• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה

12 ביולי 2019 מאת אורון שמיר

דמיינו סיטואציה: ראש מדינה, שנבחר ברוב דמוקרטי ונמצא בשלטון כבר תקופה ארוכה, מואשם בשחיתות וטובות הנאה. הוא מצידו טוען כי מדובר בתיק שנתפר לו בידי יריביו הפוליטיים, חותר תחת סמכויות בית הדין העליון, ואכן חלק מהעם מצדד בו ומאמין בחפותו. במקביל, אותם כוחות נגד בבית הנבחרים מאשימים אותו שיעביר את הכס בירושה ושהוא צריך לפנותו במקום להיאחז בחסינות שבאה עם המעמדו. הפגנות נגד מתחילות לשטוף את רחובות הערים בקריאה לכלוא את הפושע ולסיים את שלטונו, מה שהמנהיג שוב תופס כניסיון להפיכה שלא בכלים הדמוקרטיים המקובלים דרכם הגיע לפסגה. נשמע מוכר? כי דיברתי על ברזיל, לא על ישראל. המנהיג הנאשם הוא בכלל ממפלגת הפועלים (השמאל) ואלה שקוראים לסלקו הם מהצד הימני של המפה. כלומר, לכאורה מדובר במקרה הפוך לגמרי ממה שקורה אצלנו, אבל הכל עניין של הגדרה. שלא לומר הוכחה עד כמה כל העניין הזה של ימין ושמאל שרירותי.

לאחרונה יצא שאני כותב לא מעט על סרטים תיעודיים בנושאים פוליטיים מובהקים. בין אם זה ״הדרך שלהן לקונגרס״ על ארה״ב או הדאבל-פיצ׳ר של ״החבר דב״ ו״לאה צמל, עורכת דין״ בכל הקשור לישראל (זה קרה אפילו קצת בטקסט שלי ״תל אביב על האש״, שאינו דוקומנטרי). בתור מי שמגדיר את עצמו כנטול דעה פוליטית, העניין מפתיע גם אותי. אבל האמת היא שמאז שאני משקיף על ישראל מבחוץ, ומאידך חי במדינה שאוהבת לקדוח על פוליטיקה אפילו יותר מאשר במולדתי, הנושא מסקרן בעיניי לא בגלל התוכן אלא בשל אופי הדיון. המשחק הפוליטי בישראל מחוויר לעומת מה שהספקתי ללמוד שמתרחש יומיום בארצות הברית, אבל החיבור הרגשי (או היעדרו במקרה שלי) הוא עדיין עיקר השיח. בנוסף, התחזקה אצלי תחושת האקראיות, כאילו אנשים בוחרים את מי לעודד או לאהוד על המגרש המדיני או בזירה הפוליטית.

כל זה בדגש על קונוטציות ספורטיביות מובע בקול רם בסרטה הדוקומנטרי של פטרה קוסטה, שזמין בנטפליקס תחת השם ״דמוקרטיה על סף תהום״ (The Edge of Democracy) ועוסק בנעשה בברזיל בעשור האחרון. לכאורה המקרה של המדינה הענקית בשטחה ובגודל האוכלוסיה שלה, לא אמור להיות רלוונטי לישראל, אחת המדינות הזעירות על כדור הארץ. מה גם שכפי שכתבתי לעיל, הקריסה הטוטאלית שהברזילאים חווים כבר שנים ובמיוחד כעת, הפוכה מבחינת ימין ושמאל למה שקורה במקביל בארץ. אבל קצת כמו שבבריטניה נוסעים בצד השני של הכביש ועדיין קוראים לזה נהיגה, אני מקווה להצליח להעביר את נקודת המבט שלי על הנושא – זה לא שאין ימין ושמאל, אלא שהם שמות קוד רנדומליים כמעט לגמרי ושמעוררים אסוציאציות אחרות בכל מקום.

