סיכום 2019: הסרטים הגרועים ביותר שראינו השנה

חלקו השני של סיכום השנה שלנו (בין סיכום האימה לרצף הסיכומים האישיים של חברי סריטה), מוקדש כולו לדברים הפחות נעימים שחווינו השנה בקולנוע. גם הפעם, כמו תמיד, היה רגע לשאול האם בכלל יש נחיצות בפוסט כזה, כי לעיתים כדאי לתת למה שהיה רע לגווע ולהתרכז בדברים הטובים. ועדיין, אין טוב בלי רע, וסיכום שנה הוא גם שלב של התמודדות. אז נזכיר בזהירות שמטרתנו לא לזלזל בסרטים שאחרים אהבו, בטח לא בעוסקים במלאכה, אלא רק להוציא קצת אוויר.

הסרטים הכשרים לרשימה הבאה הם רק כאלו שהופצו בבתי הקולנוע באופן מסחרי במשך תקופה מסויימת, וכאלה שלפחות אחד מחברי סריטה ראה מההתחלה ועד הסוף ושאיש מאתנו לא אהב. השנה הצטברה רשימה של 30 סרטים, שכולם היו לקונצנזוס שלילי במסדרונות הווירטואלים בסריטה. אם כי לא נכחיש, כמה מהם כל כך רעים שאנחנו פשוט לא יכולים לראות אותם שוב.

#סליחה

30 הסרטים (המופצים) הגרועים ביותר שראינו

אדוני – Sir
סיפור אהבה בין משרתת לאדון מתובל לא במבע מקורי, אלא במבט תיירותי על העוני בהודו. סרט שאומנם נעשה בידי במאית מקומית, אך שום דבר בו לא מרגיש אותנטי.

אחרי החתונה – After the Wedding
על מזבח ההיפוך-המגדרי מוקרב הפעם סרט דני לא רע שהופך לסרט הוליוודי נטול היגיון בנקודת המוצא החדשה שלו, רק כדי לגייס כוכבות לתפקידים הראשיים. אבל גם ג׳וליאן מור ומישל וויליאמס לא מצליחות להאפיל על סימבוליזם גס ודרמה נגררת וצפויה שבטוחה שהיא מסתורית.
לסקירה של אור

איפה את, ברנדט? – Where'd You Go, Bernadette
קחו ספר חביב עם אחלה גימיק, הוציאו ממנו את החביבות והגימיק, ומה נותר? שחקנים שאבודים בתפקיד שלהם, אקסצנטריות לשם האקסצנטריות אבל בפועל בינוניות מבאסת עם ניסיון לגאולה רגשית בסוף. איפה אתה, לינקלייטר? פסילה שלישית ברציפות (או יותר, איבדנו את הספירה).
לסקירה של אורון

אקס-מן: הפניקס האפלה – X-Men: Dark Phoenix
זה לא שהציפיות היו גבוהות מלכתחילה לאחרון במותג שסרטיו הלכו והתבלגנו כמו ציר הזמן שלהם. כבר היינו מוכנים שלא יהיה לנו אכפת אבל איכשהו הוא הצליח להיות גם מעליב כלפי המין הנשי, גם שונא זרים (ואלו האקס-מן, כן?) וגם מעורר אנטגוניזם כלפי כמעט כל דמות שלמדנו לאהוב. מרשים.
לסקירה של לירון

אני פה בשביל המועמדות לגלובוס הזהב. שותה שם כמו חיה | איפה את, ברנדט?

