"שומרי הגלקסיה 2", סקירה

עכשיו זה אולי נשמע מוזר, אבל בשנת 2014 "שומרי הגלקסיה" היה הימור. אמנם עולם "הנוקמים" הקולנועי של דיסני-מארוול כבר הוכיח את עצמו מעל ומעבר, מבחינת האיכות ובטח שמבחינה קופתית, אבל ההצלחות שלו היו בזכות גיבורי העל המפורסמים והמוכרים יותר, איירון, קפטן אמריקה ותור. הדמויות ב"שומרי הגלקסיה" היו פחות מוכרות לקהל הרחב, אלו שאינם מומחי קומיקס, והטון היה שונה, קומי וקיצוני יותר. הבמאי של הסרט היה ג'יימס גאן, שהיה מוכר בזכות קומדיות ז'אנר מוזרות נורא כמו "סלית'ר" הנפלא ו"סופר", והסיפור היה מנותק כמעט לחלוטין מכל סרטי היקום המשותף שיצאו לפניו.
כיום כולנו יודעים שההימור השתלם עם בלונים, סוכריות ושרירי בטן של כריס פראט. "שומרי הגלקסיה" היה ללהיט משוגע ונחשב לשיאו של שלב ב' ביקום המשותף, רחוק מהנפילה ממנה חששנו לאחר השיא הקודם שקבעו דיסני-מארוול עם "קפטן אמריקה: חייל החורף". מאותו הרגע, סרט ההמשך לעלילות סטאר-לורד הפך לאחד הפרקים המצופים ביותר של דיסני-מארוול, והנה, כעבור שלוש שנים, סוף סוף הגיע.

"שומרי הגלקסיה 2" (Guardians of the Galaxy, vol. 2) עדיין מתנהל במקביל לסרטי צוות הנוקמים ומכיוון שגם הוא, כמו הראשון, מתנהל בחלל, אין בו רפרנסים למתקפה על ניו יורק, לאולטרון או להידרה. כמובן שבקרוב נראה איך הצוות שכולל את פיטר קווייל הידוע בכינויו סטאר לורד (כריס פראט), האמזונה הירוקה גמורה (זואי סלדנה), השרירן החייזרי דרקס (דייב בטיסטה, אחת ההפתעות הגדולות של הסרט הראשון), היצור הפרוותי שאיננו דביבון רוקט (בדיבובו של ברדלי קופר) והעץ גונב ההצגה גרוט (בדיבובו של וין דיזל), יחברו לגיבורים על כדור הארץ. אבל עוד חזון למועד. בינתיים נבלה איתם כשהם נלחמים בקבוצות בנדיטים חלליים, נמלטים מגזע עליון וזהוב בניצוחה איישה (אותה מגלמת אליזבת דביקי, לה נשבעתי אמונים אחרי "שם קוד מ.ל.א.ך"), ובעיקר מתוודעים לאביו הביולוגי של קווייל, אגו, שהוא בעצם כוכב לכת. לא נכנס לזה עכשיו.

היתרון המרכזי של "שומרי הגלקסיה 2" הוא שאנחנו כבר מכירים את הדמויות, אוהבים אותם ומחכים לבלות עוד זמן במחיצתן. אבל זה יכול להפוך גם לחיסרון, כי אלמנט ההפתעה כבר לא קיים. אנחנו יודעים מה לצפות מהם, אנחנו מודעים לכך שהם הבן דוד החורג והמגניב של הנוקמים ורוצים שהם יתנהלו בהתאם, שיהיו קיצוניים ומצחיקים לא רק כמו בפעם שעברה, אלא יותר. אנחנו רוצים. מגיע לנו. אנחנו הצופים חיבקנו את שומרי הגלקסיה כשהופיעו לראשונה, הפכנו אותם ללהיט, ועכשיו הגיע הזמן שלנו ליהנות מזה.
והאמת שזו התחושה המרכזית של הסרט החדש: מתנה למעריצים, ולמרבה הצער בלי יותר מדי מעבר. הסיקוול לא באמת כזה שמקדם את עלילת החבורה קדימה (כמו, לצורך העניין, "חייל החורף" ו"עידן אולטרון" שבסופם היקום המשותף היה שונה בתכלית מזה שבהתחלה), אלא סיפור הרפתקאות שלא נראה שיש לו הרבה השלכות להמשך. זה לא דבר רע בהכרח, אבל בגלל שהתרגלנו לטוב, לתכנון, לחשיבה קדימה, זה מותיר תחושה של סתמיות בסופו של הסרט היקר והצבעוני הזה.

