• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פרסי אופיר 2017 – איך נראים הדברים אחרי סיום הקרנות האקדמיה

7 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

בעוד יומיים תחל ההצבעה לפרסי אופיר 2017, ותסיים חודשיים וחצי של מרתון חשיפת היבול החדש ביותר של הקולנוע הישראלי בסינמטק תל אביב. בשבוע הבא כבר נדע מיהם המועמדים הסופיים בחמישיות השונות של פרסי הקולנוע הישראלי. עם הזנקת ההצבעה, נפרסם בסריטה את הפוסט המסורתי שלנו ובו אנחנו בוחרים את הנבחרים שלנו בכל הקטגוריות, ונחכה במתח לראות עד כמה אנחנו מסונכרנים עם שאר האקדמיה (על פי ניסיון העבר – לא במיוחד). ומכיוון שאין לנו פוסט הימורי מועמדים, אני חוזר למתכונת שהתחלתי בשנה שעברה, ובו ממש רגע לאחר שתקופת הקרנות האקדמיה המתישה בסינמטק תל אביב מסתיימת, אני מנסה להבין לאן הרוחות נושבות.
בכל מסת האינפורמציה בשנה שעברה, היו לי כמה פגיעות נכונות, כמו גם כמה פספוסים. בתחום ההצלחה אני יכול להתגאות בכך שאפילו עוד לפני פרסום המועמדויות הנחתי שהחוזק המרכזי ודי בלעדי של "לעבור את הקיר" הוא בקטגוריות התסריט והשחקנית הראשית (שבסופו של דבר היו גם הזכיות של הסרט, יחד עם עיצוב התלבושות); הנחתי בצער רב שעל אף ההייפ, "אנשים שהם לא אני" כנראה לא ידבר אל רוב האקדמיה, מה שהתברר כנכון כשהסרט לא הוזכר בשום קטגוריה; והבעתי את הבעיתיות בכך שכל ארבעת שחקניות "להציל את נטע" נשלחו לקטגוריה הראשית באסטרטגיה שגויה, וגם זה התברר כנכון כאשר אף אחת מהן לא הצליחה להתברג לחמישייה.
הטעויות הבולטות שלי היו כשחשבתי שהצילום של עמית יסעור ל"הפורצת" הוא מועמד ודאי (הסרט היה מועמד רק לפרס השחקנית הראשית), כמו גם כשהנחתי ש"ברש" ו"ישמח חתני" יהיה נוכחים הרבה יותר ממה שקרה בסופו של דבר.

אז 31 סרטים מתמודדים השנה על פרסי האופיר, וזה מבלי להזכיר את הקצרים והתיעודיים. אנחנו כותבים את זה כל שנה, ואני בטח לא הולך לפסוח על זה גם הפעם – המתכונת של צפייה מרתונית בכל כך הרבה סרטים על פני פחות משלושה חודשים לא עוזרת לאף אחד. אפילו אני, פרילנס ללא ילדים, לא רק שלא הצלחתי להגיע לכל ההקרנות למרות שמאוד רציתי (אמנם צפיתי ב-27 סרטים, אבל את חלקם ראיתי עוד בתקופת ההכנות לפסטיבל דרום), אלא גם שלקראת הסוף פשוט צפיתי בסרטים מותש והכי נורא, ציני מאוד. המפסידים העיקריים מכך הם סרטי התעודה, שתי קטגוריות שממשיכות להיות זירת התנגשות בין גופי השידור, ופחות למקום בו רוב חברי האקדמיה מביעים את דעתם. גם הסרטים הקטנים יותר, שלא זכו לחיבת הפסטיבלים, נמצאים בעמדת נחיתות.
וזה הופך את העניין לעקרוני במיוחד: החשיבות של פסטיבלי הקיץ בארץ – קולנוע דרום, פסטיבל הסטודנטים, וכמובן פסטיבל ירושלים – היא ברמת הקריטית. פסטיבל ירושלים מתרחש במקביל לתקופת ההקרנות, כך שביקורות חיוביות על סרטי התחרות הישראלית, יח"צ שמתגלגל עוד מקולנוע דרום ועד ירושלים, וכמובן הפרסים, נותנים יתרון עצום לאלו שהתקבלו למסגרות האלו. בשנה שעברה זה עבד היטב ל"אבינו", "שבוע ויום" ו"מעבר להרים ולגבעות". בשנה לפני כן "חתונה מנייר" התחיל את מסעו המרשים כבר שם.
אמנם אי אפשר לדעת בוודאות האם, לצורך העניין, "פיגומים" ו"מוטלים בספק" קיבלו דחיפה משמעותית מירושלים (הם סרטים מעולים ומדוברים בפני עצמם), אבל אני הייתי בהקרנת האקדמיה של "פיגומים" שעה לאחר שהוא זכה בירושלים, וללא ספק חלק גדול מהקהל היה שם בגלל זה, וכולם דיברו על הנושא. הפסטיבלים המקבילים הם דחיפה משמעותית קדימה, מייצרים סקרנות, ועוזרים לחברי האקדמיה למקד את הסרטים אותם הם בוחרים לראות.

