• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

״העיר האבודה Z״, סקירה

20 באפריל 2017 מאת עופר ליברגל

ג'יימס גריי הוא אחד מן הבמאים האמריקאים המוערכים ביותר בקרב חלק מן המבקרים (ופסטיבל קאן, אשר הציג בתחרות כמעט את כל סרטיו). אבל הקריירה שלו נטולה סרטים שהצליחו במולדתו מעבר לבתי הקולנוע של ניו יורק, העיר בה גם התרחשו כל סרטיו עד כה. גם בארץ נדמה כי הסיבה היחידה ששמו אולי מוכר הוא צמד סרטים בהם למוני מושונוב היה תפקיד משנה גדול – ״הלילה הוא שלנו״ ו״שתי אהבות״, אפילו שסרטו הקודם (והנהדר), ״המהגרת״ הוקרן בארץ באופן מסחרי. בסרטו הנוכחי, ״העיר האבודה Z״ (Lost City of Z), מנסה גריי לקפוץ קדימה עם סרט שהוא הרבה יותר יקר ויומרני בשאיפות שלו מכל מה שעשה בעבר, ולא מדובר בבמאי שהיעדר יומרה תמיד אפיין אותו. במקום בשכונות הלא זוהרות של ניו יורק, הסרט הזה מתרחש בין האיים הבריטים לג'ונגלים בדרום אמריקה, קופץ בין עשרות שנים בראשית המאה ה-20 ושואף לספר אגדה שהייתה באמת על איש שיצא לחפש אגדה שאולי הייתה באמת. התוצאה היא סרט מרהיב באופן שנדיר לראות בבתי הקולנוע, יצירה מרתקת ומפעימה לפרקים, אך גם כזו אשר לא מצליחה לעמוד בכל השאיפות הקבועות שהציבה לעצמה.

הסרט עוקב אחר סיפורו של פרסי פוסט (צ'רלי האנם), קצין בריטי שהפך לחוקר ארצות שהסעיר את דמיון העולם ברבע הראשון של המאה ה-20, בשורה של מסעות לדרום אמריקה. תחילה היה זה במטרה לקבוע את הגבול בין ברזיל לבוליביה ומאוחר יותר במטרה למצוא עדויות לקיומה של תרבות קדומה ומתקדמת בלב הג'ונגל, אשר בנתה את מה שהוא כינה "העיר האבודה Z". בזמן אמת הוא זכה להערכה רבה ולמעריצים אך גם ללעג רב עקב הנטייה שלו להגזים בתיאורים, נטייה שהסרט נוטה לצמצם עד מאוד בכל הנוגע לבעלי חיים ולהציג כנכונה בכל הנוגע לממצאים ארכיאולוגיים. האיש הפך לסוג של מיתולוגיה בחייו וסביר שהקולנוע, שיצר כמה סרטים בדיונים בהשארת האיש, יפיק גם סרט אשר מספר את סיפורו.

מה שלא סביר הוא לצאת לצלם בג'ונגלים המרוחקים והסבוכים בו פוסט ערך את מסעותיו, בטח כאשר גריי מחליט לצלם את הסרט בפילם. סיפור ההפקה של הסרט, שכלל גם מחלוקות עם התושבים המקומיים, יכול אולי להיות נושא לסרט מרתק בפני עצמו והוא לפחות מעיד כי לגריי יש תעוזה בתור יוצר אשר מוכן להקריב לא מעט עבור המראה של הסרט שלו. יחד עם זאת, דומה כי לסרטו הייתה דרושה אפילו מידה גדולה יותר של תעוזה בדברים מסויימים, על מנת שהיצירה המפוארת הזו תהיה מפוארת אף יותר ואחידה ברמתה. ״העיר האבודה Z״ הוא בסופו של דבר סרט בן 140 דקות אשר מרגישות ארוכות, בעיקר בגלל שהסיפור אשר הספר עליו הוא מבוסס מספר היה צריך להיות מועבר בסרט ארוך בהרבה.

