• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2014: הסרטים המסקרנים ועצות להימורים

10 ביולי 2014 מאת אורון שמיר

הפוסט קצת התעכב כי רציתי לראות לאן מנשבות הרוחות, והחל מאתמול שני דברים הפכו ברורים. הראשון הוא שלמישהו, ובואו לא נגיד למי כי כבר עייפתי מהנושא, היה מאוד דחוף להתחיל מלחמה עכשיו. השני הוא שפסטיבל הקולנוע של ירושלים יתקיים כסדרו, להוציא את טקס הפתיחה שהפך לטקס הנעילה, כלומר הקרנתו של ״ערבים רוקדים״ נדחתה מהיום (10.7) לחמישי הבא (17.7), מה שנותן לנלחמים שבוע לפתור את הבעיות ביניהם. ואם נועה רגב, המנהלת העדיין-חדשה של הסינמטק והפסטיבל, נותנת לך שבוע לפתור משהו – אתה פותר אותו בשבוע. כך שהחדשות הטובות הן שכל זה יסתיים בקרוב, כך נדמה לי. וכעת אפשר לעשות את מה שישראלים עושים הכי טוב – להיחרד ממצב תמידי של סטרס ולחימה ולהתעלם ממנו תוך כדי שמירה על השגרה בו זמנית. פסטיבל קולנוע נפלא מחכה לנו בבירה, ואני מקווה מאוד שהוא לא ייפגע בשום דרך ממצב הביש בו המדינה נתונה בימים האחרונים.

אחד הדברים שהכי קשים לי הוא להמליץ על סרטים מתוך תוכניה של פסטיבל. בנוסף לקושי הרגיל של אי היכרות מספקת עם הטעם והרגישויות של מבקש או מבקשת ההמלצה, יש להתחשב גם בשעה וביום הספציפיים בהם מוקרן אותו סרט במהלך הפסטיבל. אין תסכול חמור יותר מאשר לשבת שעות עם אדם על התוכניה של פסטיבל סרטים, לברור יחד איתו בדקדקנות, ואז לגלות שהוא בעצם יכול להגיע רק ליום אחד מסויים ובשעות נתונות. את המשפט האחרון אני כותב מניסיון, לצערי. כך שעצתי הראשונה לכל דורשי ודורשות ההמלצות – בררו קודם מתי תהיו בירושלים, הרי לא כולם יוצאים לנופש פעיל / קרב ממושך כמו אלה שממליצים לכם ולכן. כמו תמיד, אני בעד להגיע באחד משני סופי השבוע של הפסטיבל, שתמיד גדושים באופציות רבות ומגוונות, או לבחור סרט אחד שהוא חובת צפייה ולבנות את היום סביב אחת מהקרנותיו. אלה שתי הטקטיקות הבסיסיות ביותר, שאפשר להתחיל ליישם בעזרת פוסט ההמלצות המפלצתי שלנו, המוקדש לחלק מתוך ההיצע השנתי של פסטיבל ירושלים 2014 שכבר הספקנו לחוות על בשרנו.

כפי שציינתי גם באותו פוסט, להגיד לכם שכדאי להשתתף בהקרנות של "סטוקר" ו"שבעה צעדים" בנוכחות הבמאי פארק צ'אן-ווק, או להגיע לדשא לכיתת האמן הפתוחה איתו – זו לא חוכמה. מבחינתי זה מובן מאליו, ואשתדל להמשיך עם הגישה הזו גם בפוסט הבא, שינסה לשחזר ואף לשכלל את מה שעשיתי כאן בשנה שעברה. גם הפעם לא מדובר בשיא התחכום, אבל מצאתי שלי זה עוזר. הנה כמה וכמה שיטות לפרק את התוכניה לגורמים ולהפוך אותה בתוך מספר צעדים פשוטים מבליל מאיים של שמות לא מוכרים לחברה הכי טובה שלכם ושלכן בפסטיבל. וכפי שכתבתי גם אז – מאוד כדאי להיות מיודד עם התוכניה של פסטיבל ירושלים השנה, כי היא הורסת. הבטחתי לעצמי לא לראות חמישה סרטים ביום הפעם, כי אני כבר זקן מדי וגם עמוס מחוייבויות אחרות השנה, אבל המרקר שלי חשב אחרת.

