פסטיבל ירושלים 2020: המלצות ואזהרות

פסטיבל הקולנוע האחרון של השנה הזו הוא זה שבדרך כלל משמח אותנו מוקדם יותר באמצע שנה רגילה, אבל נקבל אותו בכל זמן ובכל צורה. המהדורה ה-37 של פסטיבל הקולנוע ירושלים תיערך באופן מקוון, בין ה-10 וה-20 בדצמבר, ולנו נותר רק להתגעגע ולדמיין שאנחנו בסינמטק הירושלמי, בשכונת עמק רפאים, או בבריכת הסולטן בערב הפתיחה. בעצם, יש לנו גם חובה וזכות נוספות – לסייע בפענוח התוכניה. לשם כך עמלנו כל ארבעת חברי סריטה על פוסט ההמלצות (והאזהרות) השנתי, שיתחיל עם כמה עניינים טכניים, ייזכר בסרטים שכבר כתבנו עליהם, ויתמקד בכל מה שראינו בשבועיים האחרונים מתוך יבול הפסטיבל ובמיוחד.

נתחיל בהסברים, שמקצתם חדשים לנו כמו לכם ולכן. כל פסטיבל אונליין מצריך לימוד מחודש את האופנים בהם הוא דומה או שונה מאירועים וירטואליים אחרים שכבר חווינו השנה. את הסרטים של ירושלים 2020 אפשר לראות במחשבים או טלפונים חכמים, דרך הדפדפנים אדג׳ (האח המוצלח של אקספלורר) או ספארי (לבעלי מוצרי אפל), ודרכם אפשר גם להזרים את התוכן לטלוויזיות חכמות. או לחבר מהמחשב כבל HDMI למסך/מקרן/חתול החביב עליכם, כי לראות סרטי פסטיבל בטלפון זה קצת עגום. כרגיל בפסטיבלים לאחרונה, ״אונליין״ לא אומר שיש אינסוף מקום בכל הקרנה וכרטיסים יכולים להיגמר. מומלץ לבדוק פעמיים מתי הסרט שהזמנתם זמין, וגם עד מתי. לרוב מדובר בחמישה ימים מרגע עלייתו לשרת, ושימו לב גם לחלון של 30 שעות מרגע הקלקה על הפליי. בכלל, מומלץ לקרוא בעיון את המדריכים שהכינו בפסטיבל תחת ״מידע שימושי לצפייה מקוונת״ בעמוד הקטלוג. באתר הצפייה, שם תתבקשו לפתוח חשבון אישי, יש גם מידע עדכני יותר ושאלות נפוצות.

מבחינת תמחור הכרטיסים, מלבד סרט הפתיחה והנעילה צפייה ביתית בסרט במסגרת הפסטיבל תעלה 25 ש״ח, אבל יש גם דילים של חבילות מוזלות ל-5 או 8 סרטים. חלק מהקטגוריות הקבועות (מאסטרים, גאלה, החוויה היהודית) הפכו לחבילות והירושלמים התפרעו אף יותר בחבילות אחרות לפי ז׳אנרים (דוקו, מתח), נושאים (אקטואליה, עוצמה נשית), מקומות (אמריקנה, פרנקופיליה, מסביב לעולם) או כאלה שמסבירות את עצמן (קראתי את הספר, מיטיבי לכת, להיטי פסטיבלים). זו דרך מעניינת גם לסמוך על האוצרות של הפסטיבל באמון עיוור ובו בזמן גם להבטיח נקודת חיבור עם הסרטים הנבחרים לפי פרמטרים. עם תחושת הניצחון הזו אפשר לעבור לחלק החביב עלינו – הסרטים עצמם.

8 סרטים שכבר כתבנו עליהם

״עוזרת אישית״, הקרנת בכורה בישראל

כבכל שנה, אפילו מאתגרת ולא קונבנציונלית כמו הנוכחית, יצא שלגמרי במקרה קלענו לדעתם של אנשי הפסטיבל מבחינת הסרטים שראינו בהזדמנויות אחרות בחודשים האחרונים. הלינקים בשמות הסרטים יובילו אל הטקסטים שלנו בהם הוזכרו.

אודות האינסוף – סרטו של המאסטר השבדי רוי אנדרסון, בו צפה עופר בפסטיבל ונציה.
אטלנטיס – אוקראינה פוסט-אפוקליפטית מתוארת בסרט זה, גם הוא מוונציה ושל עופר.
אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד – יש לנו ניתוח של עופר ומדור של אורון על האינדי המדובר.
האשה הבוכייה – דרמת האימה ונציגת גוואטמלה לאוסקר הבינלאומי קיבלה סקירה מאת אור.
מופי – סרט שלישי מפסטיבל ונציה שעופר כבר התייחס אליו, הפעם על האפרטהייד בדרא״פ.
עוזרת אישית – דרמה עצמאית מדוברת נוספת שאורון כתב עליה לטובת ״מחכים לתרגום״.
פאלם ספרינגס – אחד הסרטים היותר מסחריים בקטע טוב שתראו בפסטיבל, גם עליו כתב אורון.
הציפור הצבועה – עיבוד מהפך קרביים לספר של יז׳י קושינסקי, שעירער את אורון בוונציה.

חוץ מהשמינייה הזו שתפסנו כאמור בלי קשר לפסטיבל, יש עוד כמה סרטים ישראליים שכבר צפינו בהם. אולם, בלב כבד אנחנו פוסחים על תחרות חג׳ג׳ השנה. זאת משום ששלושה מתוך חמשת הסרטים המשתתפים בה לא יוקרנו לקהל – רק לצוות השיפוט. זה מצער משום שכבר ציפינו לחלוק אהבה לסרטים שראינו במסגרת פרסי אופיר (״אסיה״, ״הנה אנחנו״, ״שאיפה לחיים״, ״הלילה הזה״) ואנחנו סקרנים עד קצה גבול הסקרנות מסרטו של דני רוזנברג, ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״. כל אלה יחכו כנראה לשנה הבאה. זאת בעוד התחרות התיעודית והסרטים הקצרים תוצרת ישראל, כמו גם הגרסה החדשה של ״ההתחלפות״ של ערן קולירין שתוקרן בפסטיבל אף היא וסרט הפתיחה ״סאבלט״ של איתן פוקס, כל אלה ודאי ייספקו לנו הרבה על מה לכתוב ולדווח במהלך ימי הפסטיבל והחנוכה.

18 סרטים נוספים שכבר ראינו

התרומה המשמעותית יותר שלנו לסיור בתוכניה הם ח״י הסרטים הבאים, בהם צפינו ממש לאחרונה הודות לאנשי הפסטיבל, שזה הזמן להודות להם על כל העזרה. הסרטים מסודרים לפי סדר אלפביתי, כפי שהם מופיעים בקטלוג. לחיצה על שם הסרט תוביל לאתר הפסטיבל כדי לקרוא עוד או להזמין כרטיס. כל טקסט קצר שלנו ילווה בקרדיט אישי לכותב/ת מיד אחריו, למקרה שתרצו לדעת למי להודות או את מי להאשים בהמלצה/אזהרה. דבר אחרון הוא ההגדרה הזו שלפעמים הולכת אצלנו ביחד, במקום לחרוץ ״מתאים לכולם״ או ״לא מתאים לאיש״. קחו בחשבון שניסינו ללכוד את המהות של כל סרט ולא רק להכריע בעניינו, בתקווה שמה שכתבנו ידבר אליכם או לחילופין יעביר אתכם הלאה לאופציה הבאה.

