סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות

אפריל שוב מביא אלינו את רוחות הקיץ, ושוב אנחנו מתחילים להתכונן לעונה הקולנועית הלוהטת. אולי זה עניין של התחממות גלובלית, אולי כל מיני משברים שונים של תעשיית הסרטים, אבל האמת היא שהקיץ הקולנועי כבר איננו תחום לשלושה וחצי חודשים, אלא נמשך על פני שנה שלמה. לא הייתה לנו ברירה, וגם אנחנו הסתנכרנו עם הזמנים, ולכן תוכלו למצוא בציפיות והחששות שלנו סרטים שתאריך היציאה שלהם אפילו לפני חודש מאי. אה, ומבחינתו נטפליקס לגמרי לגיטימיים להיות ברשימות. בבקשה אל תספרו לתיירי פרמו.

זו השנה השביעית בה אנחנו מרכיבים משקפי שמש ובוחנים את ההיצע המיועד לקיץ, ובוחרים את הסרט שגורם לנו התרגשות חסרת שליטה ואת הסרט שאנחנו לא בטוחים אם אנחנו צריכים. בשנה שעברה, נזכיר, כתבנו על הסרטים שהתבררו כדברים הכי גדולים של הקיץ. ברשימות הציפיות שלנו בלטו "בייבי דרייבר", "וונדר וומן", "דנקרק" ו"זה בא בלילה", וברשימת החששות יכולתם למצוא את "שומרי הגלקסיה 2", "לילה קשוח", "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" וחרפת "הנוסע השמיני: קבבונים".
השנה תוכלו למצוא ברשימותינו סרטי אימה, גיבורי על למכביר, אנה וינטור, דרמות איכות, וגופות של חבובות.
כן, קראתם נכון – אנה וינטור.

את כל ההכנות שלנו לקיץ משנים עברו, אפשר לקרוא ממש כאן:
מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014
מתכוננים לקיץ 2015
מתכוננים לקיץ 2016
מתכוננים לקיץ 2017

ואילו בחירותינו המלומדות (נגיד) למה שאמורים להיות רגעי השיא ורגעי הפחות שיא של קיץ 2018.

לירון סיני

הסרט שאני הכי מצפה לו: "ירושה" (Hereditary)

אני יכולה לא לכתוב כלום על הסרט הזה, ופשוט לתת לטריילר לדבר בפני עצמו. מצד שני, עדיף שלא תראו אותו, כי לתחושתי במקרה הזה במיוחד כדאי לבוא הכי "נקי" שאפשר, ולדעת כמה שפחות. בגדול, זו בכורת הבימוי של ארי אסטר שגם כתב, ונראה שהוא הולך כאן על אחת מסוגות האימה החביבות עליי – דרמת אימה משפחתית. טוני קולט, גבריאל ביירן, אלכס וולף ושחקנית צעירה בשם מילי שפירו מגלמים את בני משפחת גרהאם, שהאבל על מות אם המשפחה (או בקיצור, הסבתא) מוביל לגילוי סודות ולהתעוררות של כל מיני דברים שלא יכולים להיות טובים.

התקווה שלי היא שזה לא יהיה רק סרט רווי בהקפצות יעילות, אלא מהזן שגורם לך לחשוב עליו ועל מה הוא באמת רוצה להגיד הרבה אחרי שהוא נגמר. הקאסט מבטיח, ומעט העיצוב האמנותי שראיתי בטריילר נראה מרענן ומרשים, ויש כבר דיבור חיובי עליו בקרב חובבי האימה (שוב נזכיר את הפודקאסט של Shock Waves) וביקורות חיוביות אחרי שהוקרן בסאנדנס ו-SXSW. אני מוכנה לסבול קצת סיוטים כל עוד אקבל סרט אימה לא שגרתי, כולל סיפור שידבר כמו שצריך עם הלא מודע שלי.