כיוון שהפוסט יהיה עמוס ממילא בהדגשות שונות ומשונות, וכדי למנוע עומס יתר של מועדי הקרנה בנוסף לניימדרופינג, כל לינק בשם של סרט יוביל לדף המתאים לו באתר פסטיבל ירושלים. למקרה שתזדקקו למידע נוסף או תרצו לבחור הקרנה ולהזמין כרטיסים. כרגיל, איזור התגובות פתוח לתוספות.

בחירת סרטים לפי במאי/משתתף

dance_reality

השיטה הבטוחה של חובבי קולנוע כבדים וכבדות וצופים מזדמנים ומזדמנות כאחד. פרצוף מוכר בקאסט או שם של יוצר שמזכיר חוויה טובה מהעבר, ופתאום סרט מן התוכניה הופך לכזה ששווה לזכור. למרות הפופולריות של הסיסטמה וההבנה המלאה של הסיבות לבחירה בה, לדעתי זה מאוד לא מחוכם לבחור כך סרט, אלא אם באמת מדובר ביוצר שתלכו אחריו באש הגיהנום הסינמטית. אם תבחרו, למשל, בחדש של במאי היצירות הפיוטיות ״להרגיש בבית״ ו״אביב, קיץ, סתיו, חורף ו…אביב״, יכול מאוד להיות שתצאו אחרי רבע שעה של ״מוביוס״, החדש של קים קי-דוק. מאידך, אם שרדתם את ״רחמים״ או הכרתם את הדרום-קוריאני בשלבים המוקדמים של הקריירה, כנראה שיש לכם מושג לאן אתם נכנסים ואתן נכנסות.

במילים פשוטות, אם ניקח את קי-דוק כמקרה מבחן, שיטת הבחירה לפי משתתף מתאימה בעיקר לקולנוענים שגוף העבודה שלהם ידוע לצופה במלואו או לפחות בחלקו המייצג. על בחירה לפי שחקן או שחקנית, שנהוגה בקהל הרחב אפילו יותר מבחירה לפי יוצר, אני האחרון שימליץ. פשוט מפני שאין להם מיליגרם של שליטה על איכות או אפילו אופי הסרט. והתירוץ של ״גם אם הסרט גרוע לפחות נחמד להסתכל עליו/עליה בכל מקרה״ לא ממש תקף בפסטיבלי קולנוע בעיניי, חפשו תמונה בגוגל ובהו כמה שתרצו.

הייאו מיאזאקי, קיסר האנימציה שיזכה לרטרוספקטיבה בפסטיבל, הוא דוגמה לבמאי שאפשר ללכת אל סרטו ״הרוח העולה״ ללא חשש, אלא דווקא בציפייה לעוד מנה משובחת של הנפשה יפנית חוצת קהלים וגילים. כך גם במקרה של אלחנדרו חודורובסקי (״הר קדוש״, ״El Topo), שחזרתו לעשייה אחרי 23 שנות שתיקה קולנועית אמורה להעביר רטט בעמוד השדרה של כל סינפיל. אין לי מושג מה זה ״מחול המציאות״, ואני גם לא רוצה לדעת – רק לראות אותו (תמונה לעיל). גם במקרה של קלי רייכרדט, נדמה לי שאפשר לנחש לאיזה כיוון יילך "מהלכי לילה" שלה (רמז: קשוח, מהורהר וריאליסטי לפחות כמו ״וונדי ולוסי״ או ״Meek's Cutoff״), למרות שהתקציר שלו נשמע כמו ״המזרח״ – ג׳סי אייזנברג, דקוטה פנינג ופיטר סארסגארד הם שלושה אקטיביסטים אקולוגיים שמתכננים לפוצץ סכר המסמל את כל הרוע בעולם בעיניהם. למעריצי ג׳ונתן גלייזר (״Sexy Beast״, ״לידה״) צפוייה הפתעה לינצ׳אית אם יבחרו ב״מתחת לעור״, שדי הפך לקונצנזוס המלצה  בבלוג. מוזר בהתחשב בחוויה שהוא מבקש מצופיו לעבור, הגיוני אם לוקחים בחשבון את הפרמיס – סקרלט ג׳והנסון מפתה גברים בסקוטלנד האפרורית למטרות מסתוריות.

