פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 20: "החצי האפל" (1993)

על אף שהופיע רק בשני ספרים של סטיבן קינג, הפך שריף אלן פאנגבורן לאחת הדמויות הקאנוניות ביותר ביקום של הסופר, ובהחלט האהובות ביותר. לא רק כי הוא שוטר מאוד טוב, אלא כי הוא יותר מהכל בן אדם נהדר. בעולם של קינג, פאנגבורן הוא השריף של העיירה המדומיינת קאסל רוק במדינת מיין, שמאכלסת חלק משמעותי מסיפוריו, והוא תמיד מישהו שנוכחותו מבשרת דברים טובים. ואתם יודעים כמה זה נדיר בעולם האימה של קינג.
הפעם הראשונה בה הופיע פאנגבורן הייתה כדמות משנה משמעותית ב"החצי האפל" שראה אור ב-1989, ולאחר מכן כבר היה דמות ראשית בספר עב הכרס "דברים שצריך" שיצא שלוש שנים לאחר מכן. לאחרונה העמיק את חשיבותו ביקום של קינג כאחת הדמויות המרכזיות בסדרה של הולו "קאסל רוק", שנשענת על המורשת של כתבי קינג.
באופן מקרי למדי, שני הסרטים על פי הספרים בהשתתפותו של פאנגבורן יצאו לבתי הקולנוע בשנת 1993, אבל זה לא היה התכנון. "החצי האפל", בו מגלם אותו מייקל רוקר ("הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי" ויונדו מסרטי "שומרי הגלקסיה"), הושלם כבר ב-1991 אבל המשבר שפקד את חברת ההפקה אוריון ייבש אותו על המדף במשך שנתיים וכשיצא בסופו של דבר אמנם זכה לתמיכת הביקורות אבל הפך לכישלון כלכלי עצום.
ל"דברים שצריך" נגיע בפרק הבא.

"החצי האפל" (The Dark Half) הפגיש שוב בין קינג ובין ג'ורג' רומרו, אמן האימה ששינה את פני הקולנוע עם "ליל המתים החיים" ב-1968 ולאחר מכן ביים עוד כמה מסרטי הזומבים המפורסמים ("שחר המתים", "יום המתים") ועוד סרטי אימה מוערכים ("מרטין", קרייזיס"). רומרו ביים את האנתולוגיה הראשונה על פי קינג, "קריפשואו" וכתב את סרט ההמשך. "החצי האפל" סימן את מפגשם האחרון של השניים. למעשה, מ-1991 עד מותו ב-2017 הספיק רומרו להשלים רק ארבעה סרטים נוספים.
אני מניח שלקהל הישראלי "החצי האפל" הוא אחד הספרים המזוהים ביותר עם קינג, מכיוון שהוא אחד הראשונים שתורגמו לעברית. למעשה, אם אינני טועה, מכל הספרים של קינג שעובדו לקולנוע עד נקודת הזמן אליה הגענו עם "החצי האפל", רק ארבעה ראו אור בעברית ("הניצוץ", "יורקת האש", "בית קברות לחיות" ו"מיזרי". אפשר להוסיף לזה גם את "זה" שעובד למיני-סדרה).
ככזה, הספר הזה הוא אחד מראשוני הקינגים שאני קראתי, ואלו שהכניסו אותי לתוך עולם הסיוטים הכל כך אהוב הזה.

את "החצי האפל" אפשר ממש לכנות "פי 1000 סטיבן קינג". לא רק שהוא מתרחש בקאסל רוק, הוא גם שוב מציב כגיבורו דמות של סופר. זה כבר קרה עד כה עם "אני והחבר'ה", "הניצוץ" ו"מיזרי", ותאמינו לי שעוד יקרה עוד בעתיד. אבל יותר מזה, כמו ב"הניצוץ" הגיבור צריך להתמודד עם כוח אפל שהוא בעצמו אחראי לו, וכמו ב"מיזרי" הצורך הבלתי נשלט לכתוב הוא זה שמביא אליו את הסכנה, ובשניהם מכונת הכתיבה משמשת כנשק באיזשהו שלב. כמו ב"איזור הדמדומים" הוא מורה, וכמו ב"לפעמים הם חוזרים" הגיבור, שהוא גם איש משפחה לבנבן, נאבק ביצור על טבעי עם הרבה ג'ל בשיער, וכמו ב"סהרורים" להק מאוד עצום של חיות יעזור למגר את הרשע. אם בסרט הקודם היו אלו חתולים, הפעם קינג החליט ללכת על יצורים מכונפים. דרורים, אם להיות יותר ספציפיים.

