פסטיבל ניו יורק 2018: ״המשפחה שלי״, ״חיים פרטיים״, ״High Life״

גם השנה פסטיבל הקולנוע של ניו יורק היה עבורי קרוב-רחוק, אולי אפילו יותר מבפעם הקודמת. הנסיבות לכך היו רצף ביקורים משפחתיים בימים הראשונים של הפסטיבל, ולא פחות מכריע בשבועיים שלפניו אז משובצות הקרנות העיתונות, אבל בעיקר התוכניה עצמה. למי שלא מכירים או מכירות, מדובר בפסטיבל לקט – אוצרות מחושבת בלי דגש על בכורות עולמיות אם תרצו לפרגן, או איסוף שאריות מפסטיבלים בינלאומיים חשובים יותר והגשתן לקהל הניו-יורקרי המדושן במחירים מופקעים, אם תעדיפו להקניט. בכל מקרה, מבחינת סיקור לסריטה זה אומר שמשהו כמו חצי מהפסטיבל לא היה רלוונטי עבורי לכתיבה – הוא כבר סוקר בקאן, ונציה, ירושלים וחיפה. מכיוון שהסרטים הללו עדיין לא זמינים לקהל הישראלי נכון לכרגע, גם לא ראיתי צורך מיוחד להיחפז עם הדיווחים. זה הראשון מבין שניים והוא מגיע בשלב מאוחר מאוד של הפסטיבל.

כדי שתבינו עד כמה הבלוג כבר היה מכוסה מראש, כלומר שלא סתם התעצלתי, הנה כמה כותרים מרכזיים שעיטרו את התוכניה. עמוד השדרה של הפסטיבל הוא שלוש הקרנות הגאלה של סרט פתיחה, נעילה ואמצע. בדרך כלל אלה בכורות עולמיות אבל הפעם: ״המועדפת״ של לנתימוס, ״רומא״ של קוארון, ו״בשערי הנצח״ של שנאבל (בסדר הזה). כולם כבר לקחו חלק בפסטיבל ונציה, וסוקרו על ידי עופר. מהלידו הגיעו אל מנהטן גם ״הבלדה על באסטר סקארגס״, ״חיים כפולים״, ״דארמה אמריקאית״, ״מונרביה אינדיאנה״, ו״הצד האחר של הרוח״, גם עליהם אפשר לקרוא את דעתו של עופר.

מהתחרות הראשית בפסטיבל קאן, אפשר למצוא את ״3 פנים״, ״אסאקו 1 ו2״, ״אפר הוא לבן טהור״, ״בערה״, ״אהבה בימים קרים״, ״לזרו השמח״, ״מלאך מתנצל״ ו״עץ האגס הפראי״, בגיבוי סרטי מסגורת המשנה שהבולט בהם הוא ״גבול״. עוד יצא שכבר כתבנו על צמד הסרטים של הונג סאנג-סו לשנה זו, ״עשבים״ ו״המלון על שפת הנהר״, שניהם הוצגו גם בפסטיבל ניו יורק שפשוט מעריצים את הבמאי הזה.

בכל זאת ולמרות הכל, מצאתי מספר סרטים שטרם כתבנו עליהם. חלקם מובאים בדיווח זה ואחרים יחכו לבא אחריו, שיכלול אולי גם קצת אווירה ואולי את דעותיי המקוצרות מאוד על חלק ממה שכבר נכתב לאורך השנה. תלוי בכמה סרטים אספיק לתפוס עד תום הפסטיבל, שהחל ב-28.9 ויסתיים ב-14.10 אבל אני, כאמור, הצטרפתי רק לשבוע הנועל שלו. בדיווח זה אפשר יהיה למצוא תחילה השלמת חור מרכזי במארג של הבלוג, הלא הוא זוכה פסטיבל קאן 2018, ובהמשך שתי יצירות חדשות של יוצרות שמאוד אהובות על פסטיבל ניו יורק – אחת הפציצה, האחרת הבאישה.

