אוסקר 2018/19: כל המתמודדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה – חלק א'

ידוע ומוכר שקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר האמריקאי היא אהבה גדולה של סריטה מאז ומתמיד. אולי אפילו גדולה יותר אפילו מזו של האקדמיה האמריקאית עצמה, אם יורשה לי. ומכיוון שלאחרונה טובי בנינו באתר התחילו לפקוד את פסטיבלי קולנוע בינלאומיים רבים יותר (חוץ ממני. כנס דראג בלונדון היה השיא התרבותי שלי השנה), כך גם הבנתנו במרוץ רק הולכת ומשתפרת. שזה משמח.

מאז 2012, עם הגעת הדדליין להגשה של המדינות השונות, אני מפרסם פוסטפלצת שמכיל בתוכו מעט אינפורמציה הכרחית על כל הנציגים בניסיון לפזר את הערפל לגבי הקטגוריה המתגבשת לטובת הכלל. בשנה שעברה זה הגיע לשיא עם מעל 90 סרטים שונים. כאב ראש שלא יתואר.
השנה החלטתי ללכת על קונספט קצת שונה. במקום רשימה בלתי נגמרת שקשה מאוד להכיל בפעם אחת, הפעם אפרסם זאת בחלקים יחד עם טפטוף הנציגויות שמתפרסמות לאיטן במהלך החודש. יש לזה גם אמתלה טכנית – הדדליין השנה יוצא בדיוק בסוף פסטיבל חיפה, ומכיוון שאהיה עסוק בבינג' סרטים ושאיפת אוויר הכרמל הסתווי, חששתי שלא אספיק להביא את כל האינפורמציה הכל כך לא משמעותית הזאת בזמן, וכולנו נהיה מאוד עצובים.

ועל כן, מעתה ועד ימיו הראשונים של אוקטובר, נצבור פה את רשימת המתמודדים הארוכה לאט ובטוח, וננסה להדביק את הקצב. לא יהיה שמח ממני אם תצטרפו.
כמובן שנזכיר שעד שתפרסם האקדמיה האמריקאית את הרשימה הסופית של הנציגים, ייתכן ויהיו שינויים – כמה סרטים יפסלו, כמה יוחלפו וכמה פשוט ינשרו. מבטיח לעדכן כשזה יקרה.

בחלק הראשון יש לנו לא פחות מ-16 נציגים שכבר הוכרזו, כולל התוספת הטרייה ביותר – זו שלנו, העם היושב בציון. על חלק מהסרטים תוכלו למצוא טקסטים נרחבים יותר מסריטה בחודשים האחרונים, אז שימו לב ללינקים.

ועל כן, ללא הקדמות נוספות, הנהו החלק הראשון של כל מתמודדי המדינות לאוסקר הטוב ביותר בשפה זרה (אלפ"בתי).

אוסטריה – "ואלס לולדהיים" (Waldheims Walzer)
זוכת שני האוסקרים אוסטריה ("הזייפנים" ו"אהבה", שגם היה ב-2012 למועמדות האחרונה עד כה של המדינה) בחרה לשלוח סרט תיעודי לאוסקר השנה, כזה שהתחבב על אוצרי ושופטי פסטיבל דוקאביב שם זכה ציון לשבח במסגרת פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
את הדוקו ביימה האקטיביסטית רות בקרמן, והוא מתחקה אחר המרוץ לנשיאות של קורט ולדהיים ב-1986, כזה שחשף את עברו הנאצי, ודרכו מנסה בקרמן לבחון את הדרך בה השפיעה השואה על המדינה.
הסרט הוקרן גם בפסטיבל ברלין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: מצד אחד שואה, מצד שני דוקומנטרי. נראה לי שהחלק השני יגבר על הראשון.

