אימת החודש – אוקטובר 2019: "מלתעות האימה", "בעשב הגבוה", "פצעים", "3 מהגיהינום", "איליי"

מיקומו הקלנדרי של חג ליל כל הקדושים האמריקאי בסוף החודש, הופך את אוקטובר (וקצת את ספטמבר) למתקפת סרטי אימה שמגיעה אחרי יובש די קשוח בקיץ, ובלתי אפשרי לעמוד בקצב שלה. רק תראו מה קורה עכשיו בנטפליקס, שלמהדורה הנוכחית תרמה בעצמה שלושה סרטים.
בנוסף לנציגי חברת הסטרימינג, באימת החודש של אוקטובר 2019 הגיע גם הזמן להשלמת מוטב-מאוחר-מאשר-לעולם-לא של סרט שצץ בבתי הקולנוע לפני כמה חודשים והתפוגג במהירות מאכזבת, ועוד סרט של אחד מבמאי האימה הבולטים של התקופה, ובהחלט יש לי מה להגיד על זה.

אבל לפני שנצלול אל אלו, רק רציתי להזכיר את שאר סרטי הז'אנר עליהם כבר הספקנו לכתוב החודש, כדי שיהיה מסודר למי שבמקרה פספס. מפסטיבל חיפה תוכלו למצוא סקירה של אורן על קומדיית האימה המשונה והמבריקה "עור צבי" של אהובנו קוונטין דופייה, טקסט של עופר על נציג ז'אנר מפתיע מהתחרות הישראלית "נתראה בשמחות", ואת רשמי מ"המגדלור" שאמנם אינני מחשיב כסרט אימה פרופר אבל קשה להתעלם מהנוכחות שלו, "הבקתה" המבאס, ו"זומבילנד: ירייה כפולה" שכבר יצא להקרנות מסחריות. ובמסגרת פרויקט כל סטיבן קינג, שיוזכר גם יוזכר בסקירה הנוכחית, הגעתי עד "לוכד החלומות" מ-2003 ואני מקווה שהפרק הבא יגיע ממש בקרוב.

"מלתעות האימה" – Crawl

הבמאי הצרפתי אלכסנדרה אז'ה כבר הכניס את עצמו לקאנון האימה המודרנית מבחינתי, גם אם הוא לא תמיד קולע. הוא כמובן אחד מעמודי התווך של הקיצוניות הצרפתית החדשה עם סרטו "מתח גבוה"; זה שביים את הרימייק ל"גבעות הפחד", שבעיני בהרבה מקומות מתעלה על המקור; המשיך ל"מראות" המאכזב; ולאחר מכן נתן דאבל אהוב עלי במיוחד – "פיראנה" שאני תמיד מגן עליו בחירוף נפש, ו"קרניים" שזכה לבוז כללי אבל לאהבתי חסרת התנאים. בין אז לעכשיו ביים סרט משונה ולא מוצלח במיוחד בשם "תשע הנשמות של לואי דראקס", ועכשיו חזר למחוזות האימה בתוספת תנינים וסם ריימי כמפיק.

"מלתעות האימה" מתרחש בפלורידה בעת סופת הוריקן אכזרית, ובמרכזו בחורה צעירה שמחפשת את אביה בבית ילדותה. היא מוצאת את עצמה כלואה שם עמו במרתף כשלא רק השיטפונות מאיימים עליהם, אלא גם כמה תנינים עצומים ורעבים במיוחד. זהו בעצם סרט מפלצות מהודק, פחות משעה וחצי אורכו, שכולל כמה סיקוונסים די מרהיבים של סערה ואי אילו מיתות אכזריות בידי החיות.
העלילה עצמה דקה להפליא, ולמרבה הצער גם עיצוב הדמויות. השחקנים – ביניהם קאיה סקודלריו ובארי פפר – עושים עבודה טובה עם מה שנתנו להם, אבל כל מה שלא קשור למשימת ההישרדות שלהם, בין אם אילו רגעים מרגשים בין אב לבתו או כל תוספת רגשנית מיותר אחרת של התסריטאים מייקל ושון רסמוסן, לא לגמרי עובד. כדי להקהל על הכתיבה, אז'ה והצלם המוכשר שלו מקסים אלכסנדרה ("שהאזאם!", "הנזירה", ושאר סרטי אז'ה) בראו כמה רגעים נהדרים, כמו זה המתרחש בתחנת הדלק הנטושה, או גורלו האומלל של אחד מהשוטרים המגיעים לבית המוצף.

