פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 20: "הסכם ג'נטלמני" (1947)

"שמחים שהצטרפתם אלינו, גבירותי ורבותי. הערב נושא הדיון יהיה: אנטישמיות". המילים האלו אינן הכותרת הפותחת את זוכה האוסקר ה-20, "הסכם ג'נטלמני" (Gentleman’s Agreement), אבל הן יכלו להיות די בקלות. הסרט, שמבוסס על ספרה של לורה ז. הובסון, מרגיש בעיקר כמו סרט שנועד לשיעורי חברה, ובמרוצת השנים נחשב לאחד מהזוכים הפחות מוצלחים בתולדות האוסקר. כזכור, בסוף הפוסט הזה תוכלו לראות את המצעד המתעדכן של הזוכים, אם מעניין אתכם לדעת היכן אני מיקמתי אותו.
ובכל זאת, הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בשנת 1947, והאמת היא שעל אף איכויותיו המוטלות בספק, זה די הגיוני לאותה תקופה. האוסקר, שכפי שהעליתי לדיון בזוכי פוסט מלחמת העולם השנייה ("סוף השבוע האבוד" ו"שנות חיינו היפות ביותר"), חשף איזשהו דיכאון פוסט-מלחמתי, כזה שלא אפיין את זוכי השנים בהן התנהלה המערכה באירופה, וברגע שנסתיימה המלחמה ששינתה את העולם הציגו זוכי האוסקר תפיסת עולם הוליוודית פסימית באופן יחסי. "הסכם ג'נטלמני" נכנס באופן מושלם לרצף המשולש הזה – סרט עכשווי, אורבני, שמציג עולם קשוח, ובו גברים מעורערים שהולכים לאיבוד. רצף שימשיך לשנתיים הבאות. בנוסף, בשנים האלו התחיל להתגבש איום "הרשימה השחורה" שסימנה יוצרים הוליוודים כקומוניסטים וכפעילים ב"תנועות אנטי-אמריקניות". יכול להיות שהעננה השחורה הזו, שרק תהפוך להיות איומה יותר ויותר אל תוך שנות החמישים, גרמה להוליווד ולאנשיה הליברליים להעניק את הכבוד הגדול לסרט שמדבר על סימון ורדיפה.

"הסכם ג'נטלמני" הוא גם זוכה האוסקר החמישי שעוסק בעיתונאי או כותב (הקדימו אותו "סימארון", "זה קרה לילה אחד", "החיים של אמיל זולא", "סוף השבוע האבוד" – רבע מכלל הזוכים). הפעם זהו פיליפ סקיילר גרין, אותו מגלם גרגורי פק, שמתבקש על ידי עיתון מכובד לכתוב סדרת כתבות בנושא אנטישמיות. גרין מחפש איזושהי זווית מעניינת עד שהוא עולה על רעיון מבריק – רעיון מבריק שהיום היה נפסל על הסף וכנראה היה מעודד משהו כמו חמישים תביעות וגורם לרשת לקרוס מרוב מחאות ואייקונים זועמים – הוא יתחזה ליהודי ויבדוק איך החברה, השבעה, הנאורה והמתקדמת, מתייחסת אליו. הכותרת: "הייתי יהודי במשך שישה חודשים".
אני יודע שזה לא הוגן, ואנחנו פה מנסים להיות רציניים, אבל אני פרצתי בצחוק כשהמשפט הזה נאמר בסרט. מאידך, לא לגמרי הבנתי למה הגבתי ככה. הרי פשעי הנאצים רק הולכים ומתגלים באותה תקופה, ובוודאי השפיעו גם על החברה האמריקאית והציפו לפני השטח אינטריגות שונות שהיו מוחבאות באופן כזה או אחר. מה כל כך לא בסדר בסיפור על איש שמתחזה ליהודי?