אוקראינה – "דונבאס" (Donbass)
לא מעט אופציות היו לאוקראינים השנה, והם בחרו בסרטו של המאסטר הפורה סרגיי לוזניצה, שפתח את מסגרת מבט מסויים בפסטיבל קאן של השנה, הוקרן בפסטיבל ירושלים, ועדיין ניצב במקום מכובד ברשימת הסרטים האהובים עלי ביותר ב-2018.
דונבאס הוא המחוז בו מתרחש סרטו רחב היריעה של לוזניצה, שבו כמעט כל סצנה (ויש המון מהן על פני כמעט שעתיים) מביאה דמויות שונות ועלילות חדשות. זה לא הסרט הכי פשוט לצפייה, וזה כנראה יעלה לאוקראינה במועמדות שלה (היא מעולם לא התקבלה לאוסקר), אבל מדובר בחוויית צפייה יוצאת דופן עם כמה רגעים חזקים במיוחד.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: הלוואי, אבל אני מאוד סקפטי.

דונבאס

אסטוניה – "קח או עזוב" (Take it or Leave It)
סרטה העלילתי הראשון של ליינה טרישקינה-ונהאטאלו מביא סיפור עתיק יומין: גבר רווק מופתע לגלות כי הוא אבא, ונאלץ להתמודד לבדו עם גידול העולל. אני יכול להיזכר בכל כך הרבה סרטים בסגנון, כש"מחר הכל מתחיל", "Instructions not Included" הם דוגמאות מהשנים האחרונות (בכמה שינויים מינוריים, גם "שרוכים" הישראלי הוא בתבנית הזו).
הבחירה בסרט הזה מעניינת למדי, כי אני לא מוצא לו שום איזכור בפסטיבלי השנה, כך שאו שהאסטונים די מהמרים פה, או שהם באמת שלחו לאוסקר את מה שהם מאמינים שהוא הסרט הכי טוב שלהם השנה. זה גם קורה לפעמים.
את הסרט הפיק איוו פלט, שהפך להיות יקיר אסטוניה בענייני האוסקר לאחר שהפיק את המועמדות היחידה של המדינה עד כה, "מנדרינות" ב-2014. בשנה שעברה ניסו את מזלם עם "נובמבר" יוצא הדופן, והשנה חזרו לכיוון מסורתי יותר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כנראה שלא.

אקוואדור – "בן של איש" (A Son of Man)
המדינה הדרום אמריקאית שלחה סרט מסע על אב ובנו היוצאים לחפש אוצר של בני האינקה, אם כי זה נשמע לי יותר כמו "השיבה" של זייאגניצב מאשר "ערי הזהב הנסתרות". או "אגירה". או "העיר האבודה Z". בכל מקרה, שני במאים חתומים על הסרט הזה, שלפי הרישומים שברשותי לא הוקרן בשום מקום מחוץ לאקוודור – הראשון הוא פבלו אגוורו, והשני הוא ג'מייקאנופרובלם, שמשהו בי חש שזה לא ממש השם שנתנו לו הוריו אבל אני לא בקיא בהילכות האקוודורים, אז לכו תדעו.
הדבר הכי מסקרן שמצאתי עליו הוא שלשחקנים הראשיים קוראים, קחו נשימה, לואיס פיליפה פרננזדז-סלוואדור ובולונה אשר לוהק לתפקיד הבן, ולואיס פיליפה פרננדז-סלוואדור וקאמפודוניקו בתפקיד האבא. יש גם סבא, אבל לא אספר לכם איך קוראים לשחקן.
סתם, ברור שאני אעשה את זה. מדובר באנדרס פיליפה פרננדז-סלוואדור וזאלדומיבה.
זה ממש גורם לי להתגעגע לשמות כמו ג'מייקאנופרובלם. לא, ברצינות, מה נסגר עם השמות האקוודורים, וכמה גדולה תעודת הזהות שלהם?
זהו הניסיון השביעי של אקוודור באוסקר, אליו שלחה לראשונה נציג בשנת 2000, אך האקדמיה לא התרגשה במיוחד.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פיליפה פרננדז-סלוואדור וממש לא.