הסרט שאני הכי חוששת מפניו: "על חוף צ'זיל" (On Chesil Beach)

זה איננו חשש נמהר רק בגלל שמדובר בספר טוב. זה גם לא לקח מהעיבוד ל"כפרה" של אותו איאן מקיואן. למרות ש"כפרה" הקולנועי לא הצליח ללכוד את האלגנטיות של הרומן, כי מה שעבד כתחבולה ספרותית השתטח והלך לאיבוד על המסך, צפיתי בו בסלחנות. הוא בסך הכל מהווה קישוט סביר למי שכבר קראו את הספר, ועושה חשק לקרוא אותו למי שטרם עשו זאת. לכאורה, יש לעיבוד של "על חוף צ'זיל" יותר סיכוי לעבוד כי מדובר בנובלה של 166 עמודים. סיפור קטן לכאורה, עם שתי דמויות והאהבה שביניהן על תסבוכיה.

העניין הוא שיש עוד רבדים באופן שבו הספר כתוב שהופכים לאתגר. קראתי אותו לפני זמן מה אז אולי אני לא מדייקת, אבל הוא זכור לי כהרהור על ערב גורלי והזיכרונות שהובילו אליו, עד להתרחשויות שקרו בגללו. זה סיפור ראשומוני, שבו קרב בין נקודות מבט ופרשנות מוביל לתוצאות הרות גורל. למרות שמעצם התיאור "ראשומון" ברור שיודעים לעשות גם קולנוע כזה, אבל אני מפחדת משימוש יתר בווייס אובר מחד, ומשתיקות מעיקות ושוטים ארוכים ומלאי אווירה שלא יגידו לנו כלום מאידך. קשה לדמיין איך יעבירו את חשבון הנפש הקשה שבספר הזה לסרט בלי שהוא יישמע כמו התבכיינות זניחה. יושב כאן הרבה מאוד על כתפיה של סירשה רונאן (ששיחקה גם ב"כפרה", אגב) ועל בילי האול, ואולי עוד יותר על במאי התיאטרון והטלוויזיה דומניק קוק, שזו תהיה עבודת הבימוי הקולנועית הראשונה שלו. ויש רמז מקדים ומבשר רעות מעופר, שהאיר את עיניי לכך שזה סרט שיצא עוד בפסטיבלי הסתיו של 2017, כזה שקיוו שידברו על אוסקר בהקשר שלו, אבל זה לא קרה.

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "רציחות זמן-שמח" (The Happytime Murders)

הגענו לעידן בו יש סרט חבובות עם המילה "רצח" בשמו. אני לא בטוח אם זה מעיד על משהו טוב עלינו כחברה, אבל מהמקום האישי שלי, הייתי כל כך המום כשגיליתי על הדבר הזה, שדי הייתי בטוח שמדובר בהטרלה עד שבדקתי וגיליתי שהפרויקט הזה אכן קיים. באמת שאני לא יכול לדמיין משהו שאני יותר רוצה לראות – פילם נואר עם חבובות. זה נשמע כמו הפנטזיה הכי גדולה שלי, וככזה בקלות יכולתי לשבץ את זה תחת חששות, כי הרי אין שום סיכוי בעולם שהדבר הזה יעמוד בציפיות שלי.
בכוונה לא ביררתי יותר מדי על העלילה, אבל על פניו זה מזכיר קצת את מה שקרה ב"השומרים" – מישהו מתחיל לחסל חבובות שכיכבו בסדרה משנות השמונים, ובלש פרוותי יוצא לפענח למה. אם זה לא מספיק כדי לתת לי מוטיבציה להמשיך לחיות, אז תדעו שבסרט (שביים בריאן הנסון, בנו של ג'ים) משתתפות גם אליזבת' בנקס, מליסה מקארתי ומאיה רודולף. רק תוסיפו לזה פיצה וגשם ותקבלו את כל הדברים שאני הכי אוהב בעולם הזה.

אבל צריך גם לזכור שמדובר בכישלון קופתי שמחכה לקרות, מכיוון שלסרט הזה אין קהל יעד. המבוגרים לא ירוצו לסרט חבובות (שני הסרטים האחרונים מוכיחים את זה, למרבה הצער), ולעומת זאת קשה להאמין שההורים ישלחו את צאצאיהם לראות סרט על חבובות שנרצחות. ככזה אני אפילו מפקפק בעובדה שהוא יגיע למסכי ישראל, אבל נותר רק לעצום עיניים ולקוות ממש ממש חזק שזה יקרה.

