פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 6: "משדרים חדשות"

בפעם הראשונה בתולדות הפרויקט אנחנו שבים לשנת אוסקר שכבר כיכבה באחד הפרקים הקודמים. לכן הפורמט יהיה קצת שונה ואולי לרגע מבלבל (בסוף הפוסט נמצאים לינקים לכל הפרקים הקודמים) אז אל תיבהלו.

כזכור, עונת האייטיז של פרויקט האנדרדוגים המוזהבים מוקדשת לארבעה אנשים משמעותיים באותו עשור שהובילו מספר רב של סרטים מפסידים. לאחר שהתחלנו עם גלן קלוז, ויליאם הארט ולורנס קסדן של "החברים של אלכס" ב-1983, המשכנו עם קלוז ואז התאחדו השלישייה שוב בפרק השלישי של העונה, זה שעסק ב"יחסים מסוכנים" (קלוז) ו"תייר מזדמן" (הארט/קסדן), שני סרטים שהפסידו את הפרס הגדול ב-1988.

גם שנה לפני כן, 1987, קלוז והארט כיכבו בשני סרטים נפרדים שהיו מועמדים לפרס הסרט. גלן קלוז כאמור בזכות "חיזור גורלי" והארט עם "משדרים חדשות". אבל בשונה מצמד הסרטים של פרק 3, הפעם הרגשתי שכל אחד מהסרטים כן יכול להחזיק על עצמו פרק משלו, ולאחד אותם ייצר טקסט ארוך ומתיש. לכן החלטתי להפריד ביניהם. אז את "חיזור גורלי" כבר עברנו, ועכשיו אנו שבים לאותה השנה עם המועמד של ויליאם הארט "משדרים חדשות" (Broadcast News).

הדרמה הקומית הזו סימנה את מועמדותו השלישית ברציפות לאוסקר של הארט, זו שהגיעה אחרי הניצחון שלו עם "נשיקת אשת העכביש" והרודפת ל"ילדים חורגים לאלוהים". זה הישג מאוד מרשים, במיוחד בהתחשב בכך שזו הייתה תחילת הקריירה של הארט, אז בשנות השלושים לחייו. עם זאת, זה לא תקדימי – אל פאצ'ינו ומרלון ברנדו צברו ארבע מועמדויות ברצף.
לאחר 1987 האוסקר ייקח הפוגה של שני עשורים מהארט, עד לשנת 2005 שם יהיה מועמד לפרס שחקן המשנה בזכות תפקידו הקטנטן כראש המאפיה האכזרי ב"היסטוריה של אלימות" (הוא יפסיד לג'ורג' קלוני). בדרך הוא ימשיך לצבור שבחים ותארים על המסך הקטן ועל הבמות.

עוד לפני האוסקר…

קופצים רגע אחורה ארבע שנים, ל-1983. באותה שנה בחור צעיר בשם ג'יימס ל. ברוקס כתב וביים את סרטו הראשון, "תנאים של חיבה". הדרמה הסנטימנטלית במרכזה יחסי אם ובתה הייתה להצלחה גדולה, וניצחה את טקס האוסקר של אותה שנה עם חמישה פרסים – שלושה מהם לברוקס בן ה-33 בסך הכל, ועוד שניים לשחקני הסרט שירלי מקליין וג'ק ניקולסון. איך שלא הופכים את זה, מדובר בהזנקת קריירת בימוי מהמרשימות שיש. על ברוקס והסרט תוכלו לקרוא יותר בפרק המוקדש להם בפרויקט זוכי האוסקר.
ב-1987 חזר ברוקס עם סרטו השני, גם אותו כתב, הפיק וביים לבדו, והוליווד מיהרה לחבק אותו שוב.

"משדרים חדשות" עוסק במאחורי הקלעים של תחנת טלוויזיה מקומית בוושינגטון דרך עיניה של ג'יין (הולי האנטר), מפיקה צעירה ומוכשרת שעתיד העיתונות והסיקור החדשותי מדיר שינה מעיניה, והיא מפחדת שמא המקצוע שלה הולך ומאבד רלוונטיות אל מול הרדיפה אחר רייטינג וההתקרנפות של ראשי חברות המדיה. העלילה בעצם מתחילה כאשר לתחנה מצטרף כתב חדש (ויליאם הארט) שהגיע מעולם הספורט, ותוך שנייה מעמדו בתחנה נוסק בזכות הקסם האישי שלו הרבה לפני יכולותיו המקצועיות. בזמן הזה ארון (אלברט ברוקס), אחד הכתבים הבולטים של התחנה וחברה הטוב ביותר של ג'יין, שניחן באינטליגנציה ומוטיבציה גבוהות אך אישיות מתנשאת ומעוררת אנטגוניזם, מאמין שהכתב החדש הוא חדשות רעות מאוד לתחנה ולו – בטח כשברקע מרחפים איומים על קיצוצים ופיטורים.