במקרה של קלינט איסטווד, הנושא מורכב יותר. גם מפני שמדובר בבמאי מגוון עם עליות ומורדות, שלא מגביל את עצמו לנושא או סגנון, וגם כי ״ג׳רזי בויז״ ספציפית מבוסס על מחזמר המספר את סיפורם של חברי להקת ״ארבע העונות״, כך שאין לדעת כמה השפעה הייתה לגרסה הבימתית. באופן דומה אך שונה, סרט חדש של מרטין סקורסזה תמיד נשמע מעורר תיאבון, אלא שהפעם מדובר באחד מהתיעודיים שעליהם הוא חתום במשותף (עם דיוויד טדסקי) והפעם הנושא הוא אפילו לא מוזיקאי, אלא כתב העת האמריקאי המשפיע ״The New York Review of Books״. לסרט קוראים ״50 שנים של פולמוס״. אל כל אלה אני מוכרח להוסיף את "הפשיטה 2" של גארת׳ אוונס, פשוט משום שהוא לא סתם המשך תמטי של הנדבך הקודם בגוף יצירה של במאי כמו הרבה מן המקרים שצוינו לעיל, אלא סרט המשך פר אקסלנס. אחרי שעשה שמות בבאי פסטיבל ירושלים 2012 עם ״הפשיטה״, מעניין מה מכין הפעם במאי האקשן הווירטואוז ממוצא וולשי שעובד באינדונזיה.

עוד שמות ששווה להזכיר הם צמד האוסטרים המועמדים לשעבר לאוסקר – גץ שפיגלמן (״נקמה״) שחוזר עם "אוקטובר נובמבר", וסטפן רוזוויצקי (״הזייפנים״) שמגיע לפסטיבל בכבודו ובעצמו עם סרטו החדש "רשע קיצוני". רולף דה היר האוסטרלי חוזר לנושאים שמעסיקים אותו ב"הארץ של צ'רלי" ואל השחקן הקבוע שלו ממוצא אבוריג'יני, דייויד גולפיל. יוז'י יאמדה היפני ודאי שוב טווה דרמה אפית אך אנושית בסרטו "הבית הקטן". רוב ריינר, שמזמן מכר את נשמתו היצירתית לדרמות מתקתקות, לא אמור לחרוג מן הקו המנחה עם "ככה זה עובד", קומדיה רומנטית עם מייקל דאגלס ודיאן קיטון.

הדוקומנטריסט הרוסי שכה מחבבים בפסטיבל ירושלים, סרגיי לוזניצה, יציג את גרסתו למהפכה האזרחית שהתחוללה באוקריאינה ב"מאידאן". העובדה שסרטה החדש של נעמי קוואסה "מים שקטים", מוגדר כשקטה ופיוטית ודאי לא תפיל איש מחובביה מהרגליים. ופיליפ גארל שוב מלהק את בנו, לואי, לסרט על בגידות ואהבות בשם "קנאה". תמיד יש את האפשרות שהסרטים יפתיעו ונהיה עדים להתפתחות או שינוי אצל היוצרים המוכרים הללו, אבל אם בללכת על בטוח עסקינן – אלה השמות שאפשר לנחש מה נקבל מהם. אגב, מצאתי את הבמאי עם השם הכי מגניב בתוכניה – תור בן-מיור. במפתיע, הסרט שלו, "בשוליים", לא מגיע משבדיה או איסלנד, אלא דווקא מישראל.

