• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: הזוכים והסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שביעי, וראשון של אורון
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

"אחרי החתונה", סקירה

28 בספטמבר 2019 מאת אור סיגולי

יש את הרגע הזה בסרטו הלא מאוד מוצלח של ג'ון ווטרס "ססיל בי. דימנדט", בו קבוצת האנרכיסטים-למען-קולנוע מתפרצת למסיבה הוליוודית, או סט צילומים, אני לא לגמרי זוכר, ושם תוקפים את אחד המפיקים כי הוא "זה שלקח את הסרט האירופאי היפה ההוא ועשה לו עיבוד אמריקאי גרוע". אני נזכר ברגע הזה תמיד כשעוד רימייק אמריקאי לסרט שאינו דובר אנגלית יוצא לקולנוע. אנחנו, כאומה קוראת כתוביות, לא מבינים את הקושי בללכת לראות סרט עם תרגום, ולכן, על אף שכמעט תמיד הרימייקים האלו מיותרים ונעלמים תוך שנייה, יש בי איזושהי פתיחות לגביהם. אני לא חושב שהם כל מה שרע בעולם, מה גם שבסופו של דבר, הגרסה הטובה ביותר מנצחת.

"אחרי החתונה" (After the Wedding), הוא בהחלט עיבוד אמריקאי לסרט אירופאי, אבל פה המצב קצת שונה מאלו שהעלו את חמתו של ג'ון ווטרס. דבר ראשון, אני בכל לבי מאמין שכוונותיו של התסריטאי והבמאי בארט פרוינדליך היו טהורות, והוא רצה להשתמש בסרט הדני מ-2006 כדי להגיד משהו חדש. שנית, אף אחד לא באמת מחזיק מהסרט ההוא של סוזן בייר איזו יצירת מופת חד פעמית שמשמעותית לימי הקולנוע. הסרט ההוא שהיה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה היה אמנם להצלחה, אבל לא מהסוג שאחר כך מככב בסיכומי השנה או נחשב לצפיית חובה.
פרוינדליך – שאני חייב להיות מעט ציני ולהגיד שהסיבה היחידה שהוא ממשיך לביים היא אשתו מזה 16 שנה, ג'וליאן מור – החליט להפוך את המגדר של גיבורי הסיפור, ולהציב במרכז הסרט שתי נשים חזקות, משמעותיות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. זה באמת ראוי ומשמח – והפעם אני באמת לא ציני – אבל אם יש משהו שלמדנו מהקולנוע בשנים האחרונות, "מ"מכסחות השדים" ועד "נוכלות עם סגנון", הוא שהחלפה מגדרית איננה סיבה מספיק טובה לסרט, ובמקרה הזה מדובר בבעיה גדולה יותר, כי ההחלפה המגדרית שוללת כל הגיון מהעלילה.

מישל וויליאמס (בסרט מ-2006 הדמות שלה גולמה על ידי מאס מיקלסן) היא איזבל, אמריקאית שעברה להודו ושם היא מנהלת בית יתומים העומד בפני קשיים כלכליים. היא מקבלת הצעה לתרומה נדיבה מתרזה, אשת עסקים מאוד מוערכת בניו יורק (ג'וליאן מור, כמובן. כשבסצנה הראשונה שלה בסרט היא נוהגת באוטו ושרה בקולי קולות, כך שכנראה מדובר בסרט המשך ל"גלוריה בל"), אבל התנאי הוא שאיזבל צריכה להגיע עד לתפוח הגדול כדי לפגוש אותה. איזבל כמובן נעתרת, אבל בהגעתה היא מגלה שתרזה עדיין לא לגמרי סגורה על התרומה, ושהיא מוזמנת לחתונת בתה הבכורה של תרזה. במעמד האירוע, איזבל נתקלת באבי הכלה, אמן בשם אוסקר (בילי קרודופ, אחת הקריירות המבוזבזות בהוליווד כיום), ומהשנייה הראשונה ברור שיש להם היסטוריה משותפת. המפגש הזה, כי אנחנו בדרמה משפחתית, מערער את כולם.

