הכל על פסטיבל הקולנוע של ירושלים 2018

פסטיבל הקולנוע ה-35 של ירושלים ייערך השנה מעט מאוחר מן הרגיל. החל מה-26 ביולי ועד ה-5 באוגוסט תתקיים המהדורה הנוכחית של אירוע הקולנוע מהגדולים והחשובים בישראל, בהובלת מנכ״לית הפסטיבל נועה רגב והמנהל האמנותי אלעד סמורזיק. כבר עכשיו הכריז הפסטיבל כי למעלה מ-180 סרטים מכ-60 מדינות ירכיבו את הקטלוג השנתי, אך מתוכם ידועה כרגע זהותם של שניים בלבד – סרט הפתיחה וסרט הנעילה, עליהם יפורט בהמשך הפוסט. זאת בעוד יתר התוכניה תיחשף בתחילת יולי. אך כעת, כחודש וחצי לפני ערב הפתיחה, זוהי הזדמנות להמשיך בהחלטה שקיבלתי בשנה שעברה ולרכז לאט לאט לפוסט אחד את כל הדיווחים החדשותיים על הפסטיבל – אלה שבחוכמה הופכים לידיעות רבות המתפזרות על פני התקופה שלפני החגיגות, אבל כאן בסריטה יאוחדו לפוסט מתגלגל ומתעדכן, כיוון שאנחנו לא בלוג חדשותי. כך שגם אם כרגע אין כאן את כל המידע, אני בטוח ומבטיח שאם תשובו בעוד שבועיים או בעוד חודש המצב ייראה שונה. בנוסף, לא נוותר גם השנה על פוסט המלצות שיעמוד בפני עצמו, קצת אחרי שתיחשף התוכניה, על סרטים שראינו וכתבנו עליהם בעבר או נראה ונשרבט דעות עליהם במיוחד לפני הפסטיבל. אבל בנוסף, כדי שיהיה לכם ולכן את כל המידע הדרוש לתכנון הביקור הסינפילי בעיר הקודש, הנה מה שידוע עד כה לפי סדר הפרסום.

מתוך ״הבלתי רשמיים״, צילום: ירון שרף

סרט הפתיחה:
״הבלתי רשמיים״

לראשונה מאז 2014 בריכת הסולטן תלבש חג ותקרין על מסכה הענקי סרט ישראלי באירוע השקת הפסטיבל הירושלמי. בעצם, לפני ארבע שנים הקרנתו של ״ערבים רוקדים – זהות שאולה״ נדחתה עקב המצב הבטחוני, אז אפשר לחזור שנה קודם אל ״לצוד פילים״ כסרט הישראלי האחרון שהוקרן בערב פתיחת הפסטיבל, לפני חמש שנים. גם הפעם מדובר בסרט שנשמע ירושלמי במיוחד – העלילה עוקבת אחר מאוחרי הקלעים של הקמת מפלגת ש״ס והבמאי-תסריטאי שלו הוא אלירן מלכה, בוגר בית הספר מעלה עם  "71 מטר מרובע" ויוצר סדרת הטלוויזיה ״שבאבניקים״. שולי רנד מגלם את יעקב כהן, בעל בית דפוס ירושלמי שבשנת 1983 נמאס לו מחוסר הייצוג של החרדים ממוצא ספרדי ומחליט לרוץ לכנסת בראש רשימה חדשה שהקים, בלי הרבה ידע והבנה אבל מלא בזעם קדוש ומגובה בחבריו. סיפורו של כהן נשכח ברבות הימים ומפלגתו הפכה למשהו שונה מזה שתיכנן, והסרט של מלכה מבקש לא רק להזכיר את כהן ואת התקופה הקצרצרה שלו בפוליטיקה, אלא גם להאיר את הסיפור שלו באור קומי ודרמטי כאחד. לכבוד הפסטיבל יש טיזר ולמי שעוקבים אחרי עונת האופיר בסריטה אולי שם הסרט יישמע מוכר – הסרט היה חלק מן הרשימה הראשונית של אופיר 2018 אבל פרש מיד עם תחילת התחרות. כך שזו תהיה בכורתו הישראלית, ואם לחפש מגמות בקולנוע הישראלי לשנה זו מעניין לציין שגם פסטיבל קולנוע דרום בחר לפתוח את מהודרת 2018 שלו עם סרט על קהילה חרדית – ״דרייבר״.