לפי ז׳אנר/נושא

lifeitself

שיטה גחמתית ומסוכנת הרבה יותר, ולכן גם אהובה עליי יותר, היא להסתמך על התקציר בייצוג רוחו של הסרט. אמנם אבינועם חרפק כבר לא אחראי לתוכניה ולתקציריה, אשר ממש פיתחו שפה משלהם עם הקוראים הקבועים של הקטלוג השנתי, אבל התקצירים המורחבים באתר הפסטיבל וגם אלה המזורזים בחוברת המודפסת הדקיקה ממש עשו לי חשק. בדרך כלל אני עובר על התוכניה באופן ראשוני בניסיון לאתר במאים ששמם אומר לי משהו או סרטים שנדמה לי ששמעתי עליהם מבעוד מועד, אבל אז מגיע גם שלב קריאת כל תקציר ותקציר מאלה שלא סומנו בסיור הראשון. בשלב הזה צריך לסמוך באופן כן ואמיתי על האינסטינקטים, בין אם של רתיעה או של משיכה.

ראשית, פסטיבלי קולנוע תמיד מכילים יצירות דוקומנטריות על קולנוע או אישי תרבות וקולנוע, ופסטיבל ירושלים של השנה התעלה על עצמו. ״גו גו בויז״ של הילה מדליה מגיע אלינו טרי מפסטיבל קאן, כדי לספר את סיפורם של מנחם גולן ויורם גלובוס וכיבושם את הוליווד. ״מתים על הדוקו״ יתחקה אחר ז׳אנר סרטי הזומבים לדורותיו, בעוד ״קלולס למתקדמים״ יצלול אל עומק ז׳אנר סרטי ההתבגרות והנעורים של שנות התשעים והאלפיים. שני במאים צרפתים מאוד שונים זוכים כאן לסרט תיעודי על פועלם – ״מר לאוס קראקס״ ינסה לפתח את החידה ושמה לאוס קראקס (מי שנכח בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון ודאי יסכים או תסכים שזו אניגמה סבוכה במיוחד), בעוד ״רומר בפריז״ יהווה קולאז׳ המורכב מסרטיו של אריק רוהמר בניסיון להתחקות אחר סגנונו וחומריו של היוצר. שני מבקרים ואנשי תרבות זוכים אף הם לסרט על פועלם – ״רוג'ר איברט: החיים עצמם״ יסקור את חייו של מבקר הקולנוע המפורסם בהיסטוריה, ו״בנוגע לסוזן סונטאג״ יעשה את אותו הדבר לגבי מבקרת התרבות המשפיעה.

לפעמים שם של סרט מתגלה להיות בדיוק מה שחשבת שהוא יהיה בתקציר, כך שנוצרת ציפייה להגשמה נוספת של מחשבה לכדי מציאות גם ברובד הבא, כלומר – מה אם התקציר יהיה בדיוק הסרט שאני רוצה גם הצפייה? נהדר, לא? אז נחשו על מה הסרט הברזילאי "זאב דופק בדלת". אם הימרתם שסרטו של פרננדו קוימברה הוא מסע אל התשוקות האפלות בלב האדם שמתחיל כאשר ילדה קטנה ותמה נחטפת באופן מסתורי, כנראה שכולנו חשבנו על אותו הדבר, בזכות אתם יודעים מי. מדהים כמה זאבים רעים כבר היו לנו על המסכים בשנתיים האחרונות, והם רק ממשיכים להגיע בצירוף מקרים קוסמי. עוד תקציר קודר בקטע טוב הוא זה של ״הזיוף״, המספר על אסיר משוחרר שחוזר לביתו ונאלץ להתמודד עם כומר נכלולי. אם תגידו שזה לא נשמע יוצא מגדר הרגיל עבור סרט שמגיע מדרום-קוריאה, אספר שזהו סרט אנימציה, עניין פחות שכיח בתעשיית הקולנוע שם, שנראה פשוט מרהיב בתמונות. יון סנג הו ביים.

