ותירגעו: 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה (הפקות מקור בלבד)

כולנו ראינו הרבה נטפליקס בשבועות האחרונים, ובמקרה שלנו גם כתבנו על זה המון. יצא ש-25 מהפוסטים שלנו בחודשיים האחרונים הזכירו את ענקית הסטרימינג, בין אם במשפט או שהוקדשו לכל אורכם לסרט הזמין בשירות. חשבנו לנצל את המצב לטובת מצעד שכבר מזמן היה צריך לקרות, כזה שמדרג את הסרטים הכי טובים שאפשר לראות בנטפליקס. אלא שדירוג מעין זה עלול לאבד רלוונטיות תוך חודש אפילו. הקטלוג של נטפליקס, כמו של כל שירות VOD בעצם, מורכב בין היתר מחוזים שתוקפם עלול לפוג וכך להעלים היום סרט שראינו שם רק אתמול. כולנו זוכרים את עסקת הרכישה המדוברת של ״העולם שאחרי: הכחדה״, שחלקנו חיבב מאוד בשעתו, אבל נסו למצוא אותו בנטפליקס ותגלה שהוא מזמן איננו. כדי למנוע סיטואציה כזו ולהאריך את חיי המצעד העתידיים, כמו גם כדי לצמצם היצע עצום של אלפי סרטים, החלטנו על כמה כללים.

בחודש אוקטובר של שנת 2015 נכנסה נטפליקס אל זירת התוכן המקורי עם הסרט העלילתי שנחשב הראשון שלה – ״חיות ללא לאום״. מאז ועד היום, נוצרו עוד מאות סרטים בלעדיים לנטפליקס, בטח אם מחשיבים קצרים ו/או תיעודיים, שהחלו להיות מופקים עבור החברה עוד ב-2012. זה בעצם הקטלוג שבחרנו מתוכו והקריטריון הכפול להיות כשיר למצעד – סרט שנחשב הפקת מקור של נטפליקס (לא משנה באיזה שלב בהפקה הוטבעה עליו החותמת של נטפליקס), ושהיא גם בעלת הזכויות הגלובליות שלו. הרשימה המלאה בוויקיפדיה, לכל המעוניין. זה אומר שוויתרנו כך לא רק על כל סרט שאינו מהשנים האחרונות, אלא גם על כאלה שאינם מאה אחוז בבעלות החברה או זמינים במאה אחוז מהטריטוריות שלה. סרטים אהובים עלינו כמו ״הרעבים״, ״הפולחן״, ״פרחים בבוץ״, ״יהלום לא מלוטש״, ״יד אבודה״ ״אטלנטיקה״ ועוד רבים – נפסלו מראש.

הרשימה הכשרה צומצמה בשלב הבא לכמאה כותרים מדוברים או פנינים חבויות, ואז בתהליך ארוך הזדקקה לכדי רבע מגודלה. כך הגענו במשותף אל 25 הסרטים שמרכיבים את המצעד. בשליש הראשון שלו אנחנו מתחממים, אז תהיו איתנו, בשני מגיעים כמה סרטים טובים באמת. לגבי צמרת המצעד, היא יכולה להתחרות ברוב הסרטים מהשנתונים הרלוונטיים, והעשירייה אכן כיכבה בסיכומי השנים האחרונות. כמו בכל דירוג סובייקטיבי מעין זה, אפשר ואפילו כדאי לא רק להיעזר בנו אלא גם להציע חלופות. רק בבקשה, בלי להתרעם יותר מדי – סרטים שלא נמצאים כאן או שקיבלו ציון נמוך בשקלול הדעות של ארבעתנו, או שלא צפינו בהם, או שאינם כשירים מבחינת תנאי הסף שהצבנו (הפקות מקור + זכויות גלובליות).

המצעד מסודר מהסרט הכי סבבה ועד למעולה מכל. אחריו יהיו מעט סטטיסטיקות וקרדיט אישי לכל כותבת וכותב, אם זה מעניין (אור סיגולי, עופר ליברגל, לירון סיני ואורון שמיר – זה אנחנו). כל סרט ילווה בפסקה-שתיים בלבד, כדי להסביר בחטף את הבחירה או להזכיר במה מדובר, אבל לא זה המקום להעמיק הפעם, כי בשביל זה יש לנו סקירות ומאמרים שיובאו בלינקים אחרי כל סרט. הפוסט הנוכחי הוא גם לא הזמן הנכון להכביר במילים על הנפח של מעצמת הזרמת התוכן בחיינו, יש לנו טקסטים גם על זה. כתמיד, זה אמור להיות שעשוע מהנה שבתוכו המלצות צפייה וספציפית הפעם קחו בחשבון שעבדנו עם מה שיש. בכל זאת, נטפליקס.

25 הסרטים הכי טובים בנטפליקס ע״פ סריטה

-25-
הבייביסיטר
The Babysitter

מתחילים את הרשימה עם סרט שאולי פספתם או פספסתן, אבל חלק מסריטה כבר צפה בו פעמיים. בעצם אולי שלוש, אולי יותר, מי סופר. תציעו לנו לצפות בו שוב עכשיו, רצוי עם אנשים שעוד לא ראו אותו ומחפשים קומדיית אימה עם מודעות עצמית – ונגיע. הסרט הזה עובד כי הוא מקפץ בחן משפריץ על הקו הדק שמבהיר שהיוצרים, בראשות הבמאי מקג׳י, אוהבים את הז'אנר וצוחקים איתו, לא עליו. הוא גם עובד לא מעט בזכות השחקנית שהבליחה לרגע ב"שלושה שלטים" ומאז החזיקה על גבה את "מי שעומד מאחורי" – סאמרה וויבינג. הוא גם קומדיה וגם סרט התבגרות שמאפשר לנו להתאהב באותה בייביסיטר מהוללת, דרך עיניים של ילד בר חיבוב בעצמו, שבלילה אחד חייו לוקחים תפנית בלתי צפויה. אכפת לנו מהדמויות שצריך שיהיה לנו אכפת מהן, באותה מידה שלא אכפת לנו מכל הקלישאות המכוונות, שמסתובבות עם או בלי חולצה.
אימת החודש של אוקטובר 2017

