• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • לא הפסד גדול: שני סרטים שדילגו על המסכים בישראל
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

לקראת "רחמים": סקירה על "אריראנג", או – מי אתה קים קי דוק?

22 ביולי 2013 מאת עופר ליברגל

הקולנוע האסייתי קוסם למערב בעזרת שני זרמים עיקריים: הראשון הינו קולנוע המציג אלימות אכזרית ומסוגננת במיוחד. השני הוא קולנוע רוחני-פילוסופי, המבקש לקסום לקהל המערבי בעזרת האמונה שהייתה קיימת פעם במזרח (או שעדיין קיימת) על קשר בין העולם לטבע, בין הנשמה לעולם, מצב בו הנשמה גדולה יותר מן הגוף המכיל אותה. בארץ דומה כי רק הסוג השני זוכה להצלחה, דבר אשר מתבטא בקריירה של קים די דוק. חובב הקולנוע הממוצע בארץ יזהה את שמו עם סרטים כגון "אביב, קיץ, סתיו, חורף…ואביב" ו-"להרגיש בבית" (3-Iron), אשר גם אם אינם נטולי אלימות או פשע, הם מציגים תפיסת עולם הרמונית ומעניקים לקהל סוג של חוויה רוחנית.

אבל אותו קים די דוק פרץ לתודעת הקהל המערבי בעזרת סוג קולנוע אחר – קולנוע על זנות, מעשי נקמה, סטיות מיניות ואכזריות אנושית, עד כדי כך שהוא אף כונה "הילד הרע של הקולנוע הקוריאני". וקוריאה היא מדינה שלא חסרים בה סרטים בעלי אלימות קיצונית. אולי זה מפני שאחד מסרטיו המצליחים ביותר נקרא "ילד רע" (Bad Guy). כך או כך, קים קי דוק יצר לעצמו שם של במאי קוריאני שכל סרט שלו מצליח בעולם, או לפחות מוקרן בעולם, אבל במולדתו ההצלחה הייתה פחות גדולה, אולי דווקא משום שהעולם נטה לחבק רבים מסרטיו. התחושה הייתה כי הוא מצטיין בעיקר בלקסום לקהל מערבי, והאמת היא שגם במערב הפופולריות שלו בפסטיבלים התחילה לדעוך כאשר לא היה ברור היכן נמצא הלב האמנותי שלו. ואז הגיע "אריראנג" (Arirang) סרט שהציג קים די דוק אחר, ואולי גם סוג קולנוע אחר בכלל. מדובר ביצירה ניסיונית אשר העמידה את כל גוף היצירה של קים די דוק באור שונה, גם אם היא עצמה אינה מושלמת מבחינה קולנועית, זוהי יצירה כל כך ייחודית אשר לא ניתן להתעלם ממנה כשבאים לדון בעבודתו של הבמאי. וזה בדיוק מה שנעשה במפגש השלישי של סדרת "סרטים מחוץ לזרם" המשותפת לנו ולקולנוע לב, אשר בו יוקרן "רחמים" (Pieta) של קי דוק, ולאחריו דיון של כותבי הבלוג בהשתתפות הקהל.
הנה כל הפרטים, אפשר גם בפייסבוק.

סיפור הסרט "אריראנג" מתחיל למעשה עם סרטו הקודם של קים קי דוק, "חלום" (Dream). בסרט ההוא התרחשה תקלה בעת צילום סצנת התאבדות וזו כמעט הובילה למותה של השחקנית ראשית, אך הבמאי הציל אותה בזמן. למרות שמדובר רק בכמעט תאונה, האירוע הכניס את הבמאי לדכאון ולהרהור על המשך דרכו הקולנועית. לאחר השלמת הסרט, הוא הסתגר במשך יותר משנתיים בבתקה די מבודדת והתנזר מעשייה קולנועית. כך הוא מציג בסרט "אריראנג" שנעשה כחשבון נפש באותה בקתה. קים קי דוק יצר את הסרט לגמרי לבדו – הוא צילם, ערך, ושיחק בסרט, כשהוא מדבר ישירות למצלמה או לעצמו, בחברת פוסטרים מסרטיו הקודמים. התפאורה היא לרוב הבקתה בה הוא חי. בסרט הוא דן באותה תקלה, בקריירה שלו כבמאי, ביחסיו עם האנשים עימם שיתף פעולה בסרטים, יחסו למדינה בה הוא חי ולתעשיית הקולנוע שבה. ואם יש דבר אחד שהסרט מוכיח, הוא שקים קי דוק הוא אמן מדרגה ראשונה בהכנת מכונת אספרסו מאולתרת. כמה כאלה, בדרגות שונות של שכלול, מצולמות בסרט. האיש אוהב את הקפה שלו ויודע מה לעשות על מנת להשיג אותו, גם במקום בו הוא לכאורה מתנזר מתענוגות החיים.

