פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 19: "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)

קשה לומר זאת בוודאות, אבל אני לא מאמין שהיה מישהו אחד בכל הוליווד שהגיע לטקס האוסקר ה-19 וחשב שאיזשהו סרט שאיננו "שנות חיינו היפות ביותר" (The Best Years of Our Live) יכול לקחת את כל הקופה. הסחף של הסרט הזה היה כל כך גדול, שזה היה כנראה אוסקר זהה לאלו של "חלף עם הרוח", "רשימת שינדלר" ו"טיטניק". כל שאר המתמודדים באו כדי להיות מנומסים.
כמו הזוכים הגדולים שהזכרתי, גם "שנות חיינו היפות ביותר" הייתה הפקה מרשימה לתקופתה שסחפה את הביקורות ואת הקהל. הסרט הזה היה להצלחה קופתית עצומה והמבקרים היללו. עם זאת, לסרטו של וויליאם וויילר היה משהו נוסף, משהו גדול עוד יותר – הוא נגע בנקודה רגישה במיוחד, הוא היה ממש נציג רוח הזמן של 1946.

מלחמת העולם השנייה מאחורינו מזה שנתיים כבר, ואם לשפוט על פי האוסקר, רק עכשיו מתחילים להתמודד עם מה קרה שם. אם הזוכים בתקופת המלחמה היו סרטים להרגשה טובה ("הולך בדרכי", "מה יפית עמק נוי") או סרטי מלחמה שמתעסקים בעורף בכל מקום שאיננו ארה"ב בזמן שגם הם נוסכים איזושהי תקווה בסופם ("גברת מיניבר", "קזבלנקה"), רק בתום המלחמה האוסקר תופס כיוון הרבה יותר רציני ועגום. שנה לפני הזכייה של "שנות חיינו היפות ביותר", זכה סרטו של בילי וויילדר, "סוף השבוע האבוד", וכפי שכתבתי בפרק המקודש לו, מדובר בזוכה מאוד יוצא דופן לתקופתו – דרמה אורבנית, עכשווית ומחוספסת שמתעסקת באלכוהוליסט, כלומר בלוזר גמור. גם זוכה השנה הנוכחית מתעסק באלכוהוליזם (אם כי זה נשזר בתוך העלילה הגדולה ואיננו במרכזה), וגם הוא מציג תמונה לרוב מדכדכת של עולם שמנסה לאחות שברים. לא מעט מאנשי הוליווד השתתפו במלחמה, ולכן לא מפתיע לראות את התחושות האלו מקבלות צורה דרך הסרטים גם לאחר שתמו הקרבות.
זו גם הפעם הראשונה שזוכה אוסקר שמתעסק בענייני מלחמת העולם השנייה על אדמה אמריקאית. ההשלכות של המלחמה כבר לא צריכות מרחק גיאוגרפי כדי שיהיה קל להתמודד עימן. "שנות חיינו היפות ביותר" מדבר על הכאן והעכשיו הכי מזוקק של אמריקה, ואמריקה הגיבה אליו בהתלהבות גדולה, ונעצה אותו בהיכל התהילה האוסקרי שלה.