-24-
אני הדבר היפה שחי בבית
I Am the Pretty Thing That Lives in the House

אל תפחדו מהשם המפותל – אצלנו המקלדת בנייד משלימה את שמו הארוך להפליא באופן אוטומטי, מה שמעיד על חיבה רבה. זאת אומרת, סרטו של אוז פרקינס (הבן של) פיצל את הדעות בסריטה, אבל מי שאוהבים אותו מאוד אוהבים. לא מדובר בסרט אימה מושלם: ההפקה הצנועה והסיפור על מטפלת (רות ווילסון) בסופרת אימה קשישה ודמנטית, לפעמים קורצים לתיאטרון מצולם. במיוחד כשפתאום נכנסת דמות ספרותית בפלאשבק. ובכל זאת, יש בו טיפול מרענן בתת ז'אנר ותיק, והכבוד והקרבה דרכן הוא ניגש לנושא בו הוא עוסק הופכות אותו לאפקטיבי במיוחד. כל סרט אימה שמשפט ממנו ממשיך להדהד גם זמן רב אחרי הצפייה הוא סרט אימה ראוי.
אימת החודש של נובמבר 2016

-23-
תעלומת רצח
Murder Mystery

החוזה בין אדם סנדלר לנטפליקס טילטל מעט את תעשיית הקולנוע, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה בה כוכב הוליוודי מצליח מתחייב לשירות סטרימינג. זה לא בדיוק סיפק את הסחורה. הקומדיות המשותפות לסנדלר ונטפליקס ("המהפך", "השישה המגוחכים", "סנדי וקסלר" ועוד) לא בדיוק נחשבו לפסגת הז'אנר. זאת בזמן שדווקא בפן הדרמטי, השחקן הגיע לשיאים חדשים בזכות נטפליקס עם "סיפורי מאירוביץ'" ו"יהלום בלתי מלוטש", שאחד מהם יגיע בהמשך. "תעלומת רצח" נראה כמו עוד סרט מטופש וזניח שיביך יותר מאשר יצחיק, אבל אולי בגלל הציפיות הנמוכות הוא התגלה כאחלה אופציה לנקות את הראש ולהתבדר לכמה רגעים. באמת שלא מדובר במשהו מבריק במיוחד, אבל הקאסט הרחב שמובל על ידי סנדלר וג'ניפר אניסטון נראה שממש נהנה, כמה בדיחות בו עובדות לא רע בכלל, ויחסית לז'אנר הקומדיות הלא-מתוחכמות הוא מאוד טוב במה שהוא עושה.
סקירה

-22-
לא מרגישה בבית בעולם הזה
I Don't Feel at Home in This World Anymore

היום זה כבר עניין שבשגרה אבל בתחילת 2017 היה די מהפכני – בסוף ינואר ערך הסרט הזה את בכורתו הבינלאומית בפסטיבל סאנדנס, זכה בפרס חבר השופטים של התחרות האמריקאית, ובסוף פברואר כבר הופץ בכל העולם במקביל דרך הפלטפורמה שהיא נטפליקס. אולי לא כולם יסכימו שזו הפצה, אבל נראה שלשם העולם הולך, בטח ובטח כשמדובר בסרט איך היה מוצא את הקהל שלו. קשה לתאר את סרט הביכורים כבמאי-תסריטאי של השחקן מייסון בלייר (משתתף קבוע בסרטי ג׳רמי סולנייה, שיגיע בעצמו בהמשך המצעד שלנו). הוא גם קומדיה משלל סוגים וגוונים (לרוב של שחור) וגם מותחן שמזגזג בין סגנונות אימה. אולי כדאי אפילו לא לדעת עליו דבר, מלבד שמככבים בו שניים שחייבים לפחות מהקריירה שלהם לפיטר ג׳קסון – מלאני לינסקי (״יצורים שמימיים״) ואלייז׳ה ווד (״שר הטבעות״). ואולי הקולנוע המוקדם של ג׳קסון זו השוואה מעניינת לטרלול הזה.
סקירה

-21-
הבלדה על באסטר סקארגס
The Ballad of Buster Scruggs

מצד אחד, דומה כי ההגדרה הפשוטה "מערבון מאת האחים כהן" מספיקה על מנת להגדיר לקהל מהו אופי הסרט ומה ייחודו. בפועל, איתן וג׳ואל כהן מראים עד כמה הסגנון שלהם יכול להיות מגוון: הם קופצים מסרט מוזיקלי לסיפור מסע רומנטי, מקומדיה מטורפת לדרמה על ניצול. הם מעבדים מבעד להומור שחור ספרות קלאסית, וכותבים בעצמם סיפורים שנעים בין תיאור היסטורי למשל מופשט. הם משכילים להוציא הרבה מהסיפורים שחלקם קצרים מאוד, ומוציאים מהשחקנים שלהם איכויות נשכחות. אף כי לא כל החלקים של הסרט, אנתולוגיה משושה, שווים ברמה, יש מספיק רגעים מופלאים שרק האחים כהן יכולים ליצור.
דיווח מפסטיבל ונציה 2018
פרק הסיום של פרויקט האחים כהן