רומרו גם עיבד בעצמו את הספר לתסריט, ונשאר פחות או יותר נאמן למקור. הכל מתחיל בסוף שנות השישים, כאשר נער בשם ת'אד ביומונט מגלה את ההנאה שבכתיבה, אבל גם חווה כאבי ראש איומים. בחדר הניתוח, מגלה הצוות הרפואי מה הגורם לכך – עין אנושית. בתוך המוח של ביומונט. וגם משהו שנראה כמו נחיר וכמה שיניים (באחת מהן יש חור, כפי שמתעקשים להדגיש לנו). המנתח לא באמת מתרגש. זה בסך הכל תיאום שת'אד ספג לעצמו במהלך ההיריון, וכנראה נותרו ממנו שאריות. לא נורא. בואו נוציא את העין הזו ונתפור את הילד.
שנים לאחר מכן ביומונט הוא מרצה בתיכון שעומל על ספר חדש. מה שלא הרבה יודעים, הוא שביומונט כבר כתב מספר רבי מכר מצליחים, אבל תחת שם העט ג'ורג' סטארק. אלו סיפורים אלימים ואכזריים שללא ספק בקעו ממוח חולני, ובמרכזם הדמות המכונה אלקסיס מאכינה (איך עדיין לא הייתה מתמודדת עם השם הזה ב"מרוץ הדראג של רופול" זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת), והם כוללים רציחות נוראיות במיוחד ותפיסת עולם ניהילסטית עד מאוד.
ביומונט מתכוון לסגור את הפינה הזו של סטארק בחייו, אבל איזשהו פרחח כלשהו מנסה לסחוט אותו ואומר שאם לא ישלם לו, הוא יחשוף את היותו סטארק. ביומונט, בעצת המו"ל שלו, מחליט להתחכם וחושף את האמת על סטארק, ובכתבה מיוחדת לעיתון אפילו מצטלם מעל קברו המומצא. מה שמשתבש בדרך הוא שג'ורג' סטארק איכשהו לובש צורה אנושית ויוצא לנקום באלו שחשפו אותו, אבל מגלה שהוא מתחיל להתפורר ואם ביומונט לא ימשיך לכתוב דרכו, הוא יעלם לחלוטין. וכך ביומונט מגלה לא רק שהוא החשוד העיקרי בכמה רציחות, אלא שחיי משפחתו בסכנה מול האלטר אגו הקטלני שלו.
כמובן שיש פה אלמנט קינג ביוגרפי, כי הרי גם לסופר המפורסם היה שם עט שאת זהותו החביא. תוכלו לקרוא על כך בפרק על "הנרדף".

עלילות הגיוניות מאלו ראינו כבר בעבר, נאמר זאת בעדינות, אבל אחד הדברים המרשימים ב"החצי האפל" הוא שאיכשהו לגמרי אפשר לזרום על הסבירות המפוקפקת של הסיפור. רומרו נדמה שממש התחבר לחומר המקור, ויצר סרט אימה לא רע בכלל. או לפחות הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. לא רק שהוא עשוי טוב והאיפור שלו עדיין מחזיק, יש בו כמה רציחות ממש מצוינות והוא מצליח לשמור על איזון סביר בין העלילה המופרכת שלו לבין לא ללכת לאיבוד לגמרי כקאמפ או סתם סרט מופרך ושטותי.
צלם הסרט טוני פירס-רוברטס ששמו מזוהה בעיקר עם דרמות בריטיות מכובדות כמו "זיכרונות אהבה מפירנצה", "זיכרונות מאחוזת הווארד" ו"שארית היום", שלושתם של ג'יימס איוורי, ועל השניים הראשונים היה מועמד לאוסקר. הוא גם האיש מאחורי המצלמה של המותחן המצוין "הלקוח", וסרטי האקשן-אימה הפחות מרשימים "מלחמת האופל", "דום" ו"האקדמיה לערפדים". פירס-רוברטס עושה יופי של עבודה ב"החצי האפל" ויש בו לא מעט משחקי תאורה מרשימים. על המוזיקה אחראי אחד ממלחיני האימה המהוללים ביותר, כריסטופר יאנג, שלשמו נזקפים פסי הקול של "סיוט ברחוב אלם 2", "מעורר השאול", "הזבוב 2", "מין מסוכן", "סיבה מוצדקת", "קופיקאט", "אגדה אורבנית", "הרואה בקלפים", "קחי אותי לגיהנום", "רוח זדונית" ו"לילה מסוכן". לא תופתעו לשמוע בוודאי שהוא גם האחראי על המוזיקה לרימייק המתקרב של "בית קברות לחיות".

