• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"אני לא מאמין, אני רובוט?!", סקירה

6 באוגוסט 2015 מאת אור סיגולי

עוד יגיע יום שבו לא נרגיש חובה להתייחס לסרט ישראלי באשר הוא כאיזושהי חוליה בשרשרת של יצירה מקומית. עוד נדע זמנים בהם לא נצטרך לדבר במונחים של "הסרט הראשון ש…" או להתייחס לסרט כפורץ דרך, רק בגלל שהוא טרם הופק בראש הסיכה שבין הירדן לים. עוד נחיה בתקופה בה יצירות קולנועיות שאינן דרמה, קומדיה, או דרמה קומית, לא יבלטו רק מעצם עשייתם. אני מבטיח שזה עוד יגיע.
אבל אנחנו לא שם עדיין. זה ייקח זמן.
מה שכן, השבוע התקרבנו עוד צעד לאותה אוטופיה חמקמקה בזכות סרט ישראלי חדש, העונה לשם "אני לא מאמין, אני רובוט?!".

גל זלזניאק וטל גולדברג, בוגרי אוניברסיטת תל אביב, רצו לעשות סרט. ולא סתם סרט. קומדיית מדע בדיוני טיפשית וחביבה, על בחור צעיר שלא מספיק שנדמה לו שחברה שלו זרקה אותו, הוא גם מגלה שהוא בכלל לא בחור, אלא רובוט שיוצר בניסוי צבאי מסווג. אבל זה לא נגמר שם. עכשיו גיבורנו מוצא את עצמו חושף קונספירציה מרושעת שגדולה על מידותיו. או לפחות ככה זה נראה.
הם רצו והם עשו. זה לקח כמה שנים, אמנם, אבל הנה. הסרט פה. ותנחשו מה. הוא כיף לא קטן בכלל.

אז באמת לפני הסרט עצמו, אין מה לעשות, צריך לדבר בקונטקסט. "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא ממש לא סרט שאנחנו פוגשים בנוף הקולנוע הישראלי, וככזה – כמו סרטים אחרים שמתחו את גבולות הז'אנרים בישראל, כמו "פובידיליה", כמו "כלבת", כמו "בשר תותחים", כמו "חתולים על סירת פדלים" – נדמה שלא כל כך יודעים מה לעשות אתו. הוכחה ראשונית היא תאריך ההוצאה שלו, באותו שבוע בו יוצאת קומדיה ישראלית אחרת ("מה כבר יכול לקרות?") וסרט אקשן מד"ב שקשה מאוד להתחרות אתו בתחום תשומת הלב ("ארבעה מופלאים", שחייבים לציין שזה הישראלי טוב ממנו בהרבה). אמנם אינני איש הפצה, ואני בטוח שיש סיבה כלשהי למה זה קרה ודווקא עכשיו, אבל נדמה שיש פה משהו נמהר מדי.
בנוסף, סביר להניח שגם הקהל עצמו לא כל כך ידע איך להתייחס לעניין הזה. אבל ככה זה עם פורצי דרך. ההצלחה שלהם, אם קיימת, מתבטאת לרוב במורשת שהם משאירים אחריהם, יותר מאשר מה שהרוויחו לעצמם.
ל"אני לא מאמין, אני רובוט?!" יש שני אתגרים לא פשוטים. במיקרו הוא צריך לשכנע את הקהל לבוא לראות אותו, ובמקרו הוא צריך להוכיח שיש לזה בכלל ביקוש. על אף שעם תאריך היציאה שלו זה לא יהיה קל, אני באופן אישי מאחל לו בהצלחה מכל הלב.
עד כאן הקולנוע הישראלי מאיפה ולאן.

קומדיית מדע בדיוני היא שילוב ז'אנרי קשה במיוחד, כי על יוצריה מוטלות שתי משימות די אכזריות. האחת היא להצחיק, והשנייה היא ליצור עולם משכנע ויזואלית. בשני המקרים סרטם של זלזניאק את גולדברג מצליח בהחלט, אבל קשה לומר שמדובר בסטרייק מוחלט.
נתחיל מהחלק השני. חזותית הסרט מרשים. מאוד. על פניו הייתה בהחלט סכנה שצמד הבמאים נגס ביותר ממה שהם יכלו לבלוע, בכל זאת, התסריט מצריך כמות אפקטים לא מובטלת, פיצוצים, אנדרואידים, מעבדות וכמובן עבודת ארט וצילום שתגבה את זה. ובזמן שבהחלט יש את כל אלה, במיוחד בחלקו האחרון, האנימציה הממוחשבת מעט בולטת מדי, והרגשת האפטר-אפקטס של חדר העריכה קצת מרחיקה.
עם זאת, המשימה הראשונה שהוזכרה דווקא עוזרת לזה להחליק. כי "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא באמת סרט מצחיק. הוא לא מיירט את כל הבדיחות שהוא שם לעצמו באותה מידה, אבל יש בו מספיק התפרעות, מודעות עצמית וסתם הרגשה של כיף בשביל לסלוח לו על הרבה מאוד דברים.
חייבים לתת קרדיט על כך שלמרות שהסרט לעיתים עושה צעדים רחוקים מדי, יש בו מידה של ריסון. בין אם זה משהו שקרה על הסט או הבנה בחדר העריכה, אין פה הרגשה של לירות לכל הכיוונים. כמעט לכל אורכו ישנה הרגשה של במאים שיודעים מה הם עושים, וכשהם מנסים להתפרע, הם גם יכולים לדעת מתי הם עומדים ללכת לאיבוד. קשה לתאר כמה זה לא מובן מאליו.