-20-
כופר נפשה
Apostle

איך יודעים שנטפליקס החלה לקבל יחס של מפיץ לכל דבר? הביטו בשם העברי של הסרט הזה ואז בשמו המקורי. ככה עושים את זה בישראל. באשר לסרט עצמו, הציפיות נערמו על גבו הרבה לפני שהגיע אפילו טריילר. ככה זה כשאתה הסרט הראשון בשפה האנגלית של גארת׳ אוונס מאז תהילת צמד סרטי ״הפשיטה״ האינדונזיים. אוונס חזר בסרט לא רק אל מולדתו הוולשית אלא גם אל ראשית המאה הקודמת, בדרמת אימה תקופתית שיש בה יותר אווירה מעלילה והרבה פחות מכות ממה שתחשבו. מה שכן יש בו זה את דן סטיבנס שנדרש להציל את אחותו, שנחטפה בידי כת מסתורית אל אי בודד, לשם ינסה להסתנן וכמובן יצולק נפשית. העשייה הקולנועית מתעלה מעל לסיפור, גם אם ב-2018 כבר התחלנו לטבוע במעשיות על כתות. כדי לייחד את הסרט, יש בו גם משל מקורי או לפחות מעניין על נושא פופולרי נוסף – אמא אדמה.
אימת החודש של אוקטובר 2018

-19-
שלמות
The Perfection

מותחן על אישה שהייתה עילוי בנגינה בצ'לו בנעוריה, ואחרי הפסקה של שנים חזרה לעולם שנטשה. אלה בערך הכי הרבה פרטי עלילה שמומלץ לדעת על הסרט, בבימויו של ריצ׳רד שפרד ובכיכובן של אליסון וויליאמס ולוגן בראונינג, לפני הצפייה. בעצם כדאי גם לדעת שהסרט פונה מדי פעם לכיוון של אימה גרפית ומדממת. הוא קצת מכניס למלכודת בגלל שמו, כי הוא מזמין את הטענה שבניגוד לשם הסרט דווקא אינו מושלם לכל אורכו, ובעיקר סובל מבעיות ביצוע בדקות הסיום. אבל יש בו כמה סצנות שכן קרובות לשלמות. בין היתר הוא מעלה השאלה האם השאיפה לשלמות וההקרבה באמנות שוות את זה.
אימת החודש של מאי 2019
סרטי השנה 2019

-18-
המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE
FYRE: The Greatest Party That Never Happened

זה לא סרט אימה, אלא דוקומנטרי. ואפילו לא כזה על תעלומה אלימה מהסוג שנטפליקס אוהבים כל כך לייצר בכמויות מסחריות. בעצם, יש כאן סוג של תעלומה, וההשלכות שלה הרות גורל והשפיעו על המון אנשים. הצלילה של כריס סמית׳ (״ג׳ים ואנדי״) וצוותו אל הכישלון המגלומני של פסטיבל המוזיקה השאפתני מהכותרת, מעוררת מחשבה ותובנות על האופן שבו כולנו מתנהלים היום. על מה גורם לנו להתפעל, לקנא, לרצות להיות שם, איפה שזה לא יהיה. וגם על מה המחיר שכל האשליה הנוצצת הזו גובה ממי שרק עובדים מאחורי הקלעים, מנוצלים כדי שתרבות אחרת תבוא, תהרוס הכל – ותלך.
סקירה

-17-
המשחקים של ג'ראלד
Gerald's Game

איך שלא הופכים את זה, מדובר במשהו כמעט לא הגיוני. הבמאי והתסריטאי מייק פלאנגן, כוח עולה בשמי קולנוע האימה של השנים האחרונות ("דוקטור סליפ" והסדרה "מי מתגורר בבית היל" בין היתר), החליט להביא למסך את אחד הספרים הכי קשים לעיבוד של סטיבן קינג. כזה שמתרחש כמעט כולו על מיטה בבית מבודד ולא מעט אזהרות טריגר מפוזרות בו. הבמאי הפך אותו לסרט אימה מרתק ועשוי לעילא. פלאנגן אולי עוד לא מצא את טביעת האצבע הייחודית לו, אבל הוא אלוף בלבנות מתח, מוציא הופעות מעולות מהשחקנים שלו (זהו תפקידה הטוב ביותר של קרלה גוג'ינו העסוקה), לא מפחד ממראות אכזריים, ומשתמש בכל הארסנל הקולנועי שעומד לרשותו. אחד מסרטי האימה הטובים ביותר של השנים האחרונות, בקלות.
סקירה
אימת החודש – סיכום 2017

-16-
קוראים לי דולמייט
Dolemite Is My Name

הדבר שאולי הכי בולט בקומדיה הביוגרפית הזו, הוא כמה חסרת מאמץ היא נראית. אין פה בשורה קולנועית גדולה, אין פה תסריט ששובר את כללי המשחק (רחוק מזה, האמת), אין פה שום דבר שנועד להפיל אותנו מהכורסא הנוחה. ועם זאת, סרטו של קרייג באוור על פי התסריט של סקוט אלכסנדר ולארי קאראזוסקי, מתגנב אל הלב ולא שוכח לגרום לנו לחייך לכל אורכו. זה מאוד לא מובן מאליו, בטח כשאנחנו יודעים כמה מתישות יכולות להיות ביוגרפיות קולנועיות. סיפור האנדרדוג של רודי ריי מור (אדי מרפי באחת מהופעותיו הטובות ביותר), שהופך בגיל 40 מכלומניק לגיבור תרבות בעזרת קצת עזרה מחבריו, הוא סרט מתוק וטוב לב, שכולו הנאה. וזה בלי להזכיר עוד שלושה אלמנטים מכריעים בהצלחתו: הקאמבק של ווסלי סנייפס, התגלית שהיא ד'וויין ג'וי רנדולף, והתלבושות שעיצבה רות' אי. קארטר.
סקירה