מוטלים בספק. צילום: שי גולדמן

בשבוע שעבר פרסמתי בכלכליסט כתבה על הסרטים המובילים בקטגוריה המרכזית, כלומר פרס הסרט הטוב ביותר. סימנתי את "לא פה לא שם", הדרמה של מייסלון חמוד על שלוש ערביות צעירות החולקות דירה בתל אבי (ושהקרנתו בחיפה נחשבה לאחת מנקודות השיא של הפסטיבל האחרון); ואת "פוקסטרוט" המספר על השפעת צה"ל על התא המשפחתי הישראלי, כמתמודדים המובילים, עם יתרון יחסי לסרט השני. זאת בעיקר בזכות ההפקה המרהיבה בסרטו של שמוליק מעוז, ובוודאי גם הפזילה (או יותר נכון, המבט הישיר והמאוהב) אל עבר האוסקר האמריקאי, שם יש לו סיכוי לא רע לתפוס את תשומת ליבם של מצביעי האקדמיה, בטח בהתחשב בהקרנות המחכות לו בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. כן, אנחנו עדיין המדינה היחידה שמדברת על האוסקר בהקשר של פרס התעשייה שלה. וואטאבר.
לדעתי, כפי שכתבתי שם, על שלושת המקומות הנוספים בקטגורית הסרט מתמודדים ארבעה סרטים:
הראשון (ללא סדר חשיבות כלשהו) הוא "געגוע", שמסמן את שובו למסך הגדול של שבי גביזון לראשונה מאז 2003. כל שלושת סרטיו עד כה לא רק שהיו מועמדים, אלא גם היו סוויפים רציניים בכל הקטגוריות, והחיבה שיש לגביזון בוודאי תעזור לו על אף שהתגובות היו יחסית קרירות ממה שציפיתי לסרט המקסים הזה; "הבן דוד", שכמו "געגוע" ו"פוקסטרוט" יוקרן בונציה, הוא סרט שבמרכזו רעיון תסריטאי מעולה – יוצר טלוויזיה (צחי גראד, שגם כתב, ביים והפיק) שוכר פועל פלשתיני לשפץ את חדר העבודה שלו במושב במרכז הארץ, וכאשר מתגלה שצעירה הותקפה במקום צצים לפני השטח כל המתחים הגזעיים עד לרמה של מצוד אבסורדי; "פיגומים" של מתן יאיר, שסיים את פסטיבל ירושלים עם פרס הסרט הטוב ביותר, הוא דרמה במרכזה תיכוניסט חמום מוח משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, שנקרע בין היקסמותו מעולם הספרות אותו הוא מגלה דרך מורה מעורר השראה, והחיים שאביו החד-הורי מייעד לו; ו"מוטלים בספק", גם הוא עוסק בקשר בין מורה ותלמיד, אך ממקום קצת אחר, והוא מבוסס באופן חופשי על מקרה טראגי שקרה, אותו חווה הבמאי והתסריטאי אלרין אליה.

ההסתייגות היחידה שלי מרשימת הסרטים הזו היא אחת – אלו ההימורים הקלים ביותר, המובנים מאליהם ביותר. באופיר, כמו כמעט בכל טקס פרסי תעשייה, יהיו הפתעות וכמובן שיש סרטים שצברו פופולריות אך כרגע הם כמו חיה שקטה בהסוואה רק כדי להתנפל ברגע האחרון. אז אם יוצאים מנקודת הנחה שמחכה לנו איזושהי הפתעה בפרס הסרט הטוב ביותר – משהו בסגנון "היורד למעלה" או "יונה" – מה היא יכולה להיות?
המחשבה הראשונה היא לכיוון סרטו של עמיחי גרינברג, "העדות", שקיבל רוח גבית גם מונציה. זה בטח לא יכול להזיק. אולי "אויר קדוש" כן התחבב על כמות גדולה של חברי אקדמיה שיבחרו בו (באופיר חברי האקדמיה מצביעים רק לסרט אחד בכל קטגוריה, כך שכדי להתברג לחמישייה סרט צריך להיות מספר אחת של קבוצה די גדולה מהמצביעים)? גם יכול להיות שנראה לפתע פריצה של "דרייבר", סרט הביכורים של יהונתן אינדורסקי ("שטיסל"), שהיה מועמד לאופיר פעמיים בעבר בזכות סרטו התיעודי "זמן פוניבז'" וסרטו הקצר "החזן והים".