הסרט שאני הכי חושש מפניו: "אושן 8" (Ocean's 8)

סנדרה בולוק, ג'יימי קינג, הלנה בונהאם קרטר, קייט בלאנשט, מאט דיימון, שרה פולסון, ריהאנה, זאין מאליק, אנה וינטור. מדובר בלפחות תשע סיבות לראות סרט. בעצם תעשו את זה 12, כי קייט בלאנשט משלשת את זה. מתמטיקה מאוד פשוטה, אל תסתכלו עלי ככה. אבל בתור מעריץ גדול של שני סרטי "אושן" הראשונים (לקח לי זמן להודות שהשלישי היה מיותר אש), אני מגיע לסרט הזה עמוס בסקפטיות שצברתי. באופן כללי הפכתי לחשדן בענייני סרטים עם צוות שחקנים מתפקע כי לרוב יותר מדי מונח על כתפיהם והסרט קורס. בנוסף אני לא לגמרי בטוח אם לבמאי גארי רוס יש את הסוואג המתאים כדי להפוך את הספין-אוף הנשי לסרטי השוד המשובחים של סודרברג את קלוני ופיט לראוי למורשת. אני לא חושב שמישהו מלכתחילה בנה על כך שזה הולך להיות אירוע קולנועי משמעותי במיוחד, אבל השחקניות המדהימות שמרכיבות את הצוות והמורשת המחוייכת והלא מזיעה של המותג פועלות כהרמת ציפיות מובנית, וזה כל כך מתיש להזכיר לעצמך שהסרט הוא כפי הנראה יותר תוצאה של ישיבת שיווק מאשר דרייב אומנותי או אפילו בידורי במיוחד.

וחוץ מזה, ולא הייתי כותב את זה לפני שנתיים ואולי גם לא לפני שנה אבל הזמנים השתנו, אם כבר הולכים על כיוון שבו גברות הן גיבורות הסרט – לא תיתנו את ההגה לבמאית? זה קצת נראה מוזר אחרת.

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: "בחשכת הליל" (Hold the Dark)

הסרטים של ג'רמי סולנייה עד כה פסחו על הפצה מסחרית בארץ, למרות שמדובר בסרטי ז'אנר שיכלו להיות מסחריים. אולם, גם מובן כי סף האלימות בהם מעט גבוה וגרפי מן המקובל ולכן בארץ קיבלנו את "נקמה כחולה" בפסטיבל חיפה ו"גרין רום" בפסטיבל ירושלים, שניהם אהובים מאוד על כל צוות הכותבים של הבלוג וסולנייה אף היה אחד מאנשי השנה שלנו ב-2015. אולם, הסרט החדש שלו הוא סרט של נטפליקס, מה שאומר שלא נראה אותו על מסך הגדול, אבל בהחלט נראה אותו הקיץ.

לפי התקציר, העלילה עוסקת בניסיון לאתר ילד שנעדר באלסקה באזור בו כבר נהרגו מספר ילדים מתקיפת זאבים. אלא שאם לשפוט לפי סרטי הבמאי בעבר, נקודת מוצא של העלילה היא רק תחנה ראשונה במסע מטורף ומרהיב קולנועית. נטפליקס אומנם מפיקים כנראה יותר סרטים זניחים או רעים מטובים, וכבר הוכח כי גם במאי אינדי רעננים יכולים ליפול אצלם, אבל התחושה כי גם סרט פחות טוב של סולנייה יהיה רענון בסגנון ובתעוזה מול ההיצע הרגיל של הקיץ. אין סיבה שהסרט הזה לא יהווה למעשה מקפצה קדימה עבור הבמאי, הן בחשיפה לקהל והן ברמה האמנותית.