הסרט יצא לבתי הקולנוע בשלהי 1987, מה שלא מנע ממנו להתחרות בפסטיבל ברלין של 1988 שם הוענק להולי האנטר פרס השחקנית הטובה ביותר. הוא זכה לביקורות מצוינות ולהצלחה אצל הקהל.

מסלול ההפסד של "משדרים חדשות"

לא יהיה זה הימור גדול מדי להגיד שהסרט נחשב לשחקן מרכזי באוסקר עוד לפני יום הצילומים הראשון שלו. זה קשור כמובן להצלחה של "תנאים של חיבה" והפיכת ברוקס לאחד היוצרים האמריקאים הבולטים של התקופה. אבל מעבר לזה, הנוכחות של זוכה האוסקר הטרי ויליאם הארט בתפקיד הראשי, המעורבות של ג'ק ניקולסון בסרט בתפקיד קטן (באותה שנה היה מועמד על "עשבי פרא") וכמובן החיבה העצומה של האקדמיה לסרטים על מאחורי הקלעים של המדיה, הבטיחה ל"משדרים חדשות" המון תשומת לב כבר מההתחלה.

במהלך העונה, "משדרים חדשות" נכח כמעט בכל מקום והיה מועמד לכל האיגודים החשובים, כולל חמש מועמדויות מרכזיות לגלובוס הזהב. אבל להוציא את פרסי הביקורת של בוסטון וניו יורק, וכמה פרסי משחק להאנטר, הסרט הפסיד בכל מקום בעיקר ל"הקיסר האחרון" ו"מוכת ירח".

בסופו של דבר המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס ה-60 היו: "הקיסר האחרון" עם 9 מועמדויות; "משדרים חדשות" עם 7; "חיזור גורלי" ו"מוכת ירח" עם 6; ו"תקווה ותהילה" עם 5.

מעבר לפרס הסרט, "משדרים חדשות" היה מועמד לאוסקרים המרכזיים ביותר בהם שחקן ראשי (הארט), שחקנית ראשית (האנטר) שחקן משנה (ברוקס), תסריט מקורי, צילום ועריכה. קל היה לשים לב שדבר אחד משמעותי למדי לא נמצא כאן – פרס הבימוי. בשונה מ"תנאים של חיבה", ובדומה למועמד הבא מאת ברוקס "הכי טוב שיש", הבמאי עצמו לא נכנס לחמישייה. את מקומו החליף לאסה האלסטרום עם סרטו השוודי "חיי ככלב".
ההשמטה הבולטת בוודאי הפתיעה לא מעט, בטח בהתחשב בכך שברוקס כן היה מועמד לפרס איגוד הבמאים. כך או כך, זה הפך את סיכוייו של "משדרים חדשות" לזכות בפרס הגדול לנמוכים למדי (רק שנתיים לאחר מכן יזכה לראשונה בשיטת ההצבעה הנוכחית סרט בלי מועמדות לבימוי – "הנהג של מיס דייזי").

הטקס ה-60 של האוסקר היה כמעט כולו שיר הלל ל"הקיסר האחרון". הדרמה ההיסטורית המרהיבה של ברנרדו ברטולוצ'י ניצחה בכל אחת מתשע הקטגורית להן הייתה מועמדת, משווה את הסוויפ הגדול האחרון של האוסקר – "ג'יג'י" מ-1958. השיא הזה יישמר עד 2003 ו"שיבת המלך" שייקח 11 מתוך 11.
עם זאת, "הקיסר האחרון" לא קיבל שום אזכור בפרסי המשחק, כך ששם המרוץ היה אחר לגמרי.

