארנולד איך רומן רומנטי כמו "אנקת גבהים" יכול להיות מופשט מכל רומנטיקה, עד העצם. סרטה הקודם, "מחוץ למים" היה בעיניי מעין ניסיון עכשווי לייצר דרמת "כיור מטבח" (ז'אנר בריטי מובהק). "טיראנוזאור", בכורת הבימוי של השחקן פאדי קונסידיין (אשר משתתף ב"צוללת", אגב) אינו שונה מן הקו המנחה של הפסטיבל השנה – מדובר בסרט מרשים, מטלטל ומאוד קשה לצפייה בכל הקשור לתכנים ועוצמתם.

ג'וזף (פיטר מאלן המצויין) הוא גבר זקן וזועם. כמעט קלינט איסטווד ב"גראן טורינו" מבחינת רמת העצבים על כל העולם, רק עם מבטא בריטי ופה הרבה יותר מטונף. לפני שאנחנו מספיקים להבין על מה ולמה הוא כל-כך רוטן, רצף טרגדיות מתרחש ומוביל אותו לגמרי במקרה אל חנות בגדים. האנה (אוליביה קולמן המעולה), הזבנית בחנות, מנסה לתקשר עם גוש הזעף הזה באחת הסצינות היפות של השנה. נדמה שנוצר ביניהם קשר עדין אשר ייאלץ להיאבק בהרבה אלימות וייאוש המאיימים להטביע את שני הגיבורים (באלכוהול). וככל שמתקדם הסרט, לא תמיד לכיוונים הכי צפויים יש לציין, נלמד קצת יותר על הדמויות. בכלל לא בטוח שהם מי שנראו לנו, ובעיקר אחד לשניה, כאשר נפגשו בתחילה.

בדרך כלל כאשר שחקן חוצה את המתרס אל הצד השני של המצלמה, במיוחד בעבודת ביכורים כבמאי, נהוג לפרגן לו באופן ברור מאליו על הדרכת השחקנים. אבל להחמיא לסרט בריטי על המשחק זה בערך כמו להחמיא לסרט הוליוודי על אפקטים. פשוט דמיינו את הסטנדרטים הגבוהים ביותר שיש בכל הקשור להופעה קולנועית, והרי לכם תיאור ממצה של המשחק של מאלן הפיזי אך שברירי, קולמן הרכה אבל דוקרנית. וגם אדי מארסן בתפקיד משנה ובעצם כמעט כל ניצב שעבר בסביבה. כולם אותנטיים עד כאב.

קונסידיין מתגלה גם כבמאי העושה שימוש חזק ומדוייק בכל האמצעים הקולנועיים העומדים לרשותו. הפריים המרובע כולא את הגיבורים בשגרתם והשינויים הקיצוניים במצבי רוחו של ג'וזף משתקפים בזוויות הצילום – בתחילת הסרט הוא בודד בפריים, גם כאשר הוא בפאב הומה אדם והתרחשות. כאשר הוא נרגע ונפתח מעט, עוד אנשים יכולים להיכנס אל חייו ואל הפריים, וחוזר חלילה. הבמאי עושה שימוש מושכל, ברוב המקרים, במה שהוא בוחר להשאיר מחוץ לתמונה, לעיתים משלים את ההתרחשות בעזרת סאונד בלבד. אולם, ככל שהסרט מתקדם, או שמא מתדרדר אל תהומות אפלים במיוחד בנפש האדם, כך הוא חוסך מן הצופים פחות ופחות תיאורי זוועה. בעולם של "טיראנוזאור" יש בעיקר טורפים ונטרפים, והרבה מאוד סבל וייסורים קיומיים. אך אלה הרגעים בהם השמיים מתבהרים לפתע שאותם יש לנצור ולחגוג. הגאולה היא רגעית, חולפת. המכאובים נצחיים – אבל הם לא מה שחשוב בחיים האלה. קשרים עם יתר האוכלוסיה של הכדור המוזר הזה, בני אדם ובעלי חיים, הם מה שקובע והם שעושים אותך מי שאתה. או שואלי זו האופטימיות שבי שמדברת. אני בהחלט אבין אנשים שהסרט יהיה אפל מדי עבורם.

הבלש הבנגלי (The Bengali Detective)

הבלשים בפעולה. גיבור הסרט הוא השמנמן עם האקדח

בפסטיבל סאנדנס האחרון, אולפני פוקס רכשו את הזכויות לצלם רימייק לסרטו של פיליפ קוקס, אודות בלש פרטי הפועל בכלכותה, הודו. הם מאמינים שיש בידם את "נער החידות ממומבאיי" הבא. לכאורה, חדשות שגרתיות. למעשה, די מעניינות – שכן מדובר בסרט דוקומנטרי.

"הבלש הבנגלי" הוא אחד מאותם סרטים תיעודיים שההתרחשויות בהם כה מופרכות עד כי לא ניתן לביים אותן, ושהדמות ראשית שלהם כאילו נלקחה הישר מאיזו אגדה בוליוודית, אבל קיימת במציאות. גיבור כזה שנושא על גבו סיפור שיש בו כל מה שאפשר לבקש מסרט קולנוע, עלילתי כתיעודי – מתח, מסתורין, צחוק, ביזאר, עצב, ייאוש ותקווה. אפשר לנשום לרווחה – יש גם קצת צחוקים בפסטיבל הבריטי השנה.