את הכובד והחשכה שמביאים עימם לא מעט סרטי פסטיבלים, מומלץ לפזר לפחות פעם ביום עם קצת קלילות איכותית. שני סרטים שמבטיחים לעשות זאת ברמת הסינופסיס מגיעים אלינו מצרפת ובריטניה. "חברים טובים" של הצמד סטפן ארשינאר ופרנסואה פרבו לגוני מרגיש לי כמו הקומדיה הצרפתית החביבה של הפסטיבל, על חברים ותיקים שהקשרים ביניהם עומדים למבחן לאחר שנים כאשר שקרים ובגידות צפים לפתע. זה נכון שהתואר הקודם לא נשמע כמו סיבה לעלות לירושלים במיוחד, אבל דברו איתי אחרי יום שלם של קולנוע קיצוני מכל העולם ואולי תיווכחו שכל מה שבא לכם ולכן עכשיו זה לצחקק קצת בצרפתית. אופציה דומה אך שונה היא ״פרנק״, סיפורה של להקת חצי אוונגארד וחצי פופית המונהגת בידי סולן כריזמטי וקצת מטורלל החובש ראש ענקי של בובה כל חייו (בגילומו של מייקל פסבנדר) ומצרפת לשורותיה, קצת בכוח יש לציין, קלידן ג׳ינג׳י וקלולס המשנה את הדינמיקה. בימוי: לני אברהמסון.

אם לבחור סרט אך ורק על פי נושא, הנה שני הכי מגניבים שמצאתי בתוכניה. הראשון הוא "קדחת החלקיקים", דוקומנטרי של מארק לוינסון על הפעלת מאיץ החלקיקים בשוויץ שמתיימר לפענח או לסבך לאללה את סודות היקום. לא יודע איך זה אצלכם או אצלכן, אבל אני מעדיף שיסבירו לי על נושאים כמו פיזיקה תיאורתית ומעשית כאחד דווקא באולם קולנוע, עם כמה שיותר דוגמאות והמחשות לצד המלל שתמיד נשמע לי כחסר פשר. מן הצד השני של המתרס, סרט כמו "שופט כדורגל" לא ממש מצריך הסברים מיוחדים, אז רק אקווה שברוח המונדיאל אצליח להפיק הנאה מסרטו של פאולו זוקה, שבחר לו כגיבור את אחת הדמויות השנואות תמידית בהיסטוריה של הספורט.

לפי פרסים/פסטיבלים

alice-rohrwacher-le-meraviglie

שיטה טריקית נוספת לבחירת סרטים, בה משתמש הקהל בכל ימות השנה למעשה, הוא סינון על פי זכיות או אפילו השתתפות בפסטיבלי קולנוע אחרים, לרוב הצמרת של הצמרת העולמית. פסטיבל ירושלים ממוקם בין קאן לוונציה, די הרבה אחרי ברלין, ולעיתים זוכה בפיסות זהב מכל שלושת האירופאים הגדולים גם יחד. מארה״ב אפשר לקחת בחשבון, לדעתי האישית כמובן, בעיקר את סאנדנס או SXSW, כאשר גם טרייבקה הוא שם שאמור להעיד על איכות.

הבעיה עם בחירת סרט על פי השתתפותו בפסטיבל היא שלעיתים סף הכניסה הוא נמוך למדי, והפרובלמטיות עם זכיות היא שכולם יודעים (כלומר, אני מקווה שאני לא מחדש כאן) שבסופו של דבר מדובר בגחמה רגעית של לא יותר מחמישה שופטים המספיקה כדי להעניק את החותמת מסירת הספקות ״זוכה דקל/דב/אריה/עציץ הזהב״. מצד שני, הסיבה ליוקרתיות של פסטיבלי קולנוע נעוצה גם בבחירות שלהם לאורך השנים, שהפכו לנכסי צאן ברזל בהמשך ויכולים להתהדר בהכרה בגדולתם בזמן אמת. בקיצור, קצת כמו עם שיטת הבמאים, אני ממליץ לגבש דעה ארוכת שנים על טעם או סגנון של פסטיבל מסויים כדי להסתמך על דעתו באמת.