המשפחה שלי
Shoplifters

עול הציפיות שבא עם זכייה בדקל הזהב לא פסח עבורי על הסרט שהחמצתי בפסטיבל קאן, ועוד שכנעתי את עצמי כשעזבתי בטרם עת שזה בסדר – הרי רוב הסרטים של הירוקאזו קורה-אדה דומים עד זהים, וגם אם אני אוהב את כולם בטח לא הפסדתי משהו שאי אפשר יהיה להשלים בניחותא. יומיים לאחר מכן הוא זכה בכבוד הגדול ביותר שיודעים להעניק בקאן ואני התחלתי לא רק לאכול את עצמי אלא גם להסתקרן – האם באמת מדובר בסרט שמגיע לפסגות הקודמות שלו? מתעלה עליהן? או שאולי פשוט הגיע זמנו של היוצר היפני הוותיק והפורה לרשום את הדקל על שמו? התשובה שאני יכול לנסח אחרי הצפייה המיוחלת מורכבת משביבי השאלות הללו.

נציג יפן לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עוסק במשפחת גנבים, וזהו גם שמו ביפנית. באנגלית בחרו להבליט את אלמנט הפשעים הקטנים, בעוד בישראל יקראו לו ״המשפחה שלי״ – ובשני המקרים מדובר בפספוס. המתח בין שני המושגים האלה, ובחינה מחודשת של כל אחד מהם, היא לב ליבו של הסרט והוא לא שלם בלי אחד משני חצאיו. זה ממש לא היה הזמן להפעיל את מחולל שמות סרטי קורה-אדה, במאי שסרטיו האחרונים נקראו ״סיפור משפחתי״ ו״אחותנו הקטנה״ וגם אלה בעלי השמות הייחודיים יותר מתמקדים לרוב במשפחות ומשפחתיות. אולם, בסרטו משנה שעברה, שנקרא ״הרצח השלישי״, התנסה הבמאי בז׳אנר מותחני הפשע ואלמנטים מסויימים זלגו גם אל יצירתו הנוכחית.

משפחת הגנבים שבמרכז הסרט אינה שגרתית גם מעבר לעובדה שהם סוחבים מחנויות וגרים כולם בפחון רעוע אצל הסבתא (קירין קיקי). גם המבנה המשפחתי וקשרי הדם בין הדמויות לא לגמרי ברורים בתחילה, אבל נדמה שכולם יודעים את תפקידם. ישנם מעין זוג הורים, הבעל עובד בבניין והאישה בגיהוץ תעשייתי. כלומר, שניהם עומלים עבור אחרים המצויים ברמת חיים שהם לא יכולים להרשות לעצמם, מספקים להם דברים בסיסיים שחסרים להם – ביגוד ומחסה. הבאה בשרשרת המרכיבה את המשפחה היא בחורה צעירה המתפרנסת מהופעה בחדרי צפייה, סוג של חשפנות בלי עירום. ישנו גם נער המתמחה בגניבה מחנויות ובתחילת הסרט הוא והגבר שמגדל אותו כאב, אבל אינו אביו, מוצאים את התוספת החדשה למשפחה – ילדונת מתוקה מלהכיל, עזובה במרפסת. היא מלאה צלקות ומעדיפה לבוא איתם מאשר לחכות שהוריה יחזרו, אם בכלל. בעוד יתר חברות המשפחה לא לגמרי בטוחות שזה בסדר להשאיר את הילדה העזובה, הצרות נוחתות עליהם בצרורות.

כרגיל אצל הבמאי, הדרמה אנושית וצנועה והמבע הקולנועי מצומצם כדי לתת מקום להופעות ולדמויות. כל אחת מהן נוגעת ללב בדרכה וקורה-אדה מעצב אותם כאנשים פשוטים שאמנם יודעים את מקומם בחיים אבל אין זה אומר שאל להם לחלום ולפנטז. זהו סרטה האחרון של קירין קיקי, שחקנית יפנית מופלאה שוודאי מוכרת לקהל הישראלי בזכות סרטיו הקודמים של הבמאי, או ״אן״, למשל. גם בלי הידיעה הזאת הופעתה נוגעת ללב, ובמיוחד הקשר שלה עם הדמות שמגלמת מאיו מאצוקה, אותה צעירה ה״מנענעת למחייתה״ כהגדרת הסרט. מהצד השני של סקאלת הגיל, קורה-אדה שב ומתגלה כעילוי בכל הקשור לבימוי שחקנים-ילדים ומסוגל לבנות סצנות שלמות בלי אף מבוגר בסביבה, כפי שהוכיח בעבר בסרטים כמו ״המשאלה״ ו״איש אינו יודע״. פעם נוספת אוכל משחק תפקיד חשוב, שלא לומר דמות משנה, ובסיום ההקרנה מצאתי את עצמי שואב קערת ראמן עם מנה כפולה של אטריות. ראו הוזהרתם והוזהרתן.