-15-
ה-13
The 13th

ניסינו לדרג אותו שני מקומות גבוה יותר כדי לסנכרן בין שם הסרט למיקום שלו במצעד, אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים. תשאלו את בערך את כל מי שמרואיין בסרטה של אווה דובורניי. הסרט הדוקומנטרי שלה מחבר בין התעשייה הכלכלית שמאחורי מתקני הכליאה בארה״ב, לבין אי שיוויון חברתי שיטתי לא פחות כנגד שחורים. נושאים מוכרים ולאחרונה אפילו שחוקים, כמו אפליה גזעית או המקומות בהן קפיטליזם משגשג למרות שספק אם זה מוסרי שהוא בכלל נמצא שם, זוכים בסרט לבחינה שהיא מצד אחד מדוקדקת ומצד אחר לא משעממת לרגע. הסרט סוחף אבל נעצר לרוב על הגבול של מניפולציה נטו, ומשתמש בכלים שכלתניים כדי לפנות אל הרגש ולתהות האם זה לא רק נראה הגיוני אלא גם מה הלב אומר. יחד עם המיני-סדרה ״כשהם רואים אותנו״, הבמאית בעצם הגיעה לשיאה תחת המטריה היצירתית של נטפליקס, וזה אולי גם לזכות החברה שמתנהלת שונה מאולפן הוליוודי מול הכשרונות שלה.
דיווח מפסטיבל הקולנוע של ניו-יורק 2016

-14-
בחשכת הליל
Hold the Dark

יש תחושת לחץ שתופסת אותך מתחילת הסרט הקודר ביותר של ג׳רמי סולנייה (״מסיבת רצח״, ״נקמה כחולה״, ״חדר מנוחה״). תחושה שלא מרפה לאורך כל גווני הכחול הכהים שבו, חלק מהם באדיבות ערבות אלסקה. בסיפור, על חוקר זאבים (ג׳פרי רייט) שנקרא לסייע לקהילה מרוחקת לאתר את חיות הפרא שחוטפים ורוצחים את ילדיה, יש כובד משקל שעשוי להיות לא נעים לפרקים. אולי מעט מטלטל אפילו, כזה שמצמיד אותך לספה בבית ודורש את כל תשומת הלב שלך כצופה. אם תיענו לדרישות שלו, תזכו לחוויה מותחת, מצמררת ואפילו מעט מסעירה.

סקירה
סרטי השנה של 2018

-13-
אם זו אהבה
Always Be My Maybe

הטענה כי נטפליקס החזירו מן המתים את הקומדיה הרומנטית אינה מדויקת. הקומדיות הללו לא נעלמו לגמרי ונטפליקס לא בדיוק לבד בכך שיותר סרטים בז'אנר מופקים באחרונה. מה שכן, הם בהחלט יצרו הרבה קומדיות רומנטיות, ובניגוד לניסיונות שלהם בז'אנרים אחרים, התוצאה לרוב שומרות על רמה סבירה. "אם זו אהבה" של ננאצ'קה קאן בולט מעל היתר לא בגלל מקוריות רבה, אלא בזכות ביצוע טוב של כל האלמנטים. הסיפור על זוג חברי ילדות שנפגשים שוב (אלי וונג ורנדל פארק), אחרי שהיא הפכה להצלחה בתחומה והוא בגיל 30 פלוס עדיין עושה את הדברים שעשה בגיל 18, עובר כאמין ומצליח לרגש. זאת לצד שורה ארוכה של סצנות שמצחיקות מבלי להביך ודמויות משנה שמצחיקות מבלי לגנוב את ההצגה בכוח, מייצרות עולם שלם שפשוט מחמם את הלב. כל זה מכין את הקרקע לנשק הסודי של הסרט – שחקן מאוד מסוים בתפקיד עצמו. מדובר בהופעה שהיא הרבה יותר מהופעת אורח הן בזמן המסך והן באיכותה.

-12-
דמוקרטיה על סף התהום
The Edge of Democracy

לפני בערך עשור, ברזיל, אחת מן המדינות המאוכלסות בעולם, הייתה במצב מעולה מבחינה כלכלית וחברתית. הכל תחת הנהגתו של מנהיג השמאל הנערץ, לולה, שיצר שיתוף פעולה עם מפלגה שמרנית לטובת ממשלת אחדות. מאז, פרשת שחיתות הובילה להאשמות הדדיות והאחדות כמעט הפכה למלחמת אזרחים. הסרט מלווה את האירועים וגם מעלה שאלות לגבי הכוח השולט באמת בדמוקרטיה: רצון העם כולו, או רצון של כמות מצומצמת של עשירים בעלי כוח שעושים שימוש בתקשורת ובקרבה למקבלי החלטות.
הבמאית, פטרה קוסטה, לא מסתירה לרגע את קרבתה לצד השמאלי של המפה, אבל מנקודה זו יוצאת למסע שמבקר גם את הצד בו היא תומכת, או לפחות נותן ביטוי להאשמות נגדו. בתור סרט פוליטי, הדוקומנטרי הזה מבצע קינה על המצב יותר מכל דבר אחר. הגדולה של קוסטה נובעת מכך שהיא מצליחה להפוך קטעי חדשות וארכיון ליצירה בעלת טון אישי אחיד לכל אורכה. הודות לעריכה ובימוי יצירתי, היא מראה שגם צילומי רחפן, שהפכו לכלי נפוץ מדי בקולנוע התיעודי של ימינו, יכולים להיות מקוריים. לסרט עוד מעלות רבות, החל מקולה המקריין של הבמאית, וכלה בהדגמה כיצד עצם הארכיטקטורה של הבירה ברזיליה מרחיקה את העם מן השלטון. כל השוואה למצב בישראל, או במדינות נוספות, היא על אחריות הצופה אך כנראה אינה מקרית.
סקירה

