בגלל זה לא מגיע לנו דברים טובים: 10 סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה

ונפתח בסיפור אישי, כי זאת הדרך היחידה שאני יכול להסביר את הפוסט הזה: בקיץ 2001 נסעתי בחברת שתיים מחברותי (נעמה וסמדר, אם אתם חייבים לדעת) מטבעון כל הדרך אל מרכז חורב שעל הכרמל החיפאי, כדי לראות סרט שאף אחד לא שמע עליו חוץ ממני. או לפחות זה הרושם שקיבלתי עליו. נחשפתי אליו בכל מיני דיווחים בתוכניות הקולנועית של סי.אן.אן ופוקס (פודקאסטים ואתרי מדיה לא היו מנת חלקנו אז), והוא אפילו היה מועמד לאוסקר בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. וכך מצאנו את עצמנו באולם קטן במרכז מסחרי של חיפה, לגמרי לבדינו באולם, צופים בסרט סודי בשם "רקוויאם לחלום".
בסוף ההקרנה, שבורים והלומים, אחרי חוויה קולנועית שלא ידענו שאפשרית בכלל, יצאנו בדממה לכיוון הרכב בדרך חזרה לתיכון שלנו, ממש בזמן להשתלב בחזרות למסיבת הסיום שהתקיימו באותו ערב. מעבר לתדהמה, הדבר שהכי העסיק אותי כל הנסיעה היא המחשבה שבעוד כמה דקות אפגוש כמה מחברי, וגם אם אנסה לעולם לא אצליח לספר להם מה עברתי כרגע. אף אחד לא ידע או הכיר את הסרט, שהופץ בישראל באיחור וכמעט במקרה, ובשנתי ה-17 על פני האדמה לא היה לי את הלקסיקון להסביר מה קרה כרגע, מהן התחושות שחוויתי. כך שבמקביל להלם התרבותי-קולנועי שעברתי, התסכול האמיתי היה כי לא ידעתי איך אני מתקשר את זה החוצה. הבנתי שאני אצטרך להכיל את זה עם עצמי, וספק אם אמצא אי פעם מישהו שאי פעם יבין אותי. למזלי היו לצדי שתי החברות כדי למנוע מ"רקוואים לחלום" להפוך לחוויה הבודדת ביותר שעברתי בחיי.

לא פגשתי אף אחד שראה את "רקוויאם לחלום" עד אחרי הצבא, ארבע שנים לאחר מכן. אבל כשזה כן קרה, הרגע הזה בו שם הסרט הזה הוזכר בחלל החדר ושני מבטים נפגשו, כאילו איזו לחיצת יד סודית שאיש לעולם לא יוכל לגלות התקיימה ביניהם, הייתה כזו עוצמתית שקשה להשוות אותה לשום דבר אחר. כשאתה רואה סרט שלא שמעת עליו לפני או מאז, והוא משנה בך משהו, המפגש עם עוד מישהו שגילה אותו בדרך-לא-דרך ועבר את אותה החוויה שלך, זה רעידת אדמה.
זה בעיני הקונספט של סרטי קאלט. המון חוויות בודדות שגילו פתאום שהן בעצם לא לבד דרך חוויה קולנועית שטלטלה אותם, וגיבשה אותם יחד סביב סרט שדיבר אליהם, שחיבר אותם למשהו גדול יותר.

לפעמים זה קורה מיידית, בטח כשסרט יוצא להפצה רחבה או זוכה לגיבוי הביקורת. "מועדון קרב" למשל אולי לא הצליח מסחרית אבל האנשים שהיו אמורים להגיב אליו התלכדו יחד ולא יישכחו את החוויה הראשונית בחיים. זה קרה גם עם "בריק", "זומבילנד", "דוני דארקו", "סקוט פילגרים נגד העולם", "המדרון", "מלהולנד דרייב" ו"הפשיטה".
יש פעמים שזה קורה תוך דקה כמו "מסיבת רווקות", "הדייט שתקע אותי", "החיים בצללים", או "Shaun of the Dead". פחות או יותר. לפעמים זה לוקח קצת יותר זמן. נגיד עם "פופסטאר", "יד רצחנית" או "קיץ אמריקאי חם ורטוב" בין היתר. ולפעמים זה לא קורה בכלל. ובדיוק בגלל זה אני פה.