מבחינת סגנון קולנועי, גריי פוסע במודע בסיפור על איבוד הצלילות במהלך מסע בג'ונגל, בדומה ל״אפוקליפסה עכשיו״ ובעיקר לסרטיו של ורנר הרצוג ״אגירה זעם האל״ ו״פיצקראלדו״ (סרטיו של הרצוג אף נרמזים באופן ישיר בסרט). אולם, חשוב יותר הוא המבנה העלילתי, אשר מזכיר את הסרטים האופראיים של לוקינו ויסקונטי ומייקל צ'ימנו, סרטים אשר קפצו על פני מספר אפיזודות לאורך מספר שנים ולרוב נדרשו לפרק זמן ארוך בהרבה מן הסרט הסטנדרטי, לא רק מעט יותר ארוך. גם הסרט של גריי, אשר מתפרס על פני תקופה של כ-20 שנה, מספר מסעות מאנגליה לדרום אמריקה ועוד גיחה למלחמת עולם, היה זקוק לפרק זמן ארוך יותר על מנת למצות כל אחת מן האפיזודות המבודדות. לחלופין, היה עליו לוותר על חלק מהן, אף כי כל אחת מהם מכילה כמה וכמה רגעים של עשייה קולנועית מסעירה.

לדוגמא, על האפיזודה הראשונה בסרט לכאורה ניתן היה לוותר בנקל. היא מתרחשת טרם היציאה של פוסט למסעות, כאשר הוא מדריך בבית ספר לקצינים של הצבא הבריטי, צמא להיות מקודם לתפקיד פעיל יותר בצבא, אבל לא זוכה לתפקיד המיוחל אף על פי שהוא שב ומוכיח כישורים מגוונים, בגלל שהוא סובל מ"בחירה גרועה של אבות", כלומר לא בא מן מעמד הגבוה, ובנוסף נרמז כי אביו היה אלכוהוליסט ידוע לשמצה. פתיחת הסרט מציגה את הגיבור כמי שיודע שהוא מסוגל ליותר ממה שהחיים נתנו לו מי שנמצא ליד המורשת הבריטית המפוארת מבלי להיות חלק אינטגרלי ממנה. הפאר מועבר דרך השפה הקולנועית שמאמץ גריי, בשני סיקוונסים נהדרים. הראשון מסע צייד שמראה את היכולת של פוסט לאלתר וללכת בנתיבים לא מקובלים, השני נשף בו הקצין אמנם זוכה לשבחים, אבל גם לא זוכה בזכות לדבר עם האצולה וההנהגה הצבאית.

מלבד הדמות של פרסי פוסט, האפיזודה הראשונה מבקשת גם להציג לבנות את דמותה של אשתו, נינה. היא אמורה להיות שילוב של רעיה נאמנה אך דואגת וגם חלוצה פמינסטית, שכן דומה כי יוצרי הסרט שאפו לתת ביטוי לכל השקפת העולם שהייתה מהפכנית ונדירה לפני כמאה שנה וכיום היא נפוצה. דמותה של נינה מרתקת בהתחלה, אבל בסופו של דבר היא הופכת לדמות הבעייתית ביותר בסרט. זאת משום שהסתירות באישיות שלה לא מתיישבות בצורה אמינה ובכל פעם שהיא מבטאת השקפת עולם פמינסטית או מבקשת לצאת עם בעלה למסעות שלו, הדבר מרגיש מודבק, כנובע מן המסר שהסרט שאף להעביר ולא מן הסרט עצמו. קצת חבל שזו סיינה מילר שמגלמת את הדמות, שכן דומה כי השחקנית הבריטית הזו מגלמת כבר יותר מדי פעמים את תפקיד בת הזוג התומכת הנותרת מאוחר, גם אם בסרט זה יש לה קצת נפח, בעיקר בחלק האחרון של היצירה.

אבל עם כל הכבוד למה שמתרחש בפתיחה וברגעים בהם הסרט שב לממלכה הבריטית, הלב של היצירה הוא במשלחות לדרום אמריקה, שם מצוי עיקר הראווה בעשייה ורוב הקטעים הזכורים מן הסרט. בהפלגה לנקודת המוצא בבוליביה, פוסט נרתע קצת ממי שנשכר להיות עוזרו, הנרי קוסטין (רוברט פטינסון בתצוגה טובה מהרגיל), אך זה מתגלה כתומך ראוי במסע וכידיד נפש במסעות המסוכנים באזורים אשר לעתים נראים פראים לגמרי ולעתים נשמעת בהם אופרה מערבית. בגלל שהמסעות של פוסט התרחשו בראשית המאה ה-20, מסתבר כי חלק ניכר מן המנהיגים של השבטים הילידים שולטים בשפה הספרדית, ולכן יש לגיבור דרך לתקשר גם כאשר דומה כי עליו לנהל משא ומתן עם קניבלים. הוא יצטרך לעשות דברים מסוג זה יותר מפעם אחת במהלך הסרט.