פרסי הסרט, הבימוי, הצילום והעריכה היו בכיס של "הקיסר האחרון". בנוסף, זכייתו הלא רחוקה של הארט כנראה גם מנעה ממנו לזכות בפרס השחקן הראשי, ומייקל דאגלס גם ככה היה חזק במיוחד בזכות "חיזור גורלי" והסרט שהעניק לו את הזכייה – "וול סטריט".
זה השאיר ל"משדרים חדשות" שלוש אופציות ריאליות לזכייה: השחקנית הראשית, שחקן המשנה, והתסריט המקורי.

קטגורית השחקנית הראשית של 1987 הייתה אחת הקשוחות. שר ("מוכת ירח") וגלן קלוז ("חיזור גורלי") הרימו שתיהן דמויות איקוניות של התקופה, ושתיהן היו אושיות אהובות ומוערכות ללא אוסקר. לעומתן, הולי האנטר בת ה-29, אמנם זכתה לשבחים אבל היא הייתה פנים חדשות מאוד כך שהסיכוי שלה להביס את שני הטיטאנים האלו היה קלוש. המועמדות הנוספות באותה שנה היו מריל סטריפ ("עשבי פרא") שכבר היו לה שני אוסקרים בשלב הזה ("קרמר נגד קרמר", "בחירתה של סופי"), וסאלי קירקלנד על "אנה", שכולם עדיין בהלם שזה בכלל קרה.
בסופו של דבר שר לקחה את האוסקר. הולי האנטר תחזור שוב לאוסקר שש שנים לאחר מכן עם מועמדות כפולה: משנה על "הפירמה" וראשית על "הפסנתר" שם גם תנצח.

פרס שחקן המשנה היה קצת יותר פתוח, והשבחים להם זכה אלברט ברוקס מהביקורת לגמרי יכלו לאפשר לו מסלול אל הפודיום. עם זאת, איתרע מזלו של ברוקס והוא נאלץ למצוא את עצמו מתמודד מול שון קונרי ב"הבלתי משוחדים", שחקן אהוב ו-ותיק שמעולם לא היה מועמד לפני כן ומי יודע האם תהיה לו הזדמנות נוספת. לא היה כדאי להמר על אף אחד אחר, ואכן הוא ניצח.
שלושת המועמדים האחרים היו מורגן פרימן ("חוכמת רחוב"), וינסנט גארדינייה ("מוכת ירח") ודנזל וושינגטון ("זעקה לחופש").
ברוקס לא היה מועמד לאוסקר מאז, אבל כן יהיה קרוב מספר פעמים. האחרונה שבהן היא בזכות תפקידו כאנטגוניסט של "דרייב" עמו די סחף את העונה, ובאחד הרגעים המפתיעים ביותר של הכרזת המועמדים לאוסקר של 2011 נשאר מחוץ לרשימה.

פרס התסריט המקורי כנראה היה המרוץ הצמוד ביותר בהקשר של "משדרים חדשות". מה שעמד לטובתו הוא הנושא שלו, כזה שכאמור האקדמיה אוהבת במיוחד (כמות המועמדים העוסקים בנושא היא אחת הארוכות בתולדות האוסקר), החיבה הרבה לברוקס, והשבחים מהביקורת. נדמה היה שהאקדמיה תרצה לתת לו לפחות פרס אחד על מנת שלא ייצא בידיים ריקות.
המתחרים שלו בפרס התסריט המקורי היו "מוכת ירח", "להתראות ילדים" הצרפתי, "תקווה ותהילה", והמריל סטריפ של הקטגוריה – וודי אלן, הפעם עם "ימי הרדיו".
אני לא יודע אם היושבים באולם הופתעו כאשר הוכרז שמו של ג'ון פטריק שנלי כזוכה על "מוכת ירח" (הוא כן זכה לפני כן באיגוד התסריטאים), אבל לי מנקודת הזמן הזו העובדה שהקומדיה הרומנטית הקלילה הביסה את התסריט עמוס ההתרחשויות והדרמות נראה כמו מהפך מאוד מפתיע.

וכך יצא "משדרים חדשות" מטקס האוסקר עם אפס מתוך שבע. השאלה היא האם, במרחק של 33 שנים, ההפסד הזה מוצדק.
איזה מזל שככה קוראים לחלק הבא של הפרק.

האם ההפסד היה מוצדק?