הסרט שאני הכי חושש מפניו: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (Avengers: Infinity War)

פיתחתי סוג של אדישות ליקום הקולנועי של מארוול, אבל אי אפשר להכחיש כי הסרטים שלהם ממשיכים לצאת וכי הם מצויים בסוג של רצף מצוין, אחרי היציאה של "ספיידרמן: השיבה הביתה", "תור: ראגנארוק" ו"הפנתר השחור" – כולם זכו להערכה ביקורתית ולכמה מעריצים שטוענים כי כלפי כל אחד מן הסרטים הללו כי הוא הטוב ביותר של המותג. והרי הבמאים של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הם האחים רוסו, יוצרי "קפטן אמריקה: חייל החורף" שרבים אחרים מחשיבים לטוב בתולדות הסאגה הבלתי נגמרת, והיוצרים הצליחו גם במידה סבירה עם סרט מרובה דמויות ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". בנוסף, דומה כי אין יותר מדי למה לחשוש מסרטי מארוול, כמו גם שלא צריך לצפות מהם להמציא את הגלגל – גם כאשר הם הולכים בכיוונים חדשים, הם משתדלים לחזור על כמה שיותר אלמנטים מן הנוסחה שעובדת עבור המעריצים, שהם כידוע כוח כלכלי מספיק גדול אז למי אכפת מן הדעה שלי.

אולם, החשש שלי נובע מכך כי גם בשלושת הסרטים המוצלחים שיצאו מן הקיץ שעבר, קטעי הפעולה היו הנקודה החלשה יחסית, גם בגלל ההליכה בסגנון המוכר של מארוול. וההצלחה של הסרטים החדשים במציאת טון ייחודי בתוך המארג הגדול ובנייה ארוכה של דמויות פשוט לא אפשרית בסרט אשר מאחד את כולם למלחמה הגדולה ביותר עד כה. זה סרט בו חבורת הנוקמים, אשר כמעט והיו יותר מדי בסרט הנוקמים הראשון, הם כעת בערך רבע מכמות הדמויות המוכרות, אם ספרתי נכון. ועל אף שיהיה חביב לראות את לוקי ושומרי הגלקסיה ביחד, במקרה הזה נדמה לי שהיה קשה מאוד לייצר שלם שיהיה קרוב לסך חלקיו, שלא לדבר על יותר מהם.

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״משפחת סופר-על 2״ (The Incredibles 2)

אחרי שתי הרפתקאות קולנועיות נטולות אנימציה ברובן (״עולם המחר״ ו״משימה בלתי אפשרית 4״), לצד ייעוץ לסרטי פיקסאר, האנימטור המבריק בראד בירד שב לא רק להנפשה אלא לדמויות האהובות שיצר ב״משפחת סופר-על״ – ולכן יש לקוות שיהיה חתום על הסרט הבאמת טוב הראשון שלו מאז ״רטטוי״ (כלומר למעלה מעשור). פיקסאר, אם לתת גם להם קרדיט על כך שהסרט מופיע פה, נמצאים אחרי ״קוקו״ הנהדר ולפני רצף של המשכונים, כאשר הבא בתור הוא ״צעצוע של סיפור 4״, כך שהרבה מונח על כתפיו של ״משפחת סופר-על 2״. הסרט יתמקד בשינויים שעברו על משפחת פאר – הלן (הולי האנטר) שבה להילחם בפשע, בעוד בוב (קרייג טי. נלסון) מנסה להסתגל לתפקידו החדש כמגדל הילדים ומנהל משק הבית. גם ויולט המתבגרת ודאש הצעיר יזכו ודאי לעלילות משנה, בעוד המשפחה תגלה את מה שכולנו כבר יודעים לגבי ג׳ק-ג׳ק התינוק – יש לו כוחות על והרבה מהם. אבל הדגש, אם להאמין לטריילרים, יהיה על הגבר המתמודד עם השתנותו של העולם והשמת הנשים במרכז. אם זה נשמע מיושן, אני צופה כאן טוויסט.