אולם, זו לא ההשקפה שמובעת בסרט בגלוי. מבחינת ימין ושמאל, מדובר במקרה מאוד מופגן של שמאלנית שזועקת שגנבו לה את המדינה. להבנתי, התקווה של הבמאית היא לנסח בסרטה לא רק מכתב מחאה ברור נגד כל מה שקרה בברזיל מבחינה פוליטית בשנים האחרונות, אלא גם להפיצו לעולם כמעין בקשה עזרה שהיא גם נורת אזהרה מהבהבת. להערכתי זו גם הסיבה לבחירה בפלטפורמה של נטפליקס, שתאפשר חשיפה גדולה מכל הפצה אחרת שסרט דוקומנטרי בן שעתיים ובפורטוגזית היה זוכה לה, כולל במולדת הפצועה שלה אבל בעיקר במערב שאוהב להתערב. הסרט מסביר בפרטי פרטים את השתלשלות העניינים המאוד מסועפת שהובילה להדחת נשיאה מכהנת ומאוחר יותר לכליאת קודמה בתפקיד, רמת פירוט שלא רק ודאי לא הייתה נחוצה לברזילאים שחוו זאת על בשרם, אלא גם מציגה דעות ועובדות המעורבבות יחדיו.

בקצרה, ולמי שלגמרי בערפל בעניין, המדינה שמקושרת בתודעה לכדורגל שמח, ריקודי סמבה וקפה משובח, מצויה באחד הרגעים האפלים בהיסטוריה שלה. וכפי שהסרט טורח להזכיר, ממש לא היה חסר לה חושך גם במאות שעברו. הוריה של הבמאית, לדוגמה, היו פעילים פוליטיים שנרדפו בתקופת השלטון הצבאי שנכח במדינה עד סוף שנות ה-80, אז כוננה בה דמוקרטיה וניתנה זכות הצבעה לאזרחים. אלא שהדמוקרטיה של ברזיל אופיינה בברדק מהיום הראשון: הנשיא שהושבע ב-1989 לא הספיק לסיים כהונה והתפטר בעקבות האשמות בשחיתות (כן, זה פזמון חוזר) והחוקים לגבי הגבלת קדנציות השתנו מספר פעמים. דמות מפתח שחשוב להכיר היא לולה דה סילבה, שהיה הנשיא מ-2002 ועד 2010 ומייצג עבור יוצרת הסרט פוליטיקאי אידיאלי – מנהיג המהפכה שהשתתפו בה הוריה, שהוביל את מפלגת הפועלים ולבסוף היה לראש המדינה.

היורשת של לולה הייתה דילמה רוסף, האשה הראשונה להנהיג את ברזיל – שיא של פרוגרסיביות שאחריו הגיעה ההתדרדרות. באמצע הקדנציה השנייה שלה התפוצצה פרשת שחיתות ובקיץ 2016, רגע לפני שארה״ב תיכנס לתקופה (הביזארית) הנוכחית, ברזיל מצאה את עצמה משעה את הנשיאה שהואלצה להתפטר. הרדיפה הפוליטית של מפלגת הפועלים המשיכה ועדיין נמשכת, ומי שנמצא בשלטון מאז הוא ז'איר בולסונארו מהמפלגה הליברלית, שם מכובס לימין חברתי וטיפוס שזוכה לטיפול מאוד מגמתי בסרט זה. הוא מוצג כמעין שריף אופורטוניסט, כלומר מסוג המנהיגים שלא מעט מן המדינות הדמוקרטיות מציבות בראשן במאה הנוכחית. שלל ההשתלשלויות הללו מובאות בסרט בצורה חד-צדדית כאמור, אבל גם באופן קולח ובהיר. הבמאית טוענת את הרגעים המכריעים בתולדות האומה הן בצילומים של הפגנות ענק והן בהצצות לחדרי חדרים, מצליחה לאזן יפה בין דרמה אנושית קולקטיבית עצומת מידות לבין דרמה קטנה ואינטימית שמתרחשת רק בעיניים של המתועדים.