76 ימים
Seventy Six Days

התעלות, התלהבות, זעם, שעמום, בכי, תסכול והתאהבות היו רק חלק ממה שהרגשתי בזמן שצפיתי בדוקו האמריקאי-ממוצא-סיני הזה. מה שנאמר, הרגשתי את כל הרגשות. אם זה משהו שאתם גם רוצים לחוות, הכניסו את הסרט הזה לרשימת הצפייה שלכם, אבל זה חייב לבוא עם אזהרה – קל זה לא.
בתום הפסטיבל לא יהיה דבר שיסקרן אותי יותר מאשר לדעת כמה אנשים בחרו לרכוש כרטיס וירטואלי לסרט הזה, שמתרחש כולו בבית חולים בעיר ווהאן הסינית, במהלך 76 ימי המצור שהביאה עימה הקורונה. ייתכן שאנחנו בישראל פסע מסגר שלישי (מישהו יכול לעדכן אותי מתי סיימנו את השני?) ולכן המחשבה על כניסה ביודעין לתוך אחד ממוקדי הקורונה המפורסמים, ולראות את כל הפחד והאימה – יחד עם ההומניות והאכפתיות, בסדר נו – בזמן אמת, זה בהחלט מעיד על אופי מסוים.

מכיוון שהוא נטול עלילה של ממש, "76 ימים" מרגיש ארוך ממה שהוא, אבל אין ספק שזה אחד המסעות המטלטלים של קולנוע הדוקו ב-2020, שנה מעולה בתחום דרך אגב. אפילו כשכל צוות הרופאים מכוסה מכף רגל ועד ראש ואי אפשר להבדיל ביניהם, אפילו כשיש מעידות אמריקאיות לתוך עלילות משנה קיטשיות (זוג המחכה לתינוק שנכנס לבידוד ברגע שיצא מהרחם), עדיין אפשר לראות ולהרגיש את הכוח האנושי שפעל במסדרונות בית החולים. הבמאים האו וו, ויישי צ'ן וכנראה מישהו אנונימי, בנו מסע לא קל, אבל גם מאוד מתגמל, ממש בליבת האירוע הכי גדול של האלף החדש, וזה נורא. אבל נורא בקטע טוב.
תראו, אני לא באמת יכול לשבת פה ולהמליץ לכם לראות סרט תיעודי שעוסק כולו בבית חולים מוכה קורונה, אני לא מפלצת אתם יודעים, אבל זה באמת משהו שמדהים לראות, אפילו כשהסכנה לא באמת חלפה והמציאות מפחידה באותה מידה.
(אור סיגולי)

Irradiated
(אין שם עברי)

הבמאי הקמבודי ריתי פאן תיעד במרבית סרטיו את רצח העם שהתרחש בארצו בשנות השבעים ואת דרכי התמודדות של המדינה, ושלו אישית, עם עיבוד הזוועה דרך אמונה בודהיסטית ויצירת אמנות בדרכים שונות. בסרטו החדש הוא מרחיב את תחום העיסוק שלו מהאירוע המקומי ל…קיצור זוועות המאה העשרים. הכותרת מדברת על הפצצה האטומית והעידן הגרעיני, אך יש גם נוכחות רבה לעליית הפאשיזם בארצות שונות, מחנות עבודה ומוות מרחבי העולם ולא מעט קטעי שואה. המסך מתרחב לשלושה מסכים המוצגים זה לצד זה כטריפטיך, בו הבמאי עושה שימושים במגוון דרכים לאורך הסרט – לפעמים הם מתאחדים לפריים רחב, לפעמים יש שתיים או שלוש התרחשויות שונות המתכתבות זו עם זו, לפעמים מדובר בזוויות על אותה זוועה. את התמונה מלווה בין היתר דיאלוג פואטי הנאמר בצרפתית, בקול נשי ובקול גברי. הדיאלוג כולל יותר תגובה רגשית למתרחש מאשר תיאור הזוועות, ושורה אופיינית בו היא "אני יודעת מהו המקום הכי נמוך בעולם, זהו האדם".

כמו סרטיו הקודמים של פאן, בסופו של דבר הסרט דן בצמיחה מחדש מתוך התחתית ולא רק בזוועות. המינון של קטעי מחול בוטו, או הדגמים אשר בונה הבמאי על מנת לייצג את הזיכרון, גובר בהדרגה. הסרט מגיע בכך גם למחשבות על אופציה לעתיד והנצחה ולא רק למבט מחדש על חלקים כאובים מן העבר. מן הסתם, חווית הצפייה בסרט יכולה להיות לא פשוטה הן בשל טבעה הניסיוני והן בשל הדימויים הקשים עד קשים מאוד. אולם, עבור מי שבשל לחוויות קשות כאלו ומוצא בקולנוע גם אמצעי התמודדות, מדובר בסרט מרשים מאוד שממשיך לסמן את פאן כאחד מן היוצרים התיעודיים המרתקים ביותר הפועלים בעולם. הוא אומנם מרבה לתקוף את אותם נושאים, אך תמיד עושה זאת בדרך ביטוי אמנותית אחרת ומבלי שהוא עצמו, או הבחירות האמנותיות שלו, תופסים את מרכז הבמה מול נושאי הסרט.
(עופר ליברגל)

אבי המשפחה
Father

קו העלילה של אדם עני הנאבק לבדו מול מערכת מושחתת שלא סופרת את האזרח הקטן נראה לא מעט בקולנוע של השנים האחרונות, אולם עדיין יש בו משהו אפקטיבי. לא רק כמעלה סוגיות חברתיות לתודעה, אלא גם כסיפור אנושי. זה גם המצב לגבי סרטו של הבמאי הסרבי סרדן גולובוביץ', המספר את סיפורו של אדם שלא קיבל פיצויי פיטורים. בשלב מסוים ילדיו נלקחים ממנו למשפחה אומנת, מסיבות שבו זמנית נראות סבירות ומריחות כאופציה לשחיתות וחוסר התחשבות ברצון האב והילד. גיבור הסרט יוצא במסע רגלי מביתו בכפר מרחוק אל הבירה בלגרד, שכן הוא יודע שאם לא ימסור את מכתב הבקשה שלו באופן אישי לשר, איש לא יטפל במקרה שלו. סיפור המסע שלו כולל גם סיפורי משנה של אנשים שעוזרים או לא בדיוק עוזרים לו.