בלארוס – "ברבור הזכוכית" (Crystal Swan)
קבלו את הקאמבק של המדינה המזרח אירופאית בלארוס, שמיהרה לשלוח נציג לאוסקר ממש בשנה בה קבעה את חוקתה הנוכחית אי אז ב-1994, ארבע שנים לאחר שזכתה בעצמאות, אז שוב שנתיים לאחר מכן, ואז דממה שארכה 22 שנים. הסרטים האחרים "אני איוון, אתה אברהם" ו"מגיהנום לגיהנום" לא זכו להיכלל ברשימת המועמדים של השנים בהן נשלחו, ואולי הפעם השלישית תביא לכך. זה בטוח הסרט עם השם הפחות מרתיע מכולם.
ההכרזה על שליחת "ברבור הזכוכית" נערכה בבכורת הסרט בפסטיבל קארולבי וארי האחרון. הסרט מספר על דיג'יאית בלארוסית (אלינה נאסיבולינה, שכיכבה בסרט עם השם הכי טוב בעולם "איך ויקטור השום לקח את אלקסיי החתיך לבית האבות". נשבע לכם שיש סרט כזה) בשנות התשעים שחולמת על קריירה באמריקה. את הסרט ביימה דריה זוק, שפועלת בעיקר בניו יורק בימים אלו, וזוהי יצירת הביכורים שלה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פעם ראשונה ב-22 שנה, למה לא לפרגן?

בלגיה – "נערה" (Girl)
בשנה שעברה זכה בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה הסרט הצ'יליאני "אישה פנטסטית" שעסק בנושא הטרנסג'נדריות, והשנה בלגיה חשבה לנסות לשחזר את ההישג עם אותו נושא בדיוק. אבל האמת היא שאני סתם ציני שלא לצורך, "נערה", זוכה פרס מצלמת הזהב של קאן ואחד הסרטים הטובים של פסטיבל ירושלים האחרון, הוא באמת סרט ראוי שאני מאמין שיכול להגיע רחוק מאוד באוסקר השנה. אחרי שהוקרן בטולרייד, כבר התחילו לדבר על מועמדויות נוספות כמו השחקן הטוב ביותר, אבל נדמה שזו הפרזה משמעותית.
לוקס דהונט (החתיך) ביים את הדרמה הקטנה הזו על לארה, בחורה שנולדה בגוף של גבר, ומנסה להצליח כסטודנטית לבלט בזמן שניתוח שינוי המין שלה הולך ומתקרב. ההצלחה של דהונט ב"נערה" קשורה לא רק בדרך היפה והאלגנטית, והמאוד לא פשוטה לצפייה, בה הוא חושף בפנינו את קשייה של לארה, אלא גם בזכות התגלית שלו בתפקיד הראשי, בחור בשם ויקטור פולסטר שנותן את אחת מהופעות השנה. הוא כל כך מוצלח שאיכשהו הוא מצליח להימנע משיח ה"למה ללהק שחקן גבר לתפקיד טרנסג'נדרית" שקיבלה משנה תוקף לאחרונה עם הופעתה של דניאלה וגה ב"אישה פנטסטית" והפרובוקציה סביב ליהוקה של סקרלט ג'והנסון לתפקיד כזה בסרט אחר, סערה שגרמה לה לנטוש את הפרויקט בסופו של דבר.
בלגיה הייתה מועמדת 7 פעמים, לאחרונה ב-2013, אבל מעולם לא זכתה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נטפליקס רכשה את הסרט ובטח תיתן לו קמפיין יוקרתי. אני מהמר עליו.

נערה

בריטניה – "אני לא מכשפה" (I’m not a Witch)
בשונה מרוב הסרטים, הנציג של בריטניה בכלל זכה לתהילה במהלך 2017, ולא זו הנוכחית. הוא התחיל בקאן סבב פסטיבלים מרשים במיוחד, ובמהלך השנה גם צבר פרס באפט"א לסרט ביכורים, והבמאית רונגאנו ניוני זכתה בפרס הבימוי של פרסי הקולנוע הבריטים העצמאיים (הסרט היה מועמד לעוד עשרה סרטים, כולל הפרס הגדול). בישראל הוקרן בפסטיבל ירושלים, שם ראה וכתב עליו עופר.
במרכז הסרט ניצבת דמותה של ילדה בת 8 מזמביאה, המואשמת על ידי גברי הכפר שלה בכישוף, ומוגלת למחנה מכשפות מבודד. נאמר זאת ככה – קומדיה רומנטית זה לא.
בריטניה שולחת כל שנה סרט לאוסקר בשלל שפות מגוונות, אבל לא מצליחה לקלוע יותר מדי. מועמדותה האחרונה הייתה ב-1999 עם "סולומון וגנאור". עד כה נצברו שתי מועמדויות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בהחלט.