"שנות חיינו היפות ביותר" הוא סרט שאורכו כמעט שלוש שעות, אך קשה לכנות אותו אפוס. מבוסס על נובלה של מקינליי קנטור, ועובד למסך רוברט אי. שרווד ("רבקה"), הוא מתרחש כולו בעיירה קטנה בארה"ב ואין בו סצנות עתירות ניצבים או אפקטים. הסרט, שכבר מהשם שניתן לו זועקת אירוניה גדולה, נפתח בשלושה חיילים השבים סוף סוף לביתם לאחר תום המלחמה. הראשון הוא פרד דרי (דיינה אנדרוז), מפציץ אווירי ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ששנתו עדיין טרופה בעקבות מאורעות המלחמה; השני הוא אל סטיבנסון (פרדריך מארץ'), בנקאי מבוסס ואיש משפחה; והשלישי הוא הומר פאריש (הארולד ראסל), חייל צעיר שאיבד את שתי זרועותיו בקרבות ובמקומם נקבעו לו שני קרסים.
השלושה נפגשים על מטוס תובלה שייקח אותם לעיירתם, וכבר בשלב הזה אנחנו מבינים את הטון של הסרט, שגם היום מרגיש אמיץ למדי. בחזרתם אין גבורה גדולה או מצעדים של ניצחון, למעשה זה ההפך הגמור. עוד מההתחלה ברור שפאריש וסטיבנסון מפחדים פחד מוות מהחזרה לחיים. פאריש חושש מאיך אהובתו תגיב כשתראה את נכותו וסטיבנסון לא לגמרי יודע איך להתמודד עם השגרה של חיי המשפחה.
מכאן הסרט מלווה את שלושת הגברים האלו ובני משפחתם כאשר הם מגלים שהעולם לא חיכה להם שישובו, שהדברים השתנו יותר מדי בזמן שהיו בחזית, ושהחלק הקשה לא לגמרי הסתיים עם תום הקרבות. לסרט יש כמה סצנות מאוד לא נוחות, כאלו שבהן אנחנו מבינים שהדברים לא הולכים להסתדר, אך מאידך יש בו גם הרבה חמלה, לעיתים קצת יותר מדי (בכל זאת, הוליווד). הוא מנסה להיות אמיתי וכואב, אך בד בבד גם בכל זאת מועד לתוך קונבנציות הוליוודיות, והיחס שלו אל הלם קרב מסתכם רק בכמה צעקות מתוך שינה ולא בצלקת האמיתית והאיומה של הסובלים ממנו. בשורה התחתונה הוא בכל זאת סרט עוצמתי באופן כללי, גם אם יש בו לא מעט רגעים שהתיישנו.

דיינה אנדרוז וטרזה וורייט

"שנות חיינו היפות ביותר" הוא הזוכה השני שביים וויליאם וויילר, עליו התעכבתי בפרק המוקדש לזכייתו הקודמת "גברת מיניבר", גם הוא עסק במשפחה על רקע המלחמה. בעתיד יזכה שוב בזכות "בן-חור" ויהפוך להיות הבמאי היחיד שביים שלושה זוכי אוסקר, שיא שעדיין לא נשבר. למעשה, ישנם רק שלושה במאים חיים כרגע שיכולים להשוות את השיא של וויילר: הראשון הוא מילוש פורמן ("קן הקוקיה", "אמדיאוס") שלא ביים סרט עלילתי מאז 2006 אז נראה לי שזה כבר לא יקרה, השני הוא פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק", "הסנדק 2") שאולי עוד ייתן לנו יצירת מופת שוב, והשלישי – ובעל הסיכויים הטובים ביותר לעשות את זה – הוא לא אחר מאשר קלינט איסטווד ("בלתי נסלח", "מיליון דולר בייבי") שלא מראה סימני התעייפות.
כמו ב"גברת מיניבר", גם הפעם המבע הקולנועי של וויילר הוא כלי לשרת את הסיפור והדמויות ולא להפך. הסרט מסופר באופן ישיר, לא מתחכם, כזה שמנסה לקרב אותנו לדמויות בלי פירוטכניקה או סלטות קולנועיות. זה לא אומר שאין בו רגעים מרשימים וזכירים מאוד – האהובה עלי היא הסצנה האילמת בה פגי (תרזה וורייט) מביטה מתוך המכונית החונה ברחוב על פרד שלא מצליח להיכנס לבית הדירות שלו, ושווה להזכיר את סצנת המסיבה הצפופה ואת הסצנה הרודפת אותה בחדר השירותים עם המראות מכל כיוון – אבל המצלמה של גרג טולנד, על אף השימוש בעדשות הדיפ-פוקוס המייצרות את תחושת העומקים המרשימה, היא כלי שרת לרגש שמעבירים השחקנים והסיטואציות שנכתבו להן. זה היה הסרט הראשון שביים וויילר לאחר שיצא לחזית המלחמה כדי לתעד אותה, ואחרי שהתחרש בעקבות הטיסות מעל שמי האויב. ההבדל העיקרי בין שני הסרטים נעוץ בדיוק בעובדה הזה – נקודת מבטו של וויילר השתנתה בעקבות חוויותיו באירופה, והסרט מציג תמונה הרבה יותר קשה וכואבת של חיים בצל מלחמה.
במיני סדרה התיעודית המומלצת של נטפליקס "חמישה שבו בחזרה", מספר סטיבן ספילברג על וויילר שהוא לא ראה את עצמו כאמן, והניח את המצלמה רק איפה שחשב שתשרת בצורה הטובה ביותר את הסיפור. ב"שנות חיינו היפות ביותר", ניסה וויילר להגיע לרמת מציאות גדולה מהמקובל, נמנע מפירוטכניקה, ואפילו שלח את השחקניות הראשיות לקנות בגדים לעצמן כדי להפשיט מהפאר שמגיע עם הפקות שכאלו, כך על פי הסדרה.