שתי הסתייגויות מרכזיות בכל זאת יש לי מ"החצי האפל" הראשונה היא אורכו. הסרט נמשך על פני שעתיים, מה שהופך אותו לאחד מעיבודי קינג הארוכים ביותר נכון ל-1993, וזה לחלוטין לא הכרחי. באיזשהו שלב הסרט מרגיש קצת מתיש, והידוק היה יכול לשדרגו פלאים.
הדבר השני רחוק מלהיות קונצנזוס, ויש המון שיחלקו עלי בנחרצות, אבל לי הייתה בעיה רצינית עם הליהוק של הדמות הראשית.

את ביומונט וסטארק מגלם, באופן טבעי, אותו שחקן. זהו טימותי האטון, שב-1980 הפך לאחד מזוכי האוסקר הצעירים ביותר בתולדות הטקס בזכות הופעתו הבלתי נשכחת ב"אנשים פשוטים". הקריירה של האטון לא ממש פרחה מאז שגילם את דמות המתבגר האומלל בסרטו של רוברט רדפורד, ועל אף קריירה יציבה בפרויקטים מאוד לא מעניינים ועל אף שמדי פעם נראה כאילו הוא חוזר למסלול (עם "ילדות יפות" ב-1996, למשל. כמה שאני אוהב את הסרט הזה), נראה ששיאו מאחוריו. למרבה השמחה האטון מצא לאחרונה עדנה בעולם הטלוויזיה עם "פשע אמריקאי" עליו היה מועמד לאמי, ובתפקיד מרכזי בלהיט השנתי של נטפליקס "מי מתגורר בבית היל" שם גילם את הגרסה המבוגרת של אבי המשפחה. תוכלו לראות אותו גם לשתי סצנות ב"ילד יפה" שלאחרונה הגיע לבתי הקולנוע בארץ.
אני מצאתי את האטון לא רע בכלל בתפקיד ביומונט, אבל כשהוא צריך לגלם את החצי האפל, זה נראה נורא. גם הפיזיות שלו וגם הניסיון שלו, כבחור עם בייביפייס ועיניים טובות, לגלם את הרוע המוחלט עלו בתוהו. במהלך הצפייה ניסיתי להבין האם הוא מנסה לעשות חיקוי של מייקל קיטון, או שמא הייתה פה החמצת ליהוק מוחלטת. ואם כבר אנחנו בנושא, אם עושים לספר הזה גרסה נוספת בקרוב, התפקיד הזה מושלם לג'וש ברולין. רק אומר.

שאר הקאסט דווקא מספק את העבודה. בתפקיד אשתו של ביומונט, שכמיטב המסורת בסרטי סטיבן קינג היא אך ורק "אשתו של" ולא יותר מזה, נמצאת איימי מאדיגן המקסימה שגנבה את ההצגה מקווין קוסטנר ב"שדה החלומות", הייתה מועמדת לאוסקר ב-1986, וכיום מופיעה בתפקידים קטנים בקולנוע ובטלוויזיה. היא מעניקה המון ללא-דמות שלה בסרט. מייקל רוקר בתפקיד פאנגבורן אתו התחלנו הוא כמובן חדשות טובות תמיד, ואוהבי הקולנוע הקלאסי יתלהבו לגלות פה בתפקיד קטן את ג'ולי האריס, שגילמה את אהובת שני האחים ב"קדמת עדן" של איליה קאזאן.

בפרק הבא שוב נפגוש את אלן פאנגבורן, הפעם בגילומו של אד האריס. אנחנו נבדוק מי לבש את זה יותר טוב.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "מיזרי" (1990)
4. "אני והחבר'ה" (1986)
5. "בית קברות לחיות" (1989)
6. "סילבר בולט" (1985)
7. "החצי האפל" (1993)
8. "סהרורים" (1992)
9. "בהילוך רצחני" (1986)
10. "קוז'ו" (1983)
11. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
12. "הנרדף" (1987)
13. "כריסטין" (1983)
14. "קריפשואו 2" (1987)
15. "יורקת האש" (1984)
16. "ילדי התירס" (1984)
17. "מכסח הדשא" (1992)
18. "משמרת בית הקברות" (1990)
19. "קריפשואו" (1982)
20. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
21. "עין החתול" (1985)