יהיה מאוד קשה להסביר על כל הכישלונות של "אחרי החתונה" בלי להיכנס לספויילרים, אבל אני מבטיח לעשות זאת, אז אם טרם ראיתם – המשיכו לקרוא ללא דאגה.
אמנם לא ראיתי את הסרט הדני, כך שאין פה אלמנטים של השוואה, אבל מה שמאוד בולט בגרסה האמריקאית היא שפרוינדליך התסריטאי כל כך לא טוב בעיצוב דמויות, שכולם בסרט הזה הם האנשים הגנריים ביותר בעולם, אלו שאתה מתבאס כשמתחילים לדבר אתך באירוע חברתי.
הם לא אנשים רעים או מגעילים, אין פה ביקורת על המעמד העליון (או לפחות כזו שאני זיהיתי), אלא פשוט הון אנושי נורא לא מעניין, מהדמויות הראשיות ועד ביטים שמופיעים למשפט אחד כדי להסביר לנו משהו ונעלמים ללא שוב (כמו אותה ניצבת לא ברורה שאומרת "הוא מאוהב בה או באמא שלה?", ובאותה מידה יכלה כבר להסתכל לתוך המצלמה). הבדיחות שלהם הן בדיחות קרש של מפגש מנהלים, וההתנהלות היומיומית שלהם נטולת כל ברק או עניין.
ממש נדמה שמדובר בהפקה תיאטרלית שהעלו חברי כחול-לבן באיזה נופש מפלגתי בגבעת אולגה. עולם שלם של גבינות צהובות ולבנות שמחייכות בנימוס רק כי אין להם שום דבר להגיד, והם ממש בסדר עם זה.
כפועל יוצא זה גם אומר לשחקנים אין עם מה לעבוד, וכולם מסתובבים עם בדיוק אותה הבעה-חסרת הבעה כל הסרט (חוץ ממישל וויליאמס, שהיא עצובה. כל הזמן), ולקראת הסוף מקבלים איזו סצנת אוסקר שלא עובדת בכלל.

בגלל שלפחות מדובר באנשים מאוד יפים היה אפשר לשרוד את זה, אבל אז נכנס הכשל של פרוינדליך התסריטאי בכל מה שקשור לדרמה. כביכול יש סוד מאוד גדול ומשמעותי בין כל הדמויות, אבל הבחירה שלו הייתה לפרק את הסוד הזה בסצנה הראשונה בה זה מתאפשר ועכשיו כולם יודעים. על פניו זה דווקא מעניין, כי עכשיו הדמויות צריכות להתמודד עם ההשלכות. הבעיה היא מאוד ספציפית – אין השלכות. לכלום. הסוד המטלטל הזה חסר משמעות לחלוטין מעבר להלם הראשוני שאמור לעבור אחרי שנת לילה אחת, ואם הדמויות האלו היו אנושיות, בשונה מכאלו שמוכרחות לקדם את העלילה כי הן בסרט, הכל היה נפתר תוך יום.
זה קשור למה שרמזתי בהתחלה, להחלפת המגדר של הדמויות הראשיות, ואם בגרסה הדנית היה פה באמת מקום לשאלות מהותיות על אחריות והורות, פה זה פשוט לא יכול להיות קיים. כל דמות כועסת על דמות אחרת ללא סיבה לחלוטין, והחוויה היא שאנחנו נאלצים להסתובב עם אנשים כל כך חסרי ייחוד שהם צריכים להמציא לעצמם דרמות, במקום לפתור אותן בשיחה ולהתאפס על עצמם כי הם אנשים בוגרים.

ואז מגיעים הדימויים. ופה אני חייב לעצור רגע ולהגיד שאולי זה לא בסדר מצדי להתלונן לזה. סרט עם דימויים כושלים עדיף על סרט בלי סאבטקסט בכלל, אבל הבעיה היא שהבחירות של פרוינדליך לא רק מאוד ממש חסרות מעוף, אלא אחר כך מוסברות בדיאלוג, ופה זה כבר יותר מדי.
הדימוי הראשון הבולט בסרט הוא עץ שנפל בסופה, כאילו אין לנו עצים במרכזן של דרמות משפחתיות ללא הפסקה מאז "כולם היו בני" של ארתור מילר, שעלה לבמה לראשונה ב-1947. זה הרבה מאוד דרמות משפחתיות מאז. אחר כך זה מגיע לקן שנפל עם ביצים נטושות, שהופך לסוד, שהופך לדרמה על כלום, שהופך לחפץ אומנות. ואז יש את הסצנה בה אוסקר מסביר איך הוא מפסל את יצירותיו, ועוד לפני שהצופה אומר לעצמו "אה, כמו מה שהוא אמר בסצנה הקודמת על משהו אחר לחלוטין", הדמות שמקשיבה לו אומרת (בניסוח נטול ספויילרים): "אה, זה בדיוק כמו מה שאמרת סצנה לפני זה".

ואם התסריטאי פרוינדליך לא הרס מספיק, מגיע פרוינדליך הבמאי ומחרב את מה שנותר. "אחרי החתונה" הוא סרט עם עוד פחות ייחוד מהדמויות שלו. נכון, הוא נעים למראה, קשה לומר שהוא מכוער (מלבד התלבושות. בכל היקר לי, זאת פעם ראשונה שצפיתי בסרט ואמרתי לעצמי "מדובר במלתחה הגרועה ביותר שראיתי לסרט. מאיזה מחסן של ויצ"ו הביאו את זה?"), יש פה המון שוטים עילאיים יפים של ניו יורק ושל הודו (זה קשור למוטיב של ציפורים. כאמור, ביצים בקן ממקודם וזה), והשילוב על המסך של וויליאמס-מור-קרודופ בהחלט לא משהו להתלונן עליו. אבל חוסר ההשראה בשוטינג, בסאונד ובעריכה, יחד עם מהלכים צפויים מקילומטרים, הופכים את הרימייק האמריקאי הזה למיותר, ארכאי ולא מעניין באופן כמעט מתריס.