כפי שהוזכר רבות במהלך העונה, אופיר 2017 היה אמור להיות פרס לסרטים שכבר הופצו, אבל ההחלטה הזו נדחתה (אני אומר "בוטלה", אבל יכול להיות שאני פסימי מדי) ומתוך 31 הסרטים שניגשו לאופיר השנה, רק עשרה הופצו, ורובם המכריע לא בדיוק הסרטים שהכי מאיימים על סחיפת הטקס, נאמר זאת כך.
המופץ היחיד שיראה נוכחות מאסיבית יהיה, כמובן, "לא פה לא שם" שפתח את 2017 והיה ללהיט גדול. הסרט המצליח השני של השנה יצא לא הרבה אחריו, "החטאים" כמובן. אין ספק שסרטו החדש של אבי נשר יופיע ברשימות המועמדים, בוודאי בקטגוריות השחקנית הראשית (ג'וי ריגר) ושחקנית המשנה (נלי תגר), ובטח במספר מקטגוריות הקראפט כמו עיצוב וסאונד, אבל אם להסתמך על תגובות העבר של האקדמיה לסרטיו, כנראה ששם זה יסתכם: מכל חמשת הסרטים שביים נשר מאז שחזר לפעול בישראל, רק "פעם הייתי" התברג לקטגורית הסרט הטוב ביותר, והוא עצמו לא היה מועמד כבמאי על אף אחד מהם. מה שכן, הפקת "החטאים" הרימה המון הקרנות נוספות לחברי האקדמיה בשבועות האחרונים, ואם מוסיפים לזה את היחס התקשורתי במהלך ההפצה המסחרית, אפשר להניח שכמות מאוד גדולה של מצביעים נחשפה אליו, וזה תמיד יתרון.
שאר הסרטים שהופצו עד כה, לא בדיוק עשויים מהחומרים מהם קורצו זוכי אופיר: "אינרציה", דרמת המתח הביזארית של עידן חגואל, שהופץ באופן מצומצם בסינמטקים הוא סרט שיש אליו חיבה רבה בסריטה, אבל אופיו המוזר ויוצא הדופן כנראה לא ידבר אל קבוצה גדולה של מצביעים; ל"מדינת הגמדים", ובו קבוצת ילדים יוצאת למלחמת חורמה בשני ג'ובניקים שברחו מהחזית הצפונית המתחממת, גם הייתה הפצה מצומצמת מאוד ונוכחות בשני פסטיבלים ישראלים (דרום וחיפה), אך אני לא בטוח עד כמה חברי האקדמיה נחשפו אליו לצערי הרב. אתוודה שזה באמת אחד הסרטים החביבים עלי בעונה הזו; "בין העולמות" על הקשר שנרקם בין ערביה צעירה ואימה הדתית של בן זוגה הפצוע, ו"סיפור אהבה ארץ ישראלי" יכולים לצוץ אולי בפרסי המשחק, אבל התחרות ממש צפופה השנה (אפילו בקטגורית שחקנית המשנה); "זוג יונים" מעורר המחלוקות של דובר קוסאשווילי, נאמר זאת בעדינות, לא התקבל בחיבוק חם מדי; ואל אלו צריך להוסיף את הסרטים המסחריים שמיועדים לקהל צעיר יותר: "כמעט מפורסמת", "ואז היא הגיעה" ו"מבצע ביצה" (שיוצא בסוף השבוע הזה). הם שלושתם שונים מאוד זה מזה, כל אחד עם הצלחותיו ומעידותיו, אבל חברי האקדמיה שלא נתנו שום מועמדות ל"הלהקה האחרונה מלבנון", "ילד טוב ירושלים", "מה כבר יכול לקרות" ו"מסווג חריג", כנראה לא ימצאו מקום לסרטים האלה, בצדק או שלא.
בהערת סוגריים, אזכיר ש"כלבת", "ג'רוזלם" ו"אני לא מאמין, אני רובוט?!" כן זכו למועמדות בודדת, אז תמיד אפשר להיות אופטימיים.

אויר קדוש. צילום: דניאל מילר

אותם ששת הסרטים המרכזיים (אם כבר איבדתם אותי: "לא פה לא שם", "געגוע", "פוקסטרוט", "מוטלים בספק", "פיגומים", "הבן דוד") באופן טבעי גם הפרונטרנים בפרסי העריכה, הליהוק והסאונד. כשזה מגיע לפרסי הבימוי והתסריט יכולים כמובן להפציע גם סרטים אחרים. המבע המיוחד והאבסורדי של "אויר קדוש" המתרחש רובו בנצרת יכול בהחלט להביא את יוצרו, שאדי סרור, לחמישיות. ההפקה יוצאת הדופן של "בית בגליל", ובה אסף סבן צילם סרט במקביל לבניית בית אמיתי כמו מין "התבגרות" מזורז, ודאי תקסום ללא מעט מצביעים; וכאמור, "דרייבר" ו"העדות" נשארים כסימני שאלה בשלב זה.
בקטגוריות הקראפט (לרוב מתייחסים אליהם כ"טכניות", אבל אני קצת מרגיש לא בנוח עם המושג הזה), אם חברי האקדמיה ברובם לא יצביעו באופן אוטומטי, בטח מגוון הסרטים המועמדים יהיה גדול יותר. בקטגוריות העיצוב יש מתחרים רציניים נוספים כמו "משפחה" המתחקה בדיעבד אחרי לילה גורלי של בני משפחה עם שפיות מעורערת, ו"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" שמביא עולם ויזואלי של גותיקה אירופאית, שיצרו כל אחד עולם ייחודי ואקספרסיבי למדי.
בקטגורית הצילום ישנם כמה סרטים שאינם כשירים למועמדות בגלל התקנון שלא מאפשר ליוצרים שאינם תושבי קבע בישראל להתמודד, כמו למשל צלמי "אווה", "משפחה" ו"החטאים", שהיה אפשר להמר עליהם בקלות אם היו כשירים. לכן, מעבר ל"פוקסטרוט", שלכו תמצאו מישהו שיהמר נגד גיורא ביח לזכייה בשלב זה, כמו גם צמד סרטי המורים-תלמידים "מוטלים בספק" ו"פיגומים", אפשר לסמן שוב את "אויר קדוש" (דניאל מילר), "היער שהיה" (גיא רז), "העדות" (משה משעלי) ואולי "הלומים" (תומר מונטה).