-11-
קלאוס
Klaus

אם היינו צריכים עוד הוכחה להשתלטות של נטפליקס על שוק הקולנוע, המועמדויות לטקס האוסקר של 2019 סגרו את הפינה. מעבר לנוכחות שלהם עם "האירי" ו"סיפור נישואים" (בוודאי לא תופתעו שיופיעו בהמשך המצעד שלנו), אולי המהפך הגדול ביותר התרחש בקטגוריית סרט האנימציה באורך מלא. נטפליקס הצליחה להכניס לשם לא פחות משני סרטים, כאשר דיסני, המפלצת הגדולה, נכחה רק עם אחד. אנחנו לא ניכנס לדיון האם "קלאוס" טוב יותר מ"לשבור את הקרח 2" כפי שחשבה האקדמיה האמריקאית (מה גם שבסוף, אגב, דיסני ניצחו בכל מקרה עם "צעצוע של סיפור 4"). אבל לפחות זה גרם לעוד אנשים לצפות בסרט ההנפשה המקסים הזה, שביימו במשותף סרג׳יו פבלוס וקרלוס מרטינז לופז. איפשהו על הסקאלה בין פיקסאר לדוקטור סוס, "קלאוס" מביא את סיפור המקור של סנטה קלאוס הכריסמסי, ואיך כפר קטן ומבודד למד שיריבויות עתיקות משרתות רק את השליטים. לקח שגם המבוגרים בינינו צריכים לזכור.
סקירה

-10-
שירקרס
Shirkers

הטופ טן המשוקלל של סריטה גם מתחיל עם יוצרת ששמה טן. סרטה של סנדי טן נראה כנציג כל החריגויות שהפכו למובילות או בולטות בתקופה הנוכחית: קולנוענית מאסיה יצרה הכלאה מטשטשת גבולות בין קולנוע עלילתי ותיעודי, בין אישי ואוניברסלי ובין המטא-קולנועי לקולנוע המנציח את עצמו. הבמאית הסינגפורית מבקשת לפתור תעלומה מעברה ולהשלים את הסרט שיצרה עם חבריה בתקופת לימודי הקולנוע שלה, סרט שגם הוא נקרא ״שירקרס״ ונחטף בידי המורה שלה, שנעלם. מעבר לעיסוק באופן בו אנו זוכרים דברים באופן שנוטה לאידיאלי או לטראומתי, יש גם דיון על נשים צעירים מול גברים מבוגרים וכוחניים. היצירה שלא רק משחזרת את העבר אלא בעצם סוגרת מעגלים בתוך מעגלים והופכת את טן מיוצרת מוחמצת לבמאית של ממש. בשנה בה יצא, ״שירקרס״ היה אחד מבין כמה סרטים משוחזרים שמדגימים את כוחו של העידן הדיגיטלי דווקא בתחום השימור. אם לא תוכלו לנחש את הבא, הוא יגיע בשלב הסופי של המצעד.
סקירה

-9-
הרודפים
The Highwaymen

נהוג לומר על נטפליקס שהם לא רק מנתבים את הצופים שלהם בקטלוג דרך אלגוריתם, אלא גם משתמשים באיזו תוכנת מחשב של טעם רחב כדי ליצור את הסרטים עצמם. ״הרודפים״ הוא דוגמה מצויינת לכמה שהטענה הזו היא קשקוש מכליל. זה סרט שנראה מיושן במבט ראשון, אבל לא מספיק בשביל ליפול לקטגוריה של ״סרטי אבא״. הוא נשמע קצת כמו סרט אקשן, אבל קטעי הפעולה בו הם מארבים מותחים ותצפיות ממושכות. ובעיקר, יש לו וייב של שוטר שבא לשים סוף למסיבה מאוד פופולרית – המיתוס של בוני וקלייד. ליתר דיוק במקרה זה, צמד שוטרים המבוססים על טיפוסים שהיו באמת ונשלחו לעצור את מסע הקטל של שני פורעי החוק המפורסמים.

הסרט נהנה מתצוגות משחק מפוארות של קווין קוסטנר ו-וודי הרלסון בתפקידים הראשיים, ותוכלו למצוא בו גם יופי של תפקידי משנה (ק׳תי בייטס, תבורכי). התסריט הקלאסי במהותו, מאת ג׳ון פוסקו (״ים של אש״), מתפקד גם כמשל הבוחן מי נחשב לגיבור ומודל לחיקוי בתרבות האמריקאית. אבל מעל לכל, הסרט הוא הוכחה נוספת שג׳ון לי הנקוק הוא במאי פשוט ענק. הבעיה היא שלרוב הוא יוצר סרטים שאינם מתיישבים עם הלך הרוח הפוליטי או הערכי בהוליווד של ימינו, ומראש יש בקולנוע שלו משהו אנטי-מגניב. יכול להיות שזה מה שמרחיק אותו מפופולריות גבוהה יותר, אבל אם תיווצר שותפות שלו עם נטפליקס בשל כך, יהיה מעניין שהמסורתי בעצם הפך לאלטרנטיבה.
סקירה

-8-
סיפורי מאירוביץ'
The Meyerowitz Stories (New and Selected)