הסרט מצליח להעביר את משך ההליכה מבלי שיש סצנות בהן לא קורה דבר, והוא מספר סיפור שיש בו אלמנטים של גיבור המתגבר על קשיים וגם של מציאות שאינה משתנה בסוף וכוללת גם הרבה מקרים של אנשים שלא מסוגלים להקריב בעצמם במסע הנואש הזה. הסרט לא כולל את המסע לבדו ולמעשה הסצנות הכי זכורות שבו מתרחשות לפני ואחרי האירוע החדשותי, שהוא על פניו מרכז העלילה. לא מדובר בסרט מהפכני בגישה שלו או במשהו שהותיר בי רושם של צפיית חובה, אבל כן בסרט צנוע שכתוב ומבוצע היטב על ידי השחקנים, בראשות גוראן בוגדן – שחקן מקצועי שמשחק בטבעיות של שחקן לא-מקצועי, אבל גם מעביר את המורכבות הנרגשת. אין זה פלא כי הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין. זה לא חביב הקהל מן הסוג המתחנף לצופה, אלא סרט שקשה להישאר אדיש לגרעין הרגשי שלו.
(עופר ליברגל)

ארץ פרועה
Wildland

כשרואים הרבה סרטים, ובטח כשכותבים עליהם, מאוד קשה להימנע מהשוואות. המוח מייצר לינקים ורוצה להוכיח שהוא חכם ויודע, ולעיתים זה לא הוגן. לא כל סרט בהכרח נעשה כדי שישוו אותו לאחרים, יכול להיות שהיוצרים שלו בכלל לא מודעים למה שהיה לפני, וזה לא תמיד לעניין לייצר בכוח קונטקסט כפוי.
ועכשיו אחרי שאמרתי את זה ומצפוני נקי, אני באמת לא מבין מדוע יש סרט כמו "ארץ פרועה" כשכבר יש לנו את "ממלכת החיות". נכון, זה דני וזה אוסטרלי, זה על מתבגר וזה על מתבגרת, אבל כמות המהלכים הזהים בין סרטה החדש של ג'נט נורדאל, ובין הסרט שפתח את הקריירה של דיויד מישוד לפני עשור והעניק מועמדות אוסקר ראשונה לג'קי וויבר, לא מאפשרת להביט לצדדים. פשוט היה לי קשה לחוות אותו כיצירה בפני עצמה.

בשני הסרטים מדובר במתבגר/ת שאיבד את אימו בגלל שימוש בסמים, ועובר לגור עם המשפחה הרחוקה שלו – שאיננה מאוד עשירה אבל חיה די טוב ברמה מחשידה – הנשלטת על ידי דמות מטריארכלית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים, ולאחר כמה דקות יצטרף באיחור אופנתי בן המשפחה הפרוע והלא יציב, שיהרוס לכולם את כל התוכניות, ובעיקר יעביר את הגיבור תהליך התבגרות מואץ. אני מתנצל, זה יותר מדי בשבילי כדי להגיד שהדמיון רק בראש שלי.

"ארץ פרועה" סרט טוב כמעט בכל אספקט. הוא משוחק מצוין (סידסה באבט קנודסן ראויה למועמדות לאוסקר ממש כמו ג'קי וויבר אז בתפקיד סמרף), מייצר דינמיקה מאוד אמינה בין הדמויות ועשוי סבבה בתחומי הצילום והעריכה, אבל כל כך היינו שם כבר שזה מוזר.
אם לא ראיתם את "ממלכת החיות", אנא עשו זאת במהרה, אבל חכו עם זה קצת למקרה שתרצו לבדוק את "ארץ פרועה" קודם. סרט מגניב ממש, פשוט חבל שעשו אותו, ומרשים יותר, ב-2010.
(אור סיגולי)

האשה שברחה
The Woman Who Ran

אם אתם חושבים ששנת 2020 היא שנה קשה, מה תגידו על כך שבשנת 2019 לא יצא אף סרט חדש של הבמאי הקוריאני הונג סאנג-סו, מי שעבורו שני סרטים בשנה זה לרוב הסטנדרט. הסרט שהוא כן הוציא ב-2020 מראה כי השגרה לא לגמרי נשברה, גם לא דרך העבודה והסגנון: דיאלוגים מאולתרים, עלילה פשוטה הכוללת חזרות על אירועים ומוטיבים בהבדלים דקים, שימוש נרחב בעדשת הזום. כל זה מייצר תחושה של קולנוע פרימיטיבי ואפילו ילדותי בחלק מקטעי השיחה, עד שלפתע דיאלוג על האכלת חתולי רחוב מרסק את הלב, או שיחה שגרתית על מערכות יחסים מתגלה כמלאה בכאב עצור ומורכב. אם יש התפתחות קולנועית, ייתכן והיא נעוצה בכך כי בעוד רבים מסרטי הבמאי מתחלקים בבירור לשני חלקים, הפעם היצירה מורכבת משלושה כאלו.

בכולם נמצאת אותה אישה, אשר אחרי חמש שנות נישואים בהם לא נפרדה מבעלה מוצאת את עצמה לבד במשך כמה ימים בעוד הוא בנסיעת עסקים. בשני החלקים הראשונים היא מבקרת שתי חברות ותיקות –  אחת גרושה ואחת רווקה ומול כל אחת מהן האמירה כי בעלה מעדיף כי הזוג האוהב יהיה תמיד ביחד זוכה לסוג אחר של תמונת מראה. החלק השלישי הוא היפה ביותר בעיניי – הוא כולל ביקור בקולנוע בו הגיבורה היא הצופה הכמעט יחידה (ניתן לשמור על ריחוק חברתי ולהקרין סרטים!) ומפגש עם שני אנשים מעברה. בכל אחד מן הסיפורים הדגש הוא לאו דווקא על האישה הנוכחת בכולם, אלא גם או בעיקר על האנשים אותם היא פוגשת, סוג של קובץ סיפורים קצרים עם חוט מקשר איתן.
(עופר ליברגל)

ביסט ביסט
Beast Beast

סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי דני מאדן נראה ככזה שמתבסס לא רק על שיתוף פעולה עם שחקנים צעירים, אלא על תחקיר והבנה של עולמם של בני הנוער בארה"ב בימינו. בחלקו הראשון, הסרט עובר בין סיפור חייהם של שלושה בני נוער, כל אחד מהם עוסק בדרכו בביטוי אישי דרך סוג של אמנות. קריסטה שואפת להיות שחקנית ולומדת תיאטרון בתיכון עם חברתה; ניטו הוא גולש סקייטבורד שכישוריו וגמישותו גורמים לחבורה של פושעים זוטרים לחבור אליו; אדם מעט יותר מבוגר מן השניים הללו,שבעבר הוא היה מיודד עם קריסטה וצילם עמה סרטונים, אולם כעת הסרטים שהוא מצלם קשורים לאחזקה וירי מדוד בכלי הנשק שלו.

במהלך השעה הראשונה, הקשר בין הקווים נעשה בעיקר דרך חיבורים בפסקול ובעריכה, לאו דווקא דרך הנרטיב, אף כי קריסטה וניטו מתחילים להיות מעורבים רומנטית. חלק זה של הסרט מרשים בהופעה הטבעית של השחקנים  – שני התפקידים הראשונים נכתבו עבור השחקנים, השלישי מגולם בידי אחיו של הבמאי שכתב עמו תסריטים לסרטים קצרים. הוא גם קצת מעורר רתיעה למי שלא נמצא כחלק מאותה תרבות או מאותה קבוצת גיל. הכישרון הגדול של מאדן כיוצר בעל חזון בא לידי ביטוי בחלק האחרון, בו אירוע דרמטי מחבר לפתע את כל קווי העלילה והופך את הסרט לכזה שעוסק בנושאים חברתיים רחבים יותר מדיוקן של בני נוער. דווקא בחלק זה הצלילה לעולם הפנימי של הדמויות מקבלת מימד בולט יותר.

