פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 7: "שודדי התיבה האבודה"

הגענו לשליש האחרון בעונה מספר 2 של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, ואפשר לומר ששמרתי את הטוב לסוף. עד כה התרכזנו בסרטים המפסידים של שניים מטובי השחקנים ההוליוודיים של התקופה, גלן קלוז ו-ויליאם הארט (לינקים לכל הפרקים תוכלו למצוא בסוף הפוסט) כאשר ביניהם נשזרה הקריירה של הבמאי-תסריטאי לורנס קסדן.
עכשיו אני משתמש בקסדן כדי להחליק אל האושייה הרשמית האחרונה של העונה – הבמאי והמפיק סטיבן ספילברג, שבמהלך שנות השמונים ביים לא פחות משלושה סרטים שהיו מועמדים לסרט הטוב ביותר והפסידו: "שודדי התיבה האבודה", "אי.טי. – חבר מכוכב אחר" ו"הצבע ארגמן". כפי שבוודאי שמתם לב מהכותרת, אנחנו מתחילים עם המוקדם מביניהם, שעל אף היותו סרט הרפתקאות קיצי, הצליח להתברג בצמרת האולימפוס ההוליוודי עם תשע מועמדויות ופחות או יותר כל הכסף שבעולם.

את ספילברג כבר פגשנו בפרויקט הזה, עם המפסיד שלו משנת 1998 "להציל את טוראי ראיין", כמו גם בפרויקט הזוכים עם "רשימת שינדלר", אבל עכשיו אנחנו הולכים עוד יותר אחורה לתחילת הקריירה שלו, כאשר מיצב את עצמו כאחד האנשים החשובים ביותר בקולנוע אחרי מותה של "הוליווד החדשה".

עוד לפני האוסקר…

תחילת שנות השמונים הייתה תקופה מרתקת בהוליווד, מכיוון ששוב השתנתה הפרדיגמה, והכסף חזר לשלוט בכיפה.
אני כמובן לא מתכוון לייצר תמונה בה התעשייה ההוליוודית לא הייתה מוכוונת רווחים עוד לפני, הרי מהיום שבה הוקמה הוליווד כסף היה שם המשחק. עם זאת, משנות השישים, כאשר הקולנוע האירופאי החדש החל לחלחל אל התפיסה ההוליוודית ולהקסים את היוצרים, קוד הייז נפל, שיטת האולפנים השתנתה לחלוטין, אז במאי הקולנוע הצעירים והמסעירים הפכו להיות הקול הקובע של הסרטים האמריקאים. יוצרים שהביאו רוח אומנותית חדשה ושונה כמו האל אשבי, מייקל צ'ימינו, פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה, טרנס מאליק, דניס הופר, ארתור פן, מייק ניקולס וסידני לומט (אם למנות קומץ) הפכו להיות עמוד האש ההולך לפני המחנה.
אבל זה היה רק עניין של זמן עד שזה יתמוטט.
אחרי הצלחות הענק של "מלתעות" (1975) ו"מלחמת הכוכבים" (1977), התעשייה ההוליוודית הבינה אילו בוחטות של כסף אפשר לעשות בסרטים והתחילה לחשב מסלול מחדש לכיוון הכנסות. עם בוא האייטיז, הפקת הענק של מייקל צ'ימינו "שערי גן עדן" התרסקה לחלוטין ורוששה את האולפן אוריון. בעלי השליטה נבהלו, ומיהרו לקחת בחזרה את המנדט מהאוטרים, ולהחליט בעצמם מה יקבל אור ירוק ומה לא. שיטת העבודה הזו נשמרת עד היום, כאשר רק נטפליקס וחברות הסטרימינג האחרות יכולות להזיז שוב את הגבינה.

"שודדי התיבה האבודה" (Raiders of the Lost Ark) יצא בדיוק לתקופה הזו, והיה בעצם בנם של שני הבמאים שבמו ידיהם הפכו את הוליווד על פיה: ג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג עצמו.
לוקאס הגה את דמותו של הארכיאולוג חובב ההרפתקאות ושונא הנחשים והנאצים אינדיאה ג'ונס (אינדיאה סמית', בשלבים מוקדמים יותר) והרעיון היה לייצר מחווה לסרטי ההרפתקאות של שנות השלושים והארבעים. את הרעיון הגיש לוקאס ללורנס קסדן (שכתב לו את "האימפריה מכה שנית") ופיליפ קאופמן על מנת שיהפכו אותו לתסריט, ומשם פרנק מארשל תפס את הגה ההפקה וספילברג נכנס בתפקיד הבמאי.