הבעיה המרכזית שלי עם הסרט, והיא כנראה מעידה עלי יותר מאשר כל דבר אחר, הוא שבכל רגע נתון הייתי לחלוטין בעד התנינים. החיה הזו היא אחת המלכותיות והמופלאות על הפלאנטה, ולכן אני הייתי חי הרבה יותר בשלום אם הסרט הזה היה מתרחש מנקודת מבטם, כאשר בני האדם המציקים הם האנטגוניסטים. לכן בכל פעם שעוד תנין נוצח, אני התאכזבתי עוד יותר.
בסך הכל מדובר בסרט חביב למדי, אמצע הדרך בשביל אז'ה ולא כזה שנזקוף לזכותו בעתיד, אבל הוא מהנה ועשוי היטב. בהתחשב בסרטים הבאים במהדורה הזו, תאמינו לי שזה לא מובן מאליו.

"בעשב הגבוה" – In the Tall Grass

בעולם בתי הקולנוע, אנחנו כרגע נמצאים בתקופת אמצע בין "זה: חלק 2" הנוראי ובין העיבוד הבא שיעשה לסופר האימה המפורסם בעולם סטיבן קינג, "דוקטור סליפ". בגלל שקראתי את ספר ההמשך ל"הניצוץ" הייתי אמור לשמור על רמת ציפיות נמוכה (זו לא אחת מעבודותיו המבריקות ביותר של קינג, אם כי יש שם כמה קטעים מצוינים), אבל זהות הבמאי מייק פלנאגאן – אחריו אנחנו עוקבים פה בסריטה באדיקות – היא שגורמת לי להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה.
בינתיים הגיע לנטפליקס עיבוד נוסף לאחד מכתביו של סטיבן קינג, "בעשב הגבוה", על פי נובלה שכתב עם בנו ג'ו היל (מחבר "קרניים"), והשתתף כבר בפסטיבלי פנטסטיק פסט וסיטג'ס. את התסריט כתב וביים וינצ'נזו נטלי רב הזכויות, שפרץ לחיינו עם "קיוב" המסויט, ובין סרטים מעניינים בצורה זו או אחרת, גם תרם לא מעט לטלוויזיה עם "חניבעל", "אלים אמריקאים", "ווסטוורלד" ו"אורפן בלק" בין היתר.

"בעשב הגבוה", ממש כמו "מלתעות האימה", הוא בעצם סרט אימה תלוי לוקיישן. כמעט כולו מתרחש במקום אחד, הפעם שדה רחב ממדים וגבוהה גבעולים אי שם במישורי ארה"ב, אליו נקלעת חבורת אנשים המנסה למצוא את דרכה החוצה או, לחילופין, לא לצאת משם לעולם. אוהדי סטיבן קינג בוודאי מכירים כבר את חיבתו ללוקיישן הזה, שמזוהה בעיקר עם "ילדי התירס", "1922" ו"העמדה" שלו.
ובזמן שקל להעריך את המורכבות ההפקתית של הסרט והצילום בתוך העשבייה הזו, אי אפשר שלא לחוש אכזבה די מהדהדת מהסרט הזה. או במילים אחרות, זה ממש לא סרט טוב. נטלי התסריטאי לא הצליח להפוך את הנובלה לתסריט שמצדיק סרט באורך מלא, ולאחר איזושהי תפנית לא סבירה באמצע שמאריכה את העלילה באופן שלא לגמרי היה לי ברור, הסרט הזה מתיש וחוזר על עצמו, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסיפור.
החוקים של הסיוט אליו נקלעים הגיבורים ממש לא ברורים, שלא נאמר לא קיימים כלל, וזה לגמרי מונע מהסרט להיות סוחף או מפחיד במיוחד. יש שם גם עניין עם איזו אבן שהסרט רוצה להפוך למסתורית ומעוררת חשש, אבל בעיקר הופכת להיות מגוחכת ככל שהיא תופסת יותר ויותר חזקה בעלילה.
100 הדקות שלו די מתישות, ואין אף דמות שבאמת יוצרת איזשהו עוגן רגשי. כך שעל אף הפתיחה המבטיחה, "בעשב הגבוה" מרגיש חסר מעוף, מקושקש ומאוד לא מעניין.