קטגוריות המשחק הן תמיד עוף מוזר ומטורלל למדי כשזה מגיע לאופיר, מכיוון שבתי ההפקה הם אלו שמחליטים מהי הופעת משנה ומהי הופעה ראשית. כך נוצר מצב שאם לסרט יש קאסט גברי מאוד, אבל יש בו אישה אחת שמופיעה לסצנה וחצי, היא נרשמת כמתמודדת ראשית, וזה הופך מ"השחקנית הראשית" ל"השחקנית שיש לה הכי הרבה זמן מסך באופן יחסי". מצב אחר הוא שאם לסרט יש כמה הופעות ראשיות, כפי שקורה מדי פעם, אחת או יותר מהן מוזזות לקטגורית המשנה.
הדברים התמוהים ביותר בהחלטות ההפקה השנה הם שיבוץ אסי לוי של "געגוע" בקטגוריה הראשית (מפאת ספויילרים לא אפרט מדוע זה מוזר), דורון תבורי הוא משום מה שחקן ראשי ב"החטאים" למרות שהסיפור מתרכז בדמויות של בנותיו, כעורכת הדין הערביה והעצמאית מונא חווה היא להפתעתנו שחקנית משנה ב"לא פה לא שם" רק כדי שלא תתנגש עם שאדן קנבורה שגם היא שחקנית ראשית בסרט, הילה סורג'ון פישר (בתפקיד אמו של עדן) איכשהו רשומה כשחקנית ראשית ב"מוטלים בספק" על אף כמות סצנות מוגבלת והשפעה מינימלית על מהלך העלילה, וקרן ברגר כאשתו של המורה היא השחקנית הראשית של "פיגומים" כי למישהו זה נראה הגיוני (זה מוזר עוד יותר, כי לסרט לא נרשמה שחקנית משנה). אני כמובן לא מטיל ספק באיכות ההופעות, הכי רחוק מזה שאפשר לדמיין בכלל, אבל הבחירות האלו (שגם קורות באוסקר האמריקאי כמעט כל שנה) תמיד גורמות לי תסכול וגם בסופו של דבר פוגמות בסרטים. אבל אולי זה פשוט אני צריך ללמוד לקבל את זה ולהמשיך הלאה.
עידכון: הרישום של קרן ברגר כשחקנית ראשית ב"פיגומים" היה תוצאה של שגיאה באתר האקדמיה. העניין תוקן, והיא אכן מורצת כשחקנית משנה.

באופן מאוד מפתיע ביחס לשנים קודמות, קטגורית שחקנית המשנה טומנת בחובה לא מעט אופציות. אני מניח שמונא חווה ונלי תגר הן הימור די בטוח, ולצדן אפשר לסמן גם את מאיה מרון ב"היער שהיה", חנה לסלאו ב"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", נטע ריסקין של "געגוע" ורונה ליפז מיכאל מ"אל תשכחי אותי".
בקטגורית שחקני המשנה יש, לדעתי, ארבעה שחקנים שנמצאים ביתרון מרשים על פני השאר: שניים משחקני "פיגומים", יעקב כהן בתפקיד האבא הפטריאכלי ועמי סמולרצ'ק כמורה הרגיש בוודאי יזכו ללא מעט הצבעות (עם, אולי, נטייה קלה לראשון), עלא דקה כפועל הערבי הנרדף מ"הבן דוד" ותגלית השנה של האופירים – אדר חזאזי גרש שפוצץ את "מוטלים בספק" בתפקיד צעיר בעל נטיות אלימות, הם כוחות משמעותיים. למירוץ שלהם מתווספים גיל פרנק כניצול שואה רדוף ("אווה"), יורם טולדנו בשני תפקידים אהביים ("געגוע" ו"בין העולמות") ואולי יגאל נאור ("מכתוב").

דבר שדווקא כן מאפיין את השנים האחרונות, הוא הצפיפות בתחום השחקנית הראשית. אם לסמן הופעות בולטות יותר, אפשר להצביע על מון שביט ("אל תשכחי אותי"), אסי לוי ("געגוע"), שאדן קנבורה ("לא פה לא שם"), זוכת השנה שעברה נועה קולר ("בית בגליל"), ג'וי ריגר ("החטאים") ושרה אדלר ("פוקסטרוט"). הופעות שבהחלט יכולות להפתיע הן של אפרת בן צור ("אווה"), מאיה גסנר ("בין העולמות") וקרן מור ("המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה").
בפרס השחקן הראשי כנראה שיש פה מרוץ מותח למדי בן שלושה: שי אביבי ("געגוע") שהפסיד בשנה שעברה, ליאור אשכנזי ("פוקסטרוט") שלא היה מועמד מאז "הערת שוליים" לפני שש שנים, ואשר לקס שזכה בפסטיבל ירושלים עם "פיגומים". על המקומות הנוספים מתמודדים בעיקר אבי קושניר ("אווה"), ניתאי גבירץ ("אל תשכחי אותי"), משה פולקנפליק ("דרייבר"), צחי גראד שיכול להיות מועמד לארבע קטגוריות שונות השנה בזכות "הבן דוד", ירון מוטולה ("היער שהיה"), עמוס תמם ("הלומים"), אורי פפר ("העדות") ורן דנקר ("מוטלים בספק").
זה אומר ששי אביבי ונועה קולר הם השחקנים בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להיות מועמדים שנתיים ברציפות.