עוד תחום בו הסרט מאוזן להפליא בעיניי הוא שזירת הסיפור האישי של היוצרת בזה הלאומי. הקריינות שלה אמנם המוטה ונוכחת לאורך הסרט, אך אינה מתלהמת או מתבכיינת, רק מלאת רגש ואפילו פיוט. או שאולי מה שגרם לי לחשוב כך היא העובדה שאני נמס לשלולית למשמע השפה הפורטוגזית (כבר התוודאתי על כך בעבר). בכל מקרה, קוסטה חולקת מההיסטוריה המשפחתית שלה שמצד אחד מכילה כאמור הורים שהיו מתנגדי השלטון הצבאי ואף חטאו בקומוניזם, אבל גם את העובדה שהחברה שהקים סבא שלה הייתה ידידת המדינה ומקושרת בעקיפין לפרשיות ההון-שלטון. כלומר, גם במשפחתה מתקיימים שני הצדדים, אלא שאצלם נדמה שזה קורה בהרמוניה בזמן שהמדינה נחצת לשניים.

בכלל, הבמאית עושה עבודה טובה בייצוג הציבור הברזילאי כמפוצל למחנות בלי לגמרי להבין למה. היא מראה מפגינים עם זיכרון מאוד קצר, ומצד אחר כאלה שתמיד יזכרו לנשיא לולה רפורמה שסייעה להם להיחלץ ממעגל העוני. הרגע שממחיש את הבלבול הזה באופן המיטבי בעיניי היה כשדמות שצועקת ברחוב שצריך לשלוח את לולה לכלא מעומתת בשאלה מדוע. ״כי…הוא עשה דברים שהם נגד העמדות שלנו!״ היא משיבה בגמגום, כמו חצי מזוג שמנסה להיזכר איך התחיל בכלל כל הריב הזה ולמה הוא כועס. או כמו אוהדי כדורגל שפתאום מזכירים להם שזה רק ספורט, אבל הם באו להוציא עצבים ולך תהרוס להם את הכיף.

אנחנו חיים בעידן פוליטי מעניין, למתבונן מהצד שלא חרד מדי על גורל העולם. הרושם הוא שבהרבה מן המדינות המתוקנות, כולל אימפריות שנחלצו לעזרת העולם השלישי מדיקטטורים ושלטון צבאי גם בלי שביקשו מהן, העם מאס בשלטון העם. המוניטין של הדמוקרטיה נסדק, האמון במערכת הפוליטית נשחק, והמילה ״פוליטיקאי״ הפכה למילת גנאי. היתרון של דמוקרטיה, העובדה שהיא לא יציבה אלא מורכבת מהמון חלקים דינמיים וסותרים, נראה להרבה מאוד בעלי זכות בחירה כמו חסרון. יכול להיות שגרמו לכך עשורים של שקרים בלי למצמץ, אולי זו באמת רק תחושת לאומנות שמתחזקת בעקבות משברי ההגירה, אין לי מושג. אני לא אנתרופולוג, לא היסטוריון וכאמור אפילו לא באמת מתעניין בנושא. אני רק מבקר קולנוע שרואה יותר ויותר סרטים דוקומנטריים על פוליטיקה, ותוהה אם זה רק אצלי או שהסרטים עצמם באמת נהיו יותר מרתקים.

תגובות

  1. רם הגיב:

    ראשית אני רוצה לומר שזה מאוד לחיוב שאתה משתמש במילה 'ישראל' ולא 'בארץ'.אנשים לא מבינים כמה הניסוח הזה מעורר קוניטציות מאוד מסוימות.
    בולסנריו פאשיסט ידוע לא מהיום יש ראיון של סטיבן פריי איתו מלפני עשור בערך שהוא עוד היה חבר פרלמנט. מזעזע כמה נונשאלנטי ואגבי הבנאדם בהצהרות הסופר גזעניות הומופוביות שלו. (למשל-אם היה לי בן שגילה לי שהוא הומו, הייתי יורה בו במקום)

  2. > ״העובדה שאני נמס לשלולית למשמע השפה הפורטוגזית (כבר התוודאתי על כך בעבר).״

    נכון! בפוסט מה-21 למאי 2016:
    > ״בסרט דובר פורטוגזית (השפה עם הניגון היפה מכולן)״
    http://srita.net/2016/05/21/cannes_2016_third_report/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.