בית קברות לחיות – Pet Sematary
ספר הבלהות של סטיבן קינג נסחף גם הוא למערבולת העיבודים שנעשים לו לאחרונה, למרות שזה קרה כבר ב-1989 ונחשב כמעט מיתולוגי. צמד הבמאים של הסרט הנוכחי ניסו לערבל ולערבב את העלילה המוכרת, ושום דבר מזה לא הוכיח את עצמו. איך אפשר ככה לפספס את האימה הספרותית של קינג, זה משהו שמצדיק מערכי שיעור.
לסקירה של אור

ברייטברן – Brightburn
אסור לסמוך על טריילרים, אנחנו יודעים את זה כבר, אבל הפעם הנפילה הייתה כה גדולה כי הסרט עצמו חסר את כל מה שהטריילר הבטיח – מודעות עצמית והומור כהפקה של ג'יימס גאן. הסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית בתור גרסה אפלה של סופרמן, אבל לא מצליח להפחיד באמת או לעורר מחשבה כמו שהוא אמור. לו לפחות היה מצחיק, אז היה צידוק לקיומו.
לסקירה של אורון

גברים בשחור: אינטרנשיונל – Men in Black: International
אמה תומפסון היא הדבר היחיד שעובד בסרט הזה, אבל תפקיד המשנה שלה לא מציל אותו מהיות צל חיוור ועייף של המקורות השנונים שקדמו לו. השחקנים עושים עבודה טובה עם תסריט משמים ופאנצ'ים שפשוט לא נוחתים.
לסקירה של לירון

דמבו – Dumbo
אפילו בעולם המפוקפק של הרימייקים העצמיים מטעם דיסני, זו הייתה תחתית חדשה. טים ברטון ייכנס לספרי ההיסטוריה כבמאי עם הפער הכי קיצוני באיכות סרטיו הראשונים לאלו האחרונים (בתקווה שהסוף קרב, כי מפחיד לדעת עוד כמה נמוך זה יכול להגיע). בינתיים הבדיחה היא עלינו.
לסקירה של אור

הבלש פיקאצ'ו – Pokemon: Detective Pikachu
הפוקימונים חמודים מאוד. הם ממש נראים פרוותיים כאלה. וזה הדבר הטוב היחיד שאפשר לומר על סרט עם תסריט עייף, דמויות גנריות וסוף עם גילוי שמעורר חוסר נוחות של ממש.
לסקירה של לירון

החסד של לוצ'יה – Lucia's Grace
שום דבר בסרט הזה לא עובד, אבל לא היינו פוסלים לחלוטין את הבתולה מריה בתור גיבורת-על כקונספט.
לסקירה של עופר

וזה עוד לפני שהיא קיבלה את דו"ח הקופות על המלאכיות של צ'ארלי | ברייטברן

הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים – Hellboy
יש כותבת אחת בסריטה שמכונה מדי פעם המבקרת החומלת. ואכן, היא הייתה סלחנית מאוד כלפי העיבוד האחרון של הקומיקס הקודר, המבדר והחכם של מייק מינולה. ובכן, הנה תיקון לסקירה העדינה ההיא. מדובר בסרט איום ונורא, דחוס ובאותה נשימה ריקני, צעקני ובאותה מידה לא אומר כלום. למרות המעורבות של היוצר, הכל מקולקל כאן, וראוי לקללות עסיסיות ונטולות חמלה.

המין החזק – On the Basis of Sex
דוגמה מייצגת לסחטנות והחמדנות של הוליווד שפשוט חייבת לברוא גרסאות עלילתיות לסרטים דוקומנטרים מצליחים. אוהבים את רות ביידר גינסבורג? תראו את ״RBG״ אודותיה והישמרו מהגרסה המתייפייפת והמזוייפת, עם השחקנים היפים מדי והסאבטקסט השקוף מדי.
לסקירה של אורון

המלחמה על הכוח – The Current War
בשביל לפרוץ את גבולות הקידמה צריך לפעמים לערוך ניסויים, אז הנה ניסוי שכשל בכל אספקט. מסוג הסרטים שהיו צריכים המתת חסד אחרי הסתבכויות רבות מאחורי הקלעים, כי לא ייצא מזה לאף אחד מן המעורבים בהם שום דבר.
לסקירה של אורון

משפטו של טד בנדי – Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile
האובססיה החולנית של התרבות האמריקאית עם הרוצחים הסדרתיים שלה מעולם לא הייתה מיותרת כל-כך כמו בסרט העלילתי על הפושע וזוגתו לשעבר, מאת במאי שיצר במקביל מיני-סדרה תיעודית על אותו נושא בדיוק. צפו בה במקום, או ותרו כליל על הסבל.
לסקירה של אורון