השילוב של החבורה הזו, יחד עם כוכב "מלחמת הכוכבים" ושובר הלבבות ההוליוודי האריסון פורד, יצרו סוג של סערה מושלמת. אמנם לקח להוליווד זמן להשתכנע, ורק האולפן פארמאונט העז לשים איפשהו בין 18 ל-20 מיליון דולר על הפרויקט (בחישוב אינפלציה זה כמעט 57 מיליון), אבל איך לומר זאת בעדינות? זה הסתדר בסופו של דבר.
"שודדי התיבה האבודה" יצא לבתי הקולנוע ביוני 1981 וירד מהמסכים עשרה חודשים אחר כך, במרץ 1982, עם הכנסות של מעל ל-389 מיליון דולר שעשה ברחבי העולם. הסיבה היחידה שהוא לא עמד גם בראש טבלת שוברי הקופות של השנה לאחר מכן היא "אי.טי.". שהוא לא רק הפרק הבא בפרויקט, אלא גם סרט נוסף של ספילברג. כיום קשה לחשוב על הישג אינדיבדואלי שכזה מחוץ לעולם של מארוול.

כל אלו כמובן לא מבטיחים הצלחה באוסקר האליטיסטי, אבל באותה תקופה המצב היה שונה מהיום. אם ב-2009 האקדמיה נאלצה להגדיל את כמות המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר כדי שהמפלצות הגדולות יוכלו להיכנס לקטגוריה, בתקופת מות הוליווד החדשה זה היה הרבה יותר שכיח. "מלחמת הכוכבים", "מלתעות", "שודדי התיבה האבודה" ו"אי.טי." היו נציגי הבלוקבאסטרים בקטגוריה הראשית כמעט בסמוך זה לזה.
מאז זה הפך להיות נדיר יותר ויותר, ומאמצע שנות השמונים היו נציגויות בודדות לזה: "היפה והחיה" (1991), וטרילוגיית "שר הטבעות" (2001-2003) הן הדוגמאות היחידות לסרטים מסוג זה שהגיעו עד פרס הסרט לפני הרחבת הקטגוריה. מאז "אוואטר", "התחלה", "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"הפנתר השחור" עשו זאת.
כולם גם הפסידו.

מסלול ההפסד של "שודדי התיבה האבודה"

המועמדים לאוסקר ה-54 היו:
"אדומים" הוביל את רשימת המועמדויות עם מספר עצום של 12, ארבע מהן לוורן בייטי עצמו כמפיק, במאי, שחקן ותסריטאי.
"האגם המוזהב", הדרמה הקאמרית עם הנרי פונדה וקת'רין הפבורן בערוב ימיהם, הייתה מועמדת ל-10 פרסים, כולל כל הקטגוריות החשובות.
"שודדי התיבה האבודה" ניצב במקום השלישי עם 8 מועמדויות (בתיקו עם "רגטיים" שלא היה מועמד לפרס הסרט), בלי מועמדויות לכתיבה או משחק.
"מרכבות האש" הבריטי צבר 7 מועמדויות, כולל כל מה שצריך בשביל לזכות.
"אטלנטיק סיטי", כנראה נציג הארט-האוס היחסי מהרשימה, קיבל 5, גם הוא עם מועמדות לבימוי, משחק (שחקן ושחקנית ראשיים) ותסריט.

קל מאוד לראות כמה "שודדי התיבה האבודה" בולט בשונותו מכל ארבעת המועמדים האחרים. לא רק שהוא היחיד מכולם בלי מועמדויות לתסריט או משחק, הוא גם היחיד שמייצג את הקולנוע הבידורי-במובהק. על אף שהוא בעצם מכונת כסף, די מרשים שהוא הצליח לדחוק החוצה את "רגטיים" ו"אהובת הקצין הצרפתי".
אל האוסקר הגיע "שודדי התיבה האבודה" עם מועמדות בודדת בגלובוס הזהב לבימוי של ספילברג, זכייה באיגוד העורכים, ומועמדויות לאיגוד הבמאים והתסריטאים. זה מעיד כנראה שזכייה לא באמת הייתה אפשרות, אם כי זו לא תדהמה גדולה, אבל 1981 הייתה כל כך מוזרה שאולי בעצם הכל יכל לקרות. כתבתי על זה באריכות בפרק המוקדש ל"מרכבות האש" בפרויקט הזוכים, אז אתם מוזמנים לקרוא.