בכלל, פוסט מצטייר בסרט כמי שמעריך את התרבות של השבטים אשר מקורם בדרום אמריקה הרבה יותר מאשר את השבטים האירופאים, אול בגלל תחושת הקיפוח מול בני האצולה במולדתו. הדבר יכול אולי להסביר את הנטייה שלו לסכנה ואת האמונה העיוורת שלו בכך כי ימצא ממצאים שיוכיחו ציווליצזיה מתקדמת ששיגשגה לפני מאות ואלפי שנים, אמונה אשר לעתים נראית מנומקת היטב ולעתים גובלת בטירוף. אם כי אולי בגלל הדמיון לסרטי ורנר הרצוג, הציפייה שלי הייתה שהסרט יילך רחוק יותר עם ההיסחפות לתוך הטירוף. דומה כי הוא נעצר רוב הזמן מעט לפני השיא, אולי מתוך הנטייה של גריי לתאר אל פוסט כגיבור בעל מעט מאוד חולשות, שגם אותן ניתן להסביר ברוח הזמן אשר הגיבור מתחיל לסלוד ממנה בהדרגה.

אבל הקטעים המצולמים בדרום אמריקה מרהיבים ומרתקים לא רק בגלל הסיפורים אשר מועברים בהם, אלא גם הודות לטכניקה של הסרט ובעיקר לצילום הנהדר לו אחראי דריוס קונדי. הצלם האירני-צרפתי בעל ותק עם עבודה עם במאים כמו מיכאל האנקה, וודי אלן, ווס אנדרסון, וונג קאר ווי (רשימה חלקית מאוד, ועם גריי הוא כבר עבד ב״המהגרת״). גריי וקונדי בחרו לצלם את הסרט בפילם, בחירה לא נפוצה בימינו ולא הגיונית בעליל בתנאים של צילום באתרים מרוחקים במיוחד. אבל השימוש בפילם בסביבה של צמחייה צפופה יוצר דימויים עוצרי נשימה שחובה לראות אך ורק על מסך כמה שיותר גדול – השימוש של הצלם באור וצללים ובמשחק בין סביבה צפופה למרחבים אשר מופיעים לפתע גורמים להבין את מקור המשיכה של המחקר ואת הנכונות להסתכן. בחלקו האחרון של הסרט זה כולל לא רק את פרסי פוסט וחבריו המתנדבים, אלא גם את בנו הבכור של פוסט, ג'ק (טום הולנד). מבחינת הנרטיב, היציאה למסעות נראות בו זמנית כמו טירוף וכדבר ההגיוני היחיד אשר ניתן לעשות.

״העיר האבודה Z״ הוא סרט שרחוק משלמות. נוכח הרצון לכסות הרבה מקרות חיי הגיבור, התחושה היא כי הוא ארוך מדי וקצר מדי בו זמנית ויש בו יותר מדי דברים אשר אינם מוסברים במלואם, כמו הדרך שבה המשלחות השונות מובילות את הסוסים שיוצאים עמם למסע היבשתי אך לרוב לא נראים עימם על הסירות, פגם אשר מן הסתם היה מוסבר לו הסרט היה יכול להיות מעט יותר ארוך. חסרון נוסף, אשר טיפוסי לסרטים ביוגרפיים ופחות טיפוסי לסרטי גריי, היא תחושה של האדרת הגיבור הראשי יותר מדי לפרקים. אבל למרות חסרונות אלו, יש בסרט לא מעט רגעים אשר שווים את מחיר הכרטיס. בסופו של דבר הסרט יודע לאן הוא חותר והוא מסתיים עם דימוי אחרון נהדר, אשר מראה כי אובססיה ואהבה אלו דברים אשר תמיד מוסיפים לרדוף את הנפש.

תגובות

  1. רון הגיב:

    אני מתלבט בין לראות את הסרט הזה לבין פטרסון בסופש. מה אתם ממליצים?

    1. אורון שמיר הגיב:

      זאת התלבטות בין שני סרטים לגמרי הפוכים בעיניי, כמו לבחור בין המבורגר לסושי. תלוי מה מתחשק לך – אפוס עתיר דרמה והרפתקאות עם קצת ערך מוסף (העיר האבודה), או סרט שהוא כמעט אנטי-דרמה אבל מאוד עשיר אמנותית ופואטית (פטרסון).

  2. אמנון הגיב:

    אל תראה פטרסון, שעמום המחץ !

  3. Lior Douek הגיב:

    ראיתי את הסרט עם בן ה14 שלי. בין שלל סרטי המיינסטרים קפיטליסטיים אלימים המציפים אותנו, אולי זה לא סרט מושלם, אבל כסרט מסע דרמטי המצולם נהדר בשביל המסך הגדול של הקולנוע, פרגנו לעצמכם לראות אותו בקולנוע.

השאר תגובה