ייתכן וסרטו של נואה באומבך פשוט הגיע מוקדם מדי בחייה של נטפליקס. כאחד מסרטי המחלוקת בפסטיבל קאן 2017, הדיון נסב סביב הפלטפורמה ופחות סביב היצירה עצמה. כך נגזר עליו לא לקבל יותר מדי פרסים ולא להפוך לשיחת היום בקרב סינפילים. זה חבל, כי גוף היצירה של באומבך כולל אומנם ברובו סרטים טובים, אבל הסרט הזה נמצא די קרוב לפסגת היצירה שלו. הוא מוצג כקובץ סיפורים קצרים אודות משפחה לא תמיד מתפקדת של אמן מלא חשיבות עצמית, שקרנו קצת ירדה. למעשה, זהו רצף של רגעים אנושיים קטנים של אהבה המלווה בטינה, עם לוזרים שאנו רוצים בהצלחתם אבל חוזים בעוד כישלון שנובע מן הפגמים שלהם. באומבך מוציא מן הקאסט הופעות דרמטיות מצוינות, כולל מבן סטילר. דסטין הופמן מעניק תפקיד מוצלח ורגיש אחרי תקופה די ארוכה. הסרט גם מכיל את אחת מן התצוגות הכי חמות ואנושיות של אדם סנדלר, עבורה שווה אפילו לסבול את הסרטים הפחות טובים שלו בנטפליקס.

״סיפורי מאירוביץ'״ עובד גם כבחינה מחדש של עולם התרבות כולו בעידן המודרני. למשל כדיוקן של גבריות רעילה ומתעללת, כזה שמבין שהסיפור האמתי הוא של הקורבנות ולא של הגבר המכה על חטא. או כניסיון פיוס של אנשים כושלים עם עברם, ועם חוסר היכולת לממש את הפוטנציאל שלהם, לצד הבנה כואבת ברגעים בהם המשפחה מספקת עושר ועזרה לצד חוסר תפקוד וגירושין. באומבך מספר סיפורים שנוגעים ברגעים הכי קודרים של החיים במשפחות משכילות, אבל בסרטיו הטובים הוא תמיד מצליח להעביר שלכל סיפור יש כמה צדדים. כל סיטואציה טעונה מעוררת מספר רב של רגשות וכפי שנקמה לא בהכרח פותרת משהו, גם כאב ואובדן אינם הסיפור במלואו במקרים שנראים ככישלון.
דיווח מפסטיבל קאן 2017
סקירה וניתוח

-7-
עם רדת ליל
The Night Comes for Us

ב-2012 סרט אינדונזי (מאת במאי וולשי שהוזכר לעיל) בשם "הפשיטה" שינה את כל מה שאנחנו יודעים על סרטי אקשן. מאותו הרגע הפכנו לצמאים לסוג כזה של בימוי קרבות, אלימות קולנועית שהיא ריקוד, ואדרנלין שלא מפסיק לטפס למעלה. רבים וטובים ניסו לשחזר זאת, אבל מעטי מעט היו אפילו קרובים. טימו ג'איינטו, במאי אינדונזי בן 38, הוא כנראה היחיד שהצליח. אמנם ל"עם רדת ליל" סיפור עלילה די תבניתי ומוכר, על פושעים ורוצחים שמוצאים את עצמם במעגל דמים שרק הולך ומחריף, אבל העשייה הקולנועית שלו נוגעת בשמיים.

כנראה שצופים רגישים מדי עלולים לפתח בחילה פיזית מהסרט הזה, אבל בכל זאת קשה להסיר ממנו את העיניים והוא אפילו הופך להיות מרשים יותר ויותר עם כל צפייה נוספת. קשה לתאר את המורכבות של סצנות האקשן בו, כמה מהן ערוכות במקביל, את היצירתיות האכזרית שלו ואת ההפתעות שהוא טומן בחובו – ברגע שחשבנו שראינו הכל מגיע עוד משהו. בסופו של דבר אנחנו, כמו גיבורי הסרט, נותרים בלי נשימה, סחוטים לחלוטין. אבל בשונה מהם, נרצה לחזור לסיבוב נוסף.
סקירה
הסרטים הטובים של 2018

-6-
חיים פרטיים
Private Life

במבט חטוף קל ללגלג על הזוג המגניב, שכאילו יצא מתוך ספר על מגניבות ניו יורקית, שמוביל את הסרט. אלה שמגלמים פול ג׳יאמטי וקתרין האן, ריצ׳ארד ורייצ׳ל הם נקראים בסרט, שניים שהעזו לחיות המון ורק אז לנסות להיות הורים. לניסיונות המפרכים אנו עדים לאורך סרטה של תמרה ג'נקינס (״לסגור מעגל״), שמראה כיצד המרדף אחר הפוריות משנה את חייהם וגובה מהם מחיר נפשי. המעלות של הסרט רבות וביניהן הכנות שבה הגיבורים מוצגים, האופן החשוף שבו כל החלטה שגויה או טובה מובאת. כל התעקשות, כל ריב וכל נקודת שבירה לא עוברות ייפוי אבל גם לא מקבלות טיפול שיפוטי. כל אלה מייצרים אמפתיה נדרשת ומפתיעה, שמתנקזת לרגע הסיום הבלתי נשכח.
דיווח מפסטיבל ניו יורק 2018
הסרטים הטובים של 2018

-5-
אוקג׳ה
Okja

עם אבן דרך בתולדות נטפליקס מתחילה החמישייה המובילה של המצעד הזה. הסרט הראשון שלה שהוקרן בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, בהקרנה מיתולוגית עם שריקת בוז ללוגו של החברה ותקלה טכנית נדירה שיש שטוענים עד היום שהייתה מכוונת. את מה שקרה מאז בין שני הכוחות המנוגדים כולנו יודעים, ועל הרווח של פסטיבל ונציה מהסכסוך הזה תוכלו לקרוא בהמשך. ועל האיכויות הרבות והמוזרויות המשובחות של הסרט הזה כתבנו לא פעם. למשל על היותו ז׳אנר-בלנדר קוריאני-אמריקאי יחיד מסוגו, שבמרכזו ידידות המתפתחת בין ילדה אמיצה לחזירת-העל שסבה מגדל. תאגיד המזון שמתערב בעלילה, מזיז את המחוגה ממעשייה מיאזאקית לסרט אקשן מרגש נוסח ספילברג. אפשר גם לדבר על הסתירות הפנימיות המרתקות, דוגמת היותו משל על אכזריות תעשיית הבשר, שלועג בחיבה לאקטיביסטים המוחים נגדה. אבל כבר דיברנו.