"שודדי התיבה האבודה" כבר נחשב ווינר עוד לפני האוסקר, כך שהטקס היוקרתי היה בעיקר דובדבן בעוגה העצומה הזו. ועדיין, האקדמיה ממש לא השאירה אותו על הספסל. ארבעה אוסקרים צבר הסרט במהלך הערב (סאונד, עיצוב אומנותי, עריכה ואפקטים) ועוד פרס מיוחד על עריכת אפקטים קוליים, שנה לפני שהפרס הפך לקטגוריה רשמית. טכנית, זה יותר מכל סרט אחר מהאוסקר ה-54. אם מתייחסים לאוסקר המיוחד מחוץ למניין, הוא בתיקו עם הזוכה הגדול של השנה, "מרכבות האש", לו הפסיד את פרסי הסרט והמוזיקה. את שאר הפרסים הפסיד ל"אדומים" (בימוי וצילום).

הגיוני ש"אדומים" ו"האגם המוזהב" – שניהם יצאו עם שלושה פרסים מהטקס – פיצלו קולות, אני מאמין, מכיוון ששניהם סרטים המדברים אל אותו סוג של קהל. שניהם דרמות איכותיות אמריקאיות למבוגרים, נישאות על יד אגדות הוליוודיות. זה יכול להיות שהשאיר את המסלול פנוי לזכיית "מרכבות האש", דרמה סנטימנטלית וחיוורת לחלוטין עם פסקול מפורסם. "שודדי התיבה האבודה" היה, כפי הנראה, במקום הרביעי, עוקף רק את "אטלנטיק סיטי" שאני תוהה בכלל כמה מחברי האקדמיה ראו.
כך שאם לוקחים צעד אחד אחורה ומסתכלים על הנתנוים, ייתכן ש"שודדי התיבה האבודה" יצא הכי טוב שיכול היה מהטקס.

דוקטור, תציל אותי

האם ההפסד היה מוצדק?

יש כמה פרקים בפרויקט הזה – ממש לא הרבה, אבל יש – בה השאלה הזו היא בורדרליין מעליבה. הפרק הזה הוא אחד מהם.
צריך כמובן לזכור שאנחנו בטריטוריה של האוסקר, וסרטי אקשן/פנטזיה קיציים הם ממש לא הכיוון הכללי של ההצבעות. לכן, על פניו, אנחנו אמורים להיות שמחים שסרט כזה בכלל נצרב בלוח הזהב של הוליווד. מצד שני, זו העובדה שהפסיד לסרט כל כך לא זכיר כמו "מרכבות האש" (חוץ מהמוזיקה של ואנגליס כמובן) היא הכואבת. אם היה מפסיד ל"אדומים" פשוט היינו יכולים להגיד "האוסקר יהיה האוסקר" ולהמשיך הלאה, אבל בהתחשב בתוצאות האמת זה בעיקר מטופש.

"שודדי התיבה האבודה" הוא, וזו ממש לא דעה פרובוקטיבית, מאסטרפיס. אפשר אפילו לומר שבז'אנר שלו הוא סרט כמעט מושלם. ארבעים שנה לאחר שנעשה הוא עדיין עובד מדהים, הוא מצחיק, מסעיר, מותח ונראה נפלא.
הדברים שלי קצת הציקו מאפיינים גם את שאר הסרטים במותג – הראשון הוא היחס לחיות, בין אם אלו פרוקי רגליים, סוסים או קופים, שלא ממש בא לי טוב. אני לא אומר שהחיות עברו התעללות על הסט, אבל אני בטוח שהן לא נהנו, וגם רובן זוכות לגורל די אומלל.
השני הוא כל מה שקשור לדמויות הנשיות. בסרט הנוכחי מדובר במריון רייבנווד אותה מגלמת קארן אלן, שכל תפקידה הוא להיות עלמה במצוקה איזה שבע פעמים, כלומר בעיקר מכשול או תרוץ עלילתי. באופן ישיר גם ההופעה של אלן סובלת מזה. או במילים פחות עדינות, היא איומה פה.
אני לא מחזיק את זה לחובת הסרט, גם כי הוא נעשה ב-1981 וגם כי הוא מחווה לסגנון ארכאי במיוחד, אבל זה עדיין קצת יושב לא טוב בצפייה עכשווית.
אל אלו אפשר גם לצרף את התסריט, שאיננו רע בשום אופן, אלא פשוט לא תמיד הכי הגיוני שיש.