מילת המפתח בפסקה הקודמת היא ״כרגיל״, כלומר במבט ראשון נדמה שהכל כמו תמיד, לכן מעניין יותר לחפש היכן נבדל הסרט הזה מיתר הפילמוגרפיה של הבמאי. מה שמצאתי כאן בעיקר היא התייחסויות מפורשות מתמיד למיניות, הן בדיאלוג ואפילו חזותית במספר רגעים. לא יודע אם זה מקפיץ את הסרט רמה אבל זה בהחלט מנתב אותו הרחק מהטריטוריות התמימות והטהורות שבהן התנהלו חלק מהסיפורים הקודמים של הבמאי, יחד עם העיסוק בסוגיות מוסר דרך פשעים קלים. אבל אם במשך רוב הסרט הייתי משוכנע שצדקתי לגבי זה שאין חדש תחת השמש אצל קורה-אדה, לבסוף הגיעה המערכה השלישית שהיא זו שכנראה העניקה לו את הדקל.

מבלי לספיילר, לפחות עד שהסרט יגיע לאקרנים בישראל בחודש הבא, הפירוק והדיון של היוצר במושג המשפחה מקבל בסיום קונטרה ממקום חברתי. זה כבר לא רק ״מה הופך חבורת אנשים למשפחה״ אלא גם ״מה הופך אדם לפושע״ וכיצד החוקים היבשים דוחקים אקטים מסויימים אבל כפי שניתן לראות אולי פעולות כאלה הן הדבר היותר אנושי שאפשר לעשות במצב נתון. מערכת החוק והמשפט נועדה להגן על המבנה השברירי של החברה מפני אלה שמאיימים לפגוע בה, אבל האם הדחויים של אותה חברה ראויים להישפט דרך הפריזמה של אלה שהותירו אותם בחוץ? וזאת למרות שכנגד כל הסיכויים הצליחו ליצור תא משפחתי, מיקרו-חברה, שמתפקד ברווחה? יצאתי מהסרט הרבה יותר מהורהר והמוסר שלי נהיה הרבה יותר מעורער ממה שהיה נדמה בתחילה. הסרט עדיין מצטרף עבורי לרשימה של יוצרים שזוכים בדקל הזהב לא בהכרח על סרטם הטוב ביותר, אבל זה כן ניסיון של הבמאי לאתגר את עצמו ואת הקהל וזה בהחלט ראוי להערכה ולהוקרה.

חיים פרטיים
Private Life

סרטה החדש של תמרה ג׳נקינס (״לסגור מעגל״) זמין ממש כעת גם בנטפליקס, כולל בישראל כמובן, החל מרגע לאחר הבכורה שלו בפסטיבל ניו יורק. מי שמכיר את סרטה הקודם אולי ימצא כמה קווי דמיון לזה הנוכחי, אבל יותר מכל הוא משתייך בעיניי לשני תתי-ז׳אנרים מעניינים. הראשון הוא סרטים על בעיות פוריות, נושא אוניברסלי שבקולנוע הישראלי יוצגו לאחרונה ב״אבינו״ של מני יעיש ו״נפילות״ הקצר וזוכה האופיר של ארז תדמור, שמתרחב השנה לסרט באורך מלא. הסוג השני והמשמעותי לא פחות הוא כל אותם סרטים ניו-יורקיים על דמויות של ניו-יורקרים, שלא יכולים להתרחש בשום מקום אחר. והסרט הזה הוא NYC עד לשד עצמותיו, כך שמצד אחד אני בטוח שפספסתי לא מעט בדיחות ואזכורים ולעומת זאת חייכתי כפליים בכל פעם שתפסתי את הכוונות הגלויות והנסתרות.

הסרט נפתח בחדר המיטות, בסצנה אינטימית בין שתי הדמויות הראשיות, רייצ׳ל וריצ׳רד (קתרין האן ופול ג׳יאמטי). אך למרות שהם עירומים למחצה ועוסקים בניסיון להביא ילד לעולם, אין בסצנה שמץ של מיניות – להיפך. ריצ׳ מזריק לרייצ׳ הורמונים, באופן שאינו חסר דמיון לאקט של חדירה, אבל חסר רגש כמעט לגמרי. השניים כמובן מתייחסים בהומור ספוג אירוניה לכל הסיטואציה ובתוך רגע אחד הסרט נצבע במלוא פלטת הגוונים שלו – מדובר בקומדיה על נושא מאוד קליני ולא משעשע במהותו כמו טיפולי פוריות ונסיונות, אבל גם בדרמה מרסקת לב על נושאים משמחים כמו הבאת חיים לעולם או חיבוק החיים שכבר קיימים בו.

