• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״המהגרת״, ניתוח

11 באוגוסט 2014 מאת עופר ליברגל

"המהגרת" (The Immigrant) סרטו של הבמאי האמריקאי המוערך ג'יימס גריי מציג בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ. אורון כבר התייחס אליו בסקירה מפורטת ואור תרם את חלקו לקראת פסטיבל ירושלים. אף כי קשה לומר כי מדובר באחד מן הסרטים המדוברים של השנה, אני חש צורך להוסיף כמה מילים משלי ולהפוך אותו לסרט נדיר הזוכה להתייחסות משלושתנו בבלוג. אני עושה זאת משום שאני סבור כי מדובר בסרט מיוחד, הנעשה מתוך מודעות גדולה למדיום הקולנועי ובעיקר אני סבור כי יש בו יותר חומר לדיון מכפי שנראה במבט ראשון. החלקים אשר עניינו אותי בסרט מגיעים בעיקר לקראת סיומו, לכן הניתוח שלי עלול לכלול ספוילרים ומיועד בעיקר למי שכבר צפה בסרט.

הגיבורה הראשית של ״המהגרת״, אווה (מריון קוטיאר), מעוצבת כקלישאה. או לפחות הנראטיב הסיפורי שלה מעוצב כקלישאה מלודרמטית, בעזרת אחת מן התבניות השחוקות ביותר וגם המכעיסות ביותר את זרם הביקורת הפמיניסטי – "זונה מוכת גורל וטובת לב, המחפשת מפלט". אפשר לקרוא את הסרט כיצירה שמנסה לתאר את הסיפור על גורלה המר ועל מאמצי ההישרדות שלה ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", שם היא זוכה ליחס אשר אינו מאפשר מפלט אמיתי למהגר, נוכח שחיתות במשטרה ומדיניות אשר לא מאפשרת למהגר לפרוח. זה כולל גם אכזריות מצד מהגרים קודמים, במקרה שלה כולל בני משפחה, ובעיקר גברים התוקפים אותה מינית ואז קוראים לה מופקרת, כובלים אותה וטוענים כי הם מעניקים לה חסדים.

איני מתנגד לקריאה זו של הסרט אך אני סבור כי יש בסרט יותר. גם לגבי דמותה של אווה, אבל יותר לגבי הדיון שלו בארה"ב כמדינת מהגרים, כמדינה קפיטליסטית וכייצוג של החברה האנושית בכלל. נדמה לי כי גריי משתמש בדמות הזו כסוג של סמל, אחד משורה של סמלים בהם הוא מנתח משהו בחברה האמריקאית ובדרך הייצוג הקולנועית שלה.

ניתן לראות זאת בין היתר בתפקיד אשר מגלמת הגיבורה במופע המחול האירוטי (ניסוח מעודן) בו היא נדרשת לקחת חלק. היא מגלמת את "פסל החירות" המראה אשר מסמל את ההגעה לחופי ניו יורק וארה"ב, המבטיח קליטה של העייפים, העניים, ההמונים הכמהים לנשום כבני חורין, חסרי הבית וכו'. כל מה שאווה מייצגת, כל מה שלא נקלט בפועל בארה"ב. פסל החירות גם פותח את הסרט והדימוי שלו כמשל להגירה – ולחוסר הקליטה של המהגרים בארה"ב – נדוש אף יותר מנראטיב הזונה מוכת הגורל. אזכיר רק שני סרטים בולטים שעשו בו שימוש, אולי שני הסרטים הגדולים ביותר על הגירה לארה"ב בכלל.

הסרט ראשון נעשה מספר שנים לפני האירועים המתוארים בסרטו של גריי. מדובר ב"המהגר" של צ'ארלי צ'פלין, אשר דוחס את כל האמירה שלו לרגע אחד של עריכה רעיונית שאייזנשטיין היה שמח לו היה חתום עליה: שנייה לאחר שנראה הפסל המבטיח חירות, הנווד של צ'פלין וכל באי הספינה עליה נשא נכבלים על ידי חבל המגביל את חירותם והופך אותם לחשודים בפשע מעצם השאיפה שלהם להגיע לחופי ארה"ב. אגב, באנגלית שם הסרט של גריי זהה לשם סרטו של צ'פלין.