פיגומים. צילום: ורד אדיר

כמו שכתבתי בהתחלה, קטגוריות הסרטים התיעודיים והקצרים לרוב נבחרים על פי הייפ ונוכחות תקשורתית, מכיוון שחברי האקדמיה ברובם לא מספיקים לצפות בהם. זה מייצר כל שנה רשימה די אוטומטית, אבל עם איזו הפתעה או שתיים שהצליחה להיכנס בדלת האחורית.
"בן-גוריון, אפילוג", שהופץ בהצלחה בבתי הקולנוע, הוא בהחלט שם שקופץ לעיניים ברשימה הזו. כמוהו גם "דימונה טוויסט", "טהורה לעד" ו"מי יאהב אותי עכשיו?". "מוחי", שמשודר ב-yes דוקו וזוכה לנוכחות מאסיבית בפרומואים גם הוא חזק בעניינים, וגם "גן ילדים" ו"המחברות של אליש".
השנה נותרתי לגמרי מחוץ לשיח של הסרט התיעודי הקצר, אז במקום לכתוב דברים סתם, אאלץ בצער רב שלא לפרט על העניין הזה. עופר אולי יעלה פוסט שלם על הסרטים התיעודיים, אז כפי הנראה בסריטה עוד נתייחס לכך.

בקטגורית הסרט הקצר (גילוי נאות: הייתי השנה חלק מועדת הלקטורה המקדימה), המצב רע מאוד. כלומר, נפלא מאוד מכיוון שהסרטים ברובם מעולים, אבל רע מאוד כי זה אומר שבטוח כמה מוצלחים במיוחד יאלצו לשבת על הספסל. כוכבי הפסטיבל לסרטי סטודנטים "212" (זוכה פסטיבל חיפה) ו"בן ממשיך" (מתמודד בפסטיבל קאן, שכנראה יהפוך את שלומי אלקבץ למועמד כפול השנה, הן בקצרים והן בארוכים על "לא פה לא שם") בטוח יזכו למספר רב של הצבעות. אופטימיות יכולה גם להיות מנת חלקם של "רויטל היא חייזר", "חייל לארג'", "חוות בודדים" ו"אנא מן אל יהוד". אי אפשר, כמובן, בלי המועמד הקבוע לאופיר, ארז תדמור, שביים את אחד הקצרים הבולטים של השנה, "נפילות", ואם אכן ייכנס לרשימה יוכל לסמן לעצמו שנה שלישית ברציפות (בזכות תסריט "נמל בית", "ארץ פצועה" עליו זכה בפרס הבימוי, ו"אלוהים יקר" הקצר) וזה בלי להזכיר את "הבן של אלוהים" שהיה מועמד לפרס הסרט ב-2013. אסף מכנס מתמודד עם שני סרטים, "לים" ו"שבע דקות", וזה סטטיסטית מעלה את סיכויו, ובהחלט אפשר להזכיר גם את "שבתון" של משה רוזנטל.

אין ספק שלאקדמיה חוקים משלה, ובאופן טבעי חלק מהדברים שנכתבו פה יתגלו כקריאה לא נכונה של המציאות, אבל בסדר, זה חלק מהכיף. אני מזכיר לכם שוב שביום רביעי ה-9 לאוגוסט נפרסם פה את נבחרנו האישיים ונמשיך לכתוב על אופיר 2017 עד הטקס. ואולי אפילו קצת אחריו.

לא פה לא שם. צילום: איתי גרוס

תגובות

  1. דורון (אחר) הגיב:

    לצערי השנה מפאת הנסיבות יצא לי לראות שיא שלילי של נדמה לי 5-6 סרטים בלבד, כולל אלה שהוקרנו מסחרית. מצד שני, בכל שנה אני לא מספיק לראות את כל הסרטים שאני רוצה, כי לשמחתי יש לי גם חיים מחוץ להקרנות האקדמיה. בקיצור – אני מסכים עם כל פתיחת הפוסט שלך.
    בהמשך לזה ולקראת הסיבוב השני של ההקרנות – פוסטים כמו זה וכמו של איתן וויץ מאוד עוזרים למקד את תשומת הלב בסרטים הראויים
    מבין הסרטים שכן ראיתי – מאוד אהבתי את געגוע (תסריט מהטובים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות). התרשמתי מאוד משני השלישים הראשונים של פוקסטרוט (צילום, סאונד ועיצוב יוצאי דופן), ויצאתי ברגשות הערכה ותסכול חזקות ומקבילות מ-משפחה (צילום, מוזיקה ועיצוב, סיכוי למועמדות בבימוי – אבל זה סרט מפלג מאוד). אני כן רואה פוטנציאל ב-אוויר קדוש, למרות שפחות התחברתי אליו, וכמובן לא פה, לא שם עשוי לשחזר את ההצלחה של סופת חול מהשנה שעברה (למרות שיש לו בעיות בתסריט).
    מהסרטים שלא ראיתי – אני שומע באז דווקא על בית בגליל, בנוסף לפיגומים, מוטלים בספק והבן-דוד.