כותרת הסרט מתייחסת לתרגיל חימום בתיאטרון וקשורה גם למהלך מאוד מעניין שקשור בלימודי התיאטרון המקבלים בסרט הקשר חדש. בעוד שקריסטה לא תמיד מצליחה להביא מן החווית של חייה לתוך הדמויות שהיא מגלמת, הסרט מראה בדרכו כיצד הלימודים עוזרים לה בתחום אחר בחיים. מה שגורם לקריאה מחדש של הסרט כולו הם לא רק האירועים הדרמתיים והתכנים הפוליטיים העולים בסרט, אלא דווקא קטעי העיסוק בתחומי האמנות, שנראו תחילה כבונים אווירה. כמכלול, מדובר ביצירה מרשימה, אך יש לקחת בחשבון את סגנון העשייה שמצד אחד דורש פתיחות לתרבות הנוער בימינו ומצד שני דורש גם התחברות לבניית נרטיב איטית ולמבט על הנעורים בעיניים מעט מבוגרות יותר.
(עופר ליברגל)

בית הזכרונות
Memory House

סרט הביכורים של הבמאי הברזילאי ז'ואאו פאולו מירנדה מריה נפתח בפריים שיכול היה להיות לקוח מתוך סרט מדע בדיוני: סביבה לבנה מאוד, עם הקפדה על סטריליות, כמו מסע לחלל. למעשה מדובר במחלבה אשר מחוץ לה הסביבה נראית כמו ארץ שהזמן לא נגע בה. מה שכן הביא הזמן לאזור הזה בדרום ברזיל הוא סוג של אוטונומיה של אוסטרים שמנהלים את המפעל ומהווים את רוב העובדים בו, או הגרים באזורים הסמוכים בחבל ארץ אשר המאבק הפוליטי בו נמצא ברקע של. גיבור הסרט הוא החריג במפעל ובאזור: כריסבואם, גבר מבוגר וכהה עור אשר בחר להמשיך לעבוד בחברה אחרי שהמחלבה הצפונית בה עבד נסגרה. הוא חי בבית שאחרים מתייחסים עליו כבית הנטוש, דובר שפה אחרת ובעל תרבות שונה לגמרי. הוא סובל מלחץ חברתי סביב החריגות שלו הן במפעל והן מצד ילדים המתנכלים לו, באזור בו הברזילאים הם למעשה מיעוט אתני.

במהלך הסרט, הבמאי חודר מדי פעם לתודעה של הגיבור, או אפילו לתודעה עתיקה יותר של התרבות ממנה הוא צומח. הדבר בא לידי ביטוי בספק קטע חלום ובנוכחות רבה של חיות בסרט. יש לציין כי בחלק מן הסצנות החיות סופגות אלימות, אך הדבר נעשה תמיד מחוץ לפריים ובאופן מופגן, כך שהכיתוב ״אף חיה לא נפגעה בצילומי הסרט״ נראה אמין. מעבר לכך, קשה לי לתאר את כוחו המכשף של הסרט מבלי לחשוף יותר מדי פרטי עלילה. זה סרט שממשיך את המסורת של קולנוע של עולם שלישי המשתמש במוטיבים של קולנוע מערבי על מנת לחתור תחתם, ולעמת אותם מול התרבות שהם לכאורה מוחקים.

לא מדובר בסרט שמאדיר את דמותו של כריסבואם. הסרט מבקר גם אלמנטים שמרניים שהוא ממשיך לשאת עימו והתרבות שלו ושל בני המיעוטים האחרים לאו דווקא אותנטית, אלא ערבוב תרבויות שספק מייצר חיבור לטבע וספק ניתוק ממנו. למשל, היחס לפרות כולל מספר רב של רבדים, כמו גם היחס למסכות מסוגים שונים. מוטיבים חזותיים שבים וחוזרים: השתקפות בעיניים של דמויות, תנועות מצלמה איטית קדימה, שבירה של האור הטבעי בצילום. הסרט לא חדל להפתיע לא רק בעלילה וביחס לגיבור, אלא גם בסוג הדימויים שהוא מייצר בדרך בה הם מתחברים לחוויה קולנועית שמרגישה בו בזמן קשורה למורשת של הקולנוע הברזילאי ופתח למשהו חדש באמת.
(עופר ליברגל)

היא תמות מחר
She Dies Tomorrow

איימי (קייט לין שיל) משוכנעת שהיא עומדת למות מחר. זה לא ספוילר, המידע הזה מצוי בשם הסרט של איימי סימץ, אותו ביימה וכתבה. נקודת המוצא פותחת סרט מהורהר, לפעמים מגוחך במתכוון, לפעמים מעט מבהיל, שמבקש לעסוק בחרדה מדבקת. כך לפחות תיארה אותו סימץ בעבר. יש בו אלמנטים שכמו הרבה סרטים לאחרונה נשמעים מאוד הולמים לימי הקורונה המשונים. אך הרעיון של התמודדות עם תחושת סוף קרב ובא, ומהר, לא מטופל כאן בצורת אנשים שהולכים עד לקצה. יש בו משהו הרבה יותר שקט, רגוע אפילו. ולכן כדאי לבוא אליו עם הנמכת ציפיות מסוימת.

הסרט משרה אווירה ומעורר מחשבה, אבל הרבה ממנה נובעת ממידע שלא נמצא על המסך. זה קשור למערכת היחסים שבשנה האחרונה נחשפה כמתעללת, של סימץ עם שיין קארות'. שניהם יוצרים בקולנוע העצמאי, שם קארות' נחשב למוח המבריק והמשונה שמאחורי "Upstream Color" בו גם שיחקו שניהם כזוג. ההבנה שסימץ ככל הנראה נחלצה בעור שיניה מבן זוג אלים, שמאיים על חייה גם בשנה האחרונה – מה שחשף את הטראומה שהיא עברה – שמה את הסרט שלה בפרספקטיבה מאוד מסוימת. אי אפשר שלא לצפות בו דרך המשקפיים האלו. כך, הסרט והעיסוק שלו בחרדה וביחסים בין-אישיים פתאום מקבל נופך מטאפורי צורם במיוחד.
(לירון סיני)

ההיסטוריה האישית של דייוויד קופרפילד
The Personal History of David Copperfield

לפני ההמלצה או הסתייגות מהסרט עצמו, הערה על הצפייה עצמה. לי לקח לפחות שעה להבין את הראש של הסרט, את הבחירות של ארמנדו איאנוצ'י ולתהות מה משך לפרויקט את הסאטיריקן הבריטי חובב התסבוכות הפוליטיות הארסיות (״סטאלין מת!״, ״בסוד העניינים״, הסדרה ״ויפ״). אם הסרט לא לגמרי מקליק בזמן הצפייה, עצתי היא לא רק לתת לו את מלוא השעתיים שלו אלא אפילו לנצל את הצפייה הביתית להפסקת תה ועוגיה, ניקיון המחשבה מטרדות היומיום, ורק אז צלילה אל תוך ספרו הכי אוטוביוגרפי של צ׳ארלס דיקנס, בעיבוד מאוד לא שגרתי מכל בחינה.