מפסטיבל קאן אמנם לא נראה את הזוכה הגדול, ״שנת חורף״ של הטורקי הכביר נורי בילגה ג׳יילן, אבל יש לנו שניים שאמורים למלא את חלל הפה בריר. "הפלאים", סרטה של אליס רורוואכר, הגיע לריביירה הצרפתית אלמוני ויצא עם פרס חבר השופטים (השני בחשיבותו בקאן). סיבה בפני עצמה לסקרנות יתר וזה עוד בלי לדבר על תקציר העלילה – משפחה של כוורנים הדוגלים בשיטה המסורתית, מתגלה על ידי תוכנית ריאליטי איטלקית בהנחיית מוניקה בלוצ׳י, מה שמפעיל לחץ כפול על הבת המתבגרת שמחזיקה את המשפחה על כתפיה. ממסגרת ״השבועיים של הבמאים״, אחת היותר נחשבות בקאן, מגיע זוכה שלושת פרסי התחרות "מלחמה ממבט ראשון" של תומא קאייה הצרפתי. הסיפור הלא שגרתי מתחיל בקרב היאבקות בין נער המסוגר בעקבות מות אביו לבת עשירים היפראקטיבית, והשניים שנפגשו כך ינתבו את יצירת הקשר הזו, ניחשתם נכון, לכיוונים סוערים אחרים.

ונציה כיבדה את ירושלים בזוכה הגדול שלה – "כביש קדוש", הסרט התיעודי הראשון אי פעם לזכות בפרס אריה הזהב. ג׳נפרנקו רוסי, דוקומנטריסט המסור ליצירתו באופן טוטאלי שמאלץ אותו לגור שנים בקרב מושא התיעוד הנוכחי שלו, ברא יצירה סביב הכביש הטבעתי המקיף את רומא, ה-GRA, המורכבת מפיסות חיים ודמויות החיות בקרבתו או מתפרנסות ממנו בדרכים רבות. עוד מוונציה מגיע אלינו זוכה פרס המבקרים, "טום בחווה", סרטו הרביעי באורך מלא של המטאור הקוויבקי קזבייה דולן. אור כבר הספיק לכתוב על הסרט המתאר מפגש של גבר צעיר (דולן) עם משפחתו של בן זוגו המנוח, שלא ידעה על זהותו המינית של בנה, בעוד הבמאי כבר הספיק לזכות בפרס השלישי בחשיבותו בקאן עם סרט חדש בשם ״אמא״. והוא רק בן 25, השדון.

ברלין שולחת אף היא את זוכה דב הזהב שלה, ופרסים נוספים. "פחם שחור, קרח דק" של הבמאי ההונג-קונגי דיאן ינאן סיקרן אותי עוד כשראיתי את יוצריו עולים לקבל פרסים בברלין, והעלילה רק הגבירה את החשק – פילם נואר מודרני ודיוקן של תעלומת רצח ארוכת שנים דרך כל מיני גורמים הקשורים לפרשייה, על רקע צפון סין. עופר כבר ראה ולכן יכול להמליץ. באותו פסטיבל זכה "לבנבנים" של אלונסו רואיזפלסיוס המקסיקני בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר. ראשית העלילה הזכירה לי את ״הסטודנט״ הארגנטינאי, אבל ההמשך כבר נשמע כמו ״מחפשים את שוגרמן״ – על רקע אוניברסיטה מושבתת עקב מחאת סטודנטים, שני חברים לדירה לא ממש מוצאים דרכים למלא את זמנם בתוכן ויעילות. אחיו הצעיר שמגיע לשהות עימם, מדליק את השניים על מסע למציאת הזמר הנערץ עליהם.

גם לגבי פסטיבל סאנדנס, בירושלים לא טמנו ידם בצלחת. זוכה הפרס הראשון, "להרוג אדם", מגיע ארצה יחד עם הבמאי שלו, אלחנדרו פרננדז אלמנדראס. העלילה של הסרט הצ׳יליאני עוסקת במשפחה המתגוררת בשכונה הנשלטת בידי פושע שפל, אשר אט אט יורד לחיי המשפחה עד שהם הופכים לסיוט שיש רק דרך אחת החוצה ממנו. סרט אמריקאי שזכה בפרס התסריט באותו פסטיבל הוא "התאומים", סרטו של קרייג ג׳ונסון בכיכובם של קריסטן וויג וביל הדר. השניים מגלמים, תאמינו או לא, תאומים המתאחדים בנסיבות מטרידות לאחר שנים של נתק, כאשר כל אחד שקוע בחייו התקועים. או תקוע בחייו השקועים, מה שתבחרו. בפסטיבל עוד נציגי פסטיבלים רבים, אך אלה הבולטים ביותר בעיניי.