אחרי הצפייה בסרט מתחילתו עד סופו, אני מאמין שהבעיה היא לא ברעיון, אלא בביצוע. הסרט כל כך דידקטי שלא יאומן שבמאי כל כך חכם כמו איליה קאזאן, ששבע שנים לאחר מכן יזכה שוב באוסקר על יצירת המופת "חופי הכרך", אחראי לזה. קאזאן, שזהו סרטו השלישי, יסיים את הקריירה שלו עם שני אוסקרים על בימוי, שבע מועמדויות בסך הכל, ופרס על מפעל חיים, וזהו ללא ספק אחד מסרטיו החלשים ביותר. כמובן שאי אפשר להתעלם מהאירוניה שבוקעת מכך שקאזאן אחראי על סרט הוליוודי גדול שעוסק בגזענות סמויה וברדיפה, אבל כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1952, ילשין על חבריו מול הועדה לפעילויות אנטי-אמריקאיות מטעם מקארתי ויהרוס חיים של כמה מהקולגות שלו. נדבר על זה באריכות בפרק המתייחס לזוכה האוסקר של 1954, "חופי הכרך", אז תשארו בסביבה.

כבר מנקודת הפתיחה יש הרגשה שמישהו, בין אם קאזאן הבמאי או מוס הארט התסריטאי, מתעצל. הסרט נפתח בסצנה בה גרין ובנו הקטון הולכים ברחוב ואז עוצרים לשיחה, ובה הילדון שואל את כל שאלות האקספוזיציה כדי שלא נצטרך לבזבז זמן על פיתוח דמויות סביר. בדקות האלו, שגם לא מצולמות או משוחקות יותר מדי טוב, מדווח לנו על ידי שאלות ותשובות שגרין הוא אלמן ורומנטיקן גדול, שעבר לניו יורק ממש לאחרונה. מה שמציל את רוב הסצנות בהשתתפות הילד החמוד הזה הוא לא משהו שקשור לסרט, אלא דווקא הטריוויה.
את אותו פעוט בשם תומי, גילם שחקן-ילד שהיה אז בן בסך הכל 11. הפנים התמימות והחמודות שלו לא מסגירות את מי שהפך להיות בעתיד, וכשגיליתי את זה לא היה גבול לשמחתי. הילדון הוא לא אחר מאשר דין (פאקינג) סטוקוול. שחקן האופי הענק שריגש אותנו ב"פריז טקסס" בשנת 1984, הקריפ אותנו שנתיים לאחר מכן ב"קטיפה כחולה", ובשנת 1988 היה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"נשואה למאפיה". לא היה לי מושג שהוא התחיל את הקריירה שלו כל כך מוקדם, והגילוי הזה היה לדבר המסעיר ביותר שקרה לי בסרט.

בכל מקרה, הדידקטיות והסרבול של הסרט מחלחלים אל כל פינה בסרט ומונעים איזושהי נקודת חיבור רגשית. לקראת הסוף יש נאום של גרין העיתונאי, אחרי שסודו נחשף ("אני לא יהודי!"), שהיה כל כך מופרך שתהיתי האם אני חולם את זה. זהו מונולוג שהוא היפוך מוזר על המונולוג של שיילוק ב"הסוחר מונציה", ובו גרין מסביר למזכירה היהודייה שלו שלמרות שהוא נוצרי הוא גם בן אדם עם רגשות וזכות לחיות. ועל זה אפשר לומר רק דבר – אתם בטח לא רציניים. אסייג ואומר שאולי יש פה אירוניה שלא קלטתי בגלל שהסרט עד כה היה נטול כזו לחלוטין, ואם כן אני מתנצל. מצד שני, התסריטאי והעיתונאי רינג לארדנר ג'וניור, גם הוא מקורבנות הרשימה השחורה, אמר על "הסכם ג'נטלמני" ש"הלקח של הסרט הוא אף פעם לא להיות מרושע ליהודי, כי יכול להיות שבסוף יתברר שהוא גוי".