את דייויד קופרפילד (לא הקוסם) מגלם דב פאטל, לא הליהוק היחיד שעיוור צבעים במכוון וכן ליהוק שמתכתב עם הרעיון של הספר לפיו הגיבור נברא מחדש בכל מקום שהוא מגיע אליו. הרומן אמנם נכתב לפני כ-170 שנה אבל הגרסה הנוכחית לא מתחשבת בגזע או מוצא, וכך שחקנית שחורה יכולה לגלם את בתו של שחקן אסייאתי. זה איפשהו בין אוטופי למבלבל כשיש המון דמויות שצריך לזכור, החולפות בחייו של היתום בעל השמות הרבים שהוא גיבור היצירה. נעקוב אחריו מילדות ועד בגרות, בעודו נע בין מקומות שונים באנגליה ובין מעמדות וייחוסים חברתיים. כדי לתעתע עוד קצת, הבמאי שובר את הריאליזם מדי פעם ובמספר אופנים: ממסגר את הסרט כולו כהצגת יחיד של קופרפילד המספר את סיפור חייו לקהל, מתערב בנעשה על המסך, ומערבב זיכרון ובדיה. כאמור, צריך להסתנכרן עם הקצב וההיגיון הפנימי, לי לקח כשעה להצליח בכך. אבל מרגע שזה קורה, ברור למה הצבעוניות רבה יותר בילדותו של הגיבור (ודוהה בהמשך), או מדוע הכל נראה קטן יותר ככל שהוא מתבגר.

את פאטל מקיפה השמנא והסלתא של הקולנוע הבריטי, משל היינו בפרק מסדרת הארי פוטר: טילדה סווינטון, יו לורי, פיטר קפלדי, גוונדלין כריסטי, בנדיקט וונג, בן ווישאו (חפשו אותו בהמשך בסרט שונה בתכלית) וגם מורפיד קלארק בתפקיד כפול, כאמו של קופרפילד וכאהובתו דורה. כמעט כולם משחקים באותו סגנון, אגדת עם כמעט קומית ומיושנת להפליא, אבל רק חלק עשו את זה באופן שלא גרם לי לרצות לתקוע להם אצבע בעין. מבחינת הומור, הסרט אמנם נעדר את הסרקזם המפורסם של איאנוצ'י, אבל יש בו ניצוצות קומיים שמשתלבים בדרמה החברתית מחממת ושוברת הלב לסירוגין. הבמאי, שגם חתום על התסריט יחד עם שותפו הקבוע סיימון בלקוול, עושה בספר כבשלו ומצליח בכל זאת לומר כמה דברים על החברה הבריטית והאנושית. התוצאה היא אדפטציה אישית מאוד, ואולי הכי פחות נאמנה למקור, אבל בעלת קסם משלה. קצת כמו בגרסה דאשתקד של ״נשים קטנות״, ההתמקדות היא בסיפור סיפורים ובמהות של אקט היצירה, בכוח של הסיפורים להתעלות מעל לנסיבות חיים.
(אורון שמיר)

ויליאם פרידקין על מגרש השדים
Leap of faith: William Friedkin on the Exorcist

"מגרש השדים" הוא סרט נהדר. מעבר להשפעה שלו על ז'אנר האימה ובתוכו על סרטי דיבוק, הוא לא סתם קרשנדו של צלבים ומחרוזות תפילה כמו שקורה בחלקם. הוא מציג מערכות יחסים בין אנשים ומשברי אמון ואמונה. בין קיא משפריץ לביצוע מעשים עם צלב, הסרט כולל מבע עשיר ומשחקי אור וצל שמגיעים עם היסטוריה של השפעות. על כל אלו מדבר במונולוג בלתי נגמר וויליאם פרידקין, הבמאי, בסרט התיעודי של אלכסנדר או. פיליפ. בדומה לדוקומנטרי של הבמאי על "הנוסע השמיני" מ-2019, שהוצג בפסטיבל ירושלים הקודם, יש רגעים של עניין לצד תחושה מסוימת של פספוס או חוסר. הסרט נע בין פרידקין שמצולם כמרואיין באותו חלל ובאותה תנוחה, לבין קטעים מ"מגרש השדים", הבלחות מסרטים אחרים שלו ומגוון יצירות אמנות קולנועיות ואחרות שהוא מונה כהשפעות. בין לבין יש מדי פעם הבלחות של פיסות סטילז מהסט.

רוב הזמן מעניין לשמוע את פרידקין מדבר: הוא מתפייט בזמן שהוא בעיקר מתאר את עצמו, את ההחלטות שעשה, מה הוא חושב על קולנוע, מה הוא אוהב ואיך הוא תופס את הסרט שלו. אפשר להרכיב רשימה קטנה של ציורים וסרטים חיוניים מהאזכורים שלו, בזמן שהוא חוזר שוב ושוב אל "2001 אודיסאה בחלל" ו"האזרח קיין", נעזר בהם כדי להסביר מהלכים שעשה בעצמו. הסרט היה יכול להיעזר בעריכה קצת יותר אגרסיבית, כזו שתוריד רגעים בהם הוא מעביר שיעור בסיסי בעשייה קולנועית ותרווח את הליהוג הבלתי פוסק.

מצד שני, מעניין לראות מה לא נאמר, וכיצד פרידקין מציג בעיקר את הטוב. בלי לספר על אף ויכוח שקרה אחרי שהסרט יצא עם מרסדס מקיימברידג' על קרדיט שלא קיבלה, או אף מילה על הגב של לינדה בלייר שנפגע בצילומים כשטלטלו אותה שוב ושוב על מנגנון המיטה, או על כך שהצרחות שלה נבעו בחלקן מכאב אמיתי. הוא כן מדבר במודעות עצמית על הלגיטימציה שהייתה אז להפעיל שחקנים רגשית על ידי מה שהיום לא היה עובר, כולל אלימות פיזית. הוא גם מספק כמה פרטים מעניינים על הליהוק והעבודה על הסרט, והצצה לתקופה ולעשייה שכבר השתנו לבלי היכר. רגעיו המעניינים ביותר של הסרט נמצאים בחלקים בהם הוא מתאר השפעות על סגנון הצילום ועל העמדות הסצנה. כשפרידקין נכנס לעומק המבע של היצירה שלו מהנה יותר לשמוע אותו מדבר, כי הוא מדבר פחות על עצמו.
(לירון סיני)

ימים
Days

המילים "המלצה" ו"אזהרה" כנראה רלוונטיות לסרט זה יותר מאשר כל סרט אחר בתוכניית הפסטיבל השנה. עבור חובבי הקולנוע האיטי והמינימליסטי, מדובר בסרט שהוא כמעט בגדר חובה. הבמאי הטייוואני טסאי מינג-ליאנג הקצין/צימצם את הסגנון שלו לאורך הקריירה ובסרט הנוכחי הוא מחליף את מיעוט הדיאלוגים שאפיין את רוב סרטיו הקודמים בשני דיאלוגים קצרצרים, אשר בכוונה אינם מתורגמים – ואין בכך כל צורך. המבט הארוך על הפנים האנושיות, הגוף הגברי והסביבה בה הגיבורים חיים נותר כפי שהיה זהו מבט ארוך שעובר הרבה את הנקודה בה הקהל עשוי להתחיל להשתעמם והופך לחקר ארוך של המתועד, עד לרמה בה הגוף של השחקן לי קאנג־שנג (הקבוע של הבמאי) נראה רב הבעה יותר מפנים אנושיות. הסרט גם מאפשר לפנים של השחקן להביע הרבה, החל משוט הפתיחה בו הוא יושב מול חלון ומתבונן בגשם היורד בחוץ. שוט בו לא מתרחש דבר ובכל זאת הדרך בה הוא הועמד וצולם הותירה אותי המום.