בתקופה בה בתי הקולנוע סגורים ומעט מאוד סרטים חדשים יוצאים בכל שבוע, יש לנו הזדמנות פז להשקיע בצפיות חוזרות ולחוות דברים מחדש עם חברים. למשל, אחרי שתי צפיות ב"פאלם ספרינגס", פעם בגפי ופעם בצפייה משותפת, החוויה היא אחרת לגמרי ואני די בטוח שיש פה סרט קאלט בהתהוות.
ולכן ובהתאם לזאת, דרדסתי רשימה של עשרה סרטים מהעידן העכשווי של הקולנוע שמסיבות שאינני יכול להבין לא הפכו לסרטי הקאלט שהיו אמורים להיות, שהעולם נדמה ששכח, ושחובה עלינו לתת להם את המקום שמגיע להם בתרבות שלנו. אבל יותר מזה, אני סמוך ובטוח שמי שראה את הסרטים האלו והחזיק אותם בתוך הלב, יידע איזו תחושה מפוארת זו להבין שעוד מישהו או מישהי עברו את זה גם. וככה הפולחן האישי שלנו מצטרף לקולקטיבי וכולנו מרגישים חלק ממשהו גדול.

לפני עשרת הסרטים, הנה כמה שיכלו להיות בפנים אבל מצאו את עצמם בחוץ (מסיבות טובות מאוד, אם אתם שואלים אותי):
"האינסופי" (The Endless) של ג'סטין בנסון וארון מורהד הוא אחד מסרטי האימה/מד"ב הכי מבריקים וטובים שראיתי אי פעם, ולגמרי כבר היה אמור להפוך לקאלט בסגנון "דוני דארקו" אבל הוא יחסית חדש אז אולי צריך עוד קצת זמן.
"חוקי המשיכה" (The Rules of Attraction) הוא סרט שכבר קיבל מקום של כבוד בסריטה, בטקסט מאוד מוקדם ומאוד אישי שלי, ולכן אפשר להניח לו בשלב זה. אין לי בעיה שיישאר רק שלי. הכל טוב.
"שגעון של קולג'" (Accepted) גם הוא כבר זכה לפוסט משלו.
"אבק כוכבים" (Stardust) הוא סרט שכשיצאתי ממנו ב-2007 הייתי בטוח שהוא "הנסיכה הקסומה" החדש ודורות שלמים של צופים עומדים לגדול בצילו. זה כמובן לא קרה. אז אמנם אני עדיין בהלם, אבל האמת היא שעבר יותר מדי זמן מאז שראיתי אותו ולכן אצטרך לצפות בו שוב כדי לדעת האם סתם הייתי פעור או שבאמת משהו השתבש ביקום.
"השופט דראד" בגרסת הרימייק של 2012 לדעתי בכל זאת צבר לעצמו איזושהי קהילת קאלט, ועל כן אני מפיל אותו, אבל לא משנה מה – מגיע לו יותר יחס. סרט ענק. זה גם המצב עם "אופרה" של דריו ארג'נטו, שלחלוטין אמור להחליף את "סוספיריה" בקאנון.
"אפסטרים קולור" – לא אשקר, זה לגמרי היה אמור להיות חלק מהעשירייה. מה שכן, בערך יום לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, הסתבר שהשחקנית הראשית של הסרט, איימי סיימץ ("בית קברות לחיות") הוציאה צו הרחקה נגד בן זוגה לשעבר שיין קארות', שהוא על הדרך גם הבמאי-תסריטאי-שחקן-מפיק-עורך-צלם של הסרט הזה, בעקבות התעללות פיזית ונפשית שהוא העביר אותה. קארות' היה אחד היוצרים הנערצים עלי, וגם אחד מאנשי השנה של סריטה, והחדשות האלו באמת קשות לי. לכן אני מבטל אותו מהפוסט הזה, ונראה איך אני מתארגן על האינפורמציה הזו מעכשיו.