"פצעים" – Wounds

בשלב הזה אני כבר נאלץ להגיד בקול מה שכבר בטח הבנתם – הסקירה הזו היא כולה לסרטים בעלי פוטנציאל לא ממומש, על סקאלות שונות של אכזבה. ותאמינו לי, הרע עוד לפנינו (אם כי אנסה לסיים את פינתנו החודשית בטון קצת יותר מעודד). עם זאת, אימת החודש מטרתה גם להזהיר, ולא רק להמליץ. אז אתם יכולים לפחות לראות את זה כשירות לציבור.

מהרגע הראשון ששמעתי עליו, הפך "פצעים" לאחד מסרטי האימה שהכי חיכיתי להם השנה, ממש יחד עם "הבקתה" ו"המגדלור". זהו סרטו החדש של בבאק אנוורי, שייצג לפני כמה שנים בריטניה באוסקר עם סרט האימה (האירני, צריך להזכיר) "מתחת לצל" שעשה גלים בעולם הז'אנר וגם אני חיבבתי אותו למדי.
את נקודת ההשקה הראשונה שלו עם קהל סרטו החדש עשה בפסטיבל סאנדנס כמו גם במסגרת שבוע המבקרים של פסטיבל קאן, ומככבים בו אנשים שאני אוהב מאוד כמו ארמי האמר וזאזי ביטס, וגם כאלה שאני לחלוטין בסדר אתם כמו דקוטה ג'ונסון. חברת ההפקה העומדת מאחוריו היא אנאפורנה שכיום נמצאת בכותרות מסיבות לא לגמרי טובות, אבל היא יכולה להתהדר בתמיכה בסרטים כמו "חורשות את הלילה", "סיפורו של רחוב ביל", "האחים סיסטרז", "מסיבת נקניקיות", "הרוג אותם ברכות", "היא", "ארץ יבשה" ו"פוקס-קצ'ר" בין היתר. בגדול, קיבוץ של הרבה דברים די מבטיחים.
אולי זאת הסיבה שכשהסרט הסתיים, והייתי כל כך המום מכמה שהוא היה גרוע, ישר האשמתי את עצמי שאולי פספסתי משהו או לא הייתי מרוכז. לכן עשיתי עליו חיפוש מהיר וגיליתי שאני ממש לא במיעוט. הסרט הזה חטף כמעט מכל כיוון אפשרי, ולגמרי מובן מדוע.

עכשיו אמורה להגיע הפסקה בה אני מספר בקצרה על עלילת הסרט, אבל אני קצת נבוך כי באמת אין לי מושג אם הייתה כזו. אז ארמי האמר, חתיך כהרגלו, הוא ברמן באיזה פאב נידח שמורכב מלקוחות קובעים ודי מנחוסים, בהם מי שמגלמת זאזי ביטס (אותה אפשר למצוא גם ב"ג'וקר", סרט שאסור להגיד עליו כלום כי כולם לוקחים הכל נורא אישית בהקשר שלו, כי הרי אף אחד לא אוהב פרופורציות). ערב אחד מתחילה קטטה די אלימה במקום, ובסוף הערב ארמי מוצא אייפון שהושאר על ידי קבוצת צעירים. הוא לוקח אותו הביתה, ופותח אותו כדי לבדוק למי הוא שייך, לא יודע שהוא בעצם פתח שער לעולם של אימה. דרך האייפון, כן? ואז אחרי שוט מאוד ארוך של ארמי בוחן את בית השחי שלו וביליון תיקנים, החברה שלו מתחילה לבהות במסך של הלפטופ באופן משונה, והוא מתחיל לחשוב שעוקבים אחריו. לא יודע, כנראה בספר עליו מבוסס הסרט, מאת ניית'ן בלינגרד, יש איזשהו קו מקשר בין העניינים.

בעיקר מסקרן האם זה התסריט שאתו יצאו לצילומים או שמא משהו השתבש בעריכה, כי אני ממש לא מצליח לחשוב למה האמר, ביטס או ג'ונסון יחתמו על הכלום ושום דבר הזה. מה היה האפיל שלהם להשתתף בו? אפילו מבחינת עשייה קולנועית אין בו שום דבר חדש, מעניין או מסעיר, רק ציפייה ארוכה שמשהו יקרה כבר שאיננו קשור לעולמם הקסום של מזיקים הדרים מתחת לכיור.
אולי זה סרט על גבריות רעילה או על מערכת יחסים במשבר, אבל זה רק ברמת הכוונה. אולי אני סתם מנסה בכוח למצוא משמעות. בסופו של דבר, מה שניבט מן המסך הוא צ'יזבט נטול פואנטה המזהיר אותנו מלהסתכל בסמארטפונים של אחרים.
כאילו שזה מה שיעצור אותנו.