בפרק השני של העונה הזו, השאלה הייתה האם הזוכה של 1987, "הקיסר האחרון", היה זוכה ראוי יותר מ"חיזור גורלי". בעיני התשובה הייתה כן די מוחלט. אמנם היה מאוד נחמד לראות מותחן מתמודד בפרס הסרט הטוב ביותר, בטח כזה שהייתה לו השפעה על לא מעט סרטים לאחר מכן, אבל "הקיסר האחרון" היה מרשים ומהנה הרבה יותר.
זה לא לגמרי המצב הפעם.

"משדרים חדשות" מנסה על פני מעל לשעתיים לנצח בשלוש חזיתות שכל אחת מהן מאתגרת: קומית, דרמטית ומצפונית. התסריט של ברוקס לא רק שרוצה לתאר כמה דמויות אמינות ומורכבות בעולם מאוד ספציפי, הוא גם רוצה לעורר הזדהות, צחוק ולהגיד משהו על מצב התקשורת בתקופתו.
המקום בו הוא הצליח פחות יהיה האחרון. כסרט המנסה למרפק ולעקוץ את עולם התקשורת שמאבד את הצפון שלו, "משדרים חדשות" די חסר שיניים ונוטה יותר לכיוון הסנטימנטלי. יכול להיות שב-1987 זה היה נראה יותר חריף, אבל היום נדמה שהרצון של ברוקס גם לבדר ולרגש מונע ממנו להיות ממוקד ושנון כפי שסרטים נפלאים אחרים עשו לפניו, הבולטים שביניהם הם "נערתו ששת" ו"רשת שידור".
יש אפילו רגע בסרט שמסגיר את זה מדהים, ומציג בדיוק את הצעד-קדימה-שניים-אחורה של ברוקס: כאשר התחנה עוברת תהליך של צמצום ופיטורים, מגיע מגיש החדשות המרכזי של התחנה (ניקולסון) לביקור, ומביע את צערו על העומד לבוא. מנהל התחנה אומר לו "אתה יודע שאנחנו יכולים למנוע את הפיטורים אם רק תוותר על מיליארד דולר אחד מהמשכורת שלך". ואז, אחרי שתיקה של כמה שניות מצד הסלבריטי של המקום, המנהל לפתע פורץ בהתנצלות ארוכה על זה שהעז לעקוץ את הטאלנט שמשתכר הרבה יותר ממה שמגיע לו. זה כל הסרט בדקה וחצי.

עם זאת, בכל האספקט האנושי והדרמטי של הסרט, הוא מתקתק נהדר. על אף אורכו הוא עובר מהר, כמעט ולא משעמם לשנייה, משאיר אותנו מעורבים רגשית בכל קווי העלילה ולא ממהר להכריז על גיבורים ונבלים.
כבר מההתחלה זה עובד. הסרט נפתח בפרולוג המציג את נקודה אחת בילדותם של כל שלושת הגיבורים – טום, ארון וג'יין, באופן חד ומצחיק מאוד. מאותו הרגע התסריט הופך את שלושתם לדמויות מאוד מעניינות ורבות רבדים, אם כי ברור היכן הלב של התסריט נמצא.
ג'יין, בעיני, היא הגיבורה האמיתית של "משדרים חדשות" לא רק בגלל שהיא נוכחת ברוב הסצנות אלא היא גם הדבק של כל העלילה. זה, אגב, לא הפריע למפיקים לכתוב את הולי האנטר שלישית בקרדיטים (אחרי הארט וברוקס), כנראה תוצאה של היחס הכללי של הוליווד לשחקניות שלה. האנטר עושה עם ג'יין פלאים, ובאמת שבכל שנה אחרת הייתה צריכה לדלג בקלילות את דרכה אל האוסקר.

אמנם הארט נשלח כשחקן ראשי וברוקס כמשנה, אבל אני רואה מצב שבו היה אפשר לשנות את זה ולהחליף ביניהם. שני הגברים הראשיים של "משדרים חדשות" הם תוצר של כתיבה מבריקה. טום של הארט הוא הבחור הזה שמעולם לא היה צריך להתאמץ, השיג הכל בקלות בגלל המראה והצ'ארם שלו, ויודע את זה. למרות שהוא מקבל איזושהי חותמת של אנטגוניסט (לפחות מול ארון), והרצון שלו להתקדם במינימום מאמץ מייצרת רתיעה, הוא בכל זאת דמות עגולה שלעיתים אנחנו אפילו שמחים כשהיא מצליחה. וכמובן שהארט מעולה.
ברוקס לא נופל מאף אחד מהם, ולמעשה ייתכן ומתעלה עליהם. הוא קיבל דמות מאוד מסובכת – זו שהכי מגיע לה להצליח, אבל אין מה לעשות האישיות שלה תמיד נתקעת באמצע ומרחיקה אנשים. אני מאמין שרוב האנשים שצופים בסרט יזדהו דווקא אתו, ולכן כשהוא נופל זה הכי כואב.