גרגורי פק, דין סטוקוול ודורותי מקגאוויר

"הסכם ג'נטלמני" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר וזכה בשלושה – הסרט, הבימוי ושחקנית המשנה, סלסט הולם. זאת גם המועמדות היחידה שאני מצליח להבין. הוא ניצח את "אשת הבישוף", "תקוות גדולות" הנפלא של דיויד לין, "נס ברחוב 34" ו"אש צולבת" שגם הוא עסק באנטישמיות (ויוצריו נכנסו חיש מהר לרשימה השחורה והתבקשו לבוא להעיד מול הקונגרס), כך שכנראה זה באמת היה נושא בוער. אבל באמת שהזכייה התמוהה ביותר בעיני היא זו של קאזאן בקטגורית הבימוי. "הסכם ג'נטלמני" הוא סרט של אנשים מדברים בחדרים, ואין בו רגע של השראה, של המיומנות שמאפיינת את קאזאן כבמאי, או סתם עבודה יוצאת דופן שמצדיקה פרסים.
הסרט צבר ארבע מועמדויות למשחק. הראשונה היא כמובן לשחקן הראשי גרגורי פק, אחד הכוכבים הגדולים והנפלאים של הוליווד. זוהי הייתה מועמדותו השלישית של פק (והשנייה ברציפות). הוא יזכה לבסוף על מועמדותו החמישית, בשנת 1962, כאטיקוס פינץ' ב"אל תיגע בזמיר". ובזמן שלפק בהחלט מגיע אוסקר, והתפקיד הזוכה שלו היה נהדר, אין ספק שהוא חמס את הזכייה ממישהו אחר שהגיע לו יותר באותה שנה – פיטר אוטול על "לורנס איש ערב". לא רק שזהו אחד התפקידים הגדולים בתולדות הקולנוע, אוטול סיים את חייו כשחקן עם הכי הרבה מועמדויות מבלי אפילו זכייה אחת (0/8).
דורותי מקגאווייר הייתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית באותה שנה, ואני לא בטוח כמה קשה הייתה התחרות, אבל אני לא חושב שהמועמדות הזו הייתה הכרחית. אולי זה קשור לסנסציה שהייתה קשורה לדמות שלה – אישה גרושה, משהו שהצנזורה של קוד-הייז לא ממש התלהבה ממנו. מועמדויות המשחק האחרות של הסרט היו שתיהן בקטגורית שחקנית המשנה. האחת היא של אנה רבר המגלמת את אימו של גרין, בהופעה סבירה אך באמת לא מסעירה, וכמובן הזוכה של אותה השנה, סלסט הולם שהזכרתי מקודם. היא מגלמת את אן דטרי, הקולגה המבריקה של גרין, בתפקיד שבאמת נכתב בשביל פרסים. במהלך הסרט היא גונבת את הסצנות בעזרת משפטים שנונים והתנהגות חצופה ומקסימה ששוברת את הנימוס המאוס של הסובבים אותה, וכבונוס מקבלת בסוף סצנה אמוציונלית מאוד שמראה את יכולותיה הדרמטיות של השחקנית. האמת היא שהולם באמת נהדרת, ומרגישה כמו משב רוח רענן ב"הסכם ג'נטלמני". היא תהיה מועמדת שוב פעמיים לאחר מכן ("בוא לאורווה" ו"הכל אודות חווה"), ותפסיד.

שחקן מרכזי נוסף בסרט שצריך להתעכב עליו הוא ג'ון גארפילד, המגלם את חבר הילדות היהודי של גרין, ועל אף כשרונו הוא בעיקר זכור בתולדות הוליווד בזכות סופו העצוב. הוא אמנם לא היה מועמד על הופעת המשנה שלו ב"הסכם ג'נטלמני" אבל כן היה התחרה נגד פק בקטגוריה הראשית בזכות "Body and Soul". זאת הייתה מועמדותו השנייה והאחרונה לאוסקר. גארפילד, אז בן 34, היה שחקן עסוק ואהוב של האולפן וורנר ברוס, ותפקידו המפורסם ביותר הוא כנראה בפילם-נואר "הדוור מצלצל פעמיים", אבל העלייה המטאורית שלו לכוכבות באמצע שנות השלושים, שהפכה אותו למין גרסה מוקדמת של ג'יימס דין, הביאה לסיום טראגי לא פחות מזה של כוכב "מרד הנעורים". גארפילד היה אחד הכוכבים שהתעקשו על ליהוק שחקנים שחורים לתפקידים משמעותיים, היה מפורסם בגילום דמויות שמייצגות את הפועל הפשוט, וככזה הוא אחד מהאנשים שהכי נפגעו מהועדה נגד פעילות אנטי-אמריקנית וציד המכשפות של הקומוניזם (שהזכרתי בנוגע לבמאי הסרט), ועל אף שהעיד שאיננו קומוניסט הקריירה שלו נפגעה באופן אנוש, בעיקר כי סרב לתת שמות לקונגרס והגן על אלו שעבדו אתו, ובעיקר על אשתו. בשנת 1952, חמש שנים לאחר צילומי "הסכם ג'נטלמני" ובשנה בה נשבר איליה קאזאן והלשין על חבריו, ג'ון גארפילד היה בן 39, ומת כתוצאה מבעיות לב שכמובן טוענים שנגרמו מעוגמת הנפש של הרדיפה, ואפילו ישנן שמועות שלא מדובר במוות "טבעי". אני ממליץ בהקשר הזה להאזין לפרק שמוקדש לשחקן בפודקאסט המרתק You Must Remember This.