"3 מהגיהינום" – Three from Hell

גם הפעם, לגמרי במקרה, מדובר בסרט של במאי אימה מפורסם מהעת החדשה של קולנוע הז'אנר, ואפילו כזה התחיל ממש באותה שנה כמו אז'ה עמו פתחנו. הפעם מדובר במוזיקאי האמריקאי רוב זומבי, שעבר ב-2003 לבימוי סרטים ואת הספתח שלו עשה באופן מושלם עם "בית 1,000 הגופות". הפרויקט ההוא, מין מחווה חולנית לסרטי "המנסרים מטקסס", הפך את זומבי לכזה שכל סרט שיעשה אחר כך ימשוך את תשומת לבם של חובבי הזוועות הקולנועיות. ואכן, שנתיים לאחר מכן, זומבי יצר את סרט ההמשך, "דחויי השטן", שכמה טוענים שהוא סרטו הטוב ביותר, וניסיון מעניין להפוך נבלים איומים במיוחד לגיבורים שאנחנו רוצים בטובתם.
אבל כנראה שזומבי נתן את כל מה שיש בו בשני סרטיו האחרונים, כי הדברים די התדרדרו מאז. הרימייק המאוד מיוחל שלו ל"האלווין" לא לגמרי הצליח להרשים, וגם לא סרט ההמשך שלו, לאחר מכן הגיע "המכשפות מסיילם" שהיה בסדר אבל רחוק מלהסעיר, ואחרי תקופת צינון של כמה פרויקטים שלא הצליחו לקרות, הוא חזר בחסות מימון המונים עם "31" שכבר לא היה מנוס מלהודות שהוא סרט מאוד מקרטע.

כנראה בעקבות הכישלונות, זומבי החליט לחזור למה שעשה אותו אמן אימה מהולל, ויצר המשכון נוסף לעלילות בני משפחת דריפטווד שכיכבו ב"בית 1,000 הגופות" ו"דחויי השטן". שניים מתוך שלושת גיבורי הסרטים, שרי מון זומבי (אשתו של רוב, ושחקנית מעולה בפני עצמה) וביל מוזלי, חזרו לגלם את האח והאחות הרצחניים, אך למרבה הצער הצלע השלישית, שחקן הקאלט האהוב סיד הייג, כבר היה חולה מדי בשביל להשתתף. ואכן, לפני חודש התבשרנו בעצב שהוא הלך לעולמו.
לשאלה איך שרדו השלושה את מאורעות הירי בסוף "דחויי השטן" זומבי מעניק תשובה מאוד פשוטה: "ככה". כנראה שלא זה באמת לא שינה יותר מדי. לאחר אקספוזיציה, הסרט נפתח כאשר בייבי ואוטיס (מון זומבי ומוזלי) כלואים לכמה מאסרי עולם, וקפטן ספולדינג (הייג) הוצא להורג. באופן טבעי השניים לא יישארו מאחורי סורג ובריח הרבה זמן, ויקבלו הזדמנות נוספת לצאת למסע קטל אכזרי. מאוד אכזרי.

כל האלמנטים הזומביים נמצאים פה ובהגזמה: אסתטיקת הטראש הסבנטיזית, הצילום המגורען, העריכה האקסטטית, האלימות הקשה, חוסר הכבוד לבני אדם באשר הם, וניהיליזם מוחלט. אבל הפעם זה לא עוזר, ו"שלושה מהגיהינום", על אף שהוא ממש משתדל להיות פרוע וקיצוני, פשוט משעמם בצורה בלתי רגילה. אין אף דמות שתאזן את הטירוף של הדמויות הראשיות (בהקשר הזה הסרט הוא כמעט העתק-הדבק של "רוצחים מלידה"), כולם דוחים ובלתי נסבלים, האירועים בסרט לא מעניינים בכלל, והסדיזם המרושע של הסרט הופך להיות מאוד מאוד מתיש ולא נעים לצפייה. זה אפילו לא מפעיל ברמת ה"אני לא מאמין שאני רואה את זה" אלא יותר בכיוון של "זומבי, אתה ילד בן ארבע".
באמת שאין לי מילה אחת בזכות הסרט הזה, ועכשיו, כנראה באיחור של איזה עשר שנים, אני נאלץ להודות באמת המרה – רוב זומבי פשוט במאי גרוע ותסריטאי נורא אף יותר. אני אתו סיימתי. לפחות עד הסרט הבא שלו.