סיבה בפני עצמה להיכללותו של הסרט במצעד, ובמקום כל-כך גבוה, היא שנטפליקס היו היחידים שבמקום לזרוק את בונג ג׳ון-הו מכל המדרגות, כמו שעשו שאר אולפני הוליווד, הם פתחו פנקס צ׳קים ושאלו אותו כמה לרשום. מאז 2017 נמשכו הרבה במאיות ובמאים בעלי שם לשיטת התקציב הבלתי נגמר והחופש האמנותי המוחלט שמציע נטפליקס, וכך נולדו פרויקטים חד-פעמיים שפשוט לא היו מתגשמים אחרת. יתרה מזאת, אולי סיבוב הניצחון של בונג ו״פרזיטים״, מקאן ועד הוליווד, לא היה אפשרי בלי ההתחזרות הנ״ל.
דיווח מפסטיבל קאן 2017
סקירה
מצעד העשור של סריטה

-4-
רומא
Roma

במידה רבה, הסרט הזה לבדו הוביל לשינוי במדיניות של נטפליקס עצמה וביחס של העולם לחברת הסטרימינג. נטפליקס קנתה את הזכויות הגלובליות לסרט רגע אחרי שהושלם, סימנה את עצמה ככוח לא רק כמפיקה. מרגע הבכורה בפסטיבל ונציה לא היה ניתן לעצור אותו בדרך לזכייה פחות או יותר בכל פרס חשוב בעולם הקולנוע, פרט לאוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר (אבל הסרט אסף מספיק אוסקרים אחרים). עם הפרסים הגיעה ההבנה כי זה סרט ש"חייבים לראות" ועדיף על המסך הגדול ובלי הפרעות. הדבר הוביל את החברה להתגמש בדרכי ההפצה שלה ואת הפירות ליקטו סרטים נוספים בהמשך הדרך. בנוסף, לא ניתן לפטור ככזה של במאי מצליח שעושה פרויקט יותר מינורי עבור נטפליקס: "רומא" הוא יצירה אישית והפקה מאוד מוקפדת של אלפונסו קוארון. על אף שהוא אחד מן הבמאים המובילים והמעוטרים בעולם, בהחלט ייתכן שאף סרט קודם שלו לא זכה לחיבוק ביקורתי כה נרחב.

ממרחק הזמן ניתן גם לדבר על הפגמים של הסרט. לחלק מחברי "סריטה" הם הפריעו יותר, כך שהוא ״רק״ במקום הרביעי. יחסית לסיפור אישי, הסרט נודד לרגעים מלאכותיים ומהונדסים מדי. זה סיפור שמצדיע לאישה ענייה, אך מי שמספר אותו הוא הגבר העשיר שמנציח את המקצוע הבעייתי מעצם קיומו – משרתת החיה כמעט את כל חייה אצל המעסיקים. הסרט איטי מדי בשביל להיות מסחרי ומכיל יותר מדי דרמות לא סבירות עבור קולנוע אמנותי. אל מול הבעיות, הכוח הסוחף של רומא נותר כשהיה: סדרה של שוטים מרהיבים בשחור לבן שלא ברור איך נעשו, אירועים דרמטיים המתחרשים לפעמים במקביל באותו הפריים, סיפור שמראה כי קשר של מטפלת עם ילדים יכול להיות חשוב כמו כל קשר אחר בחיים. גם אחרי קרוב לשנתיים, קשה לבחור שוט אחד שמרשים יותר מכל: שוד במהלך הפגנה אלימה, פרידה בבית קולנוע, דרמה בחוף ים או בבית חולים. אבל אולי כל אלה מתקיימים בדימוי של שטיפת רצפה שפותח את היצירה המפוארת הזו.
דיווח מפסטיבל ונציה 2018
ניתוח הסרט
טקס האוסקר 2018/19

-3-
הצד האחר של הרוח
The Other Side of the Wind

נקודת התורפה הגדולה ביותר של נטפליקס, לפחות כשזה מגיע לקהל הסינפילי שלה, היא כל מה שקשור לקלאסיקות ולפינות הפחות מוארות של תולדות הקולנוע. מי שרוצה להעשיר ולפתח את האופקים הקולנועיים, סביר להניח שלא יצליח לעשות זאת בנטפליקס אלא ב-Mubi, קריטריון, או אפילו ב-VOD של yes. עם זאת, נטפליקס העניקה לעכברי הסינמטקים מתנה אחת עצומה שאף אחד אחר לא הצליח לתת – הפחת חיים בסרט לא גמור של אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, אורסון וולס. סרט שאת עשייתו נטש בגלל מחסור כספי ומת לפני שהצליח להשלימו.