"הסכם ג'נטלמני" נמשך על פני כמעט שעתיים של פואנטה שמחפשת סרט. וכשאני כותב "סרט" אני לא מתכוון, כמובן, ליצירה נראטיבית מצולמת ומשוחקת, כי זה הרי נמצא פה. ב"סרט" אני מתכוון לסיפור שיגרום לנו להזדהות ולעניין, למעקב אחרי דמויות שיהיה לנו אכפת מהן. הדוגמא הבולטת הקרובה ביותר לעוד סרט כזה היא זו של זוכה אוסקר מושמץ אחר – "התרסקות", שלי הרגיש כאילו הושיבו אותי בחדר חשוך וצעקו עלי במשך שעתיים "גזענות זה רע!". אבל אתם יודעים מה, בואו נחכה לפרק על זוכה האוסקר של 2005. יש לנו רק עוד 56 פרקים של הפרויקט עד שנגיע אליו. אוטוטו זה קורה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-20:
הסרט הטוב ביותר: דאריל פ. זאנוק – "הסכם ג'נטלמני"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רונלד קולמן – "חיים כפולים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: לורה יאנג – "בת האיכר"
שחקן המשנה הטוב ביותר: אדמונד גוון – "נס ברחוב 34"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: סלסט הולם – "הסכם ג'נטלמני"
הבימוי הטוב ביותר: איליה קאזאן – "הסכם ג'נטלמני"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: ולנטין דייויס – "נס ברחוב 34"
התסריט המקורי הטוב ביותר: סידני שלדון – "הרווק והגרופית"
התסריט הטוב ביותר: ג'ורג' סיטון – "נס ברחוב 34"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: גאי גרין – "תקוות גדולות"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ג'ק קארדיף – "נרקיס שחור"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ון בריאן ו-ווילפרד שינגלטון – "תקוות גדולות"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: אלפרד יונג – "נרקיס שחור"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: גורדון סויר – "אשת הבישוף"
העריכה הטובה ביותר: פרנסיס ליון ורוברט פאריש – "Body and Soul"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ארנולד ג'ילפסי, וורן ניוקומב, דאגלס שירר ומייקל סטיינור – "רחוב גרין דולפין"
השיר הטוב ביותר: אלי וורובל וריי גילברט – "שירת הדרום" (זיפ-א-די-דו-דה)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: מיקלוש רוזה – "חיים כפולים"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אלפרד ניומן – "אמא לבשה צמודים"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: סיד רוגל, ת'רון וורת' וריצ'רד פליישר – "עיצוב למוות"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "צעדים ראשונים"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אדוארד סלזר – "טוויטי פאי"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: הרברט מולטון – "היי שלום, גברת טורלוק"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: אירווינג אלן – "לטפס את מאטרהורן"
פרס מיוחד לסרט בשפה זרה: איטליה – "מצחצחי הנעליים"
פרס מיוחד: ג'יימס באסקט, "ביל וקו", וויליאם נ. סליג, אלברט אי. סמית', תומס ארמט, ג'ורג' ספור

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
9. "סוף השבוע האבוד" (1945)
10. "גברת מיניבר" (1942)
11. "גראנד הוטל" (1932)
12. "המרד על הבאונטי" (1935)
13. "סימארון" (1931)
14. "תהלוכה" (1933)
15. "זיגפלד הגדול" (1936)
16. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
17. "ברודווי מלודי" (1929)
18. "החיים של אמיל זולא" (1937)
19. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
20. "הולך בדרכי" (1944)