סרט הנעילה:
״אי הכלבים״

פסטיבל ירושלים יסתיים עם הסוף לסאגת ההפצה של סרט האנימציה החדש של ווס אנדרסון, שנדחה ונדחה עד שנדמה היה שכבר נגנז. כבר כמה חודשים שאני מחפש הזדמנות לכתוב לסריטה על הסרט הזה, שיעלה לאקרנים בישראל בתום הפסטיבל, כחצי שנה לאחר בכורתו בפסטיבל ברלין ואחר-כך בשאר העולם. את דעתי המלאה אולי אשמור לפוסט ההמלצות, אבל האמת היא שאין זה משנה – במקרה של אנדרסון כנראה שלכל אחד ואחת יש כבר דעה ועמדה די נחרצת לגבי הבמאי חובב הסימטריה והצבעוניות המדודה. זוהי הרפתקת האנימציה השנייה בקריירה של אנדרסון, אחרי ״מר שועל המהולל״ (שלא הופץ בישראל ונגאל בידי הסינמטקים), אבל מדובר באופרה שונה למדי. כלומר, מלבד העובדה שגם בסרט זה ישנן חיות מדברות, כפי שמסגירה הכותרת, שכל מי שיגידו אותה בקול רם בשפת המקור (Isle of Dogs) בעצם יתוודו על אהבתם לכלבים. החיבה לידידו הטוב של האדם היא המניע העיקרי של גיבור הסרט, נער יפני בשם אטארי, שגונב מטוס זעיר במטרה לחלץ את כלבו האהוב ספוט מהגלייה לאי מלא אשפה במטרה שיירקב שם. את הגורל הזה גזר על הכלבים כולם השליט המכהן של יפן, שהוא גם האפוטרופוס של גיבורנו. אז קודם כל אזהרה לאוהבי ואוהבות חתולים – אנשים כמותכם וכמותכן הם הרעים בסיפור הזה. כמובן שהעלילה מסתעפת ומתמלאת דמויות המרכיבות את אחד הקאסטים המרשימים של אנדרסון, אז לא אתחיל אפילו, ויש גם הרבה החלטות אמנותיות ששווה להתעכב עליהן. למשל העובדה שהכלבים מדברים אנגלית אבל האנשים יפנית ללא תרגום (לפחות בגרסה בה צפיתי ובכוונה תחילה) או שסגנונות אנימציה שונים משרתים את הסרט באופנים שונים.

מבחינת אירועי החוצות של הפסטיבל, גם השנה ניכרת התפרשות הרבה מעבר למתחם הסינמטק הירושלמי. לצד המשך הפעלת הקולנוע הנודד בין שכונות העיר לקרנות חינמיות של מגוון מסרטי הפסטיבל, יוקם השנה ״פארקולנוע״ בגן העצמאות שיתמלא באירועי חוצות. המתחם מיועד לא רק להקרנות סרטים במתכונות שונות של הפנינג, למשל בתוך בריכה כאשר הקהל יושב בסירות לצפייה בסרטי קיץ, אלא גם להופעות מוזיקה, אירועי לילה ושאר פעילות לכל הגילים, בגיבוי פוד טראקס ובאווירה שמגבירה את עצם החגיגיות במילה פסטיבל.

קולנוע ישראלי

מתוך ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד. צילום: ורד אדיר

כתמיד, המשבצות המסקרנות ביותר בפסטיבל הן המפגשים הראשונים בין הקהל והיצירה המקומיים, עם תחרות חג׳ג׳ לקולנוע עלילתי ותחרויות ון ליר לקולנוע תיעודי וקצר. בשנים האחרונות המסגרות הללו מרופדות בהקרנות מיוחדות בין אם של קלאסיקות משוחזרות או סרטים שמחוץ לתחרות, כמו סרט הפתיחה השנה שגם הוא ישראלי. באותו טקס הפתיחה יוענק השנה אות הוקרה לצלם הסרט, ירון שרף. הקולנוען הוותיק הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והמחלקה לצילום סטילס בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, הוא מבכירי הצלמים בתעשייה הקולנוע והטלוויזיה הישראלית שזכה פעמיים בפרס אופיר ("שבעה", "הערת שוליים") וצילם עוד המון פרויקטים מגוונים בקולנוע ("מישהו לרוץ איתו", "הנוער", "בית לחם", "אפס ביחסי אנוש", "ולקחת לך אישה") ובטלוויזיה ("הכל דבש", "אהבה זה כואב", "פלורנטין", "יוסי וג'אגר").