השוט הפותח מציג את הגבר בעולמו העשיר אך הבודד ואחריו מוצג הגיבור השני של הסרט, גבר צעיר ועני יותר אשר מכין ארוחה בבישול ארוך. יותר משעה תחלוף עד המפגש בין שני הגברים, "העלילה" של הסרט. גם הדרך בה יצולם המפגש הזה לא בהכרח תענה על כל השאלות של הקהל, אולם המפגש ככוח מרגיע וכמשהו שמותיר רושם מתמשך, נותר. זהו סרט על הדומה והמאוד שונה בין שני הגברים והסביבה בה הם חיים וגם על מה שמתרחש ברקע, הן בסביבה הפרטית והן בעיר בנגקוק שהופכת לחלק מרכזי מן הסרט: שוק, חתול הנע ברקע, שירותים ציבוריים או קבוצת תיירים שהיא חלק משוט בלתי נשכח, שייתכן ורבים מן הצופים בסרט כלל לא יגיעו עד אליו בצפייה. כפי שאמרתי, זו גם אזהרה שאני מקווה כי התוכן שלה עבר בין השורות והמחמאות. חבל לי שלא זכיתי לצפות בסרט על המסך הגדול, המכריח להימצא מול הדימוי בלי אפשרות לעצור, ובאותו אולם עם הקהל הנוטש באמצע, כחלק מן החוויה, עד לטיהור השלם בדקות הסיום.
(עופר ליברגל)

מדבר אחד
Desert One

סרטה החדש של הדוקומנטריסטית הוותיקה ברברה קופל (״מחוז הארלן, ארה"ב״) לכאורה עוסק באירועים שרוב הציבור כבר שכח או לא מודע אליהם, שהתרחשו בעבר רחוק  – שלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. בפועל, בימים בהם מערכת היחסים המתוחה בין איראן וארה"ב שוב מצויה בכותרות, וגם האופציה של פעולה צבאית של ארה"ב או מדינה אחרת באיראן עולה מדי פעם, סרט העוסק במשבר בני הערובה האמריקאים באיראן נראה אקטואלי לגמרי. הרקע דומה בחלק מן הנסיבות לאירועים גם במדינות אחרות בעולם: בשנות החמישים הממשל האמריקאי תמך בנסתר ובגלוי בהפיכה נגד המשטר הדמוקרטי באיראן ועזר להשיב לשלטון את השאה (המלך). האחרון ניהל משטר שתמך באינטרסים אמריקאים וגם דיכא את העם, עד שבשנת 1979 פרצה ההפיכה שהובילה בסופו של דבר לדיקטטורה מסוג אחר, זו הנמשכת עד היום.

כתוצאה מכך, דיפלומטיים ועובדים אמריקאים אחרים ששהו במדינה הפכו לפתע לאויבי האומה וכאלו שקל להחזיק בהם כקלף מיקוח. סטודנטים פרצו לשגרירות האמריקאית והחזיקו רבים מהם כבני ערובה. על סיפור הבודדים שברחו בעת האירוע בן אפלק ביסס את "ארגו", ואת הסיפור על בני הערובה שנשארו בבניין במשך חודשים ארוכים הוליווד לא תזדרז להפיק סרט. קופל עוקבת בסרטה הן אחר המאמצים הדיפלומטיים לשחרור בני הערובה והן אחר תכנון של פעולת חילוץ אפשרית דרך בסיס מאולתר שנתן את שמו לסרט. מכלול המרואיינים שהיא מוצאת מגוון עד מדהים: שבויים, דיפלומטיים, חיילים בדרגות שונות, את נשיא ארה"ב דאז ג'ימי קרטר (מי שהטיפול שלו בפרשה זכה לביקורת רבות וייתכן שעלה לו בכהונה שנייה), וגם את האיראנים שהיו בכוח שהחזיק בשבויים. התוצאה היא מגוון רחב ומרתק של גרסאות משלימות ולפעמים מעט סותרות לאותם אירועים, שכאמור יש בהם גם מידה רבה של רלוונטיות. קופל יודעת להפוך את הסרט לא רק למסמך פוליטי, אלא גם למסמך אנושי.
(עופר ליברגל)

מותם של שני אהובים
The killing of two lovers

דיוויד (קליין קרופורד) רוצה להישאר נשוי לניקי (ספידה מואפי), אבל ייקח לו זמן להבין שהישרדות מערכת היחסים שלהם לא תלויה רק בו. רוברט מצ'ויאן כתב וביים דרמה על גבר שהעולם המוכר סביבו מתנהל כרגיל, בעיירה אמריקאית קטנה וקפואה, בזמן שבתוכו פנימה ובין מי שאמורה להיות אהבת חייו הכל סוער ומאיים להתמוטט. מאצ'וין ליהק, ולא בפעם הראשונה, את שלושת ילדיו לגלם את הילדים של הזוג במשבר, ואת אביו לגלם את האב של הגיבור. הוא סיפר בראיון שהסרט שואב ממקורות אישיים וכאלו של קרובי משפחה, ועוסק באופן שבו אנחנו משתנים ומתפתחים עם השנים, ומה ההשלכות על הזוגיות שלנו בזמן שאנחנו כבר לא מי שהיינו בתחילת הקשר. את המתח בין בני הזוג הוא בונה עם עיצוב סאונד מוקפד ומרשים שמייצר תחושה שמשהו תקוע, מקרקש, עומד להתפוצץ אפילו. עוד מסייעים לבנייה העמדת סצינה וצילום מרהיבים, כולל לונג שוטים של אדם קטן בנוף קפוא, יפה ועצוב מאוד. הסרט מותח ללא הרף ולא מרפה, באופן מאוד יעיל.

מה שכן חשוב לסייג, הוא שדווקא לגבי בניית המניעים וההחלטות של חלק מהדמויות צריך לבוא סלחניים במיוחד. זו כנראה לא הייתה כוונת המשורר אבל אפשר לקרוא את הדמויות כאנוכיות, כמתנהלות באופן שרירותי כדי לקדם את העלילה, ואפילו לתפוס את דיוויד כגבר אלים, מסוכן. כאשר קשה לחוש חמלה כלפיו או כלפי ניקי, משהו בהנאת הצפייה נפגם מעט.
(לירון סיני)