"איליי" – Eli

אם הייתם אומרים לי שמכל תוספות האימה האחרונות של נטפליקס, דווקא הסרט הזה יבלוט לטובה, הייתי נשאר ספקטי. אבל כך קרה. ובזמן ש"איליי" הוא לא איזשהו סרט חובה, הוא לפחות מספק חוויית אימה חביבה למדי, עם כמה הקפצות לא רעות, משחק טוב וסיום מוצלח.
האמת שזה אולי הדבר הכי מפתיע ומשונה בו. אני כמובן לא אסגיר שום דבר ממה שקורה במערכתו האחרונה, אבל יש מעט מאוד פעמים בהן סרט אימה מצליח להתעלות על עצמו לקראת הסוף. בדרך כלל, בחלקיהם האחרונים של סרטי ז'אנר, כאשר המפלצת או הרוח מוכרת ונחשפה, והסרט הופך להיות מרדף אחרון, הוא מאבד כוח. ב"איליי" המצב שונה. למעשה, זה העציב אותי ממש שנקודת המפנה האחרונה של הסרט לא מתרחשת באמצע, כי רק אז הסרט מקבל ייחוד ועורר סקרנות.
זה עוד יותר מפתיע בהתחשב בסרט הקודם של התסריטאים, איאן גולדברג וריצ'רד נייג, "הנתיחה של ג'יין דו" שבעיני היה מעולה בשני-שליש הראשונים, ואכזב אותי לחלוטין לקראת הסוף. בנוכחי, על כתיבתו חתום גם דיויד צ'ירצ'ילו, זה בדיוק ההפך.

סרטו של קיארן פוי ("סיטדל") מתרחש כמעט כולו באחוזה כפרית, שהיא למעשה בית מרפא מתקדם, אליו מגיע איליי, ילד שבכל מגע עם האוויר חוטף התקף אלרגיה שמסכן את חייו, והטיפול שמובטח לו שם יכול להפוך אותו לילד רגיל ולא חולני. אביו ואימו (קלי ריילי, שהייתה הבטחה גדולה בתחילת העשור עם "טיסה" ו"הכומר" אך די נעלמה מאז) לנים אתו במוסד הזה, המנוהל על ידי אישה די משונה (לילי טיילור), שם הוא יכול להתנהל בחופשיות ללא חליפת מיגון. אבל כבר בלילה הראשון איליי חווה חזיונות מפחידים של רוחות, והוא לא בטוח האם הם מנסים להרע לו או שמא מסמנים לו שהמקום איננו בטוח בשבילו, ושעדיף לו להסתלק משם כמה שיותר מהר.

אחת הדברים שמנעו ממני ממש ליהנות מהסרט בחלקיו הראשונים, הוא שלתסריט לא היה שום היגיון. בית החולים הזה מפוקפק להדהים מהשנייה הראשונה, ולכן המניע של ההורים נראה סתום, והיה קשה להבין איך מישהו מהם לא מבין שמשהו מאוד בעייתי פה. זה גרם לדמויות לצאת טיפשיות, ואף אחד לא אוהב לראות סרט על כאלה. בסוף, כאשר הדברים מתגלים לנו, הכל מסתדר, אבל עד אז העברתי שעה של גירודי ראש. בגלל זה אני חושב שהטוויסט החביב מגיע מאוחר מדי, וטוב היה אם לא היה מסיים את הסרט אלא נחשף הרבה יותר מוקדם. זה מקרה מאוד נדיר בו הסרט עצמו בסך הכל חביב, אבל אני לגמרי זורם על סרט המשך.

זהו להפעם. חודש הבא גם הוא יהיה עמוס למדי, וכבר עכשיו מתחילים להצטופף סרטי אימה שאני ממש רוצה לספר לכם עליהם. אבל נצטרך לחכות עם זה קצת.
וכמובן, לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית פה למטה.