לסרט יש גם כמה סצנות מהטובות של העשור, המפורסמת ביניהן היא כנראה מרוץ הבטא שמאפשר רגע איקוני אחד לפחות לשחקנית הנפלאה ג'ואן קיוזאק. אבל זה לא הכל. הפעם הראשונה שטום נקרא להגיש שידור, מתקפת הזיעה של ארון, ונאום "השטן לא מגיע עם זנב" המבריק שלו, הם רגעים קולנועיים מצוטטים עד היום, והם עובדים מדהים גם אחרי הצפייה הראשונה.

אך עם כל השבחים, צריך גם להגיד שהסרט הזה רחוק מלהיות מהודק כמו שהוא היה אמור, ויש לו את הרגעים החלשים שלו. ככזה, אני תוהה האם הגיעה לו המועמדות לפרס העריכה (ריצ'רד מרקס) בטח על פני "נשק קטלני", "הבלתי משוחדים", "מטאל ג'אקט" או "המכשפות מאיסטוויק". הסיקוונסים עצמם ערוכים למופת, אבל נראה שהיה צריך להשקיע קצת יותר במציאת הקצב הפנימי של הסרט.
גם לגבי המועמדות לפרס הצילום אני שואל את עצמי שאלות. אין לי מילה רעה אחת להגיד על העבודה של מייקל בולהאוס, אבל קשה לומר שיש פה משהו יוצא דופן באמת. "ימי הרדיו", "הבלתי משוחדים" ואפילו "המתים" יכלו להיות פה די בקלות.
זה גם מייצר אירוניה אוסקרית די מדהימה – הנה שלושת המועמדויות לאוסקר שהצליח מייקל בולהאוס להשיג: "משדרים חדשות", "נערי בייקר המופלאים", "כנופיות ניו יורק".
לעומת זאת, הנה כמה סרטים עליהם בולהאוס לא הצליח להשיג מועמדות: "סליפרס", "חידון האשליות", "עידן התמימות", "דרקולה" של קופולה, "החבר'ה הטובים" ו"הפיתוי האחרון של ישו". וזה כמובן בלי להזכיר את שיתופי הפעולה המדהימים שלו עם הבמאי בן מולדתו ריינר וורנר פאסבינדר.
האקדמיה… לא תמיד ברור מה קורה שם.

אם הייתי נדרש להצביע לאחד מחמשת המועמדים של האוסקר ה-60, אין לי צל של ספק ש"משדרים חדשות" היה מקבל את הקול שלי. זה כמובן עניין סובייקטיבי לחלוטין. "הקיסר האחרון" הוא סרט נפלא באמת ובתמים, אבל הדרמה הקומית של ברוקס הרבה יותר תואמת את הקולנוע שאני אוהב.
עם זאת, אני לא חושב ש"משדרים חדשות" היה נכנס לרשימת המועמדים האישית שלי – בטח לא כאשר לפניו עומדים "נשק קטלני", "רובוקופ" ו"מטאל ג'אקט" בין היתר – אבל הוא סרט משובח, שההפסד המוחלט שלו איננו מגניב בכלל.

ג'יימס ל. ברוקס ישוב לאוסקר ב-1996 כמפיק של "ג'רי מגוויר". שנה לאחר מכן ישחזר את השגי "משדרים חדשות" עם הקומדיה "הכי טוב שיש" שתעניק לו מועמדות כמפיק וכתסריטאי, אך לא כבמאי. בשונה מ-1987, "הכי טוב שיש" יזכה בשני אוסקרים לשחקנים הראשיים שלו. זאת תהיה ההזמנה האחרונה של ברוקס לאוסקר, נכון לעכשיו.

ועם הסרט הזה סיימנו את החלק המוקדש לוויליאם הארט. עכשיו, אחרי שחצי העונה מאחורינו, אנחנו עוברים לתותחים הכבדים ולשלושת המפסידים האייטיזיים שביים המאסטר סטיבן ספילברג.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"