בהמשך נלמד להכיר את האנשים שמאחורי שני הגופים הלא-פוריים. מדובר בזוג בשנות ה-40 לחייהם, שגרים באיזור מגניב במנהטן אבל תהילתם מאחוריהם ותחום הכתיבה והתיאטרון זורם בעורקיהם במעט מאוד תשוקה כרגע. מה שכן זורם עד כדי התפרצות הם פחדים קיומיים ונוירוזות יומיומיות סביב נושא אי-ההורות שלהם, עד כדי כך שהם הופכים לבדיחה של המשפחה המורחבת. אחיו של רי׳צרד (ג׳ון קרול לינץ׳) ואשתו החדשה (מולי שאנון) הם תמונת הראי לשניים האלה – גרים בפרברים ומגדלים שתי בנות, אחת מנישואין קודמים של האישה. הבת הזו היא סיידי (קיילי קארטר, שגילמה דמות בשם זהה בסדרה ״Godless״), צעירה דעתנית המרגישה יותר קרובה לדודים-החורגים שלה מאשר אל אמה הביולוגית. כשהיא נושרת מהקולג׳ וחלומה להיות סופרת נדמה רחוק מתמיד, היא מבקשת להתארח אצלם לצורך השראה ומביאה עימה גם משב של רוח נעורים.

ההתנגשות הזו בין הצעירה הפזיזה והפנטזיונרית לבין הזוג הנשוי והכבוי בכל התחומים מלבד השתוקקותו לדור המשך, היא שמתדלקת את החלק השני של הסרט אחרי הפתיחה המצויינת. כל מחמאה של סיידי לדודים-חורגים המגניבים שלה רק צורבת את עורם, וכל ענייני הגיל והלב באים לידי ביטוי במגוון דרכים שנעות בין המדגדג למדכדך. הטון המלנקומי (מלנכולי+קומי) של הסרט הוא רק אחת ממעלותיו, כאשר לצידו בולטים הדיאלוגים השוצפים והמצחיקים-מכאיבים, א-לה נואה באומבך. או כל יוצר או יוצרת נוספים שתעלו בדעתכם או בדעתכן המזוהה עם ניו-יורק (לא, אני לא אכתוב את השם ההוא, היה מת).

השחקנים עושים הרבה יותר מאשר להעביר את השורות שכתבו להם, או רק להתאים לאווירה הכללית. מזמן לא נהניתי ככה מתפקיד של ג׳יאמטי, ונדמה לי שגם הוא. מולו, האן מצליחה לצקת המון פגיעות ואנושיות לדמות די בלתי נסבלת. אסתכן כאן בחטא גדול למדי, אבל ממה שהתרשמתי בפאנל עם הבמאית ועוד יותר מכך בערב הידוע לשמצה בו הנחתה אירוע עם ג׳ייסון רייטמן עליו התלוננתי בעבר – נדמה לי שהדמות הנשית הראשית היא סך כל חרדותיה של היוצרת שלה. לינץ׳ ושאנון תומכים היטב וזוכים לרגעים מרגשים או משעשעים משל עצמם, וכמוהם דניס או׳הייר בתפקיד רופא הפוריות שמלווה את הזוג ופשוט חייב להתבדח ברגעים הכי לא נכונים. קרטר, בתפקיד שהולך ותופס נפח ככל שהסרט מתקדם, הייתה יכולה להיחשב כתגלית אילולא היה זה הקרדיט החמישי שלה, אבל בואו נגיד שיש לה עוד מעריץ במועדון אחרי הסרט הזה. אל תיבהלו מאורך של כשעתיים שחולפות ביעף, וגם אם נודה שחציו השני אינו מצויין כמו הראשון, האופן בו נפתרים בו דברים בהחלט מרשים ותמונת הסיום פשוט נהדרת.