״משפחת סופר-על״ הראשון הינו סרט גיבורי-העל האהוב על סריטה ונותר אחת מפסגות הז׳אנר, למרות שיצא לפני ״איירון מן״ מחד ו״האביר האפל״ מאידך. כלומר, לפני שסוגת הסופר-גיבורים הפכה לפופולרית עד אימה והגיעה למיצוי ממש מזמן אם תשאלו אותי (קהל רוכשי הכרטיסים חושב אחרת). בתור סרט המשך ללהיט שניבא את גל גיבורי העל או הקדים את זמנו, לצד העובדה שליוצר שלו יש המון מה להוכיח מבחינת רלוונטיות, אני מקווה שהיצירתיות תהיה בשיאה. בנוסף, זה יהיה רק ראוי אם בירד יהיה זה שיהרוג את הז׳אנר, או יצעיד אותו למחוזות חדשים, ועוד בשנה שבה יוצא ״משימה בלתי אפשרית״ חדש ובה ספילברג את קליין התעללו ב״ענק הברזל״ שלו כשהפכו את הרובוט הפציפיסט למכונת מלחמה בוואקום התרבותי שנקרא ״שחקן מספר אחת״. חוץ מזה, אני פשוט מתגעגע לתרומה הכי משמעותית של בירד לסרט – דיבוב הדמות של עדנה מוד, גם היא פייבוריטית של סריטה בעולם של פיקסאר.

הסרט שאני הכי חושש מפניו: ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״ (Solo: A Star Wars Story)

יש כל-כך הרבה מוקשים פוטנציאליים בקיץ המתקרב עד שקשה לדעת מאיפה להתחיל. ״עולם היורה: נפילת הממלכה״ כמעט גרם לי לשכוח שנהנתי מקודמו למרות שלא היה טוב, שני הסרטים עם דוויין ג׳ונסון (״פרא״ ו״גורד שחקים״) נראים פשוט נורא בעיניי, אל הגרסה הנשית ״אושן 8״ אור כבר התייחס (ואליו אוסיף חשש מהיחס שקיבל ״מכסחות השדים״). בנוסף, יש מספיק סרטי גיבורי-על לעשור שלם וערימת זבלוני האנימציה מרקיעת שחקים. אבל אם יש סרט שמגדיר מחדש את המונח ״חשש״, כזה שאני מתעורר בגלללו באמצע הלילה מעוד סיוט על התסרוקת של הגיבור – זה ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״, הידוע גם בשמו הלא רשמי ״כבר הרגתם אותו פעם אחת, עכשיו זו כבר התעללות בגופה״.

הסרט הזה בקלות היה יכול להיות בעמודת ה״ציפיות״ אם היינו עדיין ב-2016. הקאסט כולל שמות כמו אלדן ארנרייך שהיה נפלא ב״יחי הקיסר!״ של האחים כהן, פיבי וולר-ברידג׳ שאחראית לדבר הכי טוב שקרה בטלוויזיה שלי לפני שנתיים (״פליבג״), וודי הרלסון שלא זקוק להקדמה, הכוכב הזורח דונלד גלובר וכמובן צ׳ובקה. השיא היה הבאתם לסיפון המילניום פלקון של פיל לורד וכריס מילר (״רחוב ג׳אמפ 21 ו-22״), שכבר הראו את כוחם בבימוי סצנה מעולם ״מלחמת הכוכבים״ ב״סרט לגו״. אולם, הסרט מגיע לקולנוע אחרי שהבמאים פוטרו באמצע הצילומים והוחלפו בידי רון ״בינוניות נינוחה״ האוורד, ארנרייך נראה כמו ההיפך מרוקנרול בטיזר הפשוט מזעזע, ואיפה וולר-ברידג׳? היא הדרואיד החדשה, בזמן שאצטרך לסבול את הפרצופים של אמיליה קלארק או תנדי ניוטון. הטריילר הטרי ששוחרר אתמול והידיעה על כך שהסרט יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן, כבר לא יעזרו לנקודת המוצא הבעייתית, אלא שמה שאני חושש ממנו הן ההשלכות. אחרי ״אחרוני הג׳דיי״, אם הסרט הזה יהיה רע, וכרגע כל האורות מהבהבים לקראת התרסקות – החרדה האמיתית היא מוות של המותג בליבי.