10 סרטים שכבר היו אמורים להיות סרטי קאלט בשלב הזה

10.
"נימוסים רעים"
Ill Manors

מכירים את הסרטים האלו שהתודעה הקולקטיבית כל כך שכחה, שבאיזשהו שלב אתם תוהים האם אולי פשוט דמיינתם אותם? זה המצב שלי עם "נימוסים רעים" של הראפר-שחקן-במאי בן דרו, שאולי יותר מוכר בשם המוזיקלי שלו פלאן בי. סרטו הראשון – והיחיד לעת עתה – יצא בשנת 2012 כאשר הוא היה בן 29, במקביל להופעתו כשחקן בסרט האקשן "היחידה". הסיבה היחידה שאני די בטוח שלא המצאתי את הסרט הזה, היא מכיוון שהוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבריטי המיתולוגי של 2013.
אז נכון, מדובר בסרט מאוד קשה לצפייה ולא בדיוק מהסוג שתבנו סביבם מפגש חברי באיזה ערב, אבל אם סרטים כמו "עיר האלוהים", "זוהי אנגליה", "פני צלקת" ו"כלבי אשמורת" יכולים לקבל מעמד של קאלט, אני בכל לבי מאמין שגם "נימוסים רעים" יכול. באמת, הסרט הזה כל כך טוב, שאני אפילו איכשהו מצליח לסלוח לפלאן בי על זה שהכניס לחיינו את אד סקריין, השחקן הבריטי הנורא שהיה ב"דדפול". איזה מזל שהחליפו אותו תוך שעה ב"משחקי הכס". אבל זה לא קשור כרגע. מה שאני רוצה לומר, אם אתם אוהבים סרטי פשע אכזריים ו/או את ריז אחמד, "נימוסים רעים" הוא חובת צפייה בשבילכם.

9.
"מסיבת רצח"
Murder Party

אפילו הפופולריות שצבר הבמאי האמריקאי ג'רמי סולנייה בזכות "נקמה כחולה" ו"חדר מנוחה" (אחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר של האלף החדש, אם אתם שואלים את סריטה) עדיין לא הצליחה להפוך את סרטו הראשון, שיצא ב-2007 ולא נחטף על ידי שום פסטיבל בזמנו (טוב, 2007 הייתה די קשוחה, בואו נזכור), ללהיט קאלט שהוא היה אמור להיות.
"מסיבת רצח", עליו סולנייה חתום גם כמלהק וצלם, מתרחש במהלך ליל חג ההאלווין, כאשר בחור רגיל למדי מתפתה להגיע למסיבה מסתורית, שם מתגלה שהוא בשום שלב לא מתוכנן לצאת ממנה בחיים ועל כן נאלץ לשחרר מעצמו את מכונת הלחימה וההישרדות שלא ידע שקיימת בו. די מהר הסרט הקצר הזה (פחות משעה ועשרים) הופך להיות מופת מופלא וקיצוני של אלימות, סדיזם ויומרנות אומנותית – של הדמויות כמובן, לא של היוצר – שמצחיקה ומזעזעת במקביל. אמנם אחרי "חדר מנוחה" זה מרגיש בדיעבד כמו חזרה גנרלית לקראת הדבר האמיתי, אבל זה סרט כל כך מטורף, קיצוני ובעיקר מהנה, שהוא צריך להיות כזה שהרבה יותר מכירים וחוגגים, ובכלל צריך להיות צפיית האלווין שנתית.

8.
"סלית'ר"
Slither

אם להיות כן, מכל הסרטים בעשירייה הזו, אני חושב שלזה דווקא כן יש קהילת קאלט קטנה, אבל זה לא מספיק ביחס לפלא שהוא סרט האימה/חייזרים/חוטפי גופות/אימה גופנית/עיירה קטנה המפואר של ג'יימס גאן. כל מי שראה את הסרט הזה בזמן אמת ממש לא היה מופתע כששמונה שנים לאחר מכן גאן היה אחראי על אחד מסרטי מארוול הטובים – והמצליחים – ביותר.
בסרטו הראשון, גאן (על פי תסריט מקורי שלו) חוזר אל סרטי האימה של שנות החמישים, רק בגרסה מעודכנת ומרושעת בכיכובם של ניית'ן פיליון, אליזבת בנקס (אחרי כמה תפקידים קטנים כמו למשל "בתול בן 40" ו"קיץ אמריקאי חם ורטוב", אבל שנתיים לפני הפריצה שלה ב"זאק ומירי עושים פורנו") ומייקל רוקר. כמו רוב סרטי העיירות הקטנות תחת מתקפה חיצונית שיש להם נציגות בכל שנה ושנה (ב-2020 זה היה "חלל הלילה"), גם הפעם מדובר במקום מבודד ולא מאוד מפותח ובקומץ דמויות שמוצאות את עצמן מול אימה שהאנושות טרם ראתה, אבל ההומור של גאן והופעות השחקנים משדרגות את הסרט לכדי מופת של תת הז'אנר. יכול להיות שהאפקטים מעט התיישנו, אבל גאן יוצר חכם מספיק בשביל להסתמך על דברים כאלו, ויודע שהדרך להצלחה היא בתסריט ובמשחק.