התיאור הזה חוטא מעט לרוחו של הסרט, שהוא כאמור יצירה אשר נבראה ברגע של משבר אישי, אבל יש בה יותר מתיאור המשבר ופרישת השקפת העולם האמנותית של הבמאי. יש בסרט לא מעט אירוניה עצמית, וכשם הביקורת שלו מופנית כלפי הסביבה (למשל: עוזרי במאי שנטשו אותו לטובת מתחרים) הוא מבקר את היהירות שלו, את הטוטאליות שלו ואת הצורך שלו בהכרה עולמית. לא מספיק לו שהסרטים שלו מוצגים בכל העולם ("אפילו בישראל" הוא מציין), הוא שאף להיות הקוריאני הראשון שיזכה בפרס הגדול באחד מן הפסטיבלים הגדולים (הסרט מציג המון פרסים אחרים בהם זכה). חשוב לו גם להגיד משהו על העולם, והוא מרגיש כי אולי לא ביצע זאת בצורה מספקת בסרטיו. כי מאחורי ההילה של במאי בעל שם עולמי אין הרבה. הוא מרגיש כי המדינה נתנה לו פרס על הצלחת סרטיו במערב, אבל לא טרחה לראות את הסרטים שהוא מרגיש כי הם ביקורתיים למדי כלפי החברה הקוריאנית (לתחושתי, הדבר פחות נכון לגבי הסרטים הרוחניים שלו).

הסרט גם מציג את תפיסת עולמו כבמאי: הוא סבור כי הוא עושה קולנוע מחוספס, לא מתפשר ואלים. מה שהיה נכון בצורה מובהקת יותר לתחילת הקריירה שלו – אך הוא לא מדבר על שינוי. מבחינתו החספוס הזה לא פג, ובמידה רבה הוא מגיע לשיא ב"אריראנג", סרט בו הוא מפעיל אלימות כלפי עצמו, מתווכח עם עצמו, חושף את עצמו בצורה כל כך טוטאלית עד שהיא נראית כמעט מזוייפת.

arirang

ואז הוא מתחיל לשיר את שיר העם הקוריאני אשר נתן את שמו לסרט, והתחושה היא של קשר כנה לתרבות שלו, קשר אשר הולך מעט לאיבוד כאשר דווקא בני ארצו פחות מעריכים את סרטיו. קשר שגם הולך מעט לאיבוד ככל שהסרט נמשך לאורך 100 דקות ארוכות מדי, 100 דקות אשר כמעט לכל אורכן רואים רק דמות אחת. בסופו של דבר חשבון הנפש הופך ליצר אלים ויכולת עשיית המכונות שלו מובילה את קים קי דוק לייצור אקדח ביתי, עימו הוא יוצא למסע הרג שמסתיים בהתאבדות. הסרט נשאר פתוח בשאלה האם קים קי דוק עוד יכול לעשות סרטים. אבל הכיוון אליו הוא פונה הוא פחות רוחני ויותר אלים. תפיסת העולם שלו חזרה להיות קודרת, אולי כמו בשנים הראשונות, בהן טרם הסתנוור מההצלחה.

לא מדובר בסרט הראשון בו הבמאי מדבר על יצירתו בקולו בפני הקהל, או בסרט הראשון בו יוצר מבצע חשבון נפש. רוב האמירות של קים קי דוק בסרט, גם אם חזקות, הן לאו דווקא מקוריות. עיקר כוחו של הסרט הוא באמירה שלו על הקולנוע כאמנות הבנויה על שיתוף פעולה, דווקא בסרט נדיר ביותר המוציא את שיתוף הפעולה מן המשוואה – בכל שלבי ההפקה, קים די דוק פעל לבדו. לא מדובר רק בווידוי, אלא בווידוי קולנועי שנעשה ללא עזרה, ללא תמיכה. לבודד את עצמך במהלך יצירה קולנועית זוהי מלאכה קשה לא פחות מלבודד את עצמך מן העולם. כמובן, הסרט לא נעשה לגמרי לבד: על מנת שהסרט יהיה סרט, הוא צריך לא רק יוצרים, אלא גם צופים, אפילו אם מדובר רק בצופים של פסטיבלי קולנוע ולא בהפצה מסחרית.

"אריראנג" יכול להתפרש כסרט עם הרהורי פרישה, אבל חודשים ספורים לאחר שהוצג בפסטיבל קאן וגרף את הפרס הגדול של מסגרת "מבט מסוים" (מסגרת משנית המוקדשת לסרטים שחלקם מעט ניסיוניים יותר מסרטי תחרות הרשמית), הוא הציג את "אמן" (Amen) עוד סרט מופשט בו הוא מגלם כמעט את כל התפקידים (הפעם בתוספת שחקנית אחת) המהווה דיון דרמטי יותר באותן סוגיות. וכעבור שנה, מגיע "רחמים" החזרה שלו לקולנוע קונבנציונלי, חזרה אלימה יותר מאי פעם, שגם העניקה לו במפתיע את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, מה שהגשים את המשאלה שלו מ"אריראנג" – קים קי דוק הוא הבמאי אשר הביא לקוריאה את הפרס הגדול הראשון שלה באחד משלושת הפסטיבלים הבינלאומיים הגדולים. "רחמים" יוקרן באופן נדיר, שכן לא מתוכננת לא הפצה מסחרית בארץ, בקולנוע לב ביום שישי ה-2.8 בשעה 11:00. הנה שוב הפרטים, וגם דף האירוע בפייסבוק.

Arirang2

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    רחמים סרט מעולה
    אבל לא קל
    חצי אולם עזב באמצע…בהולנד

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.