בתחרות העלילתית ממשיכים עם מספר הקסם של שבעה סרטים, ארבעה מתוכם מוכרים אולי מפרסי אופיר: ״אין בתולות בקריות״ של קרן בן-רפאל שזיכה את ג׳וי ריגר בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל טרייבקה, ״הד״ של עמיקם קובנר ואסף שניר, ״כאן ועכשיו״ של רומן שומונוב ו״פרה אדומה״ של ציביה ברקאי-יעקב שערך את בכורתו בפסטיבל ברלין. שני סרטים שהחלו את עונת האופיר אבל פרשו לפני שהוקרנו הם ״גאולה״ של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב ו״הצלילה״ של יונה רוזנקיאר, בעבר תחת השם ״שלושה אחים״. אז גם עליהם אפשר לקרוא בפוסט הקדם-אופיר. הסרט היחידי שנחשף כאן ממש לראשונה הוא ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד, זוכת הקטגוריה התיעודית בירושלים עם ״דימונה טוויסט״ ששבה לעשייה העלילתית. לירון בן שלוש מגלמת את גיבורת הסרט, המפרנסת העיקרית של משפחתה שמבקשת להצליח בחברת הנדל״ן בה היא עובדת חרף ההטרדות מצד הבוס שלה (מנשה נוי). בזכותו גם אפשר להוסיף לרשימה השנתית עוד סרט שצילם דניאל מילר העסוק.

בתחרות התיעודית ישנם שמונה סרטים, ואם לשפוט על פי השמות בלבד נדמה שגם השנה היא לא רק תיתן פייט לאחותה העלילתית אלא עשויה לנצח. ״אורי זהר חוזר״ בבימוי דני רוזנברג ויניב סגלוביץ' מלווה את המאסטר-לשעבר בבימוי סרט בעולם החרדי ובחשיפת סיפורו שלו מחדש. ״אליפלט״ בבימוי שקד גורן מקשר בין שלוש דורות, שהיוצר הוא הצעיר ביניהם, דרך פנייה לבקשת סעד עבור אם שכולה שהוא סבתו של הבמאי. ״טוקלומטי״ בבימוי גד אייזן, דוד אופק ושיר בן מתחקה אחר סיפורו של הכדורגלן האפריקאי טוני טוקלומטי שגורש מישראל אבל הותיר אחריו בן שלא פגש מעולם, עד שהגיע לגיל מצוות. ״יומני אוסלו״ בבימוי מור לושי ודניאל סיון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך השלום של 1992 שכבר הכתה גלים בפסטיבלי סאנדנס והוט דוקס. ״יונתן אגסי הציל את חיי״ של האחים הימן מדגיש את הצד האישי של כוכב הפורנו הגאה ששמו בכותרת, בדגש על היחסים עם אמו. ״ילדי פרא״ בבימוי טל פסס מראה כיצד ילדי מהגרים הנפגשים במקלט ירושלמי נטוש בוראים עולמות פנטסטיים בעזרת אנימציה. ״סיבת המוות״ של רמי א. כץ חוזר אל הפיגוע בצומת בית מעריב ומבקש לברר מי אחראי למותו של השוטר הדרוזי סלים ברכאת, שחיסל את המחבל. ״קינג ביבי״ של דן שדור משרטט את עלייתו לשלטון של ראש הממשלה המכהן דרך שורה של הופעות תקשורתיות.