למקרה שאנחנו מנתקים את הסרט מהיקום המשותף ורוצים להסתכל עליו ככזה שעומד בפני עצמו, אין ספק שהוא סרט כיפי. הוא מצחיק, נראה טוב, יש בו המון שירים שכולנו אוהבים, וכאמור, תמיד נחמד לבלות זמן עם השומרים ולהיזכר בדינמיקה שלהם. אם זה מספיק לכם, ואין סיבה שלא, אז אתם עומדים לחגוג. לעומת זאת, אם אתם מחפשים משהו שהוא יותר משידור חוזר של הסרט מ-2014 רק עם גרוט תינוקי, המצב קצת יותר מתסכל. "שומרי הגלקסיה 2" הוא, בעיני, סרט דיסני-מארוול מאמצע הסקאלה, וכסרט המשך הוא אפילו אחד החלשים של האולפן עד כה.
כמעריץ גדול ותומך נלהב של היקום המשותף של דיסני-מארוול, גם אני הראשון להודות שמדובר במוצר, לא ביצירה. זה לא נאמר לשלילה, גם דגני בוקר ובירות (יחד, ולחוד) הם מוצרים ואני נהנה מהם מאוד. לא כל פעם שהולכים לקולנוע זה צריך להיות "התבגרות", בטח כשהמוצר הוא כל כך טוב. סרטי היקום המשותף הם מוכוונים קהל, הם נעשים בשבילנו, ומושקעים בהם גאלונים של כישרון והבנה במדיום. גם הסרטים הפחות מוצלחים שלהם עומדים בסטנדרטים גבוהים מאוד, ובזאת אנחנו נזכרים היטב כל פעם שסרט גיבורי-על חדש מנסה לחקות את הצלחת מארוול, ובראשם "יחידת המתאבדים" ו"אקס-מן: אפוקליפסה" שגירדו תחתיות של איכות והיו מופת של בחירות רעות והחלטות מביכות. בסרטים הטובים באמת של דיסני-מארוול (בעיני הפסגות הן "הנוקמים", "איירון מן 3", "שומרי הגלקסיה" ו"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים") העולם האמיתי נעלם, והצופה נזרק לתוך רכבת הרים מסחררת ומהנה במיוחד. זה הכל חוץ ממובן מאליו. "שומרי הגלקסיה 2", גם הוא אסקפיסטי באופן נהדר, אבל הוא מרגיש אוטומטי מדי ולא נורא מסעיר. אפילו כריס פראט נראה עייף, אבל אולי זה בגלל שהוא גילם את פיטר קווייל גם ב"עולם היורה" וגם ב"שבעת המופלאים", וזה כבר לא מגניב אותו. או אותנו.

לפני שנה יצא לבתי הקולנוע "דדפול", סרט גיבורי-על של אולפני פוקס, שהיה ללהיט פסיכי, משהו בסדר גודל שאף אחד לא ראה מגיע. אמנם הייתי ועודני מהמקטרגים, אבל בסדר, למי אכפת. אני חוזר אליו עכשיו כי הסרט ההוא נפתח באחד מסיקוונס כתוביות הפתיחה הטובים ביותר שראיתי, שלא רק היה עשוי מעולה אלא גם צחק על כל מוצרי הקומיקס הקולנועיים, חשף את האשליה, והרגיש מקורי ורענן. מבחינתי שום דבר שקרה אחריו בסרט לא עמד בסטנדרט של הרגע הזה. ל"שומרי הגלקסיה 2", אחרי פרולוג טוב מאוד, יש סיקוונס כתוביות פתיחה לא פחות היסטרי משל "דדפול", כזה שבאופן מיידי מזכיר לנו למה חיכינו לסרט הזה כל כך הרבה זמן. תוך כדי הצפייה בסיקוונס הזה, עם חיוך כל כך רחב שכבר הכאיב לי בפנים, התחיל להתגנב אצלי חשש שמקורו בטראומת "דדפול" – מה אם סיקוונס הכתוביות הזה הוא שיא הסרט? האם ג'יימס גאן, שחזר לביים גם את הפרק הזה, יצליח להתעלות מעליו?
הוא לא. השיא של "שומרי הגלקסיה 2" מתרחש ברבע השעה הראשונה שלו. יש עוד שעתיים אחר כך. שעתיים שבהן רוקט שוב מתנהג כמו דושבאג למרות שהוא רק רוצה אהבה, בהן דרקס מתנהל בלי פוליטיקלי קורקט ומעליב מישהי שוב ושוב ושוב, בהן קווייל יהיה שלומיאלי ופגיע אבל יתגלה כמנהיג המושלם, וכולם יתנהלו בדיוק על פי מה שאנחנו מכירים.