זה: חלק 2 – It: Chapter 2
העיבוד השני לסטיבן קינג ברשימה העצובה הזו, והפעם שיאים חדשים של פאדיחה. סרט שבו מעל לשעה מזמן המסך היקר מורכבת מאותה סצנה (לא מוצלחת) שחוזרת על עצמה בשש דרכים שונות עד שכבר אי אפשר, ומובילה לסצנת קליימקס מעוררות חוסר הנוחות ביותר שראינו. מזל שיש את ביל היידר.
לסקירה של אור

חיים שלי – Last Christmas
יש שני טוויסטים בקומדיה הרומנטית הזו: האחד צפוי ולא מוצלח, השני הוא שלא מדובר בכלל בקומדיה רומנטית. אמה תומפסון מביכה גם בתסריט וגם בתפקיד משנה מעוטר במבטא שמונע ממנה לשחק.
לסקירה של עופר

יום גשום בניו יורק – A Rainy Day in New York
וודי אלן סיים את השלב בקריירה שבו הוא משחזר את הדברים המבריקים שעשה בעבר. כעת הוא משחזר את החלקים הפחות טובים בסרטים שעשה בעבר.
לסקירה של עופר

"גרטה, את יכולה לבוא לקחת אותי מהסט של וודי אלן?" | יום גשום בניו יורק

יסטרדיי – Yesterday
אחד מחברי סריטה, לא נסגיר מי, היה אמור לכתוב סקירה על הסרט הזה, אבל כל פעם שרצה להתחיל ולהתנסח בכתב נתקף בכאלו דיכאון ועצבים שהוא ויתר על זה די מהר. רמת הפשיעה נגד האנושות והקולנוע בסרט הזה כמעט לא סבירה, מהעלילה שיכלה ללכת לעשרות מקומות מעניינים ו-ויתרה בצורה מרהיבה על כל אחד מהם, דרך סיפור רומנטי שלא מתניע, הנחתת קייט מקינון מסרט אחר לא ברור איזה, וחורים כל כך גדולים בעלילה שכמה מהמושבים באולם הקולנוע נפלו דרכם במהלך ההקרנה, והיושבים עליהם לא נראו מאז.

כמו כולן – A Regular Woman
דרמה גרמנית חשובה, העוסקת בסיפורה האמיתי של אישה צעירה שמשלמת מחיר על פנאטיות דתית. האג'נדה של הסרט היא גם הגאולה היחידה שלו, אבל כפי שאתם שמים לב זה לא מספיק כדי לשכנע שיש איזושהי סיבה לצפות בו על הקלישאות והאיסלמופוביה המטרידה.

לייט נייט – Late Night
גם הפעם אמה תומפסון לא מצליחה לגאול סרט גרוע, אפילו לא כשהיא בתפקיד הראשי. הדמות שלה אמורה להבין מה זה פמיניזם ולהתקדם, אבל הסרט כולו מיושן כמוה ולא מצליח להתעלות מעל טון דידקטי מפוהק שרק מעורר אנטגוניזם. איכשהו בתוך כל הטענות המובנות מאליהן על ייצוג נשים הוא עדיין מייצר לפחות מסר בעייתי אחד בכל הקשור ליחסי מרות.
לסקירה של לירון

מוריס
זה… לא היה קל לאף אחד.

איש מזל התאומים – Gemini Man
הפרסומת הארוכה ביותר לטכנולוגיות המעצבנות ביותר. אם כבר היו צריכים לשלב בעלילה פרסומת סמויה לתרופות למיגרנה שסביר להניח שקיבלתם אם צפיתם בכל החדשנות הדיגיטלית-דיאייג'ינג-מלא-פריימים-לשנייה תראו את השיער על האגודל של וויל סמית' האמיתי ואיך הלא אמיתי נראה כמו דמות מגומי. עונש זו לא מילה.
לסקירה של לירון