השאיפה הזו של וויילר לריאליזם גם הביאה להברקה הגדולה ביותר של הסרט, וזו שהפכה אותו למפורסם גם היום – ליהוקו של הארולד ראסל לתפקיד פאריש שאיבד את ידיו. ראסל נולד בקנדה ועבר לארה"ב בצעירותו. רק לאחר המתקפה על פרל הארבור החליט להתגייס לצבא, ובמהלך תאונה שאפילו לא התרחשה בשדה הקרב, איבד את שתי ידיו. לאחר השחרור, בזמן לימודיו, השתתף בסרט תיעודי על שיקום חיילים, שהתגלגל אל וויילר הבמאי בזמן שעבד על "שנות חיינו היפות ביותר", והוא החליט להביא את ראסל, שמעולם לא שיחק, לסרט. האפקט היה כל כך משמעותי וזכה לתגובות כה חיוביות, שמארגני טקס האוסקר לא רצו להסתכן בכך שראסל, שהיה מועמד לפרס שחקן המשנה, יצא מהטקס בידיים ריקות (סליחה) והעניקו לו פרס מיוחד על "הפחת תקווה ואומץ לחבריו יוצאי הצבא". אבל מצביעי האוסקר התאהבו בראסל בכל מקרה, והעניקו לו גם את פרס שחקן המשנה. כך סיים ראסל את הטקס עם שני פרסים, והוא נכון להיום אחד משני נון-אקטורס היחידים שזכו באוסקר (השני היה היינג ס. נגור מ"דמעות של שתיקה"). ראסל הופיע בשני סרטים לאחר מכן, וכאשר אשתו נאלצה לעבור טיפולים רפואיים יקרים הוציא את האוסקר שלו למכירה פומבית. הוא נפטר מהתקף לב בגיל 88.
הארולד ראסל הוא פצצת הרגש של הסרט, וזו משימה לא פשוטה בסרט שכולו נשען על אפקט רגשי. הדמעות עולות כבר בסצנה בה הוא נפגש עם משפחתו ואהובתו, בדקות הראשונות של הסרט, וזה ממשיך בכל סצנה שלו. הרגעים שלו הם החזקים ביותר בסרט.

ראסל איננו השחקן היחיד שזכה באוסקר בזכות "שנות חיינו היפות ביותר". בפרס הראשי זכה פרדריך מארץ' כאל סטיבנסון. הוא היה בן 49, ומאחוריו כבר אוסקר בו זכה 15 לפני כן על "דוקטור ג'ייקיל ומיסטר הייד". הוא ניצח ענקים באותה שנה כמו לורנס אוליבייה (שזכה בפרס מיוחד באותה שנה על עבודתו ב"הנרי החמישי"), גרגורי פק וג'יימס סטוארט.
באופן מאוד מפתיע, הצלע השלישית של הסרט, דיינה אנדרוז, לא היה מועמד לאוסקר. למעשה, על אף שהשתתף בכמה סרטים אמריקאים בולטים (חלקם גם זכו להתייחסות מהאוסקר כמו "תקרית באוקס-בואו" ו"לורה") והיה לאחד מהכוכבים הגדולים של תקופתו, אנדרוז מעולם לא היה מועמד בכלל.
בגזרת הנשים של הסרט, אפשר למצוא את מירנה לוי כאשתו של סטיבנסון, שעושה תפקיד יפה ומרגש אם כי התסריט לא מעניק לה יותר מדי, וירג'יניה מאיו המצוינת כאשתו הנהנתנית של פרד, והשחקנית הצעירה תרזה וורייט, שזכתה באוסקר בעבר בזכות וויילר, ב"גברת מיניבר". האמת שגם הפעם, כמו בסרט הקודם, איכשהו לא הצלחתי להעריך יותר מדי את הופעתה.