אני לא מכשפה

גאורגיה – "נאמה" (Namme)
נדמה לי שבכל שנה הגיאורגים שולחים סרטים סופר מסקרנים, כאלה שאני אשמח לסמן אותם בכל תכניית פסטיבל שבו אנכח. הם אמנם לא היו מועמדים מאז הנציגות הראשונה שלהם ב-1996, "שף מאוהב", אבל לאחרונה שלחו סרטים כמו "בתים של אחרים" שהיה לאחד הסרטים האהובים עלי באותה שנה, ו"אי התירס" שגם יצא להקרנות מסחריות בארץ (לשני הסרטים האלו הייתה פרימיירה בפסטיבל חיפה). הסרט הזה, שביים זאזא חאלוואשי נראה שממשיך את המסורת הגיאורגית של סרטים מרהיבים לצפייה.
"נאמה" מתואר כסרט ארט האוס שבנוי כאגדת פולקלור, ובו נפגוש את נאמה, צעירה שלקחה על עצמה את התפקיד המשפחתי של לשמור על טחנת מים בעלת סגולות מעבר לריאליזם, כאשר יום אחד המים כולם נעלמים ועכשיו צריך להבין כיצד להחזיר אותם לפני שאסון גדול יבוא על האזור. זה בכל מקרה מה שהבנתי מהתקצירים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כנראה שלא גם הפעם.

גרמניה – "לעולם אל תפנה מבט" (Never Look Away)
הזכייה האחרונה, והשלישית בסך הכל, של גרמניה באוסקר התרחשה ב-2006, אז לקח אחד הסרטים האהובים של האלף החדש "חיים של אחרים" את הפרס תחת אפו של ההימור המרכזי (לא שלי. אני הימרתי על הגרמנים) "המבוך של פאן" המקסיקני של דל טורו. את "חיים של אחרים" ביים פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שלאחריו נפל קורבן למטחנה ההוליוודית וביים שם את "התייר" עם ג'וני דפ שנחשב לאחד הסרטים הגרועים והמאכזבים של אותה תקופה (מה שלא מנע ממנו לקבל שלל מועמדויות לגלובוס הזהב, כי זה אף פעם לא מביך מה שקורה שם). הטראומה של עשיית הסרט כנראה הותירה חותם על פון דונרסמרק שנמנע מלעשות סרטים מאז, ובעצם עכשיו חזר לראשונה לכס הבימוי מזה 8 שנים. כמובן שהגרמנים לא עמדו בפיתוי של לשלוח את סרטו, שהוקרן בפסטיבל ונציה שם צפה בו עופר ולא בדיוק התרשם, לאוסקר.
פון דונרסמרק חוזר לשתף פעולה פה עם סבסטיאן קוך, שמאז 2006 פצח בקריירה בינלאומית ואפילו הגיע כאורח לפסטיבל חיפה לפני כמה שנים, והפעם מגלם פרופסור ממזרח גרמניה בעל עבר מפוקפק במלחמת העולם השנייה, המנסה למנוע את הרומן בין בתו לסטודנט לאומנות, שמשמש כגיבור הסרט שעוקב אחריו במהלך שנים ארוכות. זה מבוסס על סיפור אמיתי, מסתבר.
את הסרט מפארים מקס ריכטר כמלחין והמועמד לחמישה אוסקרים קיילב דשאנל (אביה של זואי) כצלם.
גרמניה הייתה מועמדת לאחרונה עם "טוני ארדמן" לפני כשנתיים. בשנה שעברה שלחה את "משום מקום" והייתה לאחת ההיעדרויות המפתיעות ביותר מהקטגוריה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בגדול אני די מאמין שזה יקרה, אבל אחרי שנה שעברה אי אפשר להיות בטוחים בכלום.