ההבעה שלנו רוב זמן הצפייה בסרט הזה | יסטרדיי

מים שקטים – Serenity
הטוויסט הגרוע של השנה ואולי גם של כל הזמנים, מגיע אחרי התבזות מוחלטת של כל המעורבים בפרויקט, זוכים ומועמדים לאוסקר בעברם לפני ומאחורי המצלמה. סרט שמפלרטט כל הזמן עם ההגדרה ״כל כך גרוע שזה טוב״ אבל נוחת בצד הגרוע וזהו, כי אפילו בזה הוא כושל.
לסקירה של אורון שחוסכת את הצורך לצפות

מרי מלכת הסקוטים – Mary, Queen of Scotts
הסרט מתרחש במאה ה-16, אבל הסגנון שלו לפרקים נראה מיושן אף יותר. אפילו סירשה רונאן ומרגו רובי לא מצליחות להושיע למרות מאמץ ניכר.
לסקירה של עופר

משוכפלים – Replicas
קיאנו ריבס מגלם מדען מוח. וזה. הדבר. הכי. פחות. מופרך. בקטסטרופה. הזו.
לסקירה של אור

פיניטה לה קומדיה
ניסיון לגאול סרט לא גמור שלא נראה טוב על ידי שילובו בתוך סרט גרוע בכוונה. אולי בעתיד שזה ייהפך לפולחן נוסח "החדר" אבל קשה לייצר דברים כאלו בכוונה.
אורון הזהיר מפני הסרט ביום הקולנוע הישראלי

פנים רבות לאמת – Luce
בפראפרזה על השם העברי של הסרט, פנים רבות ומוכרות מעטרות את הדרמה היענו-אפלה ולגמרי-יומרנית הזו, אבל האמת היא שהיא מחטיאה את מטרותיה לטובת ירייה בשתי ברגליים. לכאורה סרט על מיסקונספציה וסטריאוטיפים נגד שחורים בארה״ב, בפועל כל כולו ייצוגים שליליים.
לדיווח של אורון מפסטיבל טרייבקה

רוקטמן – Rocketman
שני דברים חיוביים בלבד יש לנו להגיד על הביוגרפיה הקולנועית הלעוסה, השטחית והמשעממת הזו: טארן אגרטון מהמם; והסרט האיום הזה לא הצליח להרוס לנו לעולמי עד את המוזיקה של אלטון ג'ון, כמו שקרה עם סרט אחר משנה שעברה על מוזיקאי בריטי גיי שאבא שלו לא אהב אותו מספיק, נפל לסמים, יצא משם, נבגד על ידי הסוכן שלו, הסתבך רומנטית עם הומו רשע ומשופם, ומעולם לא ראה את "דואי קוקס" וחבל כי זה היה חוסך לנו מלא זמן.
לסקירה של לירון

רכבת קלה
בקטעים בהם יש רק מוזיקה ולא דיאלוגים, סרטו של עמוס גיתאי עובד היטב. ברוב החלקים, שחקנים מוכשרים מתבזבזים על מערכונים לא מצחיקים וניסיון לדחוף בגרון מסרים פוליטיים נדושים.
לסקירה של עופר

שליחות קטלנית: גורל אפל – Terminator: Dark Fate
ולסיום, מבצע! כל מה שרע בהיצמדות המטרידנית של הוליווד למותגי עבר בסרט אחד: היומרה הפרדוקסלית לחדש אבל דבקות בנוסחה ובעלילה של סרטי המקור, התבזות של כוכבי עבר מטעמים נוסטלגיים (סליחה לינדה, עדיין אוהבים אותך), הפיכת כל מה שאהבנו לבדיחה (סליחה ארני, חולים עליך אבל אל תחזור), התנשאות אינהרנטית על המשכונים אחרים בלי להתעלות עליהם, מסרים פוליטיים בשקל תשעים ושום עניין במתרחש. אבל הכי גרוע, יותר מהגיבורה הסתמית או האפקטים בפרולוג, היה הטרמינייטור החדש, עם פער תהומי בין רעיון לביצוע.
לסקירה של אורון

-"הוא עדיין מאחורי, נכון?" -"כן, גבריאל. וימשיך להיות לאורך כל הקריירה שלך" | שליחות קטלנית: גורל אפל