אבל האמת היא שמעבר לאפקטים ולתסריט (ששתי מערכותיו הראשונות בנויות מעולה), מעבר לחופן בדיחות מוצלחות וגאגים ויזואלים משעשעים, מעבר לעיצוב האומנותי הנהדר, מעבר לסצנות שמפרקות די מהר את הציניות וגרמו לי לרוץ עם הסרט (בעיקר סצנת הריקוד עם נלי תגר הקסומה, ומונטאז' האימונים ביער), מעבר לכל אלו, אני חושב שהסרט הולך בראש מורם בעיקר בזכות השחקן הראשי שלו – יותם ישי.

התפקיד הקולנועי הכי מרכזי של ישי עד היום היה כגונב הסצנות ב"רוק בקסבה", סרטו של יריב הורוביץ מ-2011, כך שאם אינני טועה זוהי הפעם הראשונה שלו בתפקיד ראשי בפיצ'ר, ואיזה כיף שזה סוף סוף קרה. ישי משייט בעולם המטורלל שבראו לו זלזניאק וגולדברג כאילו הוא נולד לתוכו. הוא מצחיק, הוא כריזמטי, והוא גורם אפילו לדמות שמגלה שהיא רובוט להרגיש אמינה. הוא זה שמקשר בין השטויות החביבות של הסרט לבין הצופים שלו, וסביר להניח שאם היה מדובר במישהו בלי היכולות האלה, הסרט היה סובל מזה באופן ניכר, ואולי אפילו צולל מטה.

לצדו של ישי מופיעים צחי גראד, שלרוב גם הוא מצליח היטב אבל שלא כמו שותפו לסרט לא תמיד מרגיש חלק אורגני מהעולם ומהעלילה וניכר שלעיתים הלך לאיבוד, ודרור קרן, עוד שחקן שכנראה יכול לעשות הכל מבלי להראות אפילו טיפה של זיעה.
בתחום הנשי, להוציא את הקלילות שמביאה נלי תגר, הליהוק דווקא פחות משדרג את הסרט, ונראה כאילו הדגש המרכזי היה בתחום הדמויות הגבריות. זה לא גורע בהרבה, פשוט לעיתים מרגיש שהיה אפשר ללכת לכיוונים מעניינים יותר, שהיו מעניקים לסרט עוד רובד.

מעבר לזה, הסרט לפעמים דובק קרוב מדי להשפעותיו, וכמו איקרוס המיתולוגי, מתקרב יותר מדי לשמש הגדולה, שעל אף הרגשת הכל-יכול שהיא מייצרת, גם ממיסה את התפרים וחושפת את הבעיות. יותר מהכל "אני לא מאמין" צמד לסרט הקאלט האדיר של אדגר רייט, "סקוט פילגרים נגד העולם", ומייצר השוואה בלתי נמנעת בינו לבין סרטים מיומנים יותר, מה שמעמיק את מהמורותיו, וכן, דווקא לקראת סופו, הסרט מטפס גבוה מדי ומגלה שלמעלה האוויר דליל וקשה לנשום. אך מכיוון שהדרך לשם חיננית במיוחד ועובדת כמעט כל הזמן, קל להניח לזה.

אתוודה שלא ידעתי למה לצפות כאשר נכנסתי לסרט, וכמובן שחששות רבים היו לי. יכול מאוד להיות שככל שהסרט התקדם וגיליתי שהבמאים הצליחו לדלג או לעקוף את רוב הסכנות, ולהרשים בעבודה קולנועית מוצלחת למדי, זה גרם לי ליהנות ממנו הרבה יותר מאשר אם הייתי רואה אותו במנותק מהקונטקסט הישראלי.
בכל מקרה, אם בדעתי אתם מעוניינים, "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא הפתעה משמחת, ואם קומדיות טיפשיות ומלאות אדרנלין הוא משהו שאתם משוועים אליו, טוב תעשו אם תתנו לו הזדמנות.

robot second

תגובות

  1. דודי הגיב:

    הסרט מצחיק,מגניב, מומלץ בחום.

  2. לב הגיב:

    פרט טריוויה למתעניינים: מישהו חוץ ממני שם לב שסצנות שלמות מהסרט צולמו באותו חדר שבו צולם "מי מפחד מהזאב הרע"? אני מדבר על ביקתת העץ אליה מביא צחי גראד את הגיבור הראשי. זאת אותה ביקתה בדיוק שאליה צחי גראד מביא את הקורבן שלו ב"מי מפחד". מדובר ב"חוות יערן", חוות עזים סמוכה למערת שורק. אם אני לא טועה הצילומים נערכו באותה שנה, די בסמיכות. מעניין אם מדובר במקריות..

  3. גילי הגיב:

    קומדיה/פרודיה קלילה ומצחיקה. למרות שאני לא חובבת מושבעת של מדע בדיוני, נהניתי מאד.

  4. ארנון הגיב:

    היינו ,ראינו , לא כולל כך נהננו, יצאנו באמצע

  5. BNN הגיב:

    הסרט הכי גרוע שראיתי שחקן ראשי הכי גרוע שראיתי

השאר תגובה