טורקיה – "עץ האגס הפראי" (The Wild Pear Tree)
כמובן שהיה צפוי שהמדינה היפייפיה ויצרנית הקולנוע המרתק של מזרח אירופה תשלח את הסרט של גדול הבמאים החיים שלה. צפוי, אך לא אסטרטגי במיוחד. בשונה מהטעות המאוד לא מאפיינת של ההוליווד ריפורטר, זה ממש לא הסרט הראשון של נורי בילג' ג'יילן שנשלח לאוסקר. למעשה, זאת הפעם החמישית שזה קורא. "מרחק", "שלושה קופים", יצירת המופת האולטימטיבית שלו "היו זמנים באנטוליה" וזוכה דקל הזהב "שנת חורף" כולם נשלחו לאוסקר, אף אחד מהם לא קיבל מועמדות. מצד שני, אף סרט של טורקיה אי פעם לא הגיע למעמד הזה, אז זה לא משהו אישי נגדו.
הפעם נראה שהסיכויים אפילו קטנים עוד יותר, כי "עץ האגס הפראי" זכה לתגובות די פושרות בפסטיבל קאן האחרון, ועל אף שהבמאי עוטר בדקל הזהב עם סרטו הקודם (לג'יילן עצמו כבר יש שישה פרסים שונים מקאן במהלך השנים), יצא הפעם ללא שום תואר מהפסטיבל. אבל אל תאמינו להם, עופר צפה בסרט בפסטיבל ירושלים והתאהב.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אדבוק בסטטיסטיקה ואומר שכנראה לא.

עץ האגס הפראי

יפן – "הגנבים" (Shoplifters)
בשונה מהנציג הטורקי, זה של היפנים לא רק שזכה לאהדה כללית בפסטיבל קאן אלא אפילו לקח לעצמו את פרס דקל הזהב, הכבוד הגדול ביותר של הריביירה הצרפתית. בדומה לנציג הטורקי, גם הפעם מדובר בסרט של אחד היוצרים החיים המפורסמים והמהוללים ביותר של המדינה (אם לא הכי) וגם הוא נשלח כבר בעבר לאוסקר ללא הצלחה.
זהו היראקזו קורי אדה, שסרטיו מופצים בהצלחה גם בישראל, בינהם "אף אחד לא יודע" (שנשלח לאוסקר), "אחרי הסערה" שהיה די מאכזב, "אחותנו הקטנה", "סיפור משפחתי" המהמם שמסיבות לא ברורות לא נשלח לאוסקר מטעם יפן בזמנו, "המשאלה" ו"החיים שאחרי" המדהים. הסרטים האלה, אגב, מעניקים לו בעיני גם את תואר "במאי הילדים הטוב ביותר בעולם". "הגנבים", שמספר על משפחה גרעינית ולא לגמרי מתפקדת, גם הפך להיות ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של הבמאי במולדתו.
בשנים האחרונות יפן לא כל כך מצליחה להרשים את האקדמיה האמריקאית, והמועמד האחרון שלה היה "פרידות" שגם זכה על חשבון "ואלס עם באשיר" אז יכול להיות שהיחס הקר שהם מקבלים מהותו נעוצה בתחושת הבושה הגדולה. או שפשוט כולם כבר המשיכו הלאה חוץ מאתנו. גם אופציה. בכל מקרה, מעבר לדרמה המשעממת ההיא, יפן הייתה מועמדת 11 פעמים נוספות, וזכתה גם בשלושה אוסקרים לפני הפיכת הקטגוריה לרשמית עם "רשומון", "שערי הגיהנום" ו"סמוראי, האגדה של מוסאשי".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: הכי טוב שלהם מזה שנים.