גיבור הסרט הוא רג'יש ג'י, בלש פרטי שמנמן וצבעוני שהתחיל מאפס ובנה לעצמו אימפריית חקירות פרטיות המעסיקה עובדים רבים. הם עוסקים בעיקר בפשיטות על חנויות של מוצרי קוסמטיקה מזוייפים, ועושים זאת ברצינות של סוכנים חשאיים וטאקט של פיל הודי בחנות חרסינה. מדי פעם מגיעים אל רג'יש וצוותו גם מקרים של ניאוף, אבל זהו מקרה הרצח הראשון שלהם שבאמת מוציא מהם התרגשות. הפופולריות של הצוות גוברת בעקבות התסכול המאמיר של העם ההודי מן המשטרה העצלה עד מנומנמת שלו, ורג'יש רואה בעצמו גיבור העוזר לאחרים ומהווה דוגמה.

במקביל לחקירות שמסתעפות, אנו עדים לשני צדדים נוספים וחשובים באישיותו של הבלש. האחד הוא משפחתו, המורכבת מאשתו החולה בה הוא צריך לטפל, ובנו הקטן, שגם הוא לא לגמרי בסדר אם תשאלו אותי (או שהוא ממש מתבייש מן המצלמה). הפן הנוסף המתגלה בסרט הוא אהבתו של רג'יש למוזיקה וריקודים, המספקת את הקטעים המצחיקים בסרט. רג'יש רושם את עצמו ואת פקודיו לתחרות ריקודים בטלוויזיה והחזרות שלהם הן לא פחות מהיסטריות.

הסרט הולך והופך מופרך ומרתק יותר ככל שנוקפות הדקות, ואני ממש מחזיק את עצמי שלא לחשוף כמה תפניות עלילתיות שרק בשבילן שווה לצפות בו. הוא שואב את עיקר כוחו, ההומוריסטי והדרמתי, מחיי השגרה של תושבי כלכותה. השילוב בין האמונה של רג'יש בעצמו ובדרכו לבין חוסר מוחלט של מודעות עצמית, מצליח להצחיק או לרגש פעם אחר פעם. לאורך כל הסרט חיפשתי צד אפל, או סטייה כלשהי אצל הגיבור – אך לשווא. רג'יש הוא פשוט אחד מאותם אנשים שבאמת רק רוצים לפתור בעיות, להגשים חלומות ולעשות טוב לעולם. ככזה, הוא אדם מעורר השראה באמת.

זהו סרטו השני של הדוקומנטריסט חובב התרבויות פיליפ קוקס. סרטו הקודם נקרא "אנחנו האינדיאנים" ("We are the Indians" או "Mbya, tierra en rojo" בשפת המקור), והתמקד באינדיאנים של ארגנטינה. כעת הוא מפנה את מצלמתו אל ה-Indians המקוריים ומשתדל להקפיד שלא לשפוט את הדמויות שלו. בהתחלה נדמה שהוא צוחק ולועג למצולמים שלו, אבל בהמשך מסתבר שהייתה זו בעיקר השקפת העולם שלי כצופה מערבי, אשר התפוגגה ככל שהסרט התקדם וכוונות ליבו הטהור של רג'יש נחשפו. הבמאי מאוהב ומהופנט על-ידי הגיבור שלו לא פחות מן הצופים. עם זאת, לקראת הסוף האנטיקליימטי התעוררה בי התחושה המוכרת של מניפולטיביות יתר בעשייה הדוקומנטרית. ייתכן שיש דבר כזה סרט סוחף מדי.

צוללת (Submarine)

למקרה שתהיתם, כך נראית צוללת בסרט דל תקציב

על סרט הביכורים הפלאי של ריצ'רד איואדה כבר כתבתי סקירה מלאה בתום אשתקד, כאשר היה עדיין נטול שם עברי או מסך גדול שיהיה מוכן להקרין אותו. הספקתי גם לראיין קצרות את הבמאי הכשרוני, לכבוד הפסטיבל, שם שפכתי עוד כמה סופרלטיבים על הנס הקולנועי האהוב הזה. כעת, הגיע הזמן להביט בסרט בקונטקסט של הפסטיבל ושל עמיתיו.

איזה כיף שיש גם "צוללת" בפסטיבל הזה. לו רק היה ניתן לחבק סרטי קולנוע. זהו דיוקן נוגה, אך לא קודר, של התבגרות באנגליה היחסית-עכשווית, שלא שוכח או חושש לשפוך פנימה רגעים לא ריאליסטיים עד חולמניים, בתוך כל הקיום הגשמי שמעסיק כל כך את הקולנוע הבריטי. "צוללת" הופך את התוכניה של הפסטיבל למגוונת פי כמה, ומציע אלטרנטיבה קלילה אך לא מטופשת לחבריו הקשוחים. ואם תשאלו אותי, לא חייבים להיות מדכאים עד עפר בכדי להיות מבריקים, גאוניים, או מופתיים. אפשר גם להיות מקורי ונאמן לעצמך.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    'צוללת' ו'טירנוזאור' – כמה שאני רוצה לראות אותם כבר 🙂

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    את 'צוללת' ראיתי לפני כשבועיים, כובש ברובו. 10/7
    'טירנוזאור' ראיתי הרגע, סרט בסדר, טוב, לא מצוין כמו 'זוהי אנגליה' או 'הארי בראון' למשל אך זוכה
    למשחק מרשים עד כאב. 10/6

השאר תגובה