בתחרות הסרטים הקצרים, המערבבת בין סגנונות ומדיומים ואז מפרידה ביניהם בסיום עם פרסים שונים לסרטים עלילתיים, תיעודיים, מונפשים ועצמאיים או סטודנטיאליים – יש השנה 18 סרטים. מפסטיבל קאן יבוא ״גבריאל״ של אורן גרנר ומפסטיבל טרייבקה יגיע זוכה הצל״ש ״מכתב אהבה למ״מ שלי״ מאת עטרה פריש, גרסה שונה של הסרט מזו שהופיעה בפרויקט ״גיבורה״ תחת השם ״המפקדת״, חשוב לציין. הסרטים שכבר הוצגו בעבר בפסטיבלים מקומיים אחרים, ביניהם בפסטיבל סרטי הסטודנטים בחודש שעבר, כוללים את ״אסא בן 13״ של סלי אלימלך, ״אשרי״ של ליהי סבג, ״הגברים שמעבר לגדר״ של אינס מולדבסקי, ״היה שווה כל שקל״ מאת אנימטורים רבים ממכללת ספיר, ״שאבעס כלה״ של עליזה חנוביץ' ו״שנייה מהבית״ של תמר גורן. יוצרים שחוזרים אל הפסטיבל עם סרטים חדשים הם יותם קניספל עם ״בחורה עם מזלג בעולם של מרק״, דותן מורנו זוכה פרס האנימציה (״שוק״) עם ״כמונו נאהבים״, ואבנר מצליח עם ״קריסטי לא תבוא יותר״. את הרשימה משלימים ״אדוות״ בבימוי מור ישראלי, ״זינוק״ בבימוי אלכס קלקסבר, ״חוף המועד״ בבימוי אורי שמאלי, ״טיפות ירח״ בבימוי יורם עבר-הדני, ״כבר הולכים? עם ד"ר זוסמן״ בבימוי ינאי מטרסו וענת אפרתי, ״הצל של הצמות״ בבימוי רותם דימנד ו״תום״ בבימוי רתם כץ.

במסגרת הקרנות מיוחדות אפשר למצוא עוד סרטים תיעודיים, סרט נסיוני קצר ופרויקט מחווה. שני זוכי מענק ברנשטיין שיוקרנו הם: ״I'm Not a Robot״ של לינה ציביאן מבצלאל, סרט קצר על אשליית הבחירה והרצון החופשי העושה שימוש בטכניקת קולאז׳ של דימויים ממדיות שונות, ו״מלכה מלכה״ של מאיה יבין על קשישה המטפלת בבעלה ובבנה חולה ה-ALS. הסרטים התיעודיים שיוקרנו מחוץ לתחרות הם ״דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוצקבר״ של אורי ברבש ואודות המשורר שבכותרת, ו״סלפיש״ של תמי פדרמן, דיוקן עצמי של אמנית הבורחת מחיי הנוחות אליהם נולדה. ״VOICE OVER״ הוא מיזם של ביה״ס סם שפיגל לכבוד 50 שנים לסרטו הקצר והמכונן של אברהם הפנר, ״לאט יותר״, שכולו וויס-אובר של ועל זוגיות מבוגרת. שש פרשנויות מאת שישה יוצרים ויוצרות, בדמות סרטים קצרים משלהם או משלהן, הפכו את הפרויקט לסרט באורך מלא, בדומה ל״עקבות בירושלים״ בעקבות פרלוב. היוצרים בוגרי שפיגל שלקחו חלק במחווה הם ניר ברגמן, איתן ענר, תום שובל, סיגלית ליפשיץ, מאיה קניג ואורית פוקס-רותם.

קולנוע בינלאומי

מתוך ״אל תיגע בי״, זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין

אחד הכיפים הגדולים בפסטיבל ירושלים הוא ההיצע העשיר של סרטים מכל העולם בדיוק באמצע הקיץ, כשהמוח כבר התייבש ממה שיש להוליווד לתת וחובה להתאוורר מבתי הקולנוע. התוכניה מחולקת כהרגלה למסגרות עם שמות מפתים כמו גאלה או פנורמה, ריכוז נוח למדי של קולנוענים גדולים וגדולות בקטגוריות ״מאסטרים״ וכמובן התחרויות הייחודיות לפסטיבל, ״ברוח החופש״ ו״החוויה היהודית״. השנה נמשכת המסורת של תחרות בינלאומית נפרדת, לצד פרס לסרטי ביכורים באשר הם, שבצוות השיפוט שלו ייקח השנה חלק חבר פיפרסקי ונציג סריטה עופר ליברגל (אז אם הדיווחים שלו מתעכבים, סלחו לו). החלוקה הזו של התוכניה לביסים נוחים לעיכול בהחלט עוזרת כשעוברים על היבול השנתי במלואו, אבל כיוון שזוהי סקירת חתך נראה לי שאפשר לערבב. חשוב לי יותר להצביע על סרטים שכבר כתבנו עליהם בבלוג (והם יקבלו לינקים בשמם) ואז להוסיף להם עוד כותרים שנראים מעניינים מכל סיבה שהיא. זה ממש לא מעבר פדנטי על התוכניה הגדושה, לכך נקדיש פוסט נפרד כפי שהרגלנו.