  2. אביחי הגיב:

    בלי קשר,,,,, תגידו, אינכם מגיבים כלל למה שקורה בסינמטק תל אביב הקורס לנגד עיניינו המשתאות?! זה הסינמטק ש"גידל אותנו" כחובבי הקולנוע שהולך ומתמסחר והופך לבית קולנוע סתמי, מחניף לקהלו, שסמלו המדכא "הפרה ז'קלין" הממלא כנראה אולמות בימים אלה.ובנוסף לדלות החומר, למכל הבא ליד בלי יד מכוונת באמת, רוב הסרטים עולים כסף גם למנויים מה שנראה כהפרת הסכם בלתי כתוב אך מובן מאליו בין הסינמטק למנוייו. שתיקתכם אפילו מעלה חשד שאתם- או חלקכם- קשורים לסינמטק בדרך זו או אחרת וחוששים "לפתוח פה". אם זה המצב- אתם מאכזבים בגדול!

    1. סינפיל הגיב:

      אני חייב לשאול את עצמי, לאיזה סינפיל רציני כיום, בשנת 2017, נחוצים הסינמטקים? אם תסתכלו באתריהם, תראו שכמעט כל מה שהם מקרינים הינם או הסרטים ההוליוודיים הסטנדרטיים, או, אותם ״סרטי איכות״ (היינו Papas Kino), או, בלשון העם, ״סרטי דודות:״ מותחנים בריטיים ״חברתיים,״ קומדיות רומנטיות צרפתיות, וכולי. זוהי אינה האשמה: כלכלית, במדינה בסדר גודל של ישראל, עם אולי מאה או מאתיים סינפילים אמיתיים, אין להם שום דרך אחרת לשרוד. במקרה הטוב, הם מקרינים סרט אמנותי אמיתי פעם בחודש. אני אומר, תנו להם למות: כיום, בשנת 2017, את כל הקאנון של הקולנוע האמנותי, שאינו גדול במיוחד בהשוואה לזה של האמנויות האחרות בהינתן שהקולנוע הינו אמנות צעירה מאוד אשר 99.99% ממוצריה ממילא אינם בעלי שום ערך אמנותי, ניתן לרכוש על גבי DVD ולצפות בבית בכל עת שנוח, במקום לחכות כמה שנים טובות עד שאולי בסינמטק תהא הקרנה. בכלל, לרובו כלל לא מודעים בסינמטקים ורובו אינו מורכב מהסרטים שמופיעים כל הזמן באותן רשימות משעממות. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לקולנוע הינו שהוא יהפוך לאופרה, קרי, שכמדיום הוא יאבד את מעמדו כמבדר ההמונים ולכן יהפוך למיצג מוזיאוני בעל קאנון מוגדר וקבוע. רק אז האליטה תתחיל לקחת אותו ברצינות: הבורגנות השבעה, שמעוניינת בסרטים שטופחים על השכם שלה ושחושבת שמעצם העובדה שהיא ראתה סרט אירופאי או שניים היא מבינה בקולנוע, יכולה לשמור לעצמה את הסינמטקים. בכלל, סינפיל אמיתי אינו מי שרץ לראות כל סרט על המסכים אלא מי שממקם את עצמו, עם תיאוריה, בשדה אמנותי ומפתח עמדה ביקורתית כלפי מה מהווה סרט שראוי לראותו, דהיינו, שמוציא את המוץ מן התבן. צריך לענות על השאלה: אנחנו לא קוראים בלטריסטיקה בקבוצות, אזי, מדוע יש לראות סרטים בקבוצות? ברגע שמבינים כי הקולנוע דומה יותר לתפילה או לחוויה דתית, בעבור הסינפיל, מאשר למשחק כדורגל, אזי, התשובה ברורה. אישית, לא ביקרתי בקולנוע כבר למעלה מעשור ולא דרכתי בסינמטק מעודי: את כל השכלתי הקולנועית רכשתי דרך קריאה בספרים וצפייה בסרטים במהדורות DVD. לא מרגיש שהפסדתי משהו. ועוד משהו: לא יודע מה עמכם, אבל, אני, למצער, לא רוצה שהכסף שלי יממן את הפעילות למען ״זכות השיבה.״

      1. דורון (אחר) הגיב:

        אני מת על תגובות בנוסח "לא הייתי בסינמטק מעודי ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו"… איך תרגיש שהפסדת משהו אם לא ניסית?
        יש הבדל בין צפיה בסרטי קולנוע על מסך גדול, באולם מבודד ועם סאונד הולם לבין צפיה בסרטים בבית, אפילו עם מערכת קולנוע ביתית טובה (אם יש לך מערכת קולנוע ביתית מעולה, אולי אתה באמת לא מפסיד הרבה). וגם בחוויית הצפיה המשותפת, והמפגש הראשוני המשותף עם יצירה גדולה. זה משהו שבבית אין איך לחוות.