ישראל – "האופה מברלין"
סיום מתוק לעונת האופירים המבאסת ביותר אי פעם. "האופה מברלין", זוכה האופיר הלהט"בי הראשון דרך אגב, נשלח לאוסקר אחרי שכבר הופץ בבתי הקולנוע בישראל ובעולם.
כתבנו על הסרט המון במהלך השנה האחרונה, אז פשוט אפנה אתכם לטקסט הנלהב של אורון, כשיצא סרטו של אופיר ראול גרייצר להקרנות מסחריות והיה להצלחה מקומית מפתיעה ומשמחת שהגיעה לשיא עם לא פחות משבעה פרסי אופיר.
בכורתו של "הזוכה מברלין" הייתה בקארלובי וארי, ולאחר מכן הגיע לפסטיבל ירושלים שם זכה בפרס העריכה.
ישראל לא הייתה מועמדת מאז "הערת שוליים" ב-2011 ובינתיים מחזיקה את התואר המפוקפק של המדינה שהייתה מועמדות הכי הרבה פעמים ללא זכייה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: הלוואי וגם אמן.

האופה מברלין

סלובקיה – "המתרגם" (The Interpreter)
הדבר הכי מסעיר בנציגות הסלובנית הוא שהשחקן הראשי בה הוא לא אחר מאשר ז'ירי מנזל, הבמאי הצ'כי המהולל בן ה-80 שהפך בעצמו לזוכה אוסקר בשנת 1967 עם "רכבות שמורות היטב", והיה מועמד שוב עם "הכפר הקטן והמתוק שלי".
זהו סרטו של מרטין סוליק (שנשלח מטעם סלובקיה כבר שש פעמים בעבר, אך כמו שאר הניסיונות של מדינתו, זה לא הגיע לכדי מועמדות), והוא סיפורם של שני קשישים סלובנים היוצאים למסע בעקבות ספר שכתב קצין אס.אס. האחד מהם הוא כאמור מנזל, והשני גם הוא ודאי מוכר לרובכם – פיטר סימונישק, הלא הוא ווינפרייד, גיבור "טוני ארדמן" שלפני שנתיים כולם הכתירו אותו כמאסטרפיס, ועכשיו אף אחד כבר לא זוכר אותו. בצדק, אם אתם שואלים אותי.
"המתרגם" כבר הוקרן בישראל במסגרת פסטיבל ירושלים האחרון.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: בשנה שעברה הם שלחו את "הקו" המעולה וזה לא קרה. אני סקפטי לגבי זה השנה.

פלסטין – "ציד רוחות" (Ghost Hunting)
כבכל שנה שולחת, אה, המדינה?, סרט לאוסקר, לאחר שהצליחה בעברה להתברג פעמיים לרשימת המועמדים, עם סרטיו של האני אבו-אסד "גן עדן עכשיו" ו"עומאר". הפעם בחרו לייצג עצמם בעזרת סרט תיעודי שנשמע כמו הסיוט הכי גדול של מירי רגב – או לפחות הסיוט השני הכי גדול שלה, אחרי מראיינים שאשכרה שואלים אותה שאלות במקום פשוט לתת לה לברבר את השטויות הרגילות שלה – המביא שחזורים אישיים של אסירים ביטחוניים ופוליטיים מחוויותיהם תחת המשטר הישראלי. לא נראה אותו משודר בחגי העצמאות הקרובים, נגיד את זה ככה.
את הסרט ביים הדוקומנטריסט ראייד אנדוני והוא כבר עוטר בפרס מטעם פסטיבל ברלין.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כמו הסיכוי של השמאל לקחת את הבחירות הבאות.