לפי אולם ושעות שיבוץ

cinemateque_jerusalem

שיטה זו מבוססת על ההנחה שצוות הפסטיבל מתאים את הסרטים לאולמות השונים, בעיקר בהתחשב בגודל האולם בקשר ישיר לפוטנציאל השיווקי של הסרט, אבל גם בהתאם לאופי הייחודי של כל היכל והיכל. בקצרה, מתחלק הסינמטק לארבעה אולמות, הנעזרים בבית הקולנוע המקסים לגמרי והסמוך יחסית של לב סמדר, ובכל שנה גם תוספות אחרות. השנה אלה סניף הסינמה סיטי הירושלמי החדש, וכן שני המתחמים החדשים אף הם של בית הנסן (או ״בית המצורעים״ כפי שהוא נקרא בירושלמית) והתחנה הראשונה.

בסינמטק, אפשר לחלק את האולמות לגדולים (1 ו-3, בסדר הזה) והקטנים (2 ו-4). אם סרט כלשהו משובץ, לא משנה באיזו שעה, באולם 1 המרכזי והמפורסם – כנראה שהפסטיבל מאמין בו כבעל פוטנציאל משיכת קהל. אני אישית מעדיף את אולם 3, המרוחק יותר מהכניסה והקטן רק במעט מאחיו האי-זוגי, שגם בו תמצאו מגנטי צופים קלאסיים, לצד היותו האולם הקבוע של מסגרות הסרטים הקצרים ושאר מסגרות המעניקות לו קצת יותר אופי. אולם 2, המצוי בקומה התחתונה ביותר מבין חבריו, הוא אינטימי למדי ומכיל בדרך כלל סרטים אקסצנטריים יותר מסגנונות שונים. כאשר מוגלים אליו סרטי אקשן או אימה, האווירה בו מתאימה להם מאוד. מאידך, לצפות בו בסרט איטי ומהורהר זו חוויה מעט יותר מפוקפקת, במיוחד אם איזו דודה נכנסת ב-10 דקות איחור ומחליטה להקים שורה שלמה בצעקות תוך כדי דורשת שיתחילו את הסרט מהתחלה (יש צלקות שלעולם לא יגלידו, כנראה, אבל אני משתף בתקווה שיעזור).

אולם 4 הוא כבר מעבר לאינטימיות – הוא כמו צפייה ביתית ונעימה בסלון של חבר טוב. אולי תורמת לכך העובדה שהמקרין יושב יחד עם הקהל באולם ולא בתא הקרנה רם ונישא. הוסיפו לכך את החיבה של הפסטיבל להקרין שם באופן קבוע את הסרטים הדוקומנטריים המטא-קולנועיים של אותה שנה, וקבלו אווירה של שיעור קולנוע דחוס במיוחד. לעיתים רבות נגמרים המקומות באולם זה, בעיה קשה לבעלי תגי כניסה על בסיס מקום פנוי, אבל השמחה שלי על אולם מלא בחובבי קולנוע שבחרו להעפיל עד למרפסת העליונה והמרוחקת מנחמת את ליבי שנחמץ.

אפרופו לבבות, לגבי לב סמדר דעתי ידועה. אני מאוהב לחלוטין במקרן הדיגיטלי הכי צלול בישראל, שהופך כל צפייה לחוויה. השורות הראשונות והצפופות חביבות עליי פחות, ואעדיף תמיד את השורות שאחרי המעבר, במיוחד את הראשונה המדמה תחושה של יציע בזכות גדר הברזל הנמוכה שממש מתחננת שתניחו עליה רגליים. הסרטים שמגיעים לסמדר נוטים להיות בעלי אופי מובהק של קולנוע לב – מדרמות קטנות ונוגות ועד קולנוע ארטהאוס מאתגר בדיוק במידה הנכונה לחיך הישראלי. ההליכות מרחוב לויד ג׳ורג׳ אל הסינמטק וחזרה הן משהו שאני ממליץ עליו במקרה והמבנה העצום והומה האדם של הסינמטק מרגיש פתאום כמו משהו שצריך להתרענן ממנו.