        חוץ מזה, הכסף שלך מממן הרבה דברים שאתה לא מעוניין בהם, קוראים לזה מיסים.

        1. סינפיל הגיב:

          לחץ בבקשה על הקישור שבפסבדונים שלי (הוא מכיל את כל הסרטים שבבעלותי על DVD) והשווה את הסרטים ששמה לסרטים המוקרנים בסינמטקים לפי אתרי האינטרנט שלהם. עדיין מאמין שהפסדתי משהו? בנוגע למיסים, לפי חוק אני חייב לשלמם, בעוד, אף חוק אינו מכריח אותי לשלם לסינמטק. אישית, אני רואה את הקולנוע, כפי שהסברתי, כחוויה אישית ולכן אני מאמין שהצפייה המשותפת פוגמת בה (כפי שאמרתי, למה אנחנו לא קוראים רומנים בקבוצות?), שלא לדבר על כך שאיני רואה בו פירוטכניקה אלא מדיום אמנותי ולכן איכות ההקרנה אינה מדברת אליי. ובכל מקרה, שוב, הסרטים שמעניינים אותי ברובם המכריע אינם מוקרנים בסינמטקים, או באף בית קולנוע אחר, והמעטים שכן מוקרנים בהם אולי מוקרנים פעם בכמה שנים. למה בשנת 2017 אני צריך לבחור באופציה הזו?
          אני רוצה לנצל את ההזדמנות על מנת לציין כי התהליך שציינתי דלעיל כי יטיב עם הקולנוע כבר בעיצומו: בשנים האחרונות, לא רק הבורגנות הסחית אלא אפילו עיתונאים שכותבים במדורים שאמורים נומינלית לדון בתרבות ובאמנות ביומונים המיועדים ל״אנשים חושבים״ טוענים, בשיא הרצינות, כי ה״דרמות האיכותיות״ (מותחני אקשן עם הרבה פיצוצים, מרדפי מכוניות ועירום נשי) בערוצי טלוויזיה כגון HBO ודומיהם נעלים על הקולנוע ואף מהווים ״אמנות.״ אורווליאני ככל שהעניין נראה, חלקם אפילו מעלים טענות דומות בדבר קומיקס, סרטים מצוירים ומשחקי מחשב. עד לפני מספר שנים, עמדות כאלה יוחסו לילדים או ל־οἱ πολλοί, אותם אנשים התגאו בכך שאינם מחזיקים טלוויזיה בבית ואפילו שחקנים התביישו בכך שהופיעו בסדרות טלוויזיה ועשו זאת רק בצוק העיתים. לא עוד.
          אני מאמין כי העשור הנוכחי יהא האחרון בו סרטים בעלי ערך אמנותי יופקו וכי עד סופו של העשור הבא יאבד הקולנוע את מעמדו כמבדר ההמונים. אישית, איני מכיר אף במאי קולנוע רציני שעוד לא הגיע לעשור השישי לחייו, מרבית הבמאים הרציניים כבר נפטרו (מאבדים לפחות אחד כל שנה), פרשו, או, הגיעו לגיל בו, כפי שחלקם כבר הודיעו, בקרוב יפרשו. רובם בכל מקרה כבר בעשור השביעי, השמיני או התשיעי לחייהם. אין מי שמחליף אותם בדור הבא: בטח כולם בגילאים האלה ב״דרמות האיכותיות.״ הוליווד הינה הקברנית של עצמה: היא לימדה את ההמונים כי פיצוצים ומרדפי מכוניות מהווים ״אמנות״ וכי הקולנוע אינו מדיום אמנותי אלא בידור או ״תעשייה.״ מישהו מתפלא כי מתישהו ההמונים, שאינם מתעניינים באמנות אך אינם רוצים שיכנו אותם נבערים, יחליטו כי יש ריגוש גדול יותר בלהרוג אנשים בלחיצת עכבר מאשר בצפייה באנשים נהרגים על מסך?
          אפלטון דיבר על השקר האצילי: לא בכדי קוראים אותו עד היום…

          1. היי סינפיל.ידוע לי,מדיון שנערך לפני כמה שנים בעין הדג, שיש לך דעות נחרצות על אמנות בכלל ועל קולנוע אמנותי בפרט,ושאתה מעריץ מבקר אחד בשם פרופסור קארני.בתור אחד שהתחיל לצרוך בשנה האחרונה אמנות כבדה(כגון דוסטוייבסקי בספרות ומוזיקה קלאסית),אודה לך מאוד אם תוכל להסביר לי יותר לעומק את המדדים שלך לשיפוט אמנותי וקולנועי,כמו גם המלצות ספציפיות על קולנוע אמנותי.אשמח אם תפנה אליי במייל- rotemk62@gmail.com
            ודרך אגב,אני חלש באנגלית אז אם תוכל למנוע מלשלוח אותי למקומות באנגלית.
            תודה וכל טוב

          2. דורון (אחר) הגיב:

            איבדתי אותך בפסבדונים… 😉
            וברצינות, ענית לי בחצי משפט רלוונטי והוספת עוד מניפסט שלם… הטענות על מותו של הקולנוע כאן כבר 60 שנים ויותר והוא עדיין כאן, אז בזהירות עם הנבואות.