נבל
Rascal / Vaurien

שם הסרט רומז באופן לא מאוד מעודן מה עמדתו לגבי הגיבור שלו, בחור צעיר ודי חתיך בשם דז'ה, אותו מגלם פייר דלאדונשאן המוכר לנו מ"זרים על שפת האגם" ו"תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר".
דז'ה הוא אכן יצור נלוז במיוחד, אבל בשונה מסרטים על גבר אורבני מפוקפק כמו "עירום" של מייק לי או "קרל מברסט", או אפילו "עד הקצה" שיופיע ממש עוד רגע בהמשך ההמלצות, לדג'ה אין שום אלמנט גואל מעבר לצ'ארם שלו. הוא שקרן, גנב, אנס ורוצח נשים. הוא חלאת המין האנושי, ואנחנו יודעים שלכל מקום שיגיע אליו רק דברים רעים יקרו.
נקודת הפתיחה לסרטו של פטר דורונציס מאוד מסקרנת, ולכן ביקשתי לצפות בסרט בשלב בחירת הסקרינרים. לעבור מסע קולנועי בצמוד לדמות שלילית זה משהו שתמיד יהיה מרתק, במיוחד אם יש ניסיון להפוך אותו למישהו שאתו נוכל להזדהות (אם כי ספציפית אני לא בטוח אם זו מטרת הסרט). מה גם שדז'ה לא מתחיל כאדם רגיל ומתדרדר, כמו "נהג מונית" או "ג'וקר", אלא נכנס לחיינו לאחר שחרורו מהכלא כנראה על סעיפי תקיפה לא פשוטים. בנוסף לכך, הסרט, למרות שהוא מנקודת מבטו של הטורף, מייצר מבע מעניין על החוויה הנשית במקומות ציבוריים, על חוסר הביטחון הנוראי, חוסר האונים והפגיעות הרבה שמספקים הרחובות בעיר. זה בהחלט לזכות דורונציס.

למרבה התסכול, העניין נשאר רק ברמת הפוטנציאל. גם אם אפשרי לדבר על "נבל" בקונטקסט שכלתני, כסרט אותי הוא שעמם עד דמעות. לא רק שמהלכי העלילה עצלניים וצפויים בכל רגע נתון, אלא גם שמעבר לדג'ה, כל הדמויות (סליחה, חוץ ממנהל בר שמופיע לשוט אחד) הן איומות. ממש גלריית אנשים בלתי נסבלים בזה אחר זה. אני יכול להבין מדוע הגברים מגעילים, כי ייתכן וזה כאמור הקטע של הסרט שטווה קורי עכביש לנשים המסכנות בכל צעד ושעל, אבל גם הנשים בסרט לא נעימות. לפחות בחוויה שלי. זה לא שאיחלתי להן דברים רעים, כמו לדז'ה לצורך העניין, אבל פשוט לא היה לי שום רצון לבלות במחיצתן רגע אחד. זה הפך את 90 הדקות של "נבל" לצפייה מתישה מאוד שבעיקר קיוויתי שתפסק כבר.
(אור סיגולי)

עד הקצה
Surge

אם להיות נוסטלגי לעשור שעבר, אחד הטרנדים הבולטים היה סרט-דמות מהסוג שנדבק לפרצוף ובעיקר לעורף של הדמות הראשית, עם מצלמה רועדת (סליחה, ״נושמת״) בהגזמה, והסצנה ההכרחית של ריקוד במועדון עם תאורה אקספרסיוניסטית. למי שהתגעגעו, יש אחד כזה בפסטיבל. הוא מתחיל כמו ״גבול״ השוודי, עם דמות ראשית חריגה למדי העובדת בביקורת גבולות, אבל מהר מאוד הופך לדבר הכי קרוב לסרט של האחים ספדי, על גבול החיקוי. ספציפית, מעין גרסה של ״גוד טיים״ המאחדת בין שתי דמויות האחים בסרט ההוא.

הסרט הוא סדרה של התפרצויות געשיות של הגיבור, כך שלא נותר לי אלא לגרד את הראש אל מול השם העברי הנבחר (מה רע ב״נחשול״? או התפרצות, הסתערות, התגעשות וכן הלאה). הן פרושות על פני יממה גורלית בלונדון, שמתחילה באופן שגרתי לכאורה, על אף שהגיבור, ג׳וזף, הוא הכל חוץ מכזה ורואים זאת מיד. בן ווישאו מגלם אותו בהופעה מחורפנת לגמרי, אבל כזו שגם שומרת על אנושיות במסע של הרס עצמי או אולי אוטו-אמנסיפציה. ג׳וזף מתחיל את הסרט כבודק בטחוני בנמל תעופה, הוא הסמכות – עד שהוא מורד בה, כפי שהוא מורד בהוריו שאינם מבינים או מתחשבים מספיק במצבו. בהתחלה הוא עובר את הגבול רק בקטנה אבל משם נפרשת סדרת מעשים שהופכים להטרדות ואז לפליליים. הגיבור ספק מחפש להיענש, ספק בטריפ של אדרנלין ,וספק לומד להיות כל מה שהוא פחד ממנו וגם מבקש ללמד את הסביבה להיות קצת יותר אדיבה.

בשום שלב מצבו של ג׳וזף לא מוגדר רפואית, אבל קל לראות שהוא סובל מבעיה נוירולוגית ואולי גם התפתחותית. הסרט לא עושה שירות טוב או מייצג אנשים אמיתיים עם בעיות, סתם מכניס את גיבורו תחת ההגדרה ״משוגע״ – ומכך בהחלט אפשר להסתייג. אבל הדמות הראשית שם בעיקר כדי להראות איך אנשים נורמטיביים לכאורה מגיבים אליו, כלומר איך הסובלנות עפה מהחלון ברגע שהאדם שעומד מולנו נראה חריג. בסרטו הראשון באורך מלא, אחרי לא מעט סרטים קצרים ובימוי בטלוויזיה, אניל קאריה מציע חוויה שנעה בין התגרדות בכל הגוף מרוב אי נעימות פיזית, לבין ניסיון לזיכוך. אורך הסצנות וחלק מהשוטים מרשים במעקב חסר המנוח שלו אחרי הגיבור, ועד הסיום הבמאי הבריטי ממוצא הודי מוצא גם דרך מקורית לתת כבוד לתרבות אבותיו.
(אורון שמיר)

פרוקסימה
Proxima

אליס וינוקור ביימה סרט על משלחת שתהיה הראשונה לנחות על המאדים, וגייסה קאסט של שחקני קולנוע בינלאומיים, בראשות אווה גרין (לצידה גם מאט דילון וסנדרה הולר). מנקודת המוצא הזו היא מייצרת דבר שהוא רחוק מאוד מלהיות שובר קופת ראוותי, או להבדיל סרט ארט-האוס פילוסופי. במקום זאת היא מציעה דרמה פשוטה באמצעים שלה (אבל לאו דווקא באתרי הצילום) על מאבק של אישה להגשים את חלומה: להמשיך לתפקד כאמא בחודשים החולפים לפני שתצא לחלל לתקופה ארוכה. יש בסרט סצנות בהן הגיבורה צריכה להתמודד עם היותה אישה בעולם של גברים, חלקם עדיין בוחנים את היכולת שלה לעמוד בדרישות. יש בסרט גם סצנות של ויכוחים עם האקס שלפתע מוצא את עצמו כאב יחידני, ובעיקר יש הרבה סצנות מרגשות בין אם ובת, בסיטואציות בה האם מוציאה את הבת מן הסביבה המוכרת לה בגיל צעיר, ולא תמיד יכולה להיות שם בשבילה.

