• סיכום המחצית של 2018
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

"ערבים רוקדים – זהות שאולה", סקירה אורחת

6 בדצמבר 2014 מאת שני קיניסו

הקדמת אורון: את הסקירה הבאה כתב שני קיניסו, שמאז היותו תלמיד תיכון מפרסם את דעותיו המפורטות והמנומקות בנושאים קולנועיים בפרופיל הפייסבוק שלו, ואף מרצה על סרטים קלאסיים ועכשוויים בסינמטק שדרות, הקרוב למקום מגוריו. הוא שבה את לב הבלוג בידענות ובתשוקה שלו לאמנות השביעית, ברמה שלא הייתה מביישת מבוגרים ממנו, וכל זאת עוד לפני שמלאו לו 20. חשבתי לתת לו צ'אנס לכתוב עבור סריטה, גם בתור קורא ותיק שלנו. תהיו נחמדים אליו.

כמו במרבית סרטיו הקודמים של ערן ריקליס, גם בסרטו החדש "ערבים רוקדים – זהות שאולה" העדינות בה הוא עוסק בנושאים רגישים ונפיצים מאוד שורה על כל רגע ורגע בסרט. אך זוהי אינה עדינות נאיבית או עדינות שמרככת את אמירותיו של הסרט החשוב הזה. זוהי עדינות מפוקחת ומחוכמת, עדינות שמתקיימת בסביבה ובמציאות כאוטיות, שהן על המסך והן מחוצה לו כל כך זקוקות לעדינות נוסח ריקליס – כזו שמודעותה לסביבה המוחלטת, אך אינה נכנעת למציאות המכוערת שמקיפה אותה, אלא ממשיכה להתקיים בכל תנאי ולשרות גם על הרגעים הקשים ביותר. היא אינה מרככת את האירועים שקורים בה, אבל היא כן מצליחה לנסוך על הרגעים הבודדים שאינם כאלה סוג של פיוט.

אני חושב שכבר אין צורך לספר על כמות המכשולים שעבר הסרט עד עלייתו לאקרנים ביום חמישי האחרון. תלאות אלה רק מעבות עוד יותר את מסריו של הסרט, ובפן מסוים אף מוסיפות עלילה נוספת לעלילותיו הרבות. אף על פי כן, אני חושב שזה היה מיותר להוסיף את השם "זהות שאולה" לצד שם הסרט המקורי. נראה שזה בא לרצות קהל מתלהם, ריצוי שהסרט עצמו כלל אינו מחפש לספק. יחד עם זאת, דווקא בגלל אירועי החודשים האחרונים – על שלל זירותיהם וסוגיהם – זהו אולי הסרט שהכי צריך לראות כרגע בקולנוע.

הסרט מספר על איאד, המתגורר בתחילתו עם משפחתו בטירה. הפתיחה המשעשעת מציגה אותו כילד קטן ומבריק (אז מגלם אותו ראזי ג'אברין), שבאחת מהסצינות הטובות בסרט יוצא כנגד מנהל בית הספר שלו (נורמן עיסא) שמנסה לשווק לתלמידיו את רעיון "דו-הקיום". כשאיאד גדל (אז מגלם אותו תאופיק ברהום), הוא מתקבל לפנימייה יוקרתית בירושלים, והוא התלמיד הערבי היחיד בכיתה. הימים הם ימי מלחמת המפרץ ותחילתה של האינתיפאדה הראשונה, ועל רקע כל אלה איאד אינו מתקבל יפה מבחינה חברתית. בהדרגה, מתחיל להיווצר קשר בינו לבין נעמי (דניאל קיציס), קשר אותו הם ינהלו בסתר מפני חבריהם לבית הספר ומהוריה של נעמי. במקביל, במסגרת פרויקט של מעורבות חברתית, איאד מתיידד עם יונתן (מיכאל מושונוב) נער החולה במחלת ניוון שרירים ועם אימו עדנה (יעל אבקסיס) וגם בין שניהם נוצר קשר מיוחד. במקביל, איאד ממשיך לבקר את משפחתו, ולאט לאט מתחיל אצלו קונפליקט בין זהותו הערבית לזו הישראלית שרכש לעצמו.

״ערבים רוקדים״ הוא סרט שדן בנזילוּת זהותית, לא רק במישור הגיאוגרפי והתודעתי של איאד, אלא גם במישור התודעתי-היסטורי הקולקטיבי של החברה הישראלית והערבית גם יחד. זוהי תודעה שמעוצבת בסרט באיפוק רב, לצד אמביוולנטיות טעונה ורגישה המאיימת להתפוצץ בכל רגע. ובכלל, נושא הזהות בסרט נידון לא רק במושגים של הגדרה עצמית ואישית, אלא גם דן במהות ההגדרה של זהות, ובצורך הקיומי של כל אדם בהגדרה הזו.

הבחירה של סייד קשוע, שכתב את התסריט (המבוסס על שניים מספריו), להציג את כל הסרט מנקודת מבטו ותודעתו המבולבלת של איאד היא מוצלחת. כמוה גם השילוב המוצלח בין הקומי לדרמטי לאורך כל הסרט, לו תורם הרבה גם הבימוי של ריקליס. יחד עם זאת, זהו גם תסריט בעייתי – הוא מבולגן ומזגזג בין רגעים טעונים וחזקים לחזקים פחות, אך נמנע מלטפל באופן מעמיק בהרבה מהם. כמו כן, מערכת היחסים בין איאד לנעמי מטופלת במלאכותיות מאכזבת, ודמותו של יונתן נראית כמו קלישאה נוספת מסרט נעורים כזה או אחר (הופעתו של מושנוב מצליחה קצת להציל משהו מהעיצוב הלקוי של הדמות הזו).

לדעתי, בעיות אלה לא היו קיימות לו מבנה התסריט והבימוי היה אפיזודיאלי. כך, המעבר החד מסיטואציה לסיטואציה היה מצליח להדגיש הרבה יותר טוב את הבלבול הזהותי-תודעתי שאיאד מצוי בו. מצד שני, במבנה שנבחר לסרט, היחסים המיוחדים הנרקמים בין איאד לעדנה, מובילים את הסרט במערכתו האחרונה לרבדים היותר מהותיים ומסקרנים שלו, ולדימויים הבוטים ביותר שלו. דימויים שהם "בוטים" גם בעדינותם ובחמלתם האנושית הרבה. לכל אלה תורמים ההופעה המאופקת והמתפרצת כאחת של תאופיק ברהום, הופעתה הכנה ושובת הלב של דניאל קיציס (שאני מוכרח להודות שהתאהבתי בדמותה), והופעתה של יעל אבקסיס במה שממש נראה כהמשך ישיר לתפקידה בסרט "הרחק מהיעדרו" – גם פה היא מגלמת אישה השופעת בחום ובטוב לב.

"ערבים רוקדים" הוא סרט שמציג באופן ישיר ביותר נקודת מבט של למעלה ממיליון מאזרחי מדינת ישראל. נקודת מבט שלא רק שנעדרת מהציבוריות הישראלית-יהודית, אלא גם כזו שרבים בוחרים להתעלם ממנה ולהתכחש לעצם קיומה. נקודת מבט שאמנם עדיין מנווטת בסרט על ידי במאי ישראלי, אך כמעט ואין לכך חשיבות, מכיוון שהתוצאה אפקטיבית ביותר. זהו סרט שמעורר שלל רגשות – כעס ועצב גדולים, לצד תקווה עדינה. וזה, כשלעצמו, כבר הישג גדול.

arabs1
*כל התמונות באדיבות היח"צ

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.