  3. Moshe Zeevi הגיב:

    נקבע תאריך עליית הסרט "הדרישה" בסינמטק תל-אביב.ב' חנוכה 2017
    חל בתאריך: יום חמישי, 14/12/2017, כ"ו כסלו ה'תשע"ח. צפייה מעניינת ומהנה לכולם.לגבי תאריך עלייתו המדוייק בסינמטקים ירושלים וחיפה תמסר הודעה בהמשך
    ISRAEL START 14.12.2017

  4. סינפיל הגיב:

    ״פסבדונים״ זה כינוי או שם־עט. כוונתי הייתה שתלחץ על השם שלי (המילה ״סינפיל״) כדי לראות רשימה של כל הסרטים שבבעלותי על DVD ושתשווה אותם לאלה המוקרנים בסינמטקים לפי האתרים שלהם. רציתי לדעת אם אחרי ההשוואה הזו אתה עדיין מאמין שהפסדתי משהו. חוץ מזה, על מה אתה מאמין שלא עניתי לך? ובנוגע למותו של הקולנוע (האמנותי), בעבר, בניגוד לעכשיו, היו ממשיכים בדור הבא.

    1. דורון (אחר) הגיב:

      אני יודע מה זה פסבדונים והבנתי את התגובה שלך, היא פשוט לא רלוונטית למה שאני טענתי. כנראה שכל עניין הצפיה הקבוצתית במסך גדול לא רלוונטית לך. אשריך, אבל לא הייתי יוצא בהצהרות נבואיות ע"ס החוויה האישית שלך.

      1. סינפיל הגיב:

        כתבתי את ההודעה המקורית מכיוון שראיתי, באתר זה ובאחרים, רבים מתלוננים, ובצדק רב, על רמתם הנמוכה עד מאוד של הסרטים המוקרנים בסינמטקים שכל קשר בינם לבין הקולנוע האמנותי מקרי בהחלט. רציתי להזכיר שאיננו זקוקים להם כיום. אבל, כמובן, אם ישנם אנשים שמבחינתם דברים כגון ״איכות הצפייה במסך גדול״ או ״חוויית הצפייה המשותפת״ חשובים יותר מרמת הסרטים שהם צופים בהם, אזי, זהו כבר נושא אחר לחלוטין…

        1. אורון שמיר הגיב:

          סליחה שאני מתערב, אבל באתר הספציפי הזה רק אתה ומגיב נוסף (בכל מיני שמות וכינויים) מתלוננים על הסינמטקים. לנו כבר נמאס לענות, לספר שהסרטים שמלינים עליהם אינם חלק מן הרפרטואר של הסינמטק אלא סרטי מפיצים ששוכרים את אולמותיו, כי נדמה שאין הקשבה. אבל אולי הפוסט של עופר שעלה הבוקר יהיה חצי תשובה למקוננים.

          1. סינפיל הגיב:

            תודה על התגובה. בפועל, כשכמעט כל הסרטים המוקרנים בסינמטקים חסרי ערך אמנותי, קצת לא משנה אם הם חלק מהרפרטואר או סרטי מפיצים ששוכרים את האולמות. כפי שאמרתי, זוהי אינה האשמה שכן ברור לי שהסינמטקים אינם יכולים, כלכלית, לשרוד אחרת: זוהי אפילו אינה תלונה מכיוון שבבירור הצעתי לסינפילים לזנוח את הסינמטקים בהינתן אופציה טובה יותר.

  5. סינפיל הגיב:

    רתם שלום,
    מצטער מראש מאוד על האיחור של שלושה ימים בתגובה, פשוט ראיתי את מה שכתבת רק עכשיו. תודה על העניין וכל הכבוד על ההחלטה הנכונה. המלצות צפייה מהקאנון של הקולנוע האמנותי תמצא בקישור שבפסבדונים שלי: הכותרים אמנם באנגלית אבל אני בטוח שתסתדר אם פשוט תעתיק אותם למנועי החיפוש. כתוב עוד אם תזדקק לעוד עזרה. לצערי הרב אין חומרי קריאה על קולנוע אמנותי בעברית, אבל, בקצרה, סרט טוב מבחינתי הינו סרט שאינו עוסק בבידור אלא מאפשר לצופה ללמוד על חייו ולחוות אותם באורח שגורם לו לשפרם ולהבינם טוב יותר דרך שינוי האופן בו הוא תופש אותם ומסתכל עליהם, בקיצור, הקולנוע הינו סוג של אמירת אמת. אשמח לכתוב עוד וליתר ביטחון, אשלח את הודעה זאת גם בדואר אלקטרוני.

השאר תגובה