אמנם יש פה עניין מוסרי על הפרק, תחת השאלה האם מותר לקחת יצירה של אדם שלא נוכח כדי לפקח על התהליך, לערוך ולמקסס בלעדיו – ואז להציג אותה כשלו. זאת שאלה טובה וראויה לדיון, אבל אם לרגע מניחים אותה בצד, עולם הקולנוע קיבל פתאום סרט חדש של אורסון וולס. ולא סתם סרט, אלא ברק בבקבוק. רגע מדהים של הוליווד בשנות השבעים, עם עלילה כמעט אוטוביוגרפית, שעשוי באופן מופלא, מצולם מדהים, שנון ומרושע. בסופו של דבר, בזכות נטפליקס, אורסון וולס הצליח להרים, מהקבר, את אחד הסרטים הטובים ביותר של האלף החדש.
דיווח מפסטיבל ונציה 2018
קריאות שונות של הסרט
סרטי השנה של 2018

-2-
סיפור נישואים
Marriage Story

בסצנה הכי מפורסמת בסרטו של נואה באומבך, פעם שנייה במצעד שלנו ואפילו בעשירייה, מתחולל ריב גדול. חלק נהנו לזלזל בסצנה ולטעון שהיא מוגזמת או לא אמינה, מגוחכת אפילו. אפשר לראות בכך הזרה מסוימת, כאילו דווקא בה באומבך בחר בימוי ודיאלוג שמדגישים את כל התיאטרליות של שתי הדמויות הראשיות שלו, פשוטו כמשמעו. צ׳ארלי וניקול ברבר (אדם דרייבר וסקרלט ג׳והנסון) נשמעים פתאום כאילו הם מופיעים, כאילו הם בסצנת ריב של זוג שנפרד על במה באיזה תיאטרון קאמרי עצמאי קטן, ולא כמו הדמויות האמינות שהיו עד כה. אפשר גם לקרוא זאת כהחלטה לשמור את אחד הרגעים הכי כואבים במרחק אמנותי בטוח. כי הרגע הזה עדיין קרוב מדי, עדיין כואב מדי.

ממרחק הזמן הלא רב שעבר מאז התפעלנו מהסרט בעונת האוסקר האחרונה, אפשר גם לקרוא ציוצים רבים של אנשים שחוו פרידה דומה לזו שהסרט מציג. הם דווקא מעידים שמצאו בסצנה הזו את כל האמינות כולה. רבים סיפרו כמה הסצנה המדוברת היא מדויקת עבורם, איך באותו רגע של שבירה בחייהם הפרטיים הם דיברו, התנהגו, הרגישו בדיוק ככה. הם ראו בסצנה הזאת את עצמם. זו רק דוגמה אחת קטנטנה לכמה שהסרט הזה משובח, שובר ומאחה בו זמנית, תוך כדי שהוא מפגין עשייה קולנועית מלאת סמליות ורבדים.
דיווח מפסטיבל ונציה 2019
עוד סצנות אהובות מהסרט
סרטי השנה של 2019

-1-
האירי
The Irishman

״It’s what it is״

זה מה שזה וזה המקום הראשון שלנו. אם זה לא מספיק, הנה עוד דברים שכתבנו ממש לא מזמן על יצירת המופת הנשגבת והמוחלטת של מרטין סקורסזה, שאולי רק ההיסטוריה תעשה עימה את הצדק לה היא ראויה. אנחנו תרמנו את חלקנו כך:
סקירה וניתוח הסרט
עוד מצעד שבו הסרט התברג ראשון
הסרטים הכי טובים של 2019
אנשי ונשות השנה של 2019

קצת סטטיסטיקה

יחסית לסרטים שהגיעו ממה שנחשב לפס ייצור אחיד, יצאה לנו רשימה מגוונת, שאולי יכולה להזיז מעט את הדעה המקובעת מדי על נטפליקס. ברשימה שלנו תמצאו סוגים רבים של מתח ואימה, קומדיות רומנטיות וגם פארודיות או שטותיות, דוקומנטרים חשובים לצד טראשיים, דרמות החוזרות לתקופות שלאורך למעלה ממאה שנה, סרט בשחור-לבן וגם סרט אנימציה אחד. הרוב המכריע אמריקאי, הגיוני בהתחשב בתנאי הסף שלנו, אבל יש גם ייצוג לבריטניה, ברזיל, סינגפור, אינדונזיה, דרום-קוריאה ומקסיקו – והרבה מהבינלאומיים בעשירייה הראשונה.

עבור חמישה מהיוצרים או היוצרות זהו סרט ביכורים, ויש לנו חמש במאיות נוכחות. כלומר חמישית מהסרטים שבחרנו בוימו בידי נשים, שזה ודאי לא מספיק אבל גם לא כל-כך מעט ביחס לרשימות מסוג זה. הבמאי היחיד שהכניס שני סרטים למצעד, שלא לומר הישר לעשירייה, הוא נואה באומבך עם ״סיפורי מאירוביץ״ ו״סיפור נישואים״, שזה סיפור בפני עצמו. וכן, עם שני הסרטים של באומבך יש פה די הרבה אדם סנדלר שמככב גם ב״תעלומת רצח״ בשיפולי המצעד (ומחוץ למניין נזכיר שוב את ״יהלום לא מלוטש״ בכיכובו, שזמין בכל טריטוריות נטפליקס מלבד ארה״ב). אולי הם ידעו מה הם עושים שם בנטפליקס עם החוזה המפורסם של סנדלר. אולי הם גם יודעים מה הם עושים באופן כללי.

קרדיט כתיבה:
מקומות 25, 24, 18, 14, 6, 2 – לירון סיני
מקומות 23, 17, 16, 11, 7, 3 – אור סיגולי
מקומות 21, 19, 13, 12, 8, 4 – עופר ליברגל
מקומות 22, 20, 15, 10, 9, 5 – אורון שמיר