מפסטיבל קאן 2018 הספקתי לראות לא מעט סרטים שמגיעים לירושלים. בדיווח הראשון משם אפשר לקרוא על ״קיץ״ של קיריל סרברניקוב, בשני על ״אפר לבן״ של ז׳אנג ז׳יה-קה ועל ״לזארו השמח״ של אליצ׳ה רורוואכר, ובשלישי על ״שחור על לבן״ של ספייק לי זוכה הגרנד פרי. בדיווח האחרון קלעתי לטעמו של פסטיבל ירושלים עם ״תיהנו, תאהבו ורוצו מהר״ של כריסטוף הונורה (שאני בחרתי לתרגם בשמו האנגלי ״מלאך מתנצל״) ועם שלושה סרטים שכיכבו וזכו במסגרת המשנה – ״גבול״ של עלי עבאסי, ״נערה״ של לוקאס דונט ו״דונבאס״ של סרגיי לוזניצה, שיעלה לירושלים. מפסטיבל ונציה יגיעו ארבעה סרטים שכתב עליהם עופר – ״להישען על פיט״ של אנדרו הייג, ״ארץ מתוקה״, ״מלאכים לובשים לבן״ ו״ניקו, 1988״. בפסטיבל טרייבקה תפסתי את ״החינוך הרע של קמרון פוסט״, שזכה בסאנדנס מוקדם יותר השנה, ואת ״מרי שלי״, גרסת הייפא אל מנסור לביוגרפיה של יוצרת פרנקנשטיין בגילומה של אל פאנינג. בפסטיבל ניו יורק ראיתי וכתבתי על ״תלמה״ של יואכים טרייר ועל ״קניבל״ מאת ורנה פראבל ולוסיאן קסטינג-טיילר, וסתם כך בלי שום פסטיבל יצא שראיתי והחלטתי לשתף בדעתי על ״משודרג״ של לי וויינל (אני קראתי לו ״שדרוג״).

כאמור, אלא רק הסרטים שכבר התייחסנו אליהם בסריטה ולכן כדאי להשלים את הניימדרופינג מפסטיבלים אחרים ובכלל. אז מברלין יגיעו לירושלים ״אל תיגע בי״ זוכה דב הזהב, ״פנים״ זוכה פרס חבר השופטים, ״סטיקס״ שזכה בשלושה פרסים, ״כדורגל אינסופי״ של קורנליו פורומבויו, ״יומן מחשבות״ של אורסולה מאייר, וגם ״עשב״ של הונג סאנג סו. מטרייבקה שווה לציין גם את ״דיאן״ בכיכובה של אן דאוד ומאת קנט ג׳ונס (המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע של ניו יורק), ואת ״לימונדה״ בהפקת כריסטיאן מונג׳יו. מוונציה ניתן להוסיף ״מכתוב אהובתי: פרק ראשון״ של עבדלטיף קשיש, ומפסטיבל קאן האחרון אכלול בכותרים המרכזיים גם את ״אופוריה״ של ולריו גולינו, ״דוג-מן״ של מתאו גארונה, ״עץ האגס הפראי״ של נורי בילגה ג׳יילן, ״נשמות אבודות״ של וונג בינג ואת ״קליימקס״ של גספר נואה. עוד סרטים שנראים מסקרנים מעצם קיומם הם ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״ שבמרכזו המשולש הרומנטי רוז בירן, איתן הוק וכריס אודווד, ״טובת הילד״ על פי ספרו של איאן מקיואן ובכיכובה של אמה תומפסון, ״תמונה משפחתית״ שהוא סרט הביכורים של השחקן פול דאנו כבמאי, ״בית האופרה״ בו הדוקומנטריסטית סוזן פרומקה סוקרת את ההיסטוריה של המטרופוליטן אופרה בניו יורק, ומשהו שנשמע כמו צפיית חובה לחובבי וחובבות ז׳אנר הג׳יאלו בזכות השם ״תנו לגופות להשתזף״. השפע מבלבל? חכו להמלצות שלנו.