אבל כל אלו לא באמת משנים את העובדה שמדובר בנוק-אאוט מוחלט וכנראה שדי בקלות הסרט הכי טוב של השנתון שלו. הצילום פנומנלי, העיצוב כולו ללא רבב, והסרט לא נשאר דומם לשנייה. ספילברג שולט בהתנהלות ובקצב באופן מרהיב (עם העורך הקבוע שלו, מייקל קאהן, שזכה עם הסרט הזה באוסקר הראשון מתוך שלושה שלו – כולם שיתופי פעולה עם ספילברג) כמו גם באקשן ובסטים המורכבים (עם הצלם דאגלס סולוקמב, בן 68 בזמן הצילומים). את המוזיקה של ג'ון וויליאמס אפילו לא צריך להזכיר.
כמובן שראוי לדבר גם על האריסון פורד, שאמנם איננו השחקן הוורסטילי ביותר אי פעם,אבל הוא ליהוק מושלם לצייד אוצרות ביום והמרצה היבשושי ביום שאחרי. די מדהים שאדם אחד אחראי על שניים מגיבורי האקשן/פנטזיה הגדולים ביותר של הקולנוע בין אינדי והאן סולו.
"שודדי התיבה האבודה" הוא סרט ללא גיל, שיכל להיעשות גם בשנות החמישים, התשעים והאלף החדש, ולנצח בכל אחד מהם. הוא לא איבד מהטריות שלו, והוא מהנה ברמות שמעט מאוד סרטים מצליחים להגיע אליהם. סצנת פתיחת התיבה היא רגע קולנועי איקוני שלא רק שאי אפשר לשכוח אלא כנראה רדף את לילותיהם של מיליוני ילדים בכל העולם (גילטי!), המרדפים לא הזדקנו בדקה, ורגע האקדח מול הסכין בשוק הוא מופת של קומדיה.

אבל חשיבותו היא לא רק בהצלחות שלו, אלא גם במורשת שהשאיר אחריו. "שודדי התיבה האבודה" עיצב מחדש את ז'אנר ההרפתקאות בקולנוע, וכיום כמעט אי אפשר לדבר על הסרטים האלו בלי להיזכר באינדיאנה ג'ונס. זה כמובן מחליק לעולם משחקי המחשב עם "טומב ריידר" ו"אנצ'רטד", וכאילו שאני לא הולך להתעלם פה משיר המופת "דוקטור ג'ונס" של אקווה.
שנייה אחרי ששינה את עולם סרטי המפלצות ואת סרטי החייזרים, ספילברג – בשיתוף לוקאס – פתח אפיק חדש של סרטי הרפתקאות. אמנם עבר המון זמן מאז שראיתי לאחרונה את "אדומים", אבל רק על אלו לספילברג הגיע את פרס הבימוי של 1981.

אז לא, ההפסד הזה איננו מוצדק. למעשה, בפער בינו לבין הזוכה בפועל, זה אולי אחד ההפסדים הכי מתסכלים בתולדות האוסקר.

אינדיאנה ג'ונס חזר שלוש פעמים לקולנוע מאז שהיה מועמד לאוסקר. ב-1984 עם "המקדש הארור", לעניות דעתי אחד הסרטים הכי פחות טובים של ספילברג אי פעם, ואז ב-1989 לסיום טרילוגיה משובח עם "מסע הצלב האחרון". שניהם קוששו אוסקרים טכניים, אבל לא הגיעו לפרסי הסרט והבימוי.
19 שנה לאחר שאינדי, הנרי, מרקוס וסאלאח רכבו לעבר השקיעה, למישהו היה רעיון מבריק להחזיר את הארכיאולוג שוב לקולנוע, רק עם שיה לה-באף. אמנם האריסון פורד וסטיבן ספילברג התפקדו, אבל התוצאה הייתה התגשמות של כל הסיוטים. "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולות הבדולח" היה סרט רע לתפארת, שאותו המעריצים מדחיקים עד עצם היום. אפילו קייט בלאנשט לא מוצלחת בו, ואתם יודעים כמה קשה זה להוציא ממנה תפקיד שאיננו מדהים.
כמובן שדיבור על סרט המשך נוסף נמצא על הפרק, אבל ללא ספילברג כבמאי, אלא ג'יימס מנגולד. כנראה חלק מהרצון של פורד להתנקש בכל הדמויות שהפכו אותו לאחד הכוכבים הגדולים של הקולנוע. לג'יט, בגדול.

מכאן אנחנו פוסעים שנה קדימה להפסד הבא של ספילברג. הכינו את הממחטות.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"