אולם בעיניי הסרט הטוב ביותר שנעשה אודות הגירה לארצות הברית הוא "הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה (בין יתר הדברים, זה סרט על הגירה) שם הבמאי לא נזקק לעריכה על מנת להביע את הרעיון של צ'פלין – ספינת המהגרים עליה נמצא ויטו קורליאונה חותכת את פסל החירות כאשר הוא נראה בפעם הראשונה וסוגרת עליו במה שנראה כמו סורגים בפעם השנייה בה הוא נראה. חלום החירות חתוך, לא שלם, במידה מסויימת גם יכול להימחץ על ידי המהגרים. הילד ויטו מקורליאונה (מקום הולדתו הופך לשם משפחתו כמה דקות מאוחר יותר) נע על הספינה בהתאם לכיוון התנועה שלה, בעוד שאר הנוכחים עוצרים להסתכל על החופש המובטח. ויטו הוא המהגר שנע קדימה, מאוחר יותר הוא יהיה המהגר שיסתגל היטב לשיטה האמריקאית, כולל רמיסת מתחרים בדרך למטרה. החלום האמריקאי הפרטי שלו לא קורס בחייו אלא בחיי ילדיו, כאשר מייקל מעמיד את ההישרדות והעליונות הכלכלית מעל מחויובות למשפחה, היעד שניסה לבנות ויטו. סיפור העלייה של ויטו והנפילה של מייקל מוצגים במקביל, משמע הם אותו סיפור – העלייה לכוח באמריקה היא גם הנפילה המוסרית, המהגרים שמציליחים הם אלו שרומסים את החלום.

Theimmigrant5

במידה רבה, סרטו של גריי מתכתב עם סרטו של קופולה. הן ברמה הנראטיבית והן בשימוש בקומפוזיציות. כשם שקופולה השתמש בחבלי הספינה על מנת "לכלוא" לרגע את פסל החירות, גריי מרבה להשתש בסורגים וחבלים מסוגים שונים, לעיתים בצורות של בניינים ומערות, על מנת לכלוא את הדמויות שלו או את הדימויים. הפריים שלו מלא בפריימים קטנים יותר הממסגרים את הדמויות. אין חופש בארה"ב של גריי, לא לגיבורה שלו ולא לאף דמות אחרת, גם לא לדמות השולטת בעניינים. זהו הנבל של הסרט, אשר לדעתי הופך לדמות המעניינת והמורכבת ביותר שבו – ברונו וייס (חואקין פיניקס).

השם "ברונו וייס" זועק יהדות (וסרטיו של גריי עוסקים לרוב בגיבורים ממוצא יהודי) וזועק גם את היותו מהגר. ישנם קווי דמיון בינו לבין ויטו קורליאונה – הוא היגר לארה"ב בתור ילד והצליח להגיע למעמד של הצלחה בחברה האמריקאית דרך רמיסת אחרים, במקרה שלו דרך ניצול מהגרות חדשות לארה"ב. וכמו מייקל קורליאונה, הוא יוצא נגד בן משפחה (אמיל/אורלנדו, בגילומו של ג׳רמי רנר) במאבקו להשגת כוח. הוא התגלמות הקפיטליזם, כפי שמשפחת קורליאונה הייתה במידה רבה בסרטיו של קופולה. רק שאצלו אין ערכים נלווים, אין משפחה, אין קודים של כבוד, מעבר להעמדת פנים של משפחה מדומה בשכונת הזונות שהוא מנהל במנהטן. ברונו וייס אמנם מקשור מאוד, אך הוא רחוק מלהיות ראש מאפיה. הנפילה שלו קשורה לעלייה שלו – ההכרה שיש בחיים יותר מהצלחה ועשיית כסף, הכרה שהוא מבין דרך דמותה של אווה.