האורחים והאורחות

אורח הפסטיבל השחקן זוכה פסטיבל קאן מרצ׳לו פונטה (״דוג-מן״) וידיד שכנראה לא יגיע לירושלים

אין פסטיבל ירושלים בלי כמה שמות בינלאומיים שחושבים שהם באים לטייל בעיר הקודש אבל בעצם מגיעים לעבוד ולפגוש את הקהל והתעשייה המקומית. כריסטיאן פצולד הוא כנראה בכיר האורחים, אם לשפוט על פי המחווה שעורכים לו בפסטיבל. לצד סרטו החדש של הבמאי הגרמני, "טרנזיט", יוקרנו גם "פניקס", "ילה" ו"המצב שלי". אישיות נוספת עם יותר מסרט אחד בירושלים השנה הוא סרגיי לוזניצה, שכבר התארח בישראל אבל הפעם מגיע עם שני סרטים חדשים – "יום הניצחון" הדוקומנטרי ו"דונבאס" העלילתי, שזיכה אותו בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. מאותה תחרות מגיעה גם ולריה גולינו, שחקנית איטלקיה שהפכה לבמאית ותקרין את "אופוריה", סרטה החדש. הקולנוענית הפולנייה מלגוז׳טה שומובסקה (״גוף״) באה כשופטת, וגם תציג את סרטה החדש "פנים", שזכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון. הצלמת הצרפתייה הוותיקה ומהחביבת עליי באופן אישי, קרולין שמפטייה (״הגשר הצפוני״, ״מנועים קדושים״), תכהן אף היא בחבר השופטים.

שחקנים ושחקניות מהוליווד אמנם לא תמצאו השנה בסינמטק ירושלים, אבל אלה שכן יגיעו מככבים בסרטים המדוברים של השנה בסצנה הפסטיבלית. לורה בנסון הבריטית היא כוכבת זוכה פסטיבל ברלין האחרון, "אל תיגע בי", ואין ספק שיהיה מעניין לשמוע ממנה על הגבולות בין מציאות ובדיה ביצירה שמערבלת בין השתיים. השחקן האיטלקי זוכה פרס המשחק בפסטיבל קאן, מרצ'לו פונטה, יגיע כדי לדבר על "דוג-מן" של מתאו גארונה ועל התפקיד שלו. דוגו דמירקול הטורקי, שהשתתף ב"עץ האגס הפראי" של נורי בילגה ג׳יילן הגדול, יעלה לרגל אף הוא לכבוד הקרנת הסרט.

ישנן עוד לא מעט יוצרים ויוצרות ששווה להזכיר ולהכיר יגיעו אף הם ארצה. ביניהם ניתן למנות את קאמי וידאל-נאקה הצרפתי שסרט הביכורים שלו "פרא" הוצג בשבוע הביקורת בפסטיבל קאן, את הדוקומנטריסט (ומבקר הקולנוע) רודיגר זוכסלנד שיקרין את סרטו "הוליווד של היטלר", ואת סטפנו סאבונה האיטלקי וסרטו "הדרך של סאמוני", זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל קאן, שם הוקרן במסגרת ״השבועיים של הבמאים״. לא רק במאים ושחקנים יתארחו בעיר הקודש, אלא גם המלחין ז'אן-פרנסואה זיז'ל, פסנתרן צרפתי אשר ילווה במשך שש שעות רצופות את הקרנת הקלאסיקה האילמת המשוחזרת "עלובי החיים", גרסת הנרי פסקור מ-1925.

מבחינת אנשי תעשייה חשובים ובעלי תפקידי מפתח, נדווח על שלושה שייקחו חלק באירועי הפסטיבל. מריאט ריזנביק, מנהלת מרכז הקולנוע הגרמני German Films והחל מהחודש שעבר גם מנהלת הכללית החדשה של פסטיבל ברלין, מגיעה לפסטיבל לרגל אירוע מיוחד המוקדש לשיתופי פעולה בתחום הקולנוע בין גרמניה וישראל. שארל טסון, המנהל אמנותי של מסגרת שבוע הביקורת בפסטיבל קאן ונשיא "סינמה דו מונד", מגיע לאירועי התעשייה של הפסטיבל ולכנס מנהלי הפסטיבלים Think Fest. מיכאל ובר, מנכ"ל חברת Match Factory העולמית חובבת הקולנוע הישראלי "פוקסטרוט", "ואלס עם באשיר") הוא עוד מישהו שמאוד כדאי לנסות לפגוש אם יש לכם או לכן סרט למכור להפצה אמריקאית.