במקרה של הסינמה סיטי, לעומת זאת, אני לא יודע מה להגיד. המתחם מרוחק עד מאוד מאיזור המושבה הגרמנית (וקרוב מאוד לכניסה לעיר) כך שאני לא ממש בטוח איזו אווירה פסטיבלית תשכון שם. האולם הקבוע של הפסטיבל יהיה אולם 11 (מי שביקר או ביקרה – אשמח לשמוע חוויות) והסרטים שיוקרנו בו הם בעלי אופי מסחרי יותר בוודאות. לגבי מתחם הנסן / מתחם התחנה הראשונה, אני מודע שטרם פקדתי אותם ויהיה מעניין לראות מה הם יציעו. שניהם ממקומים אף הם במושבה הגרמנית ואין סיבה שלא ידבקו באווירת החג והאסקפיזם.

לפי קפריזות/גחמתיות רגעית

QED

לסיום, שלוש דוגמאות לשלוש שיטות בלתי רציונליות לחלוטין, שהן ההימורים הכי מסוכנים ולכן הכי משתלמים כשהם מצליחים. את "אנטומיה של מהדק נייר" אני רוצה לראות אך ורק בזכות שמו. טוב, אני מודה שגם תקציר המבשר על קומדיית אבסורד יפנית נשמע לי מפתה, אבל סימנתי את הסרט כצפייה אופציונלית עבורי על סמך הכותרת בלבד. בקסמו של "מה שרצינו להוכיח", לעומת זאת, נשבתי בעקבות התמונה שפורסמה בתוכניה – תמונה רבת עוצמה, בשחור לבן קלאסי, של גבר ואשה ברגע שהרגיש לי כמו סעורה כבושה של רגשות. עד כדי כך קסם לי סרטו של הרומני אנדריי גרוזניצקי, עד כי התנדבתי להנחות את סשן השאלותשובות שיתרחש לאחר כל אחת משתי ההקרנות, בנוכחות הבמאי כמובן. הסרט מתרחש בכלל ברומא אבל עוסק ברדיפה הכה מוכרת לרומנים – הקומוניזם נגד אנשי האקדמיה של שנות ה-80.

על "עולם אפל" כבר ממש קשה לי להסביר למה בא לי. אולי זו העובדה שמדובר בסרט עלילתי ראשון של דוקומנטריסטית, הבמאית הגרמניה פראוקה פינסטרוולדר ששמה הוא סיבה בפני עצמה לצפות בסרט, וייתכן שזו ההבטחה ל״פסיפס אפל ומטריד של האומה הגרמנית של ימינו״ כמאמר התקציר. כך או אחרת, תירוץ שאני לא יכול לשים עליו את האצבע משך אותי אל הסרט הזה.

כמובן ששיא הקפריזיות הוא פשוט להיכנס לסרט בלי לדעת עליו כלום, פשוט כי יש עכשיו חור של שעתיים בלו״ז שצריך למלא. לפעמים נופלים על האף, לעיתים זוכים בצפייה בלתי נשכחת. ויש עוד הרבה כמובנים – כמובן שאין סיכוי שאצפה בכל מה שאני רוצה, כמובן שבכל שיטה שהצגתי יש חורים ברמה התיאורטית והמון יוצאים מן הכלל, וכמובן הכל מוביל להמלצה שלא ללכת רק על בטוח ולהסתכן קצת בהימורים. נתראה בפסטיבל, בין אם בדשא של הסינמטק במנוחה בין סרט סרט או כאן בבלוג בשצף הדיווחים שאני מקווה שנעמוד בו כולנו. שיהיה פסטיבל מוצלח קולנועית ושקט בטחונית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.