כל אחד מקווי העלילה הללו כולל סצנות שמתחילות במקומות צפויים וחד-מימדים, אבל הן פונות לפתע לכיוון אחר. למשל, האסטרונאוט הגאוותן יכול להפוך לחבר תומך, לא משהו שמצפים מדמות של מאט דילון. באותו אופן, דומה כי הסרט במתכוון עוצר את הקונפליקטים רגע לפני שיהיו בלתי הפיכים, או סוחט דמעות לכמה דקות אבל לא נוטש את המסר – הצדעה לא לאסטרונאוטית הבדויה והבודדה, אלא למספר נשים אמתיות ששילבו בין אימהות לבין חודשי אימונים ארוכים לקראת יציאה לחלל. לא תמיד התסריט מצליח להקפיד לחלוטין על הקו הריאליסטי או להימנע מקלישאות, אבל משחק מאופק של גרין משאיר אותו מעניין ואמין במידה מספקת לכל אורכו.
(עופר ליברגל)

קג'יליונר
Kajillionare

כל מה שתוכלו לחשוב עליו למשמע המשפט ״סרט חדש של מירנדה ג׳וליי״ כנראה מתאים – שילובים בלתי אפשריים בין החמוד והמוזר, המתקתק והביזאר, טרגדיה וקומדיה מלופפות יחדיו ושבירת כללי המציאות לטובת ועולם פנימי עשיר ומיוחד. כל מה שכבר הושמע או נכתב על ״קג׳יליונר״ בשבועות האחרונים, גם כן מתאים לסרטה החדש של מירנדה ג׳וליי – למרות המוזרויות הוא כנראה הכי נגיש שלה עד כה (בהשוואה ל״אני אתה וכל השאר״ ו״העתיד״), לפחות מבחינת רציפות העלילה, יש בו הופעות משחק מרהיבות וגם את אחת הסצנות הכי מדהימות השנה בקולנוע. כל אלה סיבות לצפות בו, אבל הייתי גם מוסיף הסתייגויות. למשל שהתמהוניות שלו יכולה להרחיק קהל מסויים, ומצד שני ש״הכי נגיש״ אין פירושו בהכרח הכי טוב. לא במקרה של יוצרת כה יצירתית שפועלת בחוקים משלה.

העלילה נשמעת כמעט סטנדרטית עד שיורדים לרזולוציות, שיכולות גם להסביר את סוג המוזרות המדובר. ריצ׳רד ג׳נקינס, דברה ווינגר ואוון רייצ׳ל ווד מגלמים משפחה גרעינית אקסצנטרית של נוכלים. ההורים אימנו את בתם מינקות להשתתף במזימות הקטנוניות שלהם, המסובכות שלא לצורך, והכל עבורם הוא סחר חליפין או הזדמנות להביא את המכה. הם גרים בתוך מפעל בועות שמפריח קצב ורדרד מן התקרה שלהם בשעה קבועה, כי זה סרט של מירנדה ג׳וליי. השלישייה זוכה לצלע רביעית בדמות בחורה רגילה וחביבה למראה, המצטרפת אליהם מסקרנות ומשנה לחלוטין את הדינמיקה בקבוצה ואת חייה של הבת, ששמה הפרטי הוא אולד דוליו. מה זה? יש הסבר מלבד ״זה סרט של מירנדה ג׳וליי״.

דמויות ההורים הזכירו (ולא רק לי) את ״שן-כלב״ של יורגוס לנתימוס, על צמד סוציופתי המגדל את ילדיו במנותק מן העולם החיצון ונוטע בראשם מושגים מוטעים. אבל ג׳נקינס את ווינגר מביאים הרבה חום לדמויות הבלתי נסבלות בהגדרה. את החדשה בחבורה מגלמת ג׳ינה רודריגז שמסייעת לצופה להרגיש שאנחנו בכל זאת במציאות, אבל מבחינתי זה הסרט של אוון רייצ׳ל ווד. ההופעה שלה שברה אותי מצחוק בכל פעם שהיא רק הזיזה שריר ושברה את רוחי בכל פעם שדיברה. איני זוכר מתי הגבתי ככה למשחק בסרט, בטח לא שלה. המראה החיצוני, גוון הקול, שפת הגוף ובעיקר ההתנהגות – אולד דוליו היא דמות קולנועית חד-פעמית. המסע שלה להבין את עצמה ואת סביבתה מצדיק את הסרט כולו. ואת מה שיש לו להגיד על נוכלות, כסף ומשפחה, שווה לשמוע.
(אורון שמיר)

קורפוס כריסטי
Corpus Christi

כנראה שלעולם לא אפסק להתרברב בכך שבניגוד לרוב חזאי האוסקר, אני כן חזיתי שהוא יהיה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בשנה שעברה (הוא הפסיד ל"פרזיטים", כמובן). ועדיין, אפשר להתייחס אליו כאחת מהפתעות משדר המועמדים של שנה שעברה, אחרי שדחק החוצה את סנגל ("אטלנטיקה"), רוסיה ("ג'ירפה") וצ'כיה ("הציפור הצבועה", חלק מתוכניית ירושלים הנוכחית כאמור).
ממש לאחרונה הסרט הפולני המשיך את שנת ההישגים שלו כאשר רשם ארבע מועמדויות לפרסי הקולנוע האירופאי, בקטגוריות התסריט, השחקן הראשי, הבימוי והסרט – בתיקו מרשים עם "עוד סיבוב" הדני ו"מרטין עדן" האיטלקי.
אז אמנם לא נוכל להגיד שתהיה לנו עכשיו הזדמנות לצפות בו על המסך הגדול, אבל פסטיבל ירושלים בכל זאת מציע לנו אופציה לצפות בו באופן חוקי, באיכות טובה ועם תרגום, ועל כך נאמר תודה. מסתבר שכל השבחים והתארים שצבר סרטו של יאן קומאסה מוצדקים שבמוצדקים, וזה לגמרי אחד מאלו שיככבו בסיכומי השנה הקרובים מאוד.

דניאל (בארטוש ביילניה המדהים) הוא צעיר שחולם להיות כומר, אבל תקופתו בבית מאסר לקטינים מונעת ממנו להתקבל ללימודי הכמורה. לאחר שחרורו הוא נשלח לעיירה קטנה שם נמצאת מנסרה שתמשיך את השיקום שלו, אבל דניאל מנצל הזדמנות ובמקום להתייצב במקום העבודה החדש, הוא מתחזה לכומר החדש שנשלח לקהילה. חסר ידע וניסיון, דניאל מתחיל להמציא את התפקיד ושיטותיו המאוד לא שגרתיות – או חוקיות, אם תרצו – מערערים את העיירה שמתמודדת בעצמה עם אסון מהעבר הקרוב.
אפתח בזה שהעלילה עצמה פשוט מעולה. אנחנו נתקלים מעט מאוד בתסריטים שהבסיס שלהם כל כך חזק שהוא יכול ללכת למספר מקומות שונים, ועדיין להיות מרתק בכל אחד מהכיוונים. גם הצילום והמשחק משדרגים אותו לכדי סרט מהמעלה הראשונה, כזה שבסופו יש הרגשה שראינו פה משהו אחר, עם חיים משל עצמו.
(אור סיגולי)

אם הגעתם והגעתן עד הנה, חוץ מתודה על הקריאה נזכיר שיש עוד המון סרטים בפסטיבל, רבים מהם מדוברים ומעוטרים ואחרים עשויים להיות פנינים נסתרות שצריך לגלות. נדווח על כמה שיותר מהם מירושלים, כלומר מהבית, מרגע שיתחילו החגיגות.