"שנות חיינו היפות ביותר" זכה בשבעה פרסי אוסקר וניצח (די בקלות, אני מהמר) את "אלו חיים נפלאים", "הנרי החמישי", "חוד הלהב" ו-"The Yearling". בעיני הסרט הטוב ביותר שהתמודד באותה שנה באוסקר היה בכלל "פגישה מקרית" הנפלא של דיויד לין (שאמנם יצא בבריטניה שנה לפני כן, אבל היה כשיר לאוסקר רק בשנה הזו), אבל הוא כלל לא היה מועמד לפרס הסרט. מפיק "שנות חיינו", סמיואל גולדווין, זכה בפרס למפעל חיים ויחד עם זכייתו הכפולה של ראסל, יצא שהסרט הזה זכה גם בעוד שני פרסים מיוחדים.
מחוץ לעולם האוסקר, 1946 נתנה לנו כמה פילם-נוארים נפלאים כמו "גילדה", "הזר", "השינה הגדולה" ו"הדוור מצלצל פעמיים". כמובן שצריך לציין גם את "קלמנטיין יקירתי" ו"נעדרת". מחוץ לתעשייה ההוליוודית בלטו "עניין של חיים ומוות", "היפה והחיה" של ז'אן קוקטו, וכמובן "תקוות גדולות" של דיויד לין, שבדיוק כמו "פגישה מקרית", יהיה כשיר לאוסקר רק בשנה שלאחר מכן, וגם יצליח הרבה יותר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-19:
הסרט הטוב ביותר: סמיואל גולדווין – "שנות חיינו היפות ביותר"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פרדריך מארץ' – "שנות חיינו היפות ביותר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אוליביה דה האווילד – "לכל אחד את שלו"
שחקן המשנה הטוב ביותר: הארולד ראסל – "שנות חיינו היפות ביותר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אן בקסטר – "חוד הלהב"
הבימוי הטוב ביותר: וויליאם וויילר – "שנות חיינו היפות ביותר"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: קלמנס דיין – "חופשה מנישואין"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מיוריאל וסידני בוקס – "הצעיף השביעי"
התסריט הטוב ביותר: רוברט אי. שרווד – "שנות חיינו היפות ביותר"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ארתור מילר – "אנה ומלך סיאם"
הצילום הטוב ביותר בצבע: "The Yearling"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: לייל ווילר, וויליאם דרלינג, תומס ליטל ופרנק אי. יוז – "אנה ומלך סיאם"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: אדווין בי. וויליס – "The Yearling"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ג'ון ליוואדרי – "סיפורו של ג'ולסון"
העריכה הטובה ביותר: דניאל מנדל – "שנות חיינו היפות ביותר"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: תומס הווארד – "Blithe Spirit"
השיר הטוב ביותר: הארי וורן וג'וני מרסר – "נערותיו של הארווי" (על האצ'יסון, טופקה וסנטה פה)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט דרמטי או קומי: הוגו פרידהופר – "שנות חיינו היפות ביותר"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: מוריס סטולוף – "סיפורו של ג'ולסון"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרדריק קווימבלי – "קונצ'רטו לחתול"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: גורדון הולינגסהד – "להתמודד עם הסכנה"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: גורדון הולינגסהד – "ילד וכלבו"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "זרעי הגורל"
פרס מיוחד: לורנס אוליבייה, הארולד ראסל, ארנסט לוביץ' וקלוד ג'רמן ג'וניור
פרס מפעל חיים: סמיואל גולדווין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
9. "סוף השבוע האבוד" (1945)
10. "גברת מיניבר" (1942)
11. "גראנד הוטל" (1932)
12. "המרד על הבאונטי" (1935)
13. "סימארון" (1931)
14. "תהלוכה" (1933)
15. "זיגפלד הגדול" (1936)
16. "ברודווי מלודי" (1929)
17. "החיים של אמיל זולא" (1937)
18. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
19. "הולך בדרכי" (1944)