זה לא אומר שאין דברים טובים בסרט החדש. למעשה, באלמנט אחד לפחות הוא בולט לטובה מעל רוב סרטי היקום המשותף. זוהי מוסכמה ידועה בסרטי אקשן, גיבורי על, פנטזיה ומד"ב, שאיכות הסרט נמצאת ביחס ישיר לאיכות הנבל המרכזי שבו. גיבורים, אפשר לומר בבטחה, הם לרוב די משעממים – הם תמיד יעשו את הדבר הנכון. לכן הנבלים, שתפקידם לערער את העולם, להיות מקוריים, בלתי צפויים ומרתקים, הם אלמנט כל כך קריטי להנאה שלנו. דיסני-מארוול, באופן פלאי, הצליחו להוכיח את ההפך. זאת תמיד הייתה הבעיה הכי מרכזית שלהם – הנבלים של היקום המשותף הם כמעט תמיד גנריים, נשכחים, והשאיפה שלהם היא "להרוס את העולם" כי ככה. לעומת זאת, הגיבורים של דיסני-מארוול הם מורכבים ופגומים יותר, ולכן ממשיכים להיות מעניינים. איכשהו, דווקא הסרטים החלשים ביותר שלהם, בעיני, מתהדרים בנבלים הטובים ביותר: לוקי של "תור", אולטרון של "הנוקמים: עידן אולטרון", והרע של "שומרי הגלקסיה 2". לא אחשוף מיהו הרע המרכזי כי לחלקכם זה עלול להיות ספויילר, אז רק אגיד שמדובר באחד הטובים ביותר שהביא לנו היקום המשותף.

כצפוי, גם בייבי גרוט הוא הברקה משובחת, אם כי הסרט משתמש בו קצת יותר מדי. זה נכון גם לגבי דרקס של בטיסטה. ברדלי קופר, שזהו הסרט הכי טוב בהשתתפותו מאז "שומרי הגלקסיה" הראשון (ובאותה שנה גם "צלף אמריקאי", עליו היה מועמד לאוסקר המשחק וההפקה. זה הפך אותו למועמד לארבעה אוסקרים בתוך שלוש שנים רצופות), גונב את ההצגה ובונה את הדמות הכי מעניינת בסרט. קורט ראסל הוא באמת מתנה לכל סרט אי פעם, ואני בטוח שאני לא היחיד ששמח מאוד שהוא חזר למרכז הזירה (בזכות הסרט הזה ו"מהיר ועצבני 8", יכול להיות שראסל יהיה השחקן המכניס ביותר של 2017). מה שעוד נהדר פה, הוא שמייקל רוקר, בתפקיד יונדו, מקבל המון מקום להראות את היכולות שלו, ותופס את ההזדמנות בשתי ידיים. על הדרך, ארשה לעצמי להמליץ על צפייה בסרט שפרסם את רוקר, "הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי".
המאכזבים הפעם הם, כאמור, כריס פראט, ולצדו זואי סלדנה, שחקנית מצוינת בדרך כלל, שהפעם לא מצליחה להתניע ורוב הפאנצ'ים שלה נופלים בחבטה עמומה. היא זוכה לרגעים של התעלות בזכות קארן גילן, שחוזרת לתפקיד אחותה הרשעה, אבל בנפרד ממנה משהו לא לגמרי מקליק.

יש דקות ארוכות של כיף ב"שומרי הגלקסיה 2", אבל הפעם היה להם קצת יותר קשה להסתיר את זה שמדובר בסרט מפס ייצור. הוא מרגיש כמו פילר עד שנגיע לסוף שלב ג' של היקום המשותף. לא בטוח אם זה מצדיק להתלונן על זה, אבל זה בטח לא האירוע הקולנועי לו קיווינו.