וייס הופך מדמות של נבל לא ממש מעניין בחלק הראשון של הסרט, לגיבור מעונה בחלקו השני. הוא ראה באווה הזדמנות עסקית, כנראה על סמך תמונתה (נרמז כי יש קשר בינו לבין דודה) אבל התאהב בה בשלב מאוחר יותר. אולי זה דווקא בעקבות המאמץ שלה להישאר בעלת ערכים גם לאחר שיצא לה שם רע, קודם בדברים שאומרים עליה ואחר כך בפועל. היא נותרה מאמינה באל, נותרה נאמנה לאחותה ולערכים טובים. ברונו הוא כולו אפלה, אווה היא אור.

כמו הסורגים והחללים מצומצים עליהם דיברתי קודם, אור הוא גיבור של המימד החזותי בסרט, באופן המתעצם ככל שהסרט מתקדם. אפשר לדבר על השפעות של הסרט האפל על שני המוטיבים הוויזואליים, אבל לדעתי המשמעות כאן היא אחרת – גריי לא מדגיש את הניגודים בין האור לאפל, אלא את ההתמזגות שלהם. כתמי האור לעיתים מתפשטים בתמנוה וגוונים של כתום הופכים דומיננטיים, כמעין סוג של גאולה לנפשו של ברונו. אפשר לקרוא את זה בתור מוטיב דתי, דבר המתכתב עם סצנת הוידוי של אווה, שהיא סצנת מפתח ביחס של ברונו כלפיה וכלפי עצמו. אבל הגאולה הזו היא יותר גאולה פנימית (מה שלא סותר דת) מאשר הקרבה למען האחר או גילוי של אמונה. ברונו מבין את המשמעות של חיים של הרס, לא רק של אווה אלא גם של מהגרות אחרות. בסופו של דבר, הוא מציע לאווה נתיב של גאולה, הכרוך בחיסול האימפריה שבנה ובמידה רבה במוות של האיש שהיה. הוא שפוף פיזית בסיום ויתכן כי הוא עומד בפני מאסר ממושך ואף גזר דין מוות. אבל באותה מידה, הסיכוי של אווה ואחותה לברוח הוא גם הלידה שלו כאדם העוזר לזולת ולא לעצמו.

שלוש הדמויות הראשיות בסרט מציגות שלוש פנים של חלום ההגירה כפי שהוא מוצג למהגר לארה"ב. ברונו, כאמור, הוא הקפיטליסט, המשתמש בכוחות השוק לטובתו ומנצח על חשבון אחרים. אמיל הוא החולם ולכן הוא הופך לאורלנדו הקוסם ומחולל פלאים. הוא מקווה להצלחה אמנותית, אך זוהי תקווה קלושה והוא נכווה שוב ושוב, ובסופו של דבר נתון לחסדיו של ברונו. כיוון שהוא פשוט פחות מקצוען ממנו בפשיעה, הוא מובס בקרב השני, לאחר ניצחון מקרי בקרב הראשון (ויש לזכור כי ברונו הוא גנגסטר מוצלח – אבל לא אחד שנמצא בפסגה). אווה היא אפילו לא חולמת, לא יודעים עליה הרבה, אבל היא כנראה איבדה את ביתה ומשפחתה במלחמה. היא מהגרת יותר כפליטה מאשר כחולמת, מבקשת מחסה ומוכנה לכמעט כל עבודה בבואה לארה"ב. היא לא רוצה כסף, היא רוצה להתאחד עם קרובת המשפחה שלה.