רומניה – "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" (I Do Not Care If We Go Down in History as Barbarians)
הסרט עם השם הארוך ביותר במרוץ לאוסקר הזר השנה שייך לרומניה, עם הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר של פסטיבל קארלובי וארי, ועל כן כמובן שיופיע בפסטיבל חיפה הממשמש ובא.
את הסרט ביים ראדו ג'ודה, שכבר נשלח כנציג עם "בראבו!" (גם הוא היה בתכניית חיפה), וגם הוא, כמו שאר 33 הסרטים שנבחרו על ידי רומניה, לא הגיע לכדי מועמדות.
בכל הפוסטים שלי על המתמודדים לסרט בשפה זרה עד כה אני תמיד לוקח את הזמן להתעכב על המקרה המוזר של רומניה והאוסקר. התוצרת של המדינה נחשב במהלך תחילת האלף כסממן איכות של הקולנוע החדש, שבאמצעים כביכול דלים מביא יצירות גדולות שהופכות להיות שם דבר בכל פסטיבל באשר הוא, אבל האוסקר פשוט מסרב לשתף פעולה. זה עוד יותר אירוני בהתחשב בכך שנציגות רומנית, "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", שינה את כל תקנון הקטגוריה הזו אי שם ב-2008, ואפילו זה לא עזר להם. כאילו שרומניה היא הכריסטופר נולאן של פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
את "לא אכפת לי" ראיתי כחלק מההכנות לפסטיבל חיפה, וככזה אני יכול להגיד באופן מוחלט שהבצורת לא תשבר השנה. כמובן שזה לא מעיד על איכות הסרט, אבל התרגיל האינטלקטואלי המבריק לעיתים והמתיש לעיתים אחרות של ג'וד, כזה שנמשך על פני 160 דקות לא פחות, לא בדיוק הלחם והחמאה של האוסקר.
במרכזו במאית צעירה שמרימה מופע רחוב גדול לקראת ציון אירוע מרכזי שהתרחש ב-1941 וגישתה לאירועים באה לא טוב להמון אנשים.
אנחנו בטח נמצא את הזמן להתעכב על הסרט בפוסט ההמלצות של פסטיבל חיפה, אבל בינתיים אגיד בקצרה שעל אף שבאמת יש בסרט רגעים באמת גאוניים, וסצנת שיא ארוכה שפוגעת בבטן, ג'ודה משום מה החליט לדלל את התבשיל החריף שלו בכל כך הרבה סצנות מתישות ודידקטיות שהאפקט כמעט והולך לאיבוד. אין לי מושג למה אף אחד לא שכנע אותו לחתוך איזה 40 דקות של ברברת לא הגיונית כדי ללטש מסרטו החדש את מה שהיה יכול להיות אחד מהסרטים הגדולים ביותר של הזמן האחרון.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך במיוחד.

לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים

שבדיה – "גבול" (Border)
לעולם לא אסלח לעצמי שפספסתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים האחרון, שם הפך לאחד הסרטים הכי מדוברים, ממשיך את העניין הרב שהוא מייצר בעולם הארט האוס והז'אנר של השנה.
אחת ההטרלות הגדולות של הקטגוריה השנה (שימו לב, הייתה פה בדיחת רפרנס), החליטו השבדים לעשות מעשה ולשלוח את מה שנחשב לאחד מהסרטים הכי מוזרים של עולם הפסטיבלים ב-2018, כי הם גבוהים וחתיכים וסוציאלים והביאו לעולם את כל משפחת סקארסגאד כל שבאמת לא אכפת להם מה חושבים עליהם.
"גבול", זוכה פרס מבט מסוים של פסטיבל קאן האחרון, הוא סיפורה של עובדת מכס מוזרה למראה, עם כמה מוזרויות נוספות, שמפתחת קשר עם מישהו שיש לו מעט יותר מדי במשותף איתה. לפי הבנתי, זה כל מה שצריך לדעת.
את הסרט ביים אלי אבסי, שאחד מסרטי האימה הקודמים שלו "שלי" סוקר בחיבה באחת ממהדורות אימת החודש. התסריט של הסרט התבסס על ספרו של ג'ון אייבידה לינקוויסט, האיש שכתב ועיבד למסך את אחד מסרטי האימה המוערכים ביותר של האלף החדש "הכניסו את האדם הנכון". רק שני אלה הם סיבה ראויה לראות סרט.
שבדיה הייתה מועמדת שנתיים ברציפות לאחרונה עם זוכה דקל הזהב "הריבוע" ו"אדם ושמו אובה". עם זאת, זכייתם האחרונה התרחשה אי אז בשנת 1983 עם "פאני ואלכסנדר" של ברגמן, שאחראי לבדו על כל שלושת הזכיות השבדיות עד כאן. אני תמיד מוצא את זה מדהים – אף שבדי לא הצליח לשחזר את הישגיו של המאסטר מאז המאה הקודמת.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: יש בי אופטימיות בנוגע לזה.

בקרוב נחזור עם נציגים נוספים. תישארו בסביבה.