High Life

משום מה שלוש המילים ״רוברט פטינסון בחלל״ הספיקו לי כדי ללכת על עיוור לסרט הזה. אני גם בעד שזה יהיה השם העברי שלו אם וכאשר יגיע לאיזושהי מסגרת הקרנה בישראל, למרות שכל תרגום כמו ״על הגובה״ או ״חוג הסילון״ יעבירו את המשמעות המקורית. אפשר גם לתאר את הסרט בצורה מסקרנת (ומתחרזת) אף יותר – קלייר דני עושה מדע בדיוני. אם תיתקלו ביצירה בהמשך השנה או החיים אני ממליץ על הימנעות מתקצירים וטריילרים, כי האלמנט של גילוי תוכן הסרט במלואו או אפילו אי ידיעת רשימת השחקנים מאוד – כל זה מאוד עזר לי לא להירדם. זה אומר שאני ממליץ גם על הימנעות מהסרט עצמו, כי הפנטזיה שלי לראות יום אחד סרט של הבמאית הזו ולהבין מה היא רוצה ממני כצופה – נשארה שוב בגדר פנטזיה.

הסרט מתחיל עם שתי דמויות בלבד בתחנת חלל בצורת קוביה – רוברט פטינסון יקירנו ותינוקת אקסטרה אקספרסיבית. משהו בהתנהגות שלו לא ממש מזכיר אסטרונאוט משכיל ומיומן, וניכר שישנן עוד חליפות חלל שתלויות על קולבים ביציאה מן המקום, מלבד זו שהוא משתמש בה. מה הסיפור שלו? מה קרה לכל הצוות? ואיפה אמא של התינוקת, בהנחה שהוא האבא? הסרט ינסה לענות על השאלות האלה ועל אחרות שצצות וצפות במהלכו במשך 110 הדקות המתישות המרכיבות את היצירה, אבל כדי שנזכור מיד בהתחלה שמדובר בסרט של קלייר דני, המילה הראשונה שהגיבור מלמד את הפעוטה היא ״טאבו״.

אם הייתי צריך לכתוב אזהרות טריגר לסרט, הייתי מבקש לקצר והולך על משהו כמו: ״הכל חוץ מקניבליזם״. בעצם גם זה מוטל בספק, בהתחשב במערכת האקולוגית הסגורה של תחנת החלל. כל מה שלא תרצו לראות בסרט קולנוע מבחינת התכווצות בכסא או ניסיון לזעזוע רגשי, נמצא פה בנדיבות וכרגיל אצל היוצרת. מעבר לפרובוקציות ממש לא הבנתי מה עוד יש כאן או מדוע בחרה היוצרת בז׳אנר המדע הבדיוני. הסרט ממש לא מנסה להיות הגיוני או מדוייק מדעית, ואם הוא כן ניסה זה מסביר למה כמעט פרצתי בצחוק בסצנות הרציניות. הוא גם לא איזו חוויה ויזואלית עוצרת נשימה במקרה וצפיתם או צפיתן בעבר ב״אודיסאה בחלל״ או אפילו ״בין כוכבים״, ובוודאי שאינו משל פילוסופי ברוח ״סולאריס״. אם הוא כן ניסה להיות, ויש סצנות או רגעים שהרגשתי שמהווים רפרנסים לקובריק או טרקובסקי, אולי תשמעו חבטה עמומה מהקבר של היוצרים הללו, בזמן שהם דופקים את הראש בארון הקבורה מרוב מבוכה גם לאחר מותם.

מה שנשאר ברשימה הוא שימוש במדע-בדיוני וסביבה סטרילית כמו תחנת-חלל כדי לדבר על טבע האדם, החוויה האנושית ושאר סוגיות שהעסיקו את הקולנוע בכלל והז׳אנר בפרט. אבל מה שיש לבמאית לומר בנושא הוא לא רק בנאלי וחוזר על עצמו מסרטיה הקודמים, אלא גם קל לסיכום במשפט או אפילו מילה – הכל חרא. אין בסרט חמלה או רגשות מורכבים, רק דחפים פרימיטיביים, נקמות קטנות, ונסיונות להגיע אל הנשגב דרך הביוב. אבל נחשו מה יש בביוב? כן, שוב חרא. איזה שעמום, בחיי. ובואו לא נתחיל לדבר על קולנוע מאוד לא מרשים ועל הופעות משחק שמזעזעות יותר מכל פרובוקציה. לא של פטינסון, אל דאגה הוא דווקא לא רע. אבל כשתינוקת היא אחת המצטיינות בקאסט אפשר ללמוד עד כמה המצב חמור. יום אחד אולי אוהב סרט של קלייר דני. כמה שהיא יותר מיואשת ומייאשת ככה אני מתמלא בתקווה לכך שזה יקרה, כתגובת נגד.