אווה היא זו שהסרט גואל לבסוף, בריבוע של אור מבעד לסורג, בסירה קטנטנה שמלאה בתקווה יותר מן הספינות הגדולות. האור הזה לא כתום כמו האור ברוב חצי השעה האחרונה של הסרט, אלא בהיר יותר, מדגיש את הכחול של הים – התחלה חדשה, אולי משהו תמים יותר יכול להצליח במקום מסוים ביבשת הזו. הסיכויים שלה קטנים בקליפורניה, אבל הדימוי האחרון הוא דימוי של תקווה – אווה הופכת מסמל של מנוצלת לסמל של תקווה. מי שחוזה בה הוא ברונו, הגיבור הסמוי של הסרט, הגבר האמריקאי המחפש אחר עוגן כלשהו בחייו, הדמות אשר הסרט הוא יותר על המסע הפנימי שלה מאשר המסע של הדמות הנשית. זהו לא סרט המציג מודל של הישרדות נשית, זהו סרט של חשבון נפש גברי.

the_immigrant

תגובות

  1. שיאל הגיב:

    לא תגובה ישירה לטקסט עופר:
    הפריע לי הגיבורה שבחרו לסרט הזה, זה היה נראה לי לא פייר ודרך קיצור למספר הסיפור. הרגשתי שאני רואה סרט שמנסה לספר לי כמה גברים הם "רעים ואנסים" כשבתכלס בחרו לסיפור את הגיבורה הכי מפוחדת, היסטרית ופריג'ידית שיש שגם הגברים עם הכוונות התמימות יותר לידה נראו כמו אנסים.
    הייתי מוסיף לתיאורה גם "לא אמינה" אבל זה קצת סובייקטיבי יותר – כי אני פשוט לא הבנתי איך בחורה שהצליחה להגיע אל המדינה שהיא חלמה עליה, אחרי כל התלאות שהיא נאלצה לעבור, מצאה בחור שמתעוור ממנה, שמסכים להעלים עין על גניבות שלה ורוצה להרעיף עליה כסף (או לפחות קורת גג) ופותח בפניה דלתות להכיר הרבה סוגים של אנשים והזדמנויות והיא פשוט מסלקת אותו כשהוא רוצה לשכב איתה? כאילו מה? אם הוא כל כך נורא בעיניה שתנצל אותו כדי להנצל ממנו, איזה הגיון יש בדמות הזו שנראה (לי לפחות) שבקושי עושה חושבין על הכלים שבפניה להשיג את מה שהיא רוצה? אני פשוט לא הבנתי מה כל כך נורא בסיפור שלה ולמה היא כל כך מדוכאת כל הזמן. או לפחות, למה זו הבחורה שבחרו כגיבורה לעלילה הזו.
    יש לי כמובן בעיה גם עם הייצוג הגברי – בתול צעיר נכנס לחדר האחורי של מועדון חשפנות ומכל הבחורות החייכניות בוחר דווקא את המסוממת הבוכייה? ולאחר מכן – כל האנשים ששוכבים אותה, וגם כנראה אוהבים או נהנים ממנה ההגיון אומר (אבל גם הסצינה היחידה עם לקוח בכל הסרט רומזת על כך), מחליטים פתאום ערב אחד לרדת עליה ולתקוף אותה כשהיא עולה לבמה ככל ערב? (ואז עוד מאשימים בזה את ג'רמי רנר משום מה.. נגיד)
    כמובן שכל הקונספט של הערכים הנוצריים ש"אסור להיות מופקרת" ויש לעקוב אחריהם מהיותם דת רק המשיך להוות בחירה תמוהה לדעתי לסרט על הגירה בשנות ה-20' שיוצא בשנות ה-10'…….

  2. mesutozil הגיב:

    יש משהו שאני מאוד אוהב בסרטים של ג׳יימס וגריי וזה את העבודה שכל סרט שלו מלא בסאבטקסט די ברור ומובן, כלומר כזה שניתן לקרוא באופן לא מוצפן ומעורפל, אבל בכל זאת תמיד גריי בוחר להציף את הסאבטקסט הזה ולשים אותו בפי הדמויות. ב״המהגרת״ זה קורה בסצנת הוידוי של אווה בכנסייה, ב״שתי אהבות״ זה קורה על הגג וב״הלילה הוא שלנו״ זה קורה בסצינת הסיום הנפלאה כאשר שני אחים אומרים אחד לשני שהם אוהבים זה את זה. זה מופלא, ומהפנט בעיניי.

השאר תגובה