7.
"טעות"
Wrong

הקולנוע של קוונטין דופייה (דופואה?) רחוק מלהיות לכל אחד, וזאת אולי הסיבה העיקרית שהוא צריך להיות אחד מיוצרי הקאלט הגדולים של זמנינו, אבל משום מה זה לא ממש קורה. יכול להיות של"ראבר", סרט סלאשרים שהוא בעצם מסה מרהיבה על קולנוע ויצירה שבה הרוצח הוא צמיג של רכב, יש כבר קהילה מאחוריו, אבל מבין כל סרטיו המשובחים (אני מאוהב בכל אחד מהם להוציא את "טעות בשוטר" שהיה קצת מטרחן באיזשהו שלב), זהו "טעות" מ-2012, סרטו הרביעי במספר, שאני חושב שצריך לקבל מעמד משודרג מהאחרים.
ל"טעות" אמנם יש סוג של עלילה – בחור (ג'ק פלוטניק, שחקן כמעט קבוע של דופייה שצץ גם ב"אלים ומפלצות", "באפי", "רנו 911" והוא גם דראג קווין בשם איווי האריס) שמחפש אחרי הכלב האהוב שלו שנעלם, ומגלה עולם שלם ואפל ממש בסמוך לחצרות העיירה הקטנה והירוקה שבה הוא גר – אבל זה לא באמת העיקר, אלא הסיטואציות המופרכות והשחקנים המשובחים שמוכרים לנו את זה. במיוחד פלוטניק בהופעה שהייתה אמורה לעשות אותו שחקן ראשי, ו-וויליאם פיצ'נר בתפקיד הכי טוב שלו שראיתי.
דופייה הצרפתי הוא בעיני האבסורדיסט הגדול של הקולנוע המודרני, והסרטים שלו מגיעים בחבילות שונות, בקצב שונה, והם תוקפים את החושים אחרת. בין אם אלו סרטים שנוגעים בז'אנר האימה כמו "ראבר" ו"עור צבי", או נון-סנס כמו "טעות" ו"טעות בשוטר", הוא עושה קולנוע כמו שאף אחד אחר לא עושה.

6.
"ג'ושוע"
Joshua

עוד אחד מהסרטים האלו שהייתי בטוח שדמיינתי כי לא שמעתי או הכרתי אף אחד חוץ ממני שראה אותם. לשמחתי מצאתי שרידים שנותרו בצ'אט הפייסבוק שלי המעידים על התכתבות ביני ובין הבמאי טראוויס באטס בשנת 2010, לאחר שחיפשתי אותו כדי לכתוב לו כמה הסרט שלו העיף לי את המוח. באותה הודעה אמנם לא כתבתי שהלכתי לישון באותו הלילה עם אור דולק, אבל כן שאלתי אותו לגבי מה שנראה לי כמו שתי ההשפעות העיקריות על הסרט שלו – "בית קברות לחיות" ו"טווין פיקס: אש הולכת איתי". הוא הסכים עם שתיהן.
אז במסגרת היצירות של סטיבן קינג גם הפעם מדובר בעיירה קטנה, ובבחור שחוזר אליה לאחר שנים של היעדרות בעקבות מות אביו. שם הוא פוגש מחדש את חברי הילדות שלו, וכל העסק מציף מחדש אירוע טראומטי במיוחד מהעבר, כזה שעדיין יש לו רלוונטיות להיום.
"ג'ושוע" יצא ישירות לדי.וי.די בשנת 2006, כשהסיפור איך הגיע הדיסק הזה לידיים שלי הוא מאוד ארוך ומאוד לא מעניין. בכל מקרה, בואו נגיד שלא ציפיתי להרבה כשהתחלתי לצפות בו, אבל זה השתנה די מהר, וכשמגיע הטוויסט בסוף כמעט התפרקתי לגמרי.
בגלל שבכל שנה באמת שאלפי סרטי אימה מסתערים על העולם, הסיכוי שמשהו כל כך קטן ושולי כמו "ג'ושוע" יבלוט הוא די נמוך. אולי היום, אם היה לו איזה פסטיבל לשמו, זה היה אחרת. אבל ב-2006 זה חלף ללא יותר מדי תשומת לב, אבל אני עדיין מאמין בתוך תוכי שיום אחד הוא יצוף חזרה לפני השטח ואנשים יחגגו אותו כאחד הסרטים הכי מטרידים של תחילת האלף החדש.

5.
"קרמפוס"
Krampus

הבמאי-תסריטאי מייקל דוהארטי יודע דבר אחד או שניים על קאלט. סרטו הראשון, "טריק ר' טריט", אותו ביים כשהיה בן 33, יצא לסיבוב פסטיבלים ב-2008 ובאיזשהו שלב נזרק לעולם הצפייה הביתית בלי הזדמנות להרשים את הקהל באולמות הקולנוע. הסרט – מספר סיפורי אימה המשתלבים זה בזה בערב האלווין בהשתתפות אנה פאקווין, בריאן קוקס, לזלי ביב, דילן בייקר ועוד ועוד – היה אמור להיעלם בתודעה ממש כמו, סתם, לא יודע, "ג'ושוע". נגיד. הדבר היחיד שמנע את זה ממנו, הוא שמדובר בסרט ממש ממש טוב. והעולם גילה אותו, וברגע שזה קרה הוא הפך להיות אחד מסרטי ההאלווין המדוברים והאהובים ביותר.
"קרמפוס", הסרט שביים שש שנים לאחר מכן, היה אמור לעשות את אותו הדבר לחג המולד, אבל מסיבה שאני באמת לא מצליח להבין לא תפס כמו שצריך, על אף שהיה להצלחה קופתית מרשימה למדי ב-2015. גם "קרמפוס", ממנו התלהבתי באימת החודש של אפריל באותה שנה, עשוי מעולה, מצחיק ומבהיל, ועם קאסט משוגע שכולל את טוני קולט, אדם סקוט, קונצ'טה פרל, אליסון טולמן ודיויד קוצ'נר. אבל נדמה שמאז העולם שכח ממנו לחלוטין, וזה ממש לא לעניין.

4.
"הלילה שלפני"
The Night Before

ואם כבר ענייני כריסמס, איך יכול להיות שהסרט הזה איננו צפיית חג הכרחית שבכל שנה מקבלת מקום של כבוד בערוצי הטלוויזיה? מה עוד אנשים צריכים? גם סת' רוגן, גם ג'וזף גורדון לוויט, גם אנתוני מקי, גם אילנה גלייזר, גם ג'יליאן בל, גם חג המולד, גם חנוכה, גם קורע מצחוק, גם מרגש עד דמעות, גם שירים טובים, גם שלג… אני לא מצליח להבין.
סרט הכריסמס היהודי ביותר בתולדות כל הזמנים, שהוא גם החלק האמצעי בעולם שיתופי הפעולה המופלאים של הבמאי ג'ונתן לווין והשחקן-מפיק סת' רוגן (יחד עמלו על "50/50" ו"מה הסיכוי", שתיים מהקומדיות האהובות עלי ביותר בשנים האחרונות), אולי נשען קצת יותר מדי על סרטי עבר ולוחץ על נוסטלגיה באופן שעלול קצת להרתיע. ואולי – רק אולי – הוא קצת מתאמץ מדי להיות סרט כריסמס ולכן זה מעט מתיש, אבל הוא כל כך מצחיק וחמוד שלא ברורה לי הכתף הקרה לו זכה מאז ובטח למה הוא כה הוזנח.

3.
"בלדה טריסטה" / "הקרקס האחרון"
Balada Trista de Trompeta / The Last Circus

אם יש משהו שאי אפשר להגיד על סריטה בעשר השנים האחרונות, זה שלא ניסינו להפוך את סרטו של הספרדי אלכס דה לא איגלסיה לאירוע הקולנועי המפואר שהוא אמור להיות. בעולם הרחב בקושי מכירים את הסרט הזה, כשלהוציא את הפרס הבימוי בוונציה קשה למצוא תארים רבים שהוענקו לו, ואפילו על איזה רימייק אמריקאי שלנצח יהיה תקוע בשלבי הפיתוח אין על מה לדבר. ועדיין, עבדנו פה קשה ובתחושת שליחות.
זה התחיל משני טקסטים מפסטיבל ירושלים בו הוקרן כשעוד היינו בלוג תינוק, דרך עוד ועוד איזכורים, פרויקט מיוחד של אורון לכל פילמוגרפית הבמאי אותו גילה בזכות הסרט הזה, ועד היהלום שבחצוצרה כאשר הסרט לקח את תואר "הסרט הטוב ביותר של העשור", שעשינו פה בסריטה וכולנו שמחנו עד מאוד בתוצאות.
ועדיין, אני לא מכיר אף אחד חוץ מאנשי סריטה, וכמובן גם פסטיבל ירושלים ופסטיבל אוטופיה שהקרינו אותו בארץ, שראה את הסרט. ואני לא יודע מה עוד אנחנו צריכים לעשות. אז אמנם כאתר שכותב בשפת הקודש קשה לי להאמין שנוכל להשפיע על הקהילה העולמית (אם כי אחד מאתנו גר ופועל בניו יורק, אחד מאתנו שופט קבוע בפסטיבלים בינלאומיים, ואחד מאתנו – יכול להיות שאני – חלק מקהילת המבקרים העולמית של אינדיווייר ו-BBC… יכול להיות שיצא לנו שם בעשור האחרון) אבל בכל זאת נותר לנו לקוות שהשינוי יתחיל מפה, מהבית.
בואו נהפוך את "בלדה טריסטה" לסרט הקאלט הגדול של האלף. בואו נראה ביחד שאנחנו יכולים.

2.
"שאלוהים יעזור לה"
God Help the Girl

עוד סרט שבגדול ניסינו להרים לו, עם הצלחות מוטלות בספק, הוא המחזמר המופלא של סטוארט מורדוך (מההרכב "בל וסבסטיאן") מ-2014. לא רק שאדווה (אנחנו מתגעגעים) הקדישה לו פוסט בפינת "מתחת לרדאר" עליה השלום, אלא שהוא גם כיכב בסיכומי השנה שלנו. ומאז – יוק. כלום. אספר לכם גם משהו בסוד, אפילו החברה בעלת זכויות ההפצה בארץ לסרט הזה לא לגמרי בטוחה מה זה.
אז נכון, מחזמר מודרני, בריטי, די היפסטרי, מאוד סיקסטיז באווירה שלו, עם שירים בסגנון מאוד מסויים, אינו משהו שייסחוף את ההמונים. אבל זה כל הקטע של סרטי קאלט, ההמונים לא מעניינים אותנו. אלו הבודדים הבודדים שיהפכו סרט לאירוע. ולכן גם פה אני מגרד את ראשי בתסכול. יכול להיות שזה באמת קשור לזה שקשה להשיג את הסרט (לא ידוע לי שקיים בשום פלטפורמת סטרימינג), אבל ברצינות, כאילו שזה אי פעם עצר מישהו. להפך, זה אפילו אמור לתמרץ. אם "פעם אחת" יכל פאקינג לזכות באוסקר, "שאלוהים יעזור לה" היה צריך לפחות לקחת איזה פסטיבל.
משולש החברות הכואב והמקסים בין איב (אמילי מורטימר), ג'יימס (אולי אלכסנדר) וקסי (האנה מוריי) היה צריך כבר להיות מאומץ ללב של אלפי צעירים ברחבי העולם, ופס הקול היה צריך לחרוך פלייליסטים בספוטיפיי ובתחנות רדיו שמחזיקות מעצמן מתוחכמות. אבל עדיין לא. זה מוזר, כי שירים כמו "איב הנאווה באמבט" ו"הפסיכיאטר" הם כאלה שעומדים בפני עצמם גם למי שלא ראה את הסרט, ונאמבר הפתיחה הוא כזה שידבר אל כל מי שחושב שהעולם לא מבין אותו. שזה די כולנו, בואו נודה על האמת.

1.
"פלאנט טרור"
Planet Terror

יום אחד, ואם משבר הקורונה ימשיך זה אולי אפילו יקרה במקודם יותר מאשר במאוחר, אכתוב את טקסט החלומות שלי "מדוע 'פלאנט טרור' הוא אחד התסריטים הטובים ביותר של הקולנוע האמריקאי". בינתיים, עד שיגיע הרגע הזה, אציב אותו בראש רשימת הסרטים שכבר אמורים להיות קאלט מוחלט וטרם עשו זאת כי העולם שבור.
אולי בגלל ש"חסין מוות", אחיו של הסרט למיזם גריינדהאוס של קוונטין טרנטינו ורוברט רודריגז, שאב את כל האוויר מהחדר, אולי בגלל שרודריגז ייצר כל כך הרבה סרטי פולחן ("אל מאריאצ'י", "סיוט בחדר המורים", "משקיעה עד זריחה", "עיר החטאים") זה שרקח בשנת 2007 נדחק הצידה, ואולי באמת השנה הזו הייתה עמוסה מדי, אבל צדק בטח שלא נעשה כאן.

"פלאנט טרור" הוא סרט זומבים מודע לעצמו, מהסוג שינק מהקולנוע המוקדם של ג'ורג' רומרו ורוברט פולצ'י, המתרחש על פני כמה שעות בעיירה דרומית מרוחקת בה חייהן של מספר דמויות מצטלב על רקע ניסוי צבאי שיצא משליטה. כמו בכל סרט אימה אפשר – ורצוי – למצוא בו סאבטקסט חברתי ופוליטי, סאטירה כלשהי, ואמירה על מצב האנושות. וכן, יש פה מהגרים, גבריות רעילה, נשים שמנסות לצאת ממעגל של דיכוי, מלחמת אחים (מילולית) והיחס של אמריקה להפעלת כוח. אבל מעבר לזה – מדובר בתפקיד הגדול האחרון (בינתיים) של רוז מקגאוון, אחת הדמויות החשובות ביותר בכל תנועת ה-metoo#, התפקיד הגדול האחרון (בינתיים) של פרדי רודריגז, ג'וש ברולין בתפקיד שבגינו היה אמור להיות מועמד לאוסקר (זוז הצידה "מילק"!), ההבטחה הלא ממומשת בדמות מרלי שלטון, חלק משמעותי מהמורשת המרהיבה שהשאיר לנו מייקל פארקס זכר צדיק לברכה, וגם ברוס וויליס, קוונטין טרנטינו, ג'ף פאהי, השחקן ואמן האיפור טום סאוויני, פרגי, נאווין אנדרוז, רגעים בלתי נשכחים, סצנת הסקס הגדולה של העשור, הכי הרבה אשכים פזורים על הרצפה אי פעם בסרט, ומשפטי מחץ כמו "בלי גופות לאבא הלילה", "מצחיק. היית צריכה להיות קומיקאית", "גישה קלה יותר" ו"פלומיטה".

אבל אני לא פה כדי למכור לכם את אחד מסרטי האימה הקומיים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם, אלא לנסות להבין למה אני לא שומע עליו יותר. למה אין דור נוסף שחוגג אותו. למה אין ממנו ממים שצצים בכל מקום. הייתכן והעולם שכח? לסרט הזה מגיע את אותו יחס, אם לא יותר, שקיבלו (ובצדק רב) "Shaun of the Dead" ו"צעקה". זה הצדק היחיד שיכול לחפות על כך שרוברט רודריגז לא זכה באוסקר התסריט של 2007, עם כל החיבה ל"ג'ונו".
אם לא ראיתם עדיין את "פלאנט טרור", אני מפציר בכם לעשות זאת ולהפיץ את הבשורה. זה לא רק הבימוי המבריק והאלמנטים של הקולנוע המודע לעצמו. זה מופת של פרמיס ופיי-אוף, של עשרות אקדחי צ'כוב, ג'יגלוג משוגע בין איזה חמישה קווי עלילה מקבילים, וכתיבת דמויות שקשה מאוד למצוא בז'אנר הזה או בכלל.
אם יש סרט שכבר היה צריך לזכור בעל פה